- ז. גם מחברים שמוכח בדבריהם שלא ראו את הסוגיא של הפא"נ ואת דברי הפוסקים הנוגעים בדבר ואפילו שדבריהם נשענים על השערות וניחושים דחויים בעלמא אשר לא פעם נסתרים הם מגמרות מפורשות וכדו', נכללים בין 'הפוסקים המתירים'.
זה כבר זלזול מפורש,
כאשר כתבתי לעיל שמנהגו של הנ"ל בכתיבת הקונטרס היה להשתדל לסלף את כל הפוסקים עד היכן שתשיג ידו, והיכן שלא הצליח לסלף ולא היתה לו ברירה, זלזל בהם בצורה מבהילה והשמיצם באופן אישי.
ואעתיק דוגמא קטנה ממה שכתב על הגר"מ פיינשטיין:
א. ראשית כתב בעזות מצח ש"ניכר בעליל"
שהגר"מ פיינשטיין לא ראה את הבאר שבע... וכל הפוסקים הדנים בסוגיה... כאשר כל עם ישראל יודע שהגר"מ היה בקי עצום בכל ספרי ההלכה וכל רז לא אניס ליה, וניתן לקרוא מעט
בפורום "אוצר החכמה" אודותיו:
"מספר הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל: רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, היה הולך באמריקה ב'איסט סייד' אחר תפילת שחרית מבית המדרש לביתו, והיו אנשים עומדים בצידי הדרכים, כמו אצל ר' שלמה קלוגר בבראד, שהיו השואלים עומדים משני צידי הדרך מוכנים עם השאלות שלהם, זה שואל ב'אורח חיים', וזה ב'חושן משפט', זה שואל ב'יורה דעה' וזה ב'אבן העזר' ור' משה הקטן הצנום זה האיש ה'מרעיש ארץ המרגיז ממלכות' הולך ביניהם והוא עונה פה ועונה פה... הוא עונה תשובות בכל ארבעת חלקי שו"ע, תשובות בלולות ומבוססות ומהצד עומד יהודי הרואה זאת פעם ראשונה בחייו, מעולם הוא לא ראה דבר כזה שבן אדם עובר עומדים משני צידי הדרך ושואלים אותו שאלות והוא עונה... על כל דבר הוא עונה.
לא יכול היה היהודי הלז לעבור על דבר כזה בשתיקה, ומתוך רתיחתו לקנא לדבר ה' הוא פתאום צועק: - מה זה? ככה פוסקים שאלות?...
רבי משה שמע את זה, והוא מבין היטב שאין כוונתו לקנטר, הוא הסתובב אחורנית, נגש אל היהודי, הוא לא מכיר אותו, הוא רואה אותו כעת פעם ראשונה, אך חזותו הכירה בו שהוא יהודי זקן ומכובד, לוחץ לו ר' משה את ידיו, בכל הכבוד, ואומר לו: אני רוצה להגיד לכם משהו, אם לומדים שלש מאות שבעים וחמש פעם ארבעת חלקי שולחן ערוך, אפשר לפסוק ככה... כך הוא אמר, והמשיך הלאה..." (משמר הלוי עה"ת עמ' כב).
ולשיטת הכותב לא יתכן שהגר"מ ראה את ספרי הפוסקים האוסרים וחלק עליהם, אלא פשוט "לא ראה דבריהם" ואם היה רואה בוודאי היה מסכים עמם...
וכך, בתירוץ נפלא זה, אפשר לדחות כל פוסק שהתיר פאה! (אלא אם כן ציטט הפוסקים האוסרים בשמם, ואז צריך למצוא תירוץ אחר).
ב. לאחר מכן המשיך הכותב והוסיף להעיז פניו,
שהגר"מ כביכול אפילו לא ראה את הש"ג... כי הוא כותב שעיקר הדיון הוא משום מראית העין, וגם הש"ג לא הזכיר זאת אלא ביאר מדוע אין פריעת ראש בפאה. וכל דבריו חוכא ואיטלולא, ולא הבין כלל את דברי הגר"מ.
ודברי הגר"מ פיינשטיין פשוטים בתכלית.
דהשואל ציטט לו הפוסקים האוסרים משום מראית העין (שזהו באמת הטעם העיקרי המובא בדברי האוסרים), והוא ענה לו שרוב רבותינו לא חששו לזה, ומבאר טעמם:
"הנה בענין פאה נכרית שנשאלתי מרעיתך הרבנית הכבודה תחי', אשר כת"ר רוצה לידע דעתי בזה. הנכון לענ"ד אף דאיכא מאן דחושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין, עיין בעטרת זקנים או"ח סימן ע"ה, מ"מ רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בדרכי משה, והמג"א והפמ"ג, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן, שלא אסרו בזה משום מראית העין. וכמעט שמוכרח מהגמ' פרק במה אשה, שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית דוקא במכוסה, לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה.
והטעם פשוט, שכיון שלא מצינו בגמ' שאסרו, אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין בייחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף, חדא דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה, דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה, ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין. ועוד, משום שברוב הפעמים ניכר שהשערות הם מפאה נכרית, ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין כ"כ בנשים עד שיכירו, מ"מ לנשים ודאי ניכר ברובא דרובא, ואולי גם כולן ניכרות. ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו".
ג. שאר טענות האוסרים: דת יהודית, בחוקותיהם, שיער באשה ערוה, כבר דנו בזה האוסרים והמתירים והיה פשוט לו להגר"מ שלא שייך לאסור מחמת זה, כפי שכבר ביארו המתירים. ולא ראה לדון אלא באיסור מראית העין שהוא הטעם העיקרי המובא בספרי האוסרים.
ד. לאחר מכן המציא הכותב מושג חדש: "מראית העין מפני חשש הרהור". אבל אליבא דאמת אין שום קשר בין זה לזה, יש מראית העין שיחשבוה להולכת בשערותיה, ויש הרהור כתוצאה ממראה שערותיה, והוא נדון נפרד לגמרי, ועל זה כותבים הפוסקים שלא שייך הרהור בדבר הנדוש כל כך, וכפי שהתירו שיער הבתולות.
ה. לאחר מכן הוא מקשה על הגר"מ שאצל "כלל הפוסקים העוסקים בסוגיה היה פשוט ששייך איסור מראית העין". שזה מעיד על בורותו של הכותב -
שהרי חלק נכבד מהפוסקים עסק בסוגיה זו וביאר מדוע לא שייך מראית העין, ולא רק המתירים אלא אפילו אצל האוסרים, ניתן לראות
מה כתב הגר"ע יוסף ביבי"א חלק ט' לענין גילוח במכונה ומראית העין (והביא את דברי הגר"מ כראיה לדבריו).
וגם אם הפוסקים סברו אחרת, מה קושיה זו על הגר"מ, שרוצה לחלוק עליהם?
ו. ואחר מכן הקשה קושיה נוספת, כיצד כותב הגר"מ שזהו דין שלה, והרי זה דין של בעלה שאשתו עוברת על דת יהודית, ומכאן הסיק את המסקנה הבאה: "
הוא לא היה מודע לטענה של איסור דת משה ויהודית"...
הגר"מ פיינשטיין שלמד 400 פעם את השו"ע בעיון, "לא שם לב" לנדון של דת יהודית בפאה, הנדון הכי פשוט כשבאים להתיר גם מטפחת בדורנו, כאשר מפורש בשו"ע ורמב"ם לאסור מטפחת משום דת יהודית. ולזה הוא לא שם לב...
הכותב פשוט לא מסוגל להבין (!) שהגר"מ פיינשטיין סובר שאין כלל הבדל בין פאה למטפחת, כי שניהם הוא ירידת מדרגה מהרדיד האמור ברמב"ם ושו"ע, ואם סוברים שאין איסור דת יהודית במטפחת, אין גם דת יהודית בפאה, לאחר שפשט המנהג.
בלשונו הילדותית הוא קובע שהגר"מ פיינשטיין "לא היה מודע לאיסור"! חד וחלק...
ז. ולסיום הוא מודיע שהנה מצא ראיה נגד "הטענה ההזויה" שהפאות בזמן ההוא לא היו נכרות, ואין שום הבדל בין פאות ימינו לפאות בדור שעבר.
אבל למעשה, גם מלשונו של הגר"מ פיינשטיין משמע כך: "ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין כ"כ בנשים עד שיכירו, מ"מ לנשים ודאי ניכר ברובא דרובא, ואולי גם כולן ניכרות. ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו".
הוא כותב
שלאנשים שלא רגילים להסתכל בנשים, לא ניכר ההבדל בין פאה לשיער, אבל הנשים יודעות ומכירות, וגם הן לא יודעות להכיר בכל הפאות, ולעיתים רחוקות לא יכולות להבדיל. נמצא שהיו פאות בזמן הגר"מ פיינשטיין, שאפילו הנשים לא ידעו להבדיל ביניהן... בדיוק הפוך מ"ראייתו" של הכותב.
ואין בימינו כל חידוש בדבר - ברוב הפאות ניתן להבחין ע"י התבוננות שאין זה שיער טבעי, כיון שהפאה גבוהה מעט משיער הראש, שהרי היא מונחת עליו, וגם שיער הפאה מבריק יותר משערות הראש הטבעיות, וגם רוב תסרוקות הפאות הצנועות דומות, כי הן במראה מסודר ולא פרוע. ואצל הנשים, כמעט כולן יודעות להבחין בין פאה לשיער טבעי (עכ"פ ברוב הפאות), ועולם כמנהגו נוהג.
