כוונת הדברים של הגרב''צ לענ''ד פשוטה, אדם לומד את תורת ה', לומד את הסוגיא והראשונים, בעיון היטב כי זה רצון השם, וודאי שסומך על השו''ע שהוא גדול הפוסקים, אך יש מקרים בהם אנו רואים שרוב גדולי האחרונים חששו לדעות אחרות, ומסתברא טעמייהו, וכגון לגבי סוכר לימון מים, זהו דעת הרדב''ז, החיד''א, הבא''ח, וגם הנשמ''א, הגרח''פ, וכך היה מנהג פשוט. ומובן מה טעם המנהג. והרי כל דברי מרן בבית יוסף באים ליישב מנהג מצרים. והרדב''ז רבם דהוי קשיש מיניה דהב''י לימדם לעשות כן. ובכל כי האי גוונא. לדעת הגרב''צ א''ש אם אדם אומר למה לי לחוש, מותר, כיון שמרן התיר, הרי ששם הצידה את שאר גדולי הפוסקים והמחברים, ולא איכפ''ל, מהם כלל. הרי זה יראת שו''ע ולא יראת ה'.
כי התורה לא ניתנה לנו לפני חמש מאות שנה במעמד חיבור השו''ע, אלא כל התורה מהקב''ה, אלא דהשו''ע הוא גדול הפוסקים, והקו הכללי ללכת כמוהו, אולם במקום שאנו רואים שנהגו להחמיר לא כוותיה מכח גדולי הפוסקים וסברותיהם, לדעת חכם בן ציון אין זה יראת ה'.
ולאחר המחילה רבה מבעל הנטעי גבריאל, שהוא חביב עד לאחת, ובמקומות אחרים בפורל''ת שזלזלו בדבריו שאינם פסיקה אלא ליקוטים, מאד השבתי מלחמה כנגד דבריהם.
והגרע''י ידוע דהיה לו קו אחר בענינים רבים ואכמ''ל. אולם גם הגרע''י במקומות מסויימים שמצא ראשונים וכדו' החמיר לפעמים דלא כהשו''ע. אך יש בזה ענין של נתינת משקל לדברים, בשקל הקודש, כדרכה ש''ת. וז''ב.