ככל ואאמין שקיים הבדל בהיגוי הין תנועה גדולה לקטנה, (אגב; מהו המקור הקדום ביותר לכך?).
זה לא ענין של אמונה, אלא של כללי הגייה פשוטים, שגם אתה מבצע אותם בהכרח, אלא שהמהירות הגדולה של הדיבור שלנו היום אינה מאפשרת לך להתבונן בדבר.
אם תדבר בצורה איטית כמו מבוגרים, תוכל להבחין יותר.
המקור הקדום לכך הוא הרד"ק שחילק את התנועות לעשר, חמש גדולות (קמץ, צירי, חולם, שורוק, חיריק מלא) וחמש קטנות (פתח, סגול, קמץ קטן, קבוץ, חיריק חסר).
לפניו (כגון ראב"ע וקודמיו) חילקו לשבעה מלכים. ואכמ"ל.
ב' מבחינה מציאותית לא נראה לי שזה בר ביצוע (לדבר משפטים שלמים ברצף וריהטת לשון).
כנ"ל, הדיבור היום מצריך 'לימוד' מלאכותי של כללי הגייה, מה שהיה בזמנו כדבר טבעי בלשון, ע"י תרגול קל בגיל הקטנות.
ג' מכאן ואילך מתייתרים ההטעמות שח המעמידים והטעמים, (כי כשיהיו בתנועה גדולה תתארך יתר על המידה ותאבד המילה, וכשיהיו בתנועה קטנה תתארך ותדמה לגדולה).
יש תנועה גדולה וקטנה.
מלבד זאת יש תנועה מוטעמת ושאינה מוטעמת.
המוטעמת הקטנה אינה במדרגת ה'לא מוטעמת' הגדולה.
ודבר זה צריך א"א לכותבו וצריך לשומעו. וכמדומני בספר של הרב זליכה המדקדק יש בזה איזה תרשים שערך.
אמת כי חלק מהמעמידים (מתגים) מתייתרים, ומעיקרא לא הובאו אלא להדגיש לקורא שלא יעשה 'שלא כדין', ולהזכירו שיהגה כראוי, ותו לא. אבל בזמנינו הסימון ההוא נהפך ל'סיבה'. והנעות השו"א למשל, זוקקות מתג מתאים. בעוד שמעיקרא היה הדבר בהיפך, והסימון היה נצרך לחלק מההמון שלא יכינו לדבר כראוי.
ד' בקדמונים (ראב"ע כוזרי) ראינו שההבדל בין ציר"י לסגו"ל הוא שהציר"י מושך אחריו יו"ד (עֵין), והסגו"ל לא (פֶּלֶא). - והגם שאף זה איננו עקבי, דוגמת מילת תֵשע שאין אחריה יו"ד, מ"מ אם יש הבדל בהיגוי, מי אמר לנו שלא זה ההבדל ? (ולא שצריך לומר עֵיְיְן בשני יודי"ן, אלא אחת לעצם הציר"י, והיו"ד הנמשכת בכתיבה ככל וישנה לה אין ביטוי. ולכן גם במילה תשע שאין כותבים בה יו"ד, מ"מ מבטאים אותה וכהיגוי האשכנזי).
אין זה בלתי עקבי, אלא אדרבה טבע הוא בלשון.
כוונתם באותיות ה'משך' (כלשון ר"י חיוג'), שהאותיות נמשכות כתוצאה מעצם התנועה.
כלומר, כשתבצע בפיך את תנועת החולם, למשל, תימשך בהכרח הברה של ו' (האמיתית, זו הנהגית בקיבוץ השפתים). וכן כשתבטא חיריק, הוא יגרור אחריו י' קלה.
אבל אין הכוונה ש'שומעים' את האותיות הללו, אלא הן כמין חלקיקי הברות שנמשכות בהכרח.
ומ"ש לענין אותיות אהו"י, אודה ולא אבוש שאין אני בקי בדקדוק, אבל מנ"ל שהכלל נאמר באות שהיא היגוי של הניקוד, שמא נאמר רק באות ממשית. (וא"ת כי זה יכביד על הלשון, אילו הייתי רואה באמת שיש אחידות בכללים הללו, הייתי יכול לקבל את הפירושים הללו. אע"פ שבאמת איני בקי בחכמת הדקדוק ואפשר שאני טועה).
הכלל שכתבתי לעיל נאמר גם כשאין אותיות אהו"י אלא היא 'נמשכת'.
כגון 'ובלכתך בדרך', שהבי"ת של 'בדרך' רפויה בגלל התנועה שלפניה שמושכת הברה קלה של ה"א.
ומזה עצמו מוכח שאינה אלא הברה קלה, שהרי אם תהיה שם ה"א הנהגית במפיק, היא לא תרפה את הבג"ד כפ"ת שאחריה.
ובעל כרחך לחלק בין אותיות הנמשכות לאותיות הנהגות.
הדברים הללו פשוטים לכל מדקדק מתחיל, וקשה להתחיל ולחלוק על היסודות שבנויים זה מאות שנים, ומוטבעים בטבעה של לשון.
