עיינתי כעת על הנושא מלמעלה- הבעיה שהילקו"י כתב רק שמעיר על התורת המועדים ולא ציין עמוד (הרוצה לשקר ירחיק עדותו).
אבל כנראה כוונתו לסימן ו' הלכה י"ב, שכתב שאם לא בירך שהחיינו בהדלקה ועבר חצי שעה מההדלקה, לא מברך שהחיינו. מפני שי"א שהזמן שייך להדלקה ולא לעיצומו של יום. ושם בהערה הביא שיש בזה מחלוקת ראשונים אם הזמן בחנוכה הוא על עיצומו של יום או על ההדלקה. ולכן הסיק שספק ברכות להקל, ויש לחוש לדעות שהברכה היא על ההדלקה, ולא יברך, והוסיף:
הרי שלא כתב להביא ראיה מהשו"ע (בסימן תרע"ו ס"ג) שאם אשתו בירכה שהחיינו הוא יצא י"ח.
וכמו שכתב עליו אחיו בילקו"י (וכפי שהובא לעיל הצילום), מסיבה פשוטה, שבשו"ע שם לא כתוב להדיא שאם אשתו ברכה שהחיינו לא יברך. והילקו"י כדרכו לא דייק. אלא שבשו"ע מבואר שאם הדליקו עליו בביתו לא יכול לברך שהחיינו (כלומר זה משמע בשו"ע ולא כתוב להדיא) אבל כך כתבו להלכה המג"א, והמשנ"ב, וכף החיים, וכך הכריע התורת המועדים מטעם סב"ל. ודלא כהב"ח. ולכן מרן בתורת המועדים דייק "כדרכו" וכתב שכיון שפסק כפוסקים אלו שאם אשתו הדליקה - לא יברך שהחיינו, מטעם סב"ל (לשיטתו), מוכח שהשהחיינו לא על עיצומו של יום. כי אם זה על עיצומו של יום למה יצא ב'הדלקת' אשתו.
ובזכות כאחד העם שציין לחזו"ע ראיתי שהביא מחלוקת בזה והביא דברי המג"א סימן תרע"ו סק"ב שכתב להבדיא שיוצא בברכת שהחיינו של אשתו.
נכון, וכמו שפסק התורת המועדים כנ"ל.
וז"ל המג"א
(ב) אינו חוזר וכו': אבל אם אשתו הדליק' עליו בראשון צריך לברך בליל שני שהחיינו דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו [ב"ח] ול"נ פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלק' עליו א"צ לברך על הראי'
א"כ ה"ה דא"צ לברך שהחיינו כשמדליק וכ"מ בר' זירא דסמך על אשתו ואי ס"ד לא לפטר גופו אם כן ה"ל להשתתף ליפטור גופו אלא ע"כ נפטר לגמרי וכ"מ מהרי"ל סי' קנ"ז [עמ"ש
סי' תרע"ז ] וכ"כ הע"ש בשם כ"ג מה"ב:
כנ"ל.
אהבתי את הביטחון עצמי שלך, שביטלת לגמרי מה שכתבתי, עד שכתבת על דיון ענייני שזה לא דיון אמיתי.
נכון, כי אמרתי דבר פשוט שאם השו"ע כתב שאם האשה ה'דליקה', אז הבעל לא יכול לברך שהחיינו, זאת אומרת שהשהחיינו הוא שייך להדלקה, ולא לעיצומו של יום. וזה סברא ברורה מאוד. ומה שניסית לפלפל שהשהחיינו זה על עיצומו של יום, אבל בגלל ש'הסמיכו' אותו להדלקה אז ביטלו אותו מעיצומו של יום. וע"ז אמרתי שאין לדברים אלו שחר, והוכחתי לך יפה מאם עשה קידוש ביו"ט ושכח שהחיינו שצריך לברך אח"כ זמן על עיצומו של יום, למרות שהסמיכו אותו על קידוש. וזה פשוט למעיין הישר. ולכן לפלפל בזה שוב ושוב, זה לא דיון אמיתי, אלא להצדיק את רבך.
ועכ"פ עכשיו אני רואה שטעיתי ו'נמשכתי' אחרי הילקו"י שטעה בזה, והתורת המועדים לא כתב כן בעקבות השו"ע אלא בגלל המחלוקת בפוסקים שיש בראשונים ובאחרונים (אלא שמשמע בשו"ע כך, ואכמ"ל), וכמו שביאר בתורת המועדים שם בכמה עמודים בטוטו"ד. ומכאן צריך ללמוד שלפני שעונים על טענות של הילקו"י צריך לראות בפוסקים אם הוא בכלל דייק בהערה. כי כאן לא!
יש שני צדדים, ובחזו"ע חידש שהגם שיש ס"ס בברכות ולא מברכין כיון שי"א שלא אומרים סב"ל בשהחיינו יכול לברך, ודוקא בשעה שהוא מדליק, אבל לא אומרה בשוק.
החזו"ע לא לפני כעת. עכ"פ התורת המועדים הלך שם ל'שיטתו' שפסק שאומרים סב"ל אם אשתו ברכה. וגם לפני מה שאתה מציין שבחזו"ע כתב שלא יברכה בשוק, מוכח שזה לא על עיצומו של יום. אלא שלמה הכריע לברך בס"ס הרי דרכו לחוש לסב"ל גם בס"ס וגם בשהחיינו. ועכ"פ החזו"ע אינו תחת ידי כעת, ובהזדמנות אעיין בו בל"נ, אבל גם אם הוא פסק אחרת מהתורת המועדים, זה לא 'השגה' על התורת המועדים.
עכ"פ בחזו"ע לא הביא ראיה מדברי השו"ע כמ"ש הרב דוד יוסף. כי הבין שזה לא ראיה כלל
למבואר לעיל גם הרב דוד לא!
לאור מה?! אדרבה המג"א פוסק כמו התורת המועדים!