הדרכה איזו פאה מותרת

[גינת חמד]

גילוי דעת מהרב גואלמן והרב רוטשילד איזו פאה מותרת.
נא לא לגרור הדיון לשאלה האם מותר פאה או לא, שנידון בארוכה במקו"א פה.
האמור הוא לשיטת הנוהגים להתיר - איזו פאה מותרת.

 

[אזמר בשבחין]

לטעמי האישי נותן טעם לפגם שרב יורד לפרקטיקות ברמה כזו.

 

[עת שערי רצון]

תמוה בעיני ביותר, כיצד ניתן להמציא הגדרות ודינים מדעתנו וסברתנו, בדברים שאין להם מקור בפוסקים.

 

[אלישמע]

דברים כאלה אמורים להיות גדרים והנהגות של חכמי הדור הנוכחי בו מתפרסמים הדברים,
לפי ראות עינם ולבם ורוחב דעתם.
מישהו אחר, יכול להגדיר אחרת.

 

[עת שערי רצון]

לדעתי זה לא קשור לחכמי הדור.
דברים שתלויים במציאות, אין עדיפות לדעת חכמי הדור (שאולי בכלל לא מכירים את המציאות בשטח)
כאן יש שאלה מציאותית איך פאה פלונית נתפסת בצבור כפרוצה או לא, וכדו'. אם חכמי הדור בקיאים בענינים אלו, איה''נ, אם לא, אי אפשר לתת הגדרות וכללים כאילו הם הלכה למשה מסיני. בסוף יש איזה ענין שזה תלוי בתחושת האדם ומצפונו.
ואולי לר' @משיב כהלכה יש הגדרות יותר מדויקות ממני בזה

 

[אלישמע]

לדעתי זה לא קשור לחכמי הדור.
דברים שתלויים במציאות, אין עדיפות לדעת חכמי הדור (שאולי בכלל לא מכירים את המציאות בשטח)
כאן יש שאלה מציאותית איך פאה פלונית נתפסת בצבור כפרוצה או לא, וכדו'. אם חכמי הדור בקיאים בענינים אלו, איה''נ, אם לא, אי אפשר לתת הגדרות וכללים כאילו הם הלכה למשה מסיני. בסוף יש איזה ענין שזה תלוי בתחושת האדם ומצפונו.
ואולי לר' @משיב כהלכה יש הגדרות יותר מדויקות ממני בזה

גם וגם,
לפעמים יש להם שיקול הדעת שונה משלך (בין להתיר בין לאסור),
עכ"פ כוונתי שא"א לומר בזה גדר הלכתי, אלא זה דבר אינדיבידואלי.

 

[הלכה ברורה]

דעת גדולי ישראל שאין להמציא גדרים בפאה
כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, לגבי הגדרת פאה שאינה צנועה: "קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא"

וכן היא דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהביא הרב יעקב צבי בוצ'קובסקי בספר "בנות מלכים" בשם הגרא"ח שצ'יגל שליט"א מח"ס "דולה ומשקה", שאמר לו הגר"ח קניבסקי ש"לגדרי הצניעות בפאה נכרית אין גדר ברור בהלכה, והוא משתנה לפי המציאות".

וכן היא דעת הגרש"ז אויערבאך בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז, חלק ג' עמ' ע'): "התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'. המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על הכל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר".

(מתוך ההקדמה לספר חן וכבוד).

וגם בשאר גדולי הפוסקים שכתבו בספרם להתיר פאה נכרית (וגם פוסקי זמנינו) לא כתבו שיש גדרים הלכה למשה מסיני בפאה, ואם היה בזה גדרים הם לא היו היו מתירים בסתמא וגורמים מכשול לעם ישראל! א"ו כל עוד שאין הפאה פרוצה (משתנה לפי המקום והזמן כנ"ל) אין שום איסור ללבשה.

 

[משיב כהלכה]

גילוי דעת מהרב גואלמן והרב רוטשילד איזו פאה מותרת.

טוב שזכינו לגילוי דעת, מאות שנים עם ישראל תוהה ובוהה עד שהגיע אותו "גילוי דעת"...

כבר קדמני @הלכה ברורה , אבל בכל זאת ארחיב קצת יותר.

למעשה כל גדרי הצניעות שנכתבו עד כה בענין פאה נכרית, כולל תקנוני בתי ספר ותיכונים למיניהם, תקנונים קהילתיים, מכתבים שנוסחו ע"י עסקנים ונחתמו ע"י גדו"י, הספרים שהעתיקו מהם, וכו' וכו', רוב ככל הכתוב בהם הם סברות הכרס, וגם מה שנכון, אינו רלוונטי לכל מקום ולכל שעה.

וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו דת והלכה סימן א':

"קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון... אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".

וממילא מובן ופשוט שכל "גדרי הצניעות" בפאה הם גדר אחד ויחיד - שלא תהיה הפאה יוצאת דופן ביחס למנהג המקום, ולא תהיה חריגה ובולטת בצורה מיוחדת, שתגרום לכולם להסתכל עליה דוקא.

וכן היא דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהביא הרב יעקב צבי בוצ'קובסקי בספר "בנות מלכים" בשם הגרא"ח שצ'יגל שליט"א מח"ס "דולה ומשקה", שאמר לו הגר"ח קניבסקי ש"לגדרי הצניעות בפאה נכרית אין גדר ברור בהלכה, והוא משתנה לפי המציאות".

וכן היא דעת הגרש"ז אויערבאך בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז, חלק ג' עמ' ע'), מעדות נכדו של הגרש"ז:

"בשנה האחרונה לחייו של סבא, פורסמו מודעות בענין צניעות במלבושי נשים, שכתוב בסופן שהמכתב היה למראה עיניו של הגרש"ז אויערבאך. היה נשמע מניסוח הדברים, שכל מה שכתוב במודעה היה בהסכמתו. זכור לי שסבא הקפיד על כך ששינו את מה שאמר, וכתבו שם דברים לאיסור, דברים שחשב ואמר בפירוש שמותר".

"התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'. המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על הכל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר".

"אפשר ללבוש שמלה מאוד יפה, להיפך - כבודה בת מלך. שמלה שכולה אדומה אולי לא ראוי, יש דבר כזה בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעיף א') אבל מה שכתוב שם לא נוגע לימינו, שם האיסור הוא בגלל החיוב לשנות ממנהג הגויים. אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית. אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים".

"יש ענין של מנהג נשים כשרות, דהיינו אם כך נוהגות נשים כשרות, יש להחמיר כמותן, ויש גם מקום להקל כמותן. לדוגמא, במקום שנשים כשרות, נשות בני תורה וכדומה, נוהגות ללכת עם שרוולים עד המרפק ממש, זה בסדר, ומותר לנהוג כמותן. כתוב שנשים כשרות נהגו ללכת עם סרט נוסף על כיסוי הראש, ואז זה היה חובה ללכת כך. לעומת זה יש במשנה (חלה פרק ב' משנה ה') "אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים" - לפעמים יש מציאות כזאת שהראשונים שפורצים את הגדר לא נהגו כשורה, אבל סוף סוף השתנה המנהג ונוהגים אחרת, ואי אפשר לחייב את כולם לשוב למנהג הראשון".

בנוסף לכל הנ"ל, מצוי שמערבים בטעות את נושא הצניעות עם נושא "מראית העין" שאין לו שום קשר לצניעות בימינו, וכך כותבים שפאה הנראית כשיער ממש, היא פריצות (ועוד מעמיסים זאת בדעת המתירים).

אבל כאמור, זהו נושא אחר לחלוטין, האם הרואה יחשוב שזו שערה האמיתי וא"כ עוברת על מצוות כיסוי הראש, והמתירים הסיקו באופן חד משמעי שאין מראית העין במקום שכולם נוהגים בזה, כי תולים בהיתר. וזה מבואר בדברי ה"מגן גיבורים" שכתבו הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל מאמר מרדכי, שהם היו נכדיו של הפוסק הראשון שאסר פאה, וביארו בזה הלשון: "וגם גוף דבריו [של מהר"י] לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית".

מיותר לציין ש"ישפטו" אין הפשט שהפאה תהיה קש ותבן וכולם יזהו מרחוק... דבאופן כזה ליכא חשש מראית העין מעיקרא. אלא ידונו לכף זכות, כמו שכתב בשו"ת סתרי ומגיני (לפני כמאה שנה!) "דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה" (וכן כתבו עוד פוסקים רבים, איני רוצה להלאות את הקורא).

וממילא מובן שאין שום שייכות לפאה הנראית שיער טבעי (בכל מיני פטנטים, טופ לייס ושביל לבן) עם "גדרי צניעות", כי זה נדון הלכתי אחר לגמרי, ואליבא דהמתירים הדבר מותר לחלוטין.

כמו כן יש עוד טעות נפוצה, כביכול פאה שהיא "פאה יפה" היא חורגת מדרכי הצניעות, ומהראוי לבחור פאה מכוערת... לקיים מה שנאמר בגמ' שבת שילדה לא תצא בשערות של זקנה, כי מחכו עלה...

וכן הביא בספר "טהרת משה" עמ' קצ"א מפסקי הגאון מהרי"ק בתשובות כת"י ובע"פ: "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מעצב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית. ועיין פירוש המשניות [לרמב"ם] שבת פ"ו מ"ה. ומחלוקת האחרונים בזה ידועה, עיין שדי חמד".

ועוד שם (עמ' קפ"א) שו"ת כעין זה: "שאלה, מדוע כת"ר מתיר ללכת בפאה, מדוע אין כאן חשש לדברי הרמב"ן "נבל ברשות התורה", כי הרי מטרת הכיסוי משום צניעות - ששערות האשה לא יראו כי הם מושכות את יצר לב האדם, ולכאורה רוח ההלכה אין כאן". תשובה, "מותר גמור לילך עם פאה נכרית, ומשנה שלמה "יוצאה האשה... בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה". ועיין פירוש הרמב"ם שם. ומעולם לא מצאתי אני שחייב אדם לקחת אשתו לדקורטור כדי לבחור לה בגדים המכערים אותה. וכת"ר דריש טעמיה דקרא לפי דעתו, ולית לן בה".

ויש להוסיף על הנ"ל, שמלבד מה שאין לסברא זו מקום כלל (והארכתי בזה כאן), הרי בית ישראל במשך 500 שנה סמך על המתירים פאה (בכל מקום שנהגו להקל בזה), והם לא חשו כלל לאסור פאה הנראית כשיער משום "צניעות", ומהיכי תיתי לבוא היום בדורנו ולהעמיס על הנוהגים היתר את סברות האוסרים, שגם מתוך עשרות האוסרים לא כתבו כן אלא בודדים ממש, ובדרך אפשר (לדוגמא - החסד לאברהם, שכתב כן בדרך אפשר, והעיר על עצמו שמדברי רש"י משמע שכיסוי הראש הוא גזירת הכתוב).

 

[משיב כהלכה]

ועתה אתייחס בפרוטרוט לאותו "גילוי דעת":

מה שהצריך בד אטום בצבע כהה, מעולם לא שמענו ולא ראינו שהשיער הטבעי נראה דרך שערות הפאה. ומהיכי תיתי.

ומה שאסר "לייס", ככל הנראה משום שהלייס מדמה את הפאה לשיער רגיל (למרות שיש סימני זיהוי אחרים שניתן באמצעותם לזהות שמדובר בפאה), ואין לזה שום הבנה - מלבד זה שניתן להניח שבאו עסקנים וצעקו לפני כמה רבנים שיש כאן פירצה גדולה, והסכימו עמהם, מבלי לרדת לעומק הסוגיות כלל. ומשהתקבל בציבור שזה אסור בגלל שכך רב פלוני חתם (או שזויפה חתימתו, מי יודע, או שבלאו הכי הוא נגד פאות ושמח לחתום על כל איסור בענין הזה), באים רבנים אחרים ומתייחסים לזה כדבר מוסכם.

אבל כאמור בתגובתי הקודמת - המעיין בסוגיא זו יראה שאין כאן שום דבר חדש, וראשוני האחרונים נחלקו על ענין זה גופא, דהנה ראשון האוסרים, הלא הוא מהר"י קצנלנבוגן, כתב לפני 500 שנה: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות). דהיינו שמראה הפאה דאז היה זהה לגמרי לשיער הראש.

ור' שמואל קלוגר (שנות חיים תשובה שט"ז) כתב לפני 250 שנה: "אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע ויסבור דשלה הוא". ובספרו קנאת סופרים (תשובה ע"ב): "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

ובשו"ת חסד לאברהם (אה"ע סי' פ"ז) כתב לפני 200 שנה: "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות... שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

ובספר ברכת שלמה (עמ' ח') כתב לפני 100 שנה (בשנת תרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשויין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער".

ועל זה גופא כתבו המתירים לחלוק ולהתיר, מטעם שאין לחוש למראית העין, היות ורבים נהגו כך והרואה יתלה בהיתר (כלומר שאין הפאה ניכרת כלל, אבל הרואה ישער בדעתו שמדובר בפאה, כי ההיתר מצוי), וכך כתבו הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל מאמר מרדכי, בספרם מגן גיבורים (נדפס בשנת תקפ"ט):

"וגם גוף דבריו לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית". כלומר, הרואה "שופט" ומבין שזאת פאה, למרות שאינו "יודע" זאת, כי רבות נשים נהגו כן, ואיך אפשר שכולן יעברו על דת משה.

ובשו"ת "סתרי ומגיני" (נדפס בשנת תרצ"ב) כתב: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". כלומר, אדרבה משום שכעת יודעים לעשות את הפאה יפה כל כך, ונראית כשערות עצמה, למה נחשוד אותה?

[ומכאן גם פירכא לאותם הטוענים שהפאות בזמן ההוא היו נראות כמו קש ותבן. כי מדבריו לפני שמונים שנה משמע ההיפך הגמור. וכן הובא בירחון התורני "המאור" שיו"ל בארה"ב בחודש שבט תשי"ג, לפני כשבעים שנה: "נתייסדו כאן הרבה בעלי מקצוע מאחינו בני ישראל, לעיבוד פאות נכריות בשביל בנות ישראל הכשרות. היהודים בעלי מקצוע הזה, הינם ברובם ג"כ מהגרים שבאו לכאן בשנים האחרונות והתעסקו במקצועם הזה גם באירופה, וכי על כן הינם מומחים בעיבוד הפאות הנכריות לכל פרטיו ודקדוקיו, בתכלית היופי והשלימות. ישנן בעלות מקצוע מומחיות מפורסמות כאלו, שמעבדות פאות נפלאות, שהרואה אותן לא יכיר בשום אופן שאלו הן פאות נכריות".

והארכיאולוגים לפני כמאה שנה מצאו מערת קבורה במצרים, וקבעו שהיא מזמן מתן תורה - מלפני 3400 שנה, ושם מצאו פריטי לבוש של המצרים בתקופה זו, וביניהם פאה נכרית משיער טבעי שנראית כשיער טבעי ממש.

וכן רבי תנחום הירושלמי (שהוא אחד מן הראשונים) בספרו "המדריך המספיק" (אלמרשד אלכאפי - ביאור על הרמב"ם) כתב: "אמרו: "יוצאה אשה בפאה נכרית" והן מחלפות שיער שנשים מרכיבות על ראשיהן להתייפות בהן, אם אין להן שיער רב, וכל מי שרואה אותן חושב שהוא טבעי, ולכן נקראה נכרית, כלומר שיער זר שאינו מגופן אלא הוא מורכב ושאול"].

וגם מצוי שמערבים מין באינו מינו, ענין מראית העין עם ענין פריצות, שהרי במה שנראית הפאה כשיער עצמה ממש אין פריצות כלל, שאם נאמר כך נבוא לאסור את שיער הרווקות שהוא שיער מחובר ולא תלוש, אלא וודאי שמראה השיער איננו פריצות, וכפי מה שכתבו כל הראשונים בברכות כ"ד, שאם השיער רגיל להיות גלוי, אין בו פריצות כלל ומותר לקרות ק"ש כנגדו. וכל הנדון באחרונים הוא משום מראית העין, שיחשדוה שהולכת בשיער עצמה ולא בפאה נכרית.

ובספר "דברי חיים" (חלק א' על מסכת עבודה זרה, ענין מראית העין אות ב'. נדפס בשנת תרצ"ו) כתב: "כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית... ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט". כלומר, מפני שידוע שנשים צדקניות לובשות פאה - אין בזה מראית העין, כי הרואה "מבין" שזאת פאה, ואין הסיבה משום שהפאה ניכרת והרואה "יודע" שזאת פאה.

וכן בשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ז' אה"ע סי' ט"ז) כתב: "ואשר לטעם משום מראית העין, שהרואה יחשוב שהוא שיער שבגופה, הנה פשוט שבמקומות אשר אין רגילים בכך ללבוש פאה נכרית, ודאי יש מקום לחוש מפני מראית העין. ובודאי גם הש"ג לא כתב להתיר אלא במקומות שנהגו בכך, כמו שדייק ותני בזה הלשון "וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן" וכו', הרי לך שכל דבריו אינם אלא למצוא סמוכות למנהג שנהגו נשים בכך, דבזה אין ענין למראית העין, דכיון שנהגו בכך הרי כולם יודעים דהוא פאה נכרית, אך ודאי דבמקום שאין מנהג ודאי דגם הוא מודה במודים דרבנן דאין מקום להתיר להם לכתחילה, מפני מראית העין". כלומר, כאשר נהגו בכך, "כולם יודעים" שזאת פאה, ולא מחמת שניכרת הפאה - אלא מחמת שהמנהג נפוץ. ואין מקום כלל לחלק בין פאה ניכרת לפאה שאינה ניכרת, אלא בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו.

וכן בשו"ת "אגרות משה" (חלק ד', אה"ע ח"ב סי' י"ב) כתב: "ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור דמהאי טעמא יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלים כ"כ בנשים שהשיער הנראה הוא משערות האשה עצמה, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה, ויודעים שמקרוב ודאי מכירים שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלים הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית". כלומר, מקרוב אפשר להבחין, ומרחוק יתלו שזאת פאה, מחמת ש"ידוע לכל" שאפשר לעשות פאות שנראות כשיער ממש.

ולאחר מכן התיר במפורש פאה שאינה ניכרת: "וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה".

וכן כתב בספר "אום אני חומה" (עמ' צ"ד): "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

ובספר "חידושי בתרא" (שבת ס"ד, ואו"ח הלכ' ק"ש) להגאון רבי חיים דב אלטוסקי, כתב: "וגם אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".

ובספר "אמרי המזג" להגאון רבי מאיר זאב גאלדבערגער, אב"ד דק"ק פעלעדיהאזא בהונגריה (שבת פ"ו) כתב: "והכי נמי הרי בוודאי לא שייך משום מראית העין אלא לגבי ישראלים אחרים המכירים אותה שהיא ישראלית (עיין במג"א ובמחצית השקל שם ס"ק ד'), והרי הם יתלו בהיתר שהיא פאה נכרית ולא שיער גופה, וגם אם יחקרו הדבר יוודע להם שכן הוא האמת". כלומר - הרואה "יתלה" בהיתר, ורק אם "יחקור" וידרוש יתברר לו שזאת פאה. וטעם ההיתר הוא משום שיש לרואה במה לתלות, ולא משום שניכר.

ובשו"ת אז נדברו להגאון רבי בנימין זילבר (חלק י' סי' כ"ח) כתב "ומדכתב במשנה ברורה דבמקומות שאין המנהג כן אסור משום מראית העין, משמע דהמדובר באינו ניכר היטב דהוי פאה". כלומר, במקום שאין חשש של מראית העין, אע"פ שאינו ניכר, יש להתיר.

ובספר "עמודי שש" למסכת בבא מציעא (צא. עמ' ק"ע בהערה) כתב: "יש להתיר מהטעם הנ"ל שההיתר מצוי מאוד ומהיכי תיתי שיתלו באיסור, וע"פ זה נראה דבלבישת פאה אין לחוש למראית העין שיראוה שהולכת בגילוי ראש, דמהיכי תיתי שיתלו בגילוי ראש, והרי מצוי ומפורסם לכל שיש פאות בעלמא, ולכן המתירים בזה לא חשו למראית העין. ואף אלה שאסרו משום כן, היינו בזמנם שזה היה מעט ולא מצוי". וכל פוסקים אלה הבינו שהרואה "תולה" שזאת פאה, ולא "יודע" מחמת שהיא ניכרת.

ובשו"ת "תבואות שמש" (אה"ע סי' קל"ח) להגר"ש משאש כתב: "גם משום מראית העין ליכא, כי מאות ואלפי נשים לובשות פאה... ואיזה מראית עין יש בדבר שעושין כל הנשים?"

ובספר "דת והלכה" (סימן א') להגר"מ שטרנבוך כתב: "כעת שרבו הנשים בפאות נכריות, הלא במראית העין לא יתלה כלל ששערותיה פרועות רק ידמה שיש לה פאה נכרית וכו', שרבו כ"כ הפאות נכריות היום שיש לתלות בהן". כלומר, לא מחמת שהפאה איננה ניכרת, אלא מחמת שהרואה "ידמה" שהיא לובשת פאה.

ובספר "אבני ישפה" (ח"ה סי' קמ"ה) כתב: "כיום נעשה מצב שרוב הנשים לובשות פאה נכרית, ואם כן ודאי שלא שייך לומר שיש כיום ענין של מראית העין, שהרי יודע כל אדם שיש כאן פאה נכרית. ודבר זה דומה לתחילת השימוש בשעון שבת, שבתחילתו היתה מראית העין שאנשים חשבו שהוא מכבה או מדליק האור בשבת, אבל אחר שהתפשט הדבר שוב אין מראית העין, כי הוא דבר שרוב בני אדם עושים, ולא שייך בזה ענין של מראית העין. וכן הדבר בענין הפאה הנכרית... בזמננו הדבר ברור שהוא נפוץ ביותר, ולא שייך כלל מראית העין, וממילא גם הבאר שבע שאסר הפאה הנכרית, היה מודה אם היה רואה המצב שנוצר בימינו".

וכן כתבו בקובץ "תל תלפיות" (קובץ ס"ז): "בש"ך סי' רח"צ סק"ב בדינא דהרא"ש כתב דסגי במה שזה מצוי, אף שאין מכירין להבחין שזה של היתר, וע"ש בב"ח. וכמו כן מצינו בספר מגן גיבורים או"ח סי' ע"ה סק"ג (עיקר דבריו הובא במשנ"ב שם סקט"ז), גבי בפאה נכרית, דגם המתירין לצאת כך לרה"ר משום דמדינא שרי, מ"מ ת"ל דאסור משום איסורא דמראית עין, וכתב דכיון דהרבה הולכות כן, הרואים לא יתלו באיסור, ומשמע נמי דאין צריך שידעו להבחין בין פאה נכרית לשיער, וסגי מה שהוא מצוי".

ובשו"ת "אור יצחק" (אה"ע סימן ג') כתב: "ומה שאנשים יחשדו לנשים שמכסות ראשן בפאה נכרית שהן הולכות בגילוי ראש, דבר זה אין נראה לחוש לו כלל מכמה טעמים, וכבר הזכיר מזה הגאון רבי משה פיינשטיין בתשובתו הנ"ל. א. שאין לנו לגזור מדעתנו ולחשוש למראית העין. ב. אם החשש שהנשים הרואות אותה יחשדוה, זה דבר שאינו נכון כלל, דבהסתכלות מועטת יכולים להבחין אם זה שערה ממש או פאה נכרית, גם בפאות היפות ביותר. ג. אם הנשים מכירות אותה לזאת שלובשת פאה נכרית, הרי הן גם יודעות אם היא לובשת פאה נכרית או לא, וזה פשוט. ד. אם החשש הוא שהאנשים יחשדוה, אותו טעם שייך אצלם אם הם מכירים אותה או לאו, ואם אינם מכירים אותה אולי היא באמת לא נשואה, ויש בנות בתולות וכו'. ה. ועוד שהיום שכל כך מצוי פאה נכרית, א"כ למה לחשוש למראית העין, ולמה שלא ילמד עליהם זכות".

ובספר "פאת שדך" להגרש"ד מונק, כתב: "וכן אם הדבר ידוע באותו מקום ובאותו זמן, כגון נדון דידן דהש"ך דחלב שקדים בבשר עוף, שהיה מפורסם מחמת המנהג, אבל בשר בהמה דמי ממש לגזירת דם דגים ואין להקל בו. ומהרש"ל (פרק כ"ה סי' נ"ב) ס"ל דאף חלב שקדים דמי ממש, דלא מסתברא ליה לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן בדבר זה. ולפ"ז וכו' הרווחנו טעם לזכות לנשים הלובשות פאה נכרית, כיון שהדבר ידוע שרגילין בזה, ולא מצינו שגזרו רז"ל בכגון דא". כלומר, כל הסיבה שאין מראית העין - הוא משום שרגילים בכך. ולא משום שניכר.

ונראה מכל הנ"ל שאין נפק"מ כלל בשכלולים המתחדשים בימינו (כגון "טופ לייס" הנ"ל) שמטרתם לטשטש יותר את ההבדל בין שיער עצמה לפאה, היות ואין "מראית העין" במקום שנהגו וההיתר מצוי, ואפשר לתלות בהיתר.

וכן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה, וזה לשונו: "ואף שכתב הריטב"א שמדת חסידים להיזהר מפני חשד הרואים, נראה שבזה הזמן שהרבה מגלחים זקנם במכונה ומפורסם דבר ההיתר, אפי' טעם החשד שכתב הריטב"א אינו שייך כל כך, שכל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין, וכמש"כ כיו"ב רבינו האי גאון, והובא להלכה בטור ובשו"ע או"ח (סי' רמ"ג), שאפי' מרחץ או תנור, אם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא משכירו לאחרים, או שהיה מנהג המקום להשכירו, מותר להשכירו לגוי, שאין מקום לחשד ולמראית העין. ע"כ. וכ"כ כיו"ב בשו"ת חשב האפוד (ח"א סי' כ'), לענין אכילת לחם עם ממרח מרגרינה ועליו בשר או נקניק, שמותר, ואין לחוש בזה משום מראית העין, שיחשבו שהיא חמאה, כי היום מצוי ממרח מרגרינה כמו חמאה, והרואה לא יחשוד שהיא חמאה. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת יגל יעקב (חלק יו"ד סי' כ"ג). ע"ש. ואף דלאידך גיסא אחסור דרי ורבים מעמי הארץ מתגלחים בתער, מ"מ טעם חשד דבנד"ד דאינו מפורש בש"ס אלא מתורת חסידות, דיו להדחות בטעם כל דהוא, וכמו שכתבנו". עכ"ל.

ובהמשך הוסיף שם, "עוד כתב לאסור משום מראית העין... אולם לכאורה באנו להפרי חדש (או"ח סי' תס"א ד"ה עוד), דלא חיישינן לגזור איסור משום מראית העין מדעתינו. וכבר הבאנו לעיל דברי הריטב"א (מכות ב.), שכתב "מדת חסידים שלא לגלח במספריים כעין תער מפני חשד הרואים, וכן ראוי לעשות". הרי שלא אסר הדבר בהחלט משום מראית העין, אלא ממדת חסידות, אלמא דלא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד".

"ועיין עוד בפרי חדש (יו"ד סי' פ"ז ס"ק ז'), דהיכא דאיתמר בש"ס למיחש משום מראית העין, איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר, שאין לנו לחדש גזירות מדעתינו. ע"ש... ועיין להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (דף מד.) שכתב שאין לנו לבדות חומרות מלבנו, מה שלא נמצא בש"ס ובראשונים, ודיינו במה שכבר נמצא כתוב ומפורש בש"ס ופוסקים לאסור, והבו דלא להוסיף עלה והיכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר. ע"ש. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (פיינשטיין, בחלק אה"ע סי' י"ב, ד"ה וכעין ראיה), דליכא בהכי משום מראית העין... ומלבד זה כבר כתבנו לעיל בראש דברינו, שכל שנתפרסם ברבים דבר ההיתר לא חיישינן למראית העין, כמש"כ הטור ושו"ע (או"ח סי' רמ"ג סעיף א'), ואין לגזור בשביל אלה שאינם יודעים לחלק בין תער למכונה, דזה אינו, דלא חיישינן לגזור בשביל כל שוגה ופתי בדברים המפורסמים בש"ס ופוסקים". עכ"ל הרב שם.

וכן כתב בשו"ת יביע אומר חלק ו (יורה דעה סימן ח): "הפרי חדש (סי' פז סק"ז) הסכים לד' הרמ"א להקל בשר עוף בחלב שקדים, דאעיקרא מה שאסר הרשב"א בחלב אשה משום מראית העין חידוש הוא, והבו דלא להוסיף עלה, משום דלא גזרינן משום מראית העין זולת מה שנתבאר בש"ס להדיא, שאם לא כן, בואו ונאסור בשר חיה בלי ניקור כדי שלא יטעו להתיר חלב של בהמה וכו', ואם באנו להוסיף מדעתינו יש לנו לאסור הרבה כיוצא בזה, וכבר כתב התוס' בחולין (קד) שאין לדמות גזרות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה. והרמב"ם רפ"ו מה' מאכלות אסורות התיר דם דגים שכנסן בכלי אפי' בלא קשקשים, ולא חשש למראית העין, וע"כ דהיכא דאיתמר בש"ס איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר, ואין לנו לחדש גזרות מדעתינו אחר סתימת התלמוד".

[ועוד מלשון הפרי חדש שם: "והרי בשר חיה כתב הרמב"ם בפ"ט שמותר לבשלו בחלב ופסקו המחבר לעיל, ואמאי לא חיישינן למראית העין שהרואה יהיה סבור שמותר לבשל בשר בחלב. ודוחק לומר דמה שכתב הרמב"ם היינו לעיקר דינא אבל משום מראית העין לא מיירי... ועוד הרי הרשב"א גופיה כתב בתורת הבית שיש בשר בחלב מותר לגמרי... בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה, ע"כ. וכיון דחלב זכר של בהמה לית ביה איסור מפני מראית העין, דהא קאמר שמותר לגמרי, כל שכן בחלב אשה... סוף דבר שדעתי להתיר אף לכתחילה לבשל מה שמותר מן הדין, ולא חיישינן למראית העין. אלא שכבר הורה זקן לאיסור וראוי לשמוע אליו, זולתי במידי דלא אסור אלא מדרבנן שיש להקל בפשיטות וכפסק ההגה". עכ"ל. והיינו שבעניני בשר בחלב אין להקל במראית העין כיוון שהורה הרשב"א לאסור בזה, ולכן הקל רק בדרבנן. אבל בכל העניינים האחרים אין לאסור משום מראית העין מה שלא אסרו חז"ל, ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, כי גם בדרבנן מצינו שאסרו וגם בדאורייתא מצינו שהקלו היכא דשכיח].

ועוד כתב הגר"ע יוסף שם, "ויש להוסיף סניף להתיר ע"פ מה שכתב הרא"ש (פרק ט דנדה סי' ז) דהא דתנן השיריים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין, דדמו לצמר או לפשתן, מ"מ האידנא מצויים בגדי משי בינינו והכל מכירין בהן ואין לחוש למראית העין, ומותר לתפור משי בבגד צמר. ע"ש. וכן פסק הטוש"ע (סי' רצ"ח). והכא נמי מאחר שנתפשט הדבר והכל יודעים שמצוי חלב צמחוני לא חיישינן למראית העין, ולא דמי לחלב אשה דלא שכיח... והאידנא פשט המנהג להתיר בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר, והיינו טעמא מפני שנתפרסם הדבר מאד". עכ"ל. נמצא שאפי' באיסורי דאורייתא (כמו גילוח בתער, חלב, כלאיים, דם) הקלו באיסור מראית העין שלא גזרו בו מפורש בתלמוד, ואף במה שגזרו בתלמוד, הקלו אם התפשט היתרו אין בו משום מראית העין.

לאחר כל זה יש לציין שעדיין הפאות בימינו (גם המשוכללות ביותר) ניכרות ע"י כל מיני סימנים, והם: א. הפאה גבוהה יותר משיער עצמה. ב. הפאה מבריקה יותר משיער עצמה. ג. רוב תסרוקות הפאות הצנועות, הן ישרות ולא מקורזלות, וניתן לזהות פאה ע"פ התסרוקת, ובפרט שרוב הרווקות הולכות בשיער אסוף כתקנון בתי הספר והסמינרים (למרות שאין זה חיוב מדינא לפי רוב האחרונים).

עוד דנו בזה מצד שנשואה צריכה להיראות נשואה, וגם לזה אין מקור כלל בספרי הראשונים, וגם לא בחז"ל, והגר"ע יוסף דחה סברה זו בשתי ידיים, וזה לשונו בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סי' ה' אות ו'): "ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב... איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל... ועוד שאפי' לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבואו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וכנודע מדברי הרא"ש (שבת כד.) וכ"כ הרב המגיד (פ"ה מהלכות חוה"מ הלכה כ'), והר"ן בתשובת הריב"ש (סי' ש"צ), והבית יוסף (או"ח סי' תס"ב). וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים..."

"ומכל שכן בזמן הזה שכל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכ"ה). וע"ע באה"ע (סי' כ"ו). נמצא שגם בפנויות יש לאו דקריבה דגילוי עריות, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה. והן אמת שמצאתי להחוות יאיר (סי' קצ"ו) שכתב כיו"ב בדין ארוסה (בקידושין) שצריכה לכסות ראשה בצאתה לרה"ר מכמה טעמים, ואחד מהם, כי מנהג הבחורים לנהוג קלות ראש עם הפנויות, ויש לחוש פן יכשלו בה ח"ו, משא"כ עם הנשואות דגדרו גדר ואין מי שינהג בהו קלות ראש. ע"ש. אך בשו"ת נחלת דוד (סי' ל') כתב על דעת החוות יאיר דלא נהירא, שאין בידינו לגזור גזירות מה שלא גזרו חז"ל". ע"כ לשון הגר"ע יוסף זצ"ל שם. ויש להוסיף על זה, שאם נאמר שכיסוי הראש נועד להראות שהאשה נשואה, לא מובן מדוע גרושה ואלמנה חייבות בכיסוי ראשן, והרי אדרבה יש להן להראות שהן פנויות.

ובפרט שלשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל", משמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לרווקה, וכן כתבו הגר"א והב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש", וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק:) ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה. ורק מפני המנהג הרווח בימינו שרווקות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם.

ואין לחלק בין נשואה לבתולה ולומר שנשואה גורמת יותר הרהורי עבירה, מפני שהיא בבחינת "מים גנובים ימתקו". כי זה אינו, שהרי כל מה שלא שייך לאדם ולא נמצא בחזקתו הרי זה מים גנובים בשבילו (ראה נדרים צא: ובביאור תוס' שם, ומה שפירש בזה הגר"א דסלר זצ"ל בספר מכתב מאליהו ח"א, קונטרס החסד עמ' מ"ב), ואין נפק"מ בין נשואה לבתולה. ובגמ' סנהדרין (דף עה.) מוכח במפורש ששייך "מים גנובים ימתקו" גם בפנויה. והגר"ש משאש כתב שבתולה גורמת יותר הרהורי עבירה מנשואה, כי הרואה נשואה יודע שאי אפשר להשיגה מחמת שהיא נשואה ולא מהרהר בה, וכמש"כ הראב"ע לגבי לא תחמוד, אבל בתולה אולי תסכים להינשא לו. וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א בספר אוסרי לגפן (ח"ט דף קע"ה והלאה), וזה לשונו: "הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם". עכ"ל. וגם ארוסה, למרות שדינה כאשת איש, פטורה מלכסות שערותיה, וממילא מוכח שאי אפשר לחלק כך.

וכל זה מוכח מדברי הראשונים בברכות כ"ד, שביארו שבשיער הבתולות אין הרהור, כיוון שרגילות לגלותו. ולא עלה על דעתם לחלק בין נשואה לבתולה, כפי שמנסים לדחוק באופנים שונים ומשונים ולבאר שבנשואה יש הרהור וברווקה אין, אלא כל החילוק הוא בין שיער המכוסה לשיער גלוי, ושיער הרגיל להיות מגולה, אין בו הרהור.

וכן כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, בספרו "יד יחזקאל" (כת"י) להוכיח מהרמב"ם (בהלכות ק"ש ג, ט"ז) שלא הזכיר שאסור לקרות כנגד שיער, וביאר הכסף משנה שם שסובר שאין איסור אלא להסתכל בו, אבל לק"ש מותר, וכן מוכח מעוד ראשונים, ראה בריקאנטי (סי' כ"ו) "הא דאמרו שער באשה ערוה היינו להסתכל בה אבל לקרות לא, דמעשים בכל יום שאין אנו נזהרין מלקרות כנגד שער הבתולות, כך פי' רבינו טוביה בשם ר"ת", וכן כתב באור זרוע (חלק א' הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סי' קל"ג): "הא דאמר שמואל שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים, פי' מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי, וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש".

והנה כל הראשונים הנ"ל הביאו ראיה שאין הרהור בשיער מכח המנהג לקרוא נגד שיער הבתולות, ונמצא א"כ שלדעתם אין הרהור בשיער אשת איש יותר משיער הבתולה, ואע"פ שאשת איש צריכה לכסות את שערה. שאם לא נאמר כן, מדוע לא כתבו אותם הראשונים שאסור לקרות עכ"פ נגד שיער הנשואות. וממילא גם אי אפשר לומר שהתורה חייבה את הנשואות לכסות שערותיהן כי יש הרהור בשערן יותר משיער הבתולות.

עוד כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב להוכיח שאין מקום לחלק בין נשואה לרווקה ולטעון שיצר אשת איש תקיף יותר, שהרי ארוסה דינה כנשואה לכל דבר, ובכל זאת לשיטת הגאונים (המובאת בשטמ"ק בכתובות ע"ב), והב"ח (אה"ע כא), וחלקת מחוקק (שם), ודגול מרבבה (שם), ומג"א (או"ח ע"ה), ומחצית השקל (שם), והגר"א (שם), והפמ"ג (שם), וחוות יאיר (סי' קצ"ו), ושבות יעקב (ח"א ק"ג), וישועות יעקב (אה"ע כ"א), וכן נראה דעת רבנו גרשום, אין שום חיוב לארוסה לכסות שערותיה (ע"כ דברי הגרי"ד טאוב שם).

ואין לומר שבתולה צריכה להיות נאה ולגלות שערותיה כדי "דלקפצו עלה למינסבה", כי היום תיתכן מציאות שאדם רווק יראה בתולה ותמצא חן בעיניו, אך להתחתן איתה לא יוכל מפני כמה וכמה סיבות (כמו עדות שונות או הפרשי גיל וכדו'), ואדם שהוא נשוי לא יוכל להתחתן איתה כלל, כי לא נהגו היום לשאת שתי נשים, וגם היא בוודאי לא תסכים ע"פ רוב להינשא לו ולחכות שיתגרש מאשתו, ומדוע יתירו לבתולה ללכת בגילוי שיער בשביל מיעוט דמיעוט של גברים הראויים להינשא לה? וגם מבחינת "מים גנובים ימתקו" כנ"ל, הרי היא בשביל רוב הגברים כמים גנובים, כיון שבדרך הטבע אין היא יכולה להינשא להם. ולכן אין מקום לחלק בין נשואה לבתולה, וגם לא מצינו שום חילוק בדברי חז"ל בדיני הצניעות בין נשואה לבתולה (כיצד להתנהג או כיצד להתלבש). ומפני סברה זו נהגו מקצת נשים מחוגים מסוימים ללכת בכיסוי ראש חלקי בלבד, וכשמעירים להן שאין זה כיסוי כלל, הן אומרות שאין הכיסוי מיועד לכסות את הראש, אלא רק לעשות היכר בין נשואה לרווקה.

וכתב הריב"ש (בשו"ת הריב"ש סי' תכ"ה) שאדרבה, ברווקה החמירו חז"ל, וזה לשונו: "ואף הפנויה שאינה נדה, חמורה היא בזה מאשתו נדה [שעם אשתו נדה יכול להתייחד], שהרי אע"פ שאין יחוד הפנויה אסור מן התורה, מ"מ בית דינו של דוד גזרו עליו". וכן הוא בדיני הסתכלות: "אפי' להסתכל בפני הפנויה אסור, אא"כ הוא כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, וישאנה... ובזה ג"כ חמורה היא הפנויה, אפילו אינה נדה, מאשתו נדה, שמותר להסתכל בפניה, ואפילו נהנה בראייתה. ולא אסרו להסתכל באשתו נדה, אלא במקום התורף".

העולה מכל הנ"ל שלדעת המתירים שהם רוב גדולי הפוסקים, אין כל חשש בפאות "לייס" וכדומה, כי על זה גופא דנו המתירים בתשובותיהם לאורך השנים והתירו, ואין נפק"מ האם יש הבדל קטן או גדול בין הפאה לשיער, שכל זה מותר אם לא חיישינן למראית העין.

 

[משיב כהלכה]

ורב אחד כתב לי שיש לאסור פאות "לייס" מצד צניעות. ונוראות נפלאתי על סברת הבל זו, שהרי ההבדל בין פאה רגילה לפאת לייס הוא לא הבדל הניכר בעין לרואה, וכאשר אשתי קנתה פאת לייס - לא הבנתי מה טיבה של פאה זו עד שהורידה והראתה לי בחוש מהו לייס, וממילא איזה חוסר צניעות יש כאן, בדבר שהרואה איננו מבחין אלא אם כן מתבונן היטב?

הרי זה בוודאי שטות והבל.

 

[משיב כהלכה]

ואני ממשיך עם ה"גילוי דעת" הנ"ל. בסעיף 3 הצריך שהפאה תהיה עבה בקדמת הראש, בסעיף 4 דרש לטשטש את השביל הלבן, כל זה הוא מחמת החשש ל"מראית עין" ולמתירים אין חשש כזה, אלא אם כן רוצים להעמיס את דעת האוסרים בתוך דברי המתירים.

ולמעשה מימים ימימה היתה לי תחושה שמנסחי הפשקווילים והתקנונים למיניהם מטרתם הברורה היא להקשות מאוד על האשה הרוצה ללבוש פאה, זה אסור וזה אסור, אסור קצר ואסור ארוך, אסור "מתנפנף ברוח" ואסור קוקו, בקיצור הכל אסור חוץ מפאה הנראית כקסדה ושערה קשה (אולי צריך לתת לגויה שתלבש אותה שבע שנים ללא חפיפה עד שתתקשה היטב), ובוודאי אף אשה נורמלית לא תסכים לחבוש פאה כזו, ובא לציון גואל.

 

[משיב כהלכה]

בסעיף 5 כתב על גוונים בפאה, שצריך שיהיו הפסים דקים. גם זה מפליא ביותר כי מי הוא זה ואי זה הוא שיתבונן בפסים אלו, אם רחבים או צרים, וכי ברשיעי עסקינן, וכן בסעיף 6 כתב על ייבוש טבעי שלא יהיה פרוע, ובסעיף 7 הצריך שאורך הפאה יהיה עד הכתף (רק הוסיף "לכתחילה" שזהו חידוש - גם בתקנונים רואים שמשהו זז עם הזמן...)

וכל הדברים הללו תלויים במנהג המקום, כאשר אשה חרדית נורמלית יודעת היטב איזה אורך נחשב חריג ולא מצוי, ואיזה אורך נחשב לנורמלי, והאם הגוונים בולטים מדי או שמא זה משתלב בנוף המקומי, ואין שום מקום לקבוע כללים שרירותיים שאין להם שום קשר למנהג ולמציאות.

גם מה שכתב בסעיף 8 לגבי איסור פאת סרט, ככל הנראה טעמו משום שנראה השיער בקדמת הראש, ולסומכים על גדולי האחרונים המתירים אין מה לחשוש (אין כאן מקולי ב"ה ומקולי ב"ש כי זה לא תרתי דסתרי...) אבל גם לאוסרים אין כאן אלא גזירה, ואין כח בידינו לגזור גזירות אחר חתימת התלמוד, שלא ללבוש סרט שמא יתגלה השיער, ואם כן נגזור שלא ללבוש מטפחת כלל, דבזה יותר מצוי שמחליק מפאת סרט.

 

[משיב כהלכה]

לדעתי זה לא קשור לחכמי הדור.
דברים שתלויים במציאות, אין עדיפות לדעת חכמי הדור (שאולי בכלל לא מכירים את המציאות בשטח)
כאן יש שאלה מציאותית איך פאה פלונית נתפסת בצבור כפרוצה או לא, וכדו'. אם חכמי הדור בקיאים בענינים אלו, איה''נ, אם לא, אי אפשר לתת הגדרות וכללים כאילו הם הלכה למשה מסיני. בסוף יש איזה ענין שזה תלוי בתחושת האדם ומצפונו

אכן, לא כל כך קשור ל"מצפונו" אלא יותר לתחושתו, וגם בשאר הבגדים כל אשה יודעת מה מקובל ומה לא. ואמנם מה שלא מקובל הופך להיות מקובל ע"י הנשים המודרניות, ועל זה אמר הגרש"ז אויערבאך ש"אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית", אבל לאחר שהפך להיות מקובל ומצוי, שפיר דמי, כי אין הבעיה בחפצא.

ולכן מי שהכי מבין בזה היא דוקא הפאנית, וליצני הדור עשו צחוק מזה, כביכול הפאנית הפכה להיות "פוסק הדור".

 

[הלכה ברורה]

גילוי דעת מהרב גואלמן והרב רוטשילד איזו פאה מותרת.
נא לא לגרור הדיון לשאלה האם מותר פאה או לא, שנידון בארוכה במקו"א פה.
האמור הוא לשיטת הנוהגים להתיר - איזו פאה מותרת.

בתחילת דבריהם הם כתבו "הנוהגות לחבוש פאה, צריכות להקפיד - שלא תראה ח“ו כפנויה אלא יהיה ברור וניכר לכל שהיא נשואה. על כן יש להימנע מכל דבר שמטרתו לשוות מראה טבעי".

ומדבריהם נראה כאילו יש הלכה שיהיה היכר שהאשה נשואה ולא פנויה.

אולם אין דבריהם נכונים כלל, ולא מצאנו בשום מקום שצריך לעשות סימן והיכר שידעו שהאשה נשואה, ולא כתוב אלא שנשואה צריכה לכסות את ראשה, ובזה גדולי האחרונים סברו כדעת הש"ג ששיער תלוש חשיב כיסוי (ואף רוב ככל האחרונים שאסרו פאה נכרית לא חלקו על דבריו שפאה חשיבא כיסוי, אלא סברו שיש בכיסוי זה משום דת יהודית, ומראית העין, ועוד איסורים, עיין ודו"ק), ובזה אנו יוצאים ידי חובת כיסוי הראש, אבל אחרי שהיא כיסתה את ראשה כדין, אין דין שיהיה ניכר שהיא נשואה.

וכן מוכח מדברי גדולי הפוסקים שהתירו אף פאות שנראות כמו שער עצמם ממש, עד שהרואה לא ידע להבחין אם זה שער עצמה או פאה נכרית, וכמו שנתבאר באות הקודמת (ושם הבאנו שמדברי הגר"ש קלוגר מוכח להדיא שהמג"א התיר פאות אלו במקום שלא יחשדו שהם יוצאות בשערות עצמם), הרי שאין דין שצריך שיהיה היכר שידעו שהיא נשואה, ולכן גדולי האחרונים התירו לצאת לכתחילה בפאה נכרית, ולא חששו שיחשבו שהיא רווקה.

ולא אכחד שמצאנו להרב מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שאחר שכתב לאסור פאה נכרית משום מראית העין כתב: וגם משום שעי"כ אינו ניכר בין פנויה לנשואה וכו', נוסף בזה איסור של אזהרות של ל"ת של תורה, עיין בדברים (פרק כ"ב, פסוק ה') "לא יהיה כלי גבר על אשה" פרש"י שתהיה דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים שאין זו אלא לשם ניאוף, מעתה מסתבר מאחר כשהיא נשואה קיי"ל כשיטת הרמב"ם קריבה דגילוי עריות חיבוק ונישוק וכיוצא בו, הוא בכלל יהרג ואל יעבור (יו"ד סימן קנ"ז), משא"כ הדין כשהיא פנויה, א"כ איסור תורה היא שתלך באופן כזה שתהיה נראית שהיא פנויה, משום שעי"כ תוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות שהיא בכלל יהרג ולא יעבור. ע"כ.

וכיו"ב מצאנו להרב אפי זוטרי (אה"ע סימן כ"א אות ט) שבתחילת דבריו כתב שנתפשט המנהג בכל אטליה כדברי השלטי גיבורים ללכת בפאה נכרית, ובהמשך כתב וז"ל: ולפי האמת ודאי דדבר מגונה הוא ללכת אחד בתולות ואחד נשואות, אף כי שער נכרית הן מניחות, אכן מפני הרואים היה להם לכל הפחות לכסות מקצת ראשן, לשים על הפאה נכרית איזה מין צעיף או כיוצא למען תהיה הפרש בין בתולות לנשואות, ואילו איישר חילי אבטליניה למנהג הרע הזה וכו', ע"ש.

אלא שהאפי זוטרי לא ס"ל כדעת הרב מקרי דרדקי שמשום שלא ניכר שהיא נשואה עם הפאה היא עוברת על איסור גמור מהתורה, אלא שלדעתו יש בזה מנהג מגונה (ולא איסור גמור, וכן מוכח מהמשך דבריו שכתב שיש מקומות שנהגו לגלות שיער עצמם עם הפאה, והרבנים שם צריכים להודיע להם את חומר האיסור, משא"כ גבי פאה הוא לא כתב שהם נוהגות איסור איסור וצריך למחות בהם לבטל מנהגם, אלא כתב דאי איישר חילי אבטליניה, ודו"ק), ולכל הפחות היה להם להשים צעיף וכדומה על מקצת מהפאה (וכמו שנוהגות כיום חלק מנשות החסידים) כדי שיהיה הבדל בין נשואות לרווקות. אולם בדברי גדולי האחרונים שהתירו פאה נכרית ולא הצריכו להשים צעיף קטן להיכר על הפאה, מוכח שלא חששו לזה שהאשה נראית כמו הרווקות.

וכן בקדש חזיתי בשו"ת יביע אומר ח"ה (אה"ע סימן ה' אות ו') שאחר שהביא את דברי הרב מקרי דרדקי הנ"ל כתב: ולפע"ד אין דבריו מחוורים כלל, חדא שאין לנו בזה הכרעה ברורה כדעת הרמב"ם, וכמ"ש מרן החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סימן קנ"ז סק"ה). ונודע שהרבה ראשונים ג"כ ס"ל כדעת הרמב"ן דאיסור קריבה בג"ע מדרבנן, ומהם הרשב"א והרא"ה והרשב"ץ. ואכמ"ל. ועוד שאפילו לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבאו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וכנודע מדברי הרא"ש (שבת כד.). וכ"כ הרב המגיד (פ"ה מה' חו"מ ה"כ). והר"ן בתשובת הריב"ש (סימן שצ). והב"י אור"ח (סימן תסב). וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים. ואפס קצהו תראה בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח ר"ס טז). ע"ש (ואף שהרב הנ"ל כתב שאיסור תורה הוא, אינו נכון). ומכ"ש שבזמן הזה כל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמ"ש הריב"ש (סימן תכה). נמצא שגם בפנויות יש איסור לאו דקריבה דג"ע, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה. עכ"ל היבי"א.

ומבואר יוצא מדברי מרן היביע אומר שאף שאסר לנשים נשואות לצאת בפאה נכרית (מטעמים אחרים), כתב שאין לאסור מטעם שצריך שיהיה היכר שהאשה נשואה ולא פנויה, משום שלא מצאנו כזה דין בש"ס ובפוסקים, ואין לנו לגזור גזירות חדשות מדעתנו אחר חתימת התלמוד. ולפי"ז אתי שפיר מה שגדולי הפוסקים התירו לצאת בפאה נכרית ולא חששו לזה שהיא נראית כמו רווקה.

 

[משיב כהלכה]

עתה נעבור לתקנון השני שהוא תקנון משמר התורה בתוספת איורים ובתוספת התקנון השני (ואולי עוד כמה דברים שהוסיפו ברוחב דעתם).

על מטרת המדפיסים ניתן ללמוד ממה שהדפיסו בתקנון הנחמד שלהם את דברי מהרי"ל דיסקין שאסר פאה משום מראית העין, מה שאין לו שום ענין לדעת המתירים שלא חששו משום מראית העין...

לוקחים את הציבור שהולך כדעת המתירים, שנפסקה להלכה במשנה ברורה והתקבלה כמנהג פשוט בקהל היראים, ומראים לו את דעת האוסרים, כביכול היא חלק מדעת המתירים!

לא יאומן כי יסופר.

 

[משיב כהלכה]

ולפני שמדברים על התקנון, אולי כדאי לראות כיצד נוסד הבי"ד וכיצד נודע להגרי"ש אלישיב על הבי"ד הזה, כאשר שני המייסדים של הבי"ד פוגשים את הגרי"ש ומודיעים לו שקיים בית דין כזה שנוסד ע"י גדולי ישראל (שהוא כביכול ביניהם...) ולמזלנו הכל מתועד בוידאו. הוא לא הבין בכלל על מה הם מדברים, ומדוע הם רוצים לתת לבית דין זה תוקף של "בית דין הגדול"...

אפשר לראות את הוידאו ולהתרשם מאופן הצגת השאלות, קבלת התשובות, נוסח השאלות, והרצון להשתלט על כל הציבור החרדי המחולק לעדות ורבנים שונים, ולכפות עליהם כללים מסויימים.

ובעצם מייסד הרעיון משמר התורה ניסה לאסוף מספר רבנים עם דעות שונות זו מזו, ולגבש כללים באופן מוסכם (היו גם כאלה שדיברו עם חלק מהרבנים והבינו שאינם מסכימים עם הדברים שפורסמו... אלא שהתחייבו לא לדבר בגלוי כנגד מה שפורסם), עם חלק מהרבנים כלל לא דובר אלא עם "נציג מטעמם", כגון שהרב גנס מייצג את הרב אלישיב, וכו'.

למעשה ההתנגדות אליהם קיימת משני כיוונים; ת"ח מיושבים בדעתם שלמדו את הנושא ולא מסכימים עם כל מיני קביעות שרירותיות חסרות מקור הלכתי, ומאידך גיסא קיצוניים מטורפים שלדידם גם משמר התורה הם "מקילים גדולים" והם מדברים עליהם בצורה מזעזעת, בעלונים ופשקווילים שהם מפרסמים לאלפים ורבבות.

על המשמעות ההלכתית של תקנונים למיניהם, חסרי נימוקים ומקורות, כבר נכתב רבות.

ראו מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל אב"ד אונגוואר בשו"ת משנה הלכות חלק ח' סי' קי"ט, וזה לשונו: "אותם החותמים על האיסור ואינם בקיאים בדבר, רק שחתמו מטעם שראו גדולים אחרים חתומים שם, וסומכים עליהם, או שחתמו שמם כדי להוסיף בחתימות ולהגדיל הרשימה של רבנים שיראה שהרבה רבנים אוסרים, או משום כבוד מרן שליט"א, לא די בזה שאינן מכריעים את ההלכה להקרא רוב, אלא אדרבה עוברים בלאו... דגם עוברים על סילוף ההלכה בכלל. ובפרט שאם ישאר הפסק הזה חתום, ובדורות הבאים אחרינו יראו שכל הני חתמו לאסור, יסברו דוודאי היו גדולי ישראל שידעו לפסוק, ויתחשבו בזה, ויסלפו ההלכה לדורות הבאים".

"גם פשוט דאותם הרבנים שאוסרים מחמת יראה או שאר פניות, אין להתחשב בחתימה כזו... וכן עשו רבים... ואחרים חתמו על האיסור מחמת שיראים שילעיזו עליהם המחמירים ויטרידו אותם, ואחרים מנועים מלהביע דעתם ברבים מפני שהוציאו ספרים, ויראים מפני הטרור שלא ילמדו בספריהם כאשר זה קרה בכמה ישיבות שזרקו ספרי גדולי הרבנים מהישיבות... ועוד יש רבנים שיראים שיאמרו עליהם שהם מן המקילין, בזמן שכוחא דמחמירין עדיף, ועוד יש כמה רבנים שפשוט יראים מטרור וזלזול מ... אשר בכוחם להשמיץ, וגם עשו כן, ועושים כן למי שאפשר, ופשוט דאין זה רוב".

וכן כתב הגר"ב זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ג סימן פ), על אלה המפרסמים דבריהם בכרוזים ומודעות, ומחתימים עליהם רבנים: "ומה שמעלת כבודו מזכיר מת"ח מפורסם [שאוסר נהיגת נשים] בטח התכוון לידידנו הגאון המפורסם מרא דאתרא הרב שמואל וואזנר שליט״א, אבל לפי מה שנתפרסם באחרונה במודעות כתב דבר זה רק בתור חומרא ולא איסור ממש כמו שפרסמו בשמו באחרונה, ולפי האמור אינו מובן מה מקום החומרא בזה. וכבר היה לי עוד מלפני כמה שנים פתחון פה לפניו בקשר לזה, שאין לזה שום שייכות לצניעות. ואם מחמירים בגלל צניעות במקום שאין להחמיר, גורם להקל במקום שצריכים להחמיר. אני לא מכיר את זהותם של מחברי הכרוזים שחותמים עצמם בשמות שונים, אבל כפי הנראה שכוחם לחפש ולמצוא איזה חסרון ובונים ע"ז בנינים גדולים, ובאים לפני הרבנים ומתארים בצבעים שחורים, וכמובן שמנענעים להם עם הראש ואח"כ באים לפרסם איסורים בשם כל הרבנים. בקיצור אין אני רואה שום חשש אם נשים נוהגות יותר מאנשים".

וראה עוד מה שכתב הגאון רבי יהודה הרצל הנקין שליט"א, בשו"ת בני בנים: "לפני כעשר שנים כתבתי לו בענין אחד ונדפס בשו"ת בני בנים (חלק ב סימן י"ט) אך לא קבלתי תשובה, וכעבור כמה שנים פגשתיו כשבקרתי בקהילתו. ועיין בבני בנים (חלק א סימן ל"ט) שכתבתי לרב אחר משם שגם כן חיבר קונטרס בלשון האנגלית, וסמך על מקצת גדולים לאסור על כל העולם, וכמו בהערות הנוכחיות באות א, שהעתיק קול קורא שיצא בארץ ישראל שיש בו צירוף הלכות ברורות עם ענינים שאינם בשלחן ערוך... ואין מורים מתוך קול קורא, כי אחד מחבר את הנוסח ומחתים אחרים, ורוב החותמים סומכים על החותמים הראשונים בלי להתעמק בפרטים, ואי אפשר לעמוד על מקור הדברים וסמכותם, ותשובה מנומקת אחת שווה כרוזים הרבה אפילו כשחתמו גדולים על הכרוז עצמו, וכל שכן כאן שרק היה למראה עיניהם".

אצרף גם "הערות על לבושה של תורה" שהוא אוסף הערות ענייניות כדרכה של תורה.

 

[הלכה ברורה]

וראיתי לכמה מחברים בזמנינו (כגון ספר אוצר השער ועוד) שכתבו שבדברי הגר"ש קלוגר כתוב שגם המג"א יאסור פאה שנראית כמו שער טבעי [ולפ"ז רצו לאסור כמעט את 'כל' הפאות]. אבל המעיין בדבריו יראה שההיפך הוא הנכון - ובדבריו מבואר שהמג"א התיר פאות שנראות כמו שער ממש.

וז"ל בספרו בשנות חיים קלוגר (סימן שט"ז): אבל בעוה"ר בזה"ז הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשער שלהם, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא ידע ויסבור דשלה הוא, ובפרט במדינות רוסיה דהגזירה שם כן, והרבה הולכין כן מכח הגזירה, א"כ בודאי הרואה יאמר שגם זאת כאחת מהם, ע"ש. מוכח מדבריו שהפאה של זמנם הייתה נראית כשער ממש, עד שהרואה אשה עם פאה חושב שהיא מגלה את שערותיה, ואפ"ה הבין הרב קלוגר שבמקומו של המג"א יש להתיר פאה זו, וכפי שכתב במפורש וז"ל: וא"כ המג"א מיירי בזמנו, ובפרט בזמן הש"ס, שהיו רובן הנשים כשרות, ולא הוי דרכן לילך בגלוי שער שלהם, לכך מותר בפאה נכרית, שלא יבוא לידי הרהור, דמידע ידעו דאין השערות שלהם, ע"ש.

מבואר מדבריו שהמג"א התיר לצאת אף בפאה הנראית כשער ממש, שהרי הגרש"ק לא חילק בין הפאה של מקום המג"א (שלא הייתה נראית כשער) לפאת אנשי עירו (שהייתה נראית כשער), אלא חילק בין אם יתלו שהיא הולכת בהיתר בפאה נכרית (כמו במקום המג"א), לבין מקומו שרוב הנשים גילו את שערותיהם באיסור, ולכן יחשבו שגם היא כמו שאר הנשים שהולכות באיסור. ויוצא מדברי קדשו שבזמנינו דאכשור דרא ואין הנשים החרדיות חשודות לגלות את שערם ברה"ר, אין לאסור לצאת בפאה נכרית אף אם היא נראית כשער האשה ממש.

אז זה כ"כ מענין שדוקא במקור שמבואר 'ההיתר', הם מוציאים את ה'איסור'... זה ממש כישרון...

 

[משיב כהלכה]

והנה כמה השגות על "עיקר הדין וחובה גמורה" המוזכר בתקנון...

א. "החובשת פאה צריכה להקפיד לא להראות ח"ו כפנויה אלא ברור וניכר לכל שהיא נשואה". בכל מאות האחרונים שדנו ופלפלו בענין הפאה נכרית לא מוזכר דין מחודש זה כלל (מלבד האפי זוטרי אה"ע סי' כא, וגם הוא לא כתב כן מעיקר הדין אלא שלדעתו הוא מגונה). מאידך, בהרבה אחרונים מצאנו להיפך - שלא היה ניכר בזמנם כלל החילוק בין נשואה לבתולה, והאוסרים לא אסרו אלא מפני מראית העין או דת יהודית, והמתירים לא חששו לזה. אך לא עלה על דעת אף אחד מהם לאסור משום שנראית כפנויה, שאין בזה איסור כלל. ובזמננו שידוע לכל שנשים מכסות ראשן עם פאה אין חשש מראית העין שעוברת על גילוי, כמפורש באחרונים.

ובפרט שרוב הבתולות כיום אוספות את השיער, ואין שום חשש כזה שתראה כבתולה.

ב. "בחבישת המטפחת או הכובע מעבר לאוזניים מתגלה השיער הסמוך לאוזן". כידוע כבר התירו בזה הראשונים בברכות כ"ד וגדולי האחרונים (בראשם מהר"ם אלשקר), ואף שהחת"ס כתב שנהגו להחמיר כהזוהר, הרי במקומותינו חלק גדול מהציבור אינו מחמיר בזה. ומדברי הראשונים והחת"ס מבואר שההיתר הוא על כל מה שקשה לצמצמו בכיסוי הראש.

ג. "אריגים הנצמדים לגוף נאסרו בלבישה ואין ללובשם אף תחת ז'קט או אפודה. אין ללבוש חולצה נוספת בעלת שרוול קצר ע"ג חולצה בעלת שרוול ארוך". אין לזה שום מקור כלל, ופוק חזי מאי עמא דבר.

ד. "אורך החצאית לא יפחת מחצי הרגל שבין הברך לעקב". ראיתי מי שכתב שהמקור שהביאו לזה הוא לחוש לדעת הסוברים שחלק התחתון של הרגל הוא בכלל שוק. אלא שבמשנ"ב סי' ע"ה לא פסק כן, ורוב ישראל נהגו כדעתו, וגם אם אין הלכה כמותו (משום שהשוק הוא החלק התחתון), בראשונים מבואר שגילוי השוק תלוי במנהג כמו קול ושיער ולא לחינם נשנו בחדא מחתא, והארכתי הרבה במקום אחר.

ובעצם בתחילה פורסם מגדולי ישראל שצריך לכסות את הברך, אחר כך הופיע בתקנונים שצריך לכסות 10 ס"מ תחת הברך (כדי להבטיח שהברך תהיה מכוסה בכל מצב, גם בעליה לאוטובוס או כשמניחה רגל על רגל וכדו'), אחר כך בתקנונים הבאים זה קפץ ל20 ס"מ, בתקנון משמר התורה זה אמצע רגל, ובתקנון אחר הצריכו "לכסות את החלק התפוח"... וכל המרבה להמציא הרי זה משובח.

ובעצם ההגדרה הברורה (כמו בפאה) היא שצריך הבעל לבדוק באשתו בכל סוג חצאית שקונה, האם היא מכסה את הברך בכל מצב (וכמדומה שזו ההגדרה שכתב הרה"ק מליובאוויטש זצ"ל), ואין כאן ענין של סנטימטרים, וכן כתב בשו"ת ודרשת וחקרת בשם ראב"ד העדה החרדית:

ה. "עובי הגרביים באופן שלא תיראה הרגל". מנהג העולם אינו כן, וסומכים על פסק המשנ"ב שמתיר לגלות מתחת הברך אם כך הוא המנהג (ובאמת המנהג לכסות עם גרב דקה הוא תמוה דלכאו' אין ענין בזה, וביאר הגר"מ פיינשטיין שהוא תוספת הידור שלא יראה הבשר להדיא).

את הנ"ל כתב @מבקש אמת (איני יודע אם זהו הניק המקביל בפורום לתורה...) וערכתי קצת את דבריו (שמסתמא מיוסדים על דברים שכתבתי), ואעתיק עוד ממה שכתב שם - כל הרעיון לייסד "בית דין" שכל כלל ישראל מחוייב לנהוג על פי דעתו, הוא חזרה על הרעיון הישן של הקמת ה"סנהדרין" בהיכל שלמה, אלא שהפעם הוא מגיע מהצד החרדי.

ולמעשה אין לאף אחד היום כח לתקן תקנות. במידה וכל חכמי ישראל יתכנסו יחד וידונו בדברים ויוסכם על ידי רובם לתקן תקנות מסויימות, אכן יהיה חובה לשמוע בקולם כמבואר בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה. אבל היות והמציאות אינה כן, ומדובר סה"כ ברבנים המקובלים אמנם על ציבור רחב אבל זה רק חלק קטן מכלל ישראל, א"כ אין להם כח לחייב את כלל ישראל לציית להם.

איני יודע מנין המקור להמצאה שהצנועים יכולים לכוף על כולם את הרגשתם האישית (מש"כ הרשב"א שדת יהודית נקבע לפי הצנועות אינו ענין לכאן, דכוונתו שאם נשתנה המנהג אצל הפרוצות אין להתחשב בהן, אלא רק באלו שמקפידות על ההלכה. אבל אין כוונתו שהפרומערס קובעים לכלל הציבור היאך להתלבש...)

איזה ספר קבעו שצריך לפסוק על פיו? למיטב ידיעתי אין ספר כזה בנמצא מחתימת התלמוד הבבלי. ישנם ספרים כהשו"ע ורמ"א ומשנ"ב שהתקבל בציבור לנהוג על פיהם בדרך כלל, אבל אין זה מחייב, שהרי כמה וכמה אחרונים חולקים על השו"ע והרמ"א והמשנ"ב.

 

[אור יעקב]

ד. "אורך החצאית לא יפחת מחצי הרגל שבין הברך לעקב".

זה באמת שיעור תמוה.

או שהולכים כמו כל הראשונים וגמרות כמעט מפורשות ורוב ככל האחרונים ששוק הוא עד לקרסול וממילא צריך לכסות הכל.

או שהולכים כמ"ב (שדבריו תמוהים ואכמ"ל - והאריכו בזה הרבה) ובכלל מספיק רק לכסות את הברך.

 

[מחשבות טובות]

לטעמי האישי נותן טעם לפגם שרב יורד לפרקטיקות ברמה כזו.

לא עיינתי בתוך הקובץ, אבל בעניין ירידה לפרקטיקה כדי להעמיד את ההלכה, אין לנו אלא לומר "אדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" מלמד שהיו ידיו מלוכלכות בדם שפיר ודם שליא לטהר אשה לבעלה...
זה ההתלכלכות שההלכה דורשת, מי שנהנה מעצם הדבר - זה כבר בעיה, אבל מרגיש שמתלכלך - אך עושה זאת להדריך בני ישראל בהוראת ההלכה - שכרו רב ועצום.