א. פסק השו"ע (סי' ת"ע ס"א): הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה. (ואין המנהג כן) (מהרי"ל).
וביאר הגר"ז הטעם שאין נוהגים כן, כי אמנם הבכורות הנקבות גם מתו במכה, אבל אי"ז מפורש בתורה. [ועי' ביאור הגר"א טעם נוסף].
ב. במשנה פסחים סוף פ"ב שנינו שמותר לסוך ולהטביל את הפסח במי פירות, כיון שאינו מבשלו בהם.
וברמב"ם כתב שבמים אסור אפי' להטביל; וביאר המאירי, שכיון שאיסור הבישול במים מפורש בתורה - גזרו בזה, [משא"כ משקים הוא רק מדרשא "ובשל מבושל"].
ג. כתב הריטב"א בריש מסכת פסחים שאמנם מן התורה די בכך שביטל את החמץ - מ"מ לכתחילה צריך לבדוק ולבער מהבית, כי כן משמעות הלשון "תשביתו" [וזה חידוש בריטב"א שמשמע שזה מדאורייתא, כי בכל מקום נוקט הריטב"א שאין לכתחילה ודיעבד בדאורייתא - עי' בדבריו סוכה י"א ב' גבי זה קלי ואנווהו; ובמגילה כ' א' גבי להשמיע לאזנו].
ד. כתב בחיי אדם (כלל קי"ט סעיף י"ח) בשם החק יעקב (סימן תל"ו ס"ק י"ז) אע"ג שבודק הכיסים ובתי ידים, מכל מקום מדכתיב תשביתו שאור מבתיכם, משמע דעיקר מצוה הוא לבער מביתו. ולכן היוצא מבית נכרי תוך שלשים יום, שמעיקר הדין פטור מבדיקה - מ"מ אם לא יהא בשום בית בפסח חייב לבער בית הנכרי.
וכתב בס' מגן האלף (סי' תל"ו סק"ט) דעפי"ז אין לברך אבדיקת כיסים לחוד [מיהו יש חולקים].
ה. כתב המג"א (סי' תע"ה סק"ד): אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד.
וביאר הגרי"פ פערלא [מובא במקראי קודש] שמכיון שלגבי אבר מן החי -שחידוש הוא- חייבים רק על בליעה כאחד, כי זה עיקר משמעות אכילה - ה"ה לגבי מצה, לכתחילה צריך לקיים את הלשון "תאכלו", ורק בדיעבד מועיל צירוף תוך כדי אכילת פרס שהתחדש בהלכה למשה בסיני.
ו. המהרי"ל מקשה מדוע תיקנו לאכול את הפסח אחרון, לדעת הירושלמי שהוא כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם, והלא בחגיגה לפי בן תימא ג"כ יש איסור שבירת עצם.
ותירץ, שבפסח מפורש בתורה.
ז. אפשר שהנה שיטת החינוך ש"והגדת לבנך" הוא לאו דווקא, וה"ה כל בריה, יתכן שמ"מ יש מעליותא מדאורייתא בבנו, כיון שהוא מפורש בתורה; וכן משמע קצת מהדין שחכם בנו שואלו.
וביאר הגר"ז הטעם שאין נוהגים כן, כי אמנם הבכורות הנקבות גם מתו במכה, אבל אי"ז מפורש בתורה. [ועי' ביאור הגר"א טעם נוסף].
ב. במשנה פסחים סוף פ"ב שנינו שמותר לסוך ולהטביל את הפסח במי פירות, כיון שאינו מבשלו בהם.
וברמב"ם כתב שבמים אסור אפי' להטביל; וביאר המאירי, שכיון שאיסור הבישול במים מפורש בתורה - גזרו בזה, [משא"כ משקים הוא רק מדרשא "ובשל מבושל"].
ג. כתב הריטב"א בריש מסכת פסחים שאמנם מן התורה די בכך שביטל את החמץ - מ"מ לכתחילה צריך לבדוק ולבער מהבית, כי כן משמעות הלשון "תשביתו" [וזה חידוש בריטב"א שמשמע שזה מדאורייתא, כי בכל מקום נוקט הריטב"א שאין לכתחילה ודיעבד בדאורייתא - עי' בדבריו סוכה י"א ב' גבי זה קלי ואנווהו; ובמגילה כ' א' גבי להשמיע לאזנו].
ד. כתב בחיי אדם (כלל קי"ט סעיף י"ח) בשם החק יעקב (סימן תל"ו ס"ק י"ז) אע"ג שבודק הכיסים ובתי ידים, מכל מקום מדכתיב תשביתו שאור מבתיכם, משמע דעיקר מצוה הוא לבער מביתו. ולכן היוצא מבית נכרי תוך שלשים יום, שמעיקר הדין פטור מבדיקה - מ"מ אם לא יהא בשום בית בפסח חייב לבער בית הנכרי.
וכתב בס' מגן האלף (סי' תל"ו סק"ט) דעפי"ז אין לברך אבדיקת כיסים לחוד [מיהו יש חולקים].
ה. כתב המג"א (סי' תע"ה סק"ד): אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד.
וביאר הגרי"פ פערלא [מובא במקראי קודש] שמכיון שלגבי אבר מן החי -שחידוש הוא- חייבים רק על בליעה כאחד, כי זה עיקר משמעות אכילה - ה"ה לגבי מצה, לכתחילה צריך לקיים את הלשון "תאכלו", ורק בדיעבד מועיל צירוף תוך כדי אכילת פרס שהתחדש בהלכה למשה בסיני.
ו. המהרי"ל מקשה מדוע תיקנו לאכול את הפסח אחרון, לדעת הירושלמי שהוא כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם, והלא בחגיגה לפי בן תימא ג"כ יש איסור שבירת עצם.
ותירץ, שבפסח מפורש בתורה.
ז. אפשר שהנה שיטת החינוך ש"והגדת לבנך" הוא לאו דווקא, וה"ה כל בריה, יתכן שמ"מ יש מעליותא מדאורייתא בבנו, כיון שהוא מפורש בתורה; וכן משמע קצת מהדין שחכם בנו שואלו.
