באנר תרומה

האם הגר"א קרא ק"ש בהברה ספרדית?

  • יוזם האשכול יוזם האשכול יעקבי
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
[]אמנם יש לדחות דאין ראיה מכל הנ"ל[/]
אמת ויציב.

ככלל, חילופי האותיות במקרא יש להם כללים משלהם שאינם שייכים בהכרח למבטא.
אהו"י מתחלפים זה בזה, מצד מערכת הניקוד שמעניקה הברה נלוית לכל תנועה.
אותיות המוצא מתחלפות לפי כל המדקדקים (זולתי ראב"ע בקהלת).
אפילו אותיות הדומות בכתיבה מתחלפות, כגון ה-ת, ד-ר.
 
במה המבטא האשכנזי הוא "קרוב לאמיתי"? באות ח'? באות ע'? באות ה'? באות צ'? באות ט'? באות ק'? באות ג' רפויה? בניקוד הציר"י? בניקוד החול"ם? הרי בכל אלו הסכמת כל המדקדקים שהמבטא של כלל עדות אשכנז על הברותיהם השונות - משובש. אז אולי בקמץ המחודש שלהם מה-600 שנה האחרונות [ושחלקם הוגים אותו רק בחלק מהמקומות] הם כיוונו לאיזו מסורת עתיקה שהיתה באי אלו מקומות, ולכן המבטא שלהם נהיה "קרוב לאמיתי"?

בשבילך; ספרדי קלאסי (ומסתמא עליו הר"ע דיבר) לא מקפיד על ה, צ, ט, ק, ובוודאי לא על ג' רפויה.
נכון, היום יש כאלו שמתעוררים יותר ויותר פה ושם בהשפעת הרב מאזוז, אבל נער יספרם (למעט תלמידיו), אבל לאידך גם אצל האשכנזים יש ח' וע' יותר.
אבל בעיקר הדיון הוא על ההיגוי, קרי ההברה, לא ביטוי האותיות.
ומנ"ל שהציר"י והחול"ם שלך יותר מדוקדק ?
 
ע"ז אני מדבר, מנ"ל שזו הארכה מלאכותית ?
מנא לן שהיא שגויה, או שהיא מלאכותית?

שהיא שגויה, זה ברור לפי חוקי הדקדוק. שהרי יש בה תוספת של נח נראה.
צירי וחולם, ככל התנועות, רק מאריכות את תנועת האות, ולא מוסיפות אותיות חדשות.
מלבד זאת, הדבר מוכח מהרבה כללי דקדוק, כגון בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י, ועוד.

שהיא מלאכותית, זו השערה כדי להסביר מהיכן נוצרה,
ע"פ מה שסוברים החוקרים שעיקר ההגייה האשכנזית הנפוצה נתחדשה במאות האחרונות.
אפשר לכפור בהשערה זו, כי היא טפלה לעיקר הענין שהיא שגויה.
 
מנא לן שהיא שגויה, או שהיא מלאכותית?

שהיא שגויה, זה ברור לפי חוקי הדקדוק. שהרי יש בה תוספת של נח נראה.
צירי וחולם, ככל התנועות, רק מאריכות את תנועת האות, ולא מוסיפות אותיות חדשות.

על זו שְׁאֵלָתִי.


מלבד זאת, הדבר מוכח מהרבה כללי דקדוק, כגון בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י, ועוד.
מה יש שם ?
 
הוא מתכוין להוספת היו"ד החרוקה שמוסיפים במבטאם (שכנראה נוצרה מהארכה מלאכותית של הצירי והחולם).
והספרדים שמוסיפים בפתח גנובה יו"ד כגון 'ירייחַ'
או וא"ו [w] תַפּוּוּחַ פַּתוּוּחַ
פשיטא שזה חלק מהיגוי האות ואינו שיבוש

אז מה לנו כי נלין על האשכנזים?
 
ובעצם דברי הגר''א שאין חלק בין המבטא בין דגוש ללא דגוש גם בבג''ד כפ''ת
יעויין בדברי רס''ג בפי' לספר יצירה לא כן.
1751909861818.png
1751909911551.png
1751910290862.png
 
על זו שְׁאֵלָתִי.
לא נראה לי שיש איזה מדקדק - מכל עדה שהיא - שיאמר שהביטוי של הצירי והחולם שלהם נכון.
ואין הפנאי מסכים כעת להביא דבריהם, אך אציין שכמדומני ב'שפת אמת' יש די והותר להרוות צמאונך.
הכלל הוא שבג"ד כפ"ת מקבלות דגש קל בראש מילה, אולם אחרי אהו"י הן רפויות.
אבל כשהאותיות אהו"י יוצאות במבטא ונהגות (נח נראה), אין הן מרפות את הבג"ד כפ"ת.
והנה אנו רואים שבכל הספרים בג"ד כפ"ת אחרי צירי וחולם של אהו"י נשארות רפויות,
ואם היו אותם צירי וחולם גורמות לנח נראה כפי שיוצא במבטא האשכנזי היום, היה עליהן להיות דגושות.
(ידועים דברי הגר"מ מאזוז על זה מהפסוק 'או פקח').
 
והספרדים שמוסיפים בפתח גנובה יו"ד כגון 'ירייחַ'
או וא"ו [w] תַפּוּוּחַ פַּתוּוּחַ
פשיטא שזה חלק מהיגוי האות ואינו שיבוש

אז מה לנו כי נלין על האשכנזים?
אין אנו מלינים.
חוקי הדקדוק וכל חכמיהם מלינים.

הפתח הגנובה, מתולדות הניקוד הטברייני, שנחלקו בה עוד בני ספרד מקדם קדמתה (ראב"ע ורד"ק, ע' במנחת שי על 'יהי רקיע'), אם היא מוסיפה א' או אות אחרת (ו' אחר חולם ושורוק, י' אחרי צירי וחיריק) הנה הכל מודים שיש להוסיף מעין חצי אות.
וכל עיקרה של הפתח הגנובה, היא בשביל שלא לעשות שוא נח באות הגרונית שבסוף התיבה.
אלא שהביטוי שלה הוא 'אות גנובה', כלומר שההוספה צריכה להיות חלשה ולא כאות העומדת בפני עצמה.

דומה לה לענין זה היא הא' הגנובה של שורוק הבא בראש תיבה, 'וקשרתם' (שגם בו נחלקו אם הוא מגניב א' או ו'), וגם בזה התוספת חלשה ונהגית כחצי אות.

וכל זה מעוגן היטב בחוקי הדקדוק, למאות שנים אחורה.

אולם ההוספה שיש במבטא האשכנזי אין לה שורש וענף.
 
ולכן ההיגוי האשכנזי שהוא קרוב לאמיתי, שהרי התימנים עושים קומו"ץ, (והבוכרים ג"כ בדומה), ומעיד הראב"ע שהוא בין פת"ח לחול"ם, אז מותר לשנות גם אליו.
הראב"ע אינו "מעיד" שהוא בין פתח לחולם, אלא כותב מדעתו שכך הוא הנכון, הוא מעיד שב' המנהגים היו קיימים בימיו
1751912079681.png
 
הראב"ע אינו "מעיד" שהוא בין פתח לחולם, אלא כותב מדעתו שכך הוא הנכון, הוא מעיד שב' המנהגים היו קיימים בימיו
צודק שזה לא עדות, אך הדבר מסתבר, מאד, שהתנועה הייתה ממוצעת, ולכן חלק מבטאים כפת''ח, וחלק כחול''ם. וזה ניכר גם בתנועה עצמה שהיא נקודה כחולם, עם קו כפתח. וע' בשפת אמת שהאריך בזה, והוא הדבר המסתבר ביותר. אך בזמנינו נראה לי שהיחידים שמבטאים כך הם הבוכרים הותקים, כדוגמת הגרים בקוינס וכדומה, וד''ב.
 
@כהנא דמסייע מאריכות דבריך הבנתי שאתה רוצה לטעון שבארצות הערביים היו משמרים את ההיגוי, ואין לי מחלוקת עמך בזה.
אני מדבר על ספרדי ישראלי קלאסי (נושא התשובה ההיא), שההיגוי שלו לא בהכרח יותר טוב מהאשכנזי, כיון שגם הוא אינו מקפיד באותיות הנז'. - ומה שנשאר זה ב' היגויים משובשים שאין אתה יודע מי מהם טוב יותר.

@איתן ככל ואאמין שקיים הבדל בהיגוי הין תנועה גדולה לקטנה, (אגב; מהו המקור הקדום ביותר לכך?).
א' בזה גם הספרדים לא מקפידים.
ב' מבחינה מציאותית לא נראה לי שזה בר ביצוע (לדבר משפטים שלמים ברצף וריהטת לשון).
ג' מכאן ואילך מתייתרים ההטעמות שח המעמידים והטעמים, (כי כשיהיו בתנועה גדולה תתארך יתר על המידה ותאבד המילה, וכשיהיו בתנועה קטנה תתארך ותדמה לגדולה).
ד' בקדמונים (ראב"ע כוזרי) ראינו שההבדל בין ציר"י לסגו"ל הוא שהציר"י מושך אחריו יו"ד (עֵין), והסגו"ל לא (פֶּלֶא). - והגם שאף זה איננו עקבי, דוגמת מילת תֵשע שאין אחריה יו"ד, מ"מ אם יש הבדל בהיגוי, מי אמר לנו שלא זה ההבדל ? (ולא שצריך לומר עֵיְיְן בשני יודי"ן, אלא אחת לעצם הציר"י, והיו"ד הנמשכת בכתיבה ככל וישנה לה אין ביטוי. ולכן גם במילה תשע שאין כותבים בה יו"ד, מ"מ מבטאים אותה וכהיגוי האשכנזי).

ומ"ש לענין אותיות אהו"י, אודה ולא אבוש שאין אני בקי בדקדוק, אבל מנ"ל שהכלל נאמר באות שהיא היגוי של הניקוד, שמא נאמר רק באות ממשית. (וא"ת כי זה יכביד על הלשון, אילו הייתי רואה באמת שיש אחידות בכללים הללו, הייתי יכול לקבל את הפירושים הללו. אע"פ שבאמת איני בקי בחכמת הדקדוק ואפשר שאני טועה).
 
ככל ואאמין שקיים הבדל בהיגוי הין תנועה גדולה לקטנה, (אגב; מהו המקור הקדום ביותר לכך?).
זה לא ענין של אמונה, אלא של כללי הגייה פשוטים, שגם אתה מבצע אותם בהכרח, אלא שהמהירות הגדולה של הדיבור שלנו היום אינה מאפשרת לך להתבונן בדבר.
אם תדבר בצורה איטית כמו מבוגרים, תוכל להבחין יותר.

המקור הקדום לכך הוא הרד"ק שחילק את התנועות לעשר, חמש גדולות (קמץ, צירי, חולם, שורוק, חיריק מלא) וחמש קטנות (פתח, סגול, קמץ קטן, קבוץ, חיריק חסר).
לפניו (כגון ראב"ע וקודמיו) חילקו לשבעה מלכים. ואכמ"ל.
ב' מבחינה מציאותית לא נראה לי שזה בר ביצוע (לדבר משפטים שלמים ברצף וריהטת לשון).
כנ"ל, הדיבור היום מצריך 'לימוד' מלאכותי של כללי הגייה, מה שהיה בזמנו כדבר טבעי בלשון, ע"י תרגול קל בגיל הקטנות.
ג' מכאן ואילך מתייתרים ההטעמות שח המעמידים והטעמים, (כי כשיהיו בתנועה גדולה תתארך יתר על המידה ותאבד המילה, וכשיהיו בתנועה קטנה תתארך ותדמה לגדולה).
יש תנועה גדולה וקטנה.
מלבד זאת יש תנועה מוטעמת ושאינה מוטעמת.
המוטעמת הקטנה אינה במדרגת ה'לא מוטעמת' הגדולה.
ודבר זה צריך א"א לכותבו וצריך לשומעו. וכמדומני בספר של הרב זליכה המדקדק יש בזה איזה תרשים שערך.

אמת כי חלק מהמעמידים (מתגים) מתייתרים, ומעיקרא לא הובאו אלא להדגיש לקורא שלא יעשה 'שלא כדין', ולהזכירו שיהגה כראוי, ותו לא. אבל בזמנינו הסימון ההוא נהפך ל'סיבה'. והנעות השו"א למשל, זוקקות מתג מתאים. בעוד שמעיקרא היה הדבר בהיפך, והסימון היה נצרך לחלק מההמון שלא יכינו לדבר כראוי.
ד' בקדמונים (ראב"ע כוזרי) ראינו שההבדל בין ציר"י לסגו"ל הוא שהציר"י מושך אחריו יו"ד (עֵין), והסגו"ל לא (פֶּלֶא). - והגם שאף זה איננו עקבי, דוגמת מילת תֵשע שאין אחריה יו"ד, מ"מ אם יש הבדל בהיגוי, מי אמר לנו שלא זה ההבדל ? (ולא שצריך לומר עֵיְיְן בשני יודי"ן, אלא אחת לעצם הציר"י, והיו"ד הנמשכת בכתיבה ככל וישנה לה אין ביטוי. ולכן גם במילה תשע שאין כותבים בה יו"ד, מ"מ מבטאים אותה וכהיגוי האשכנזי).
אין זה בלתי עקבי, אלא אדרבה טבע הוא בלשון.
כוונתם באותיות ה'משך' (כלשון ר"י חיוג'), שהאותיות נמשכות כתוצאה מעצם התנועה.
כלומר, כשתבצע בפיך את תנועת החולם, למשל, תימשך בהכרח הברה של ו' (האמיתית, זו הנהגית בקיבוץ השפתים). וכן כשתבטא חיריק, הוא יגרור אחריו י' קלה.
אבל אין הכוונה ש'שומעים' את האותיות הללו, אלא הן כמין חלקיקי הברות שנמשכות בהכרח.
ומ"ש לענין אותיות אהו"י, אודה ולא אבוש שאין אני בקי בדקדוק, אבל מנ"ל שהכלל נאמר באות שהיא היגוי של הניקוד, שמא נאמר רק באות ממשית. (וא"ת כי זה יכביד על הלשון, אילו הייתי רואה באמת שיש אחידות בכללים הללו, הייתי יכול לקבל את הפירושים הללו. אע"פ שבאמת איני בקי בחכמת הדקדוק ואפשר שאני טועה).
הכלל שכתבתי לעיל נאמר גם כשאין אותיות אהו"י אלא היא 'נמשכת'.
כגון 'ובלכתך בדרך', שהבי"ת של 'בדרך' רפויה בגלל התנועה שלפניה שמושכת הברה קלה של ה"א.
ומזה עצמו מוכח שאינה אלא הברה קלה, שהרי אם תהיה שם ה"א הנהגית במפיק, היא לא תרפה את הבג"ד כפ"ת שאחריה.
ובעל כרחך לחלק בין אותיות הנמשכות לאותיות הנהגות.

הדברים הללו פשוטים לכל מדקדק מתחיל, וקשה להתחיל ולחלוק על היסודות שבנויים זה מאות שנים, ומוטבעים בטבעה של לשון.
 
זה לא ענין של אמונה, אלא של כללי הגייה פשוטים, שגם אתה מבצע אותם בהכרח, אלא שהמהירות הגדולה של הדיבור שלנו היום אינה מאפשרת לך להתבונן בדבר.
אם תדבר בצורה איטית כמו מבוגרים, תוכל להבחין יותר.

לא הבנתי כלום, מחילה.

המקור הקדום לכך הוא הרד"ק שחילק את התנועות לעשר, חמש גדולות (קמץ, צירי, חולם, שורוק, חיריק מלא) וחמש קטנות (פתח, סגול, קמץ קטן, קבוץ, חיריק חסר).
לפניו (כגון ראב"ע וקודמיו) חילקו לשבעה מלכים. ואכמ"ל.

איפה הוא כותב שההבדל ביניהם הוא באורך ההגייה ?

כנ"ל, הדיבור היום מצריך 'לימוד' מלאכותי של כללי הגייה, מה שהיה בזמנו כדבר טבעי בלשון, ע"י תרגול קל בגיל הקטנות.

לא שייך לימוד מלאכותי לשפה, שפה היא דבר קולח ורהוט - ותנועות ארוכות וקצרות הן האנטי תזה של שפה קולחת.

יש תנועה גדולה וקטנה.
מלבד זאת יש תנועה מוטעמת ושאינה מוטעמת.
המוטעמת הקטנה אינה במדרגת ה'לא מוטעמת' הגדולה.
ודבר זה צריך א"א לכותבו וצריך לשומעו. וכמדומני בספר של הרב זליכה המדקדק יש בזה איזה תרשים שערך.

תרשימים אני לא צריך, זה לא מציאותי לשפה! לדיבור!
זה לא ניתן לביטוי באופן מעשי (אא"כ נהפוך את השפה/דיבור למשהו עילג ומוזר), ולכך אין תועלת בתרשימים.

אמת כי חלק מהמעמידים (מתגים) מתייתרים, ומעיקרא לא הובאו אלא להדגיש לקורא שלא יעשה 'שלא כדין', ולהזכירו שיהגה כראוי, ותו לא. אבל בזמנינו הסימון ההוא נהפך ל'סיבה'. והנעות השו"א למשל, זוקקות מתג מתאים. בעוד שמעיקרא היה הדבר בהיפך, והסימון היה נצרך לחלק מההמון שלא יכינו לדבר כראוי.

תכלס' תנועה גדולה בלתי מוטעמת ותנועה קטנה מוטעמת יהיו באותו אורך ?
ואם לא, האם זה מציאותי לחלק ביניהם בדיבור?
ובכלל האם זה מציאותי לחלק באורך התנועות הקטנות והגדולות הבלתי מוטעמות בינן לבין עצמן, והמוטעמות בינן לבין עצמן ?
לא נראה לי.

אין זה בלתי עקבי, אלא אדרבה טבע הוא בלשון.
כוונתם באותיות ה'משך' (כלשון ר"י חיוג'), שהאותיות נמשכות כתוצאה מעצם התנועה.
כלומר, כשתבצע בפיך את תנועת החולם, למשל, תימשך בהכרח הברה של ו' (האמיתית, זו הנהגית בקיבוץ השפתים). וכן כשתבטא חיריק, הוא יגרור אחריו י' קלה.
אבל אין הכוונה ש'שומעים' את האותיות הללו, אלא הן כמין חלקיקי הברות שנמשכות בהכרח.

ציר"י מושך יו"ד ? , ומנ"ל שלא שומעים אותו ?

הכלל שכתבתי לעיל נאמר גם כשאין אותיות אהו"י אלא היא 'נמשכת'.
כגון 'ובלכתך בדרך', שהבי"ת של 'בדרך' רפויה בגלל התנועה שלפניה שמושכת הברה קלה של ה"א.
ומזה עצמו מוכח שאינה אלא הברה קלה, שהרי אם תהיה שם ה"א הנהגית במפיק, היא לא תרפה את הבג"ד כפ"ת שאחריה.
ובעל כרחך לחלק בין אותיות הנמשכות לאותיות הנהגות.

הדברים הללו פשוטים לכל מדקדק מתחיל, וקשה להתחיל ולחלוק על היסודות שבנויים זה מאות שנים, ומוטבעים בטבעה של לשון.

לא כ"כ ירדתי לעומק הדברים,
אין לי ויכוח עם הכללים, אלא עם הפרשנות שלך אליהם.
אתה בטוח שאין היו"ד נשמע בציר"י ולפיכך אתה מסביר אותם כך. אילו היית בטוח אחרת, היית מסביר אחרת.
ועתה לשאלה, מנ"ל שהציר"י לא מושך יו"ד אמיתית והפרשנות אחרת.
(אני מאמין שאדם שאמון מילדות על הדקדוק המסורתי, יתקשה לשמוע "כפירה" ביסודותיו, אבל אני שאיני מרגיש מחוייב למ[י]שהו מרשה לעצמי לשאול ולערער).
 
ולכן ההיגוי האשכנזי שהוא קרוב לאמיתי, שהרי התימנים עושים קומו"ץ, (והבוכרים ג"כ בדומה), ומעיד הראב"ע שהוא בין פת"ח לחול"ם, אז מותר לשנות גם אליו.
ומעתה ספרדי יכול להתפלל בהיגוי אשכנזי לאור העדות על רנ"א המובאת ביבי"א.
עקרונית העיקר בירור האמת או הקרוב לאמת מה שאפשר הוא המעניין ולא אם זה אשכנזי או ספרדי (אני מדבר עקרונית לא לאם לשנות שבזה יש מחלוקת עכ"פ יש עניין לברר האמת מה שאפשר), בין אם אשכנזי או ספרדי, ואכן למדנו מהאשכנזים הגיית ב' רפה. עכ"פ הקמץ הנ"ל אינו מיוחד לאשכנזים ולמעשה רוב האשכנזים קוראים כחולם לגמרי, וזה ודאי אינו נכון וכבר הוכיח הרב מאזוז זצ"ל שקריאת הקמץ נוטה יותר לפתח מאשר לחולם. וגם מיישב הסתירה לכאורה בדברי ר' בחיי שכתב שנראים שוים ואע"פ כן שונים ומשם א"כ גם הוכחה לזה. ולעניין הקמץ הזה המורכב משניהם נהגו בו הפרסים גם לא רק הבוכרים ואולי חלק מהתימנים ואולי עוד ספרדים. ויש אשכנזים שגם הגו כך. ובאמת דעת הרב מאזוז שהוא היותר נכון.
עכ"פ כבר קדמוך ביחוס קריאתו לאשכנזים וכה כתבתי לרבני כסא רחמים בעניין (בעקבות מאמרי באור תורה והתייחסות הרב מאזוז לדבריי) - "הנה בלחם הביכורים עמוד קכג(בנד"מ) כתוב: "והקמץ נקרא קמץ כי קריאת בקמצות הפה כפי קריאת האשכנזים". ובהערה 203 כתב מרן ראש הישיבה (שליט"א) [זצ"ל] : "במחכ"ת קריאת האשכנזים איננה נכונה כמו שהוכחתי בס"ד במקום אחר וכו' והמבטא האמיתי של הקמץ הוא ממוצא בין הפתח לחולם כמבטא הפרסים וכו'." והנה אני עני הצעתי באור תורה(חשוון תשע"ז סימן טז עמ' קכג) שכוונתו לאשכנזים שמבטאים כפרסים וציינתי לספר שפת אמת בעמ' קסב סע' ד בשם ספר ענף עץ אבות שכן קריאת יהודי פראג וסביבותיה. והעיר הרב מאזוז (שליט"א) [זצ"ל] על דברי: "אבל איפה שמע הרב לחם בכורים קריאת יהודי פראג? והנה לחם הבכורים כתב כן בשם ספר יפה נוף(לרב בנימין בן יעקב אספינוזא מחבר ספר יסוד הקיום) ובעקבות ההערה חפשתי ומצאתיו באתר הספרייה הלאומית ספר יפה נוף ודבריו בדף לא ע"ב וז"ל: "ונקרא קמץ לפי שנקמץ מפתח וחולם לפי צורתו מורכבת משניהם וקריאתו ג"כ בין פתח לחולם כאילו נקמץ משניהם יחד וכבר העיר הרב בעל ספר לוית חן שעיקר קריאתו כקריאת האשכנזים.(אין כוונתו שהעיקר בחולם כי בלוית חן מדבר על הקמץ הממוצא ועל זה כותב "אבל אין קורא אותו ראוי רק האשכנזים" ע"ש פרק שני) וסיים שכ"כ בצחות." ע"כ דבריי באתר שם [מה שסיים הלוית חן שכ"כ בצחות הוא הנזכר לעיל ולא כתב שהוא קמץ אשכנזי רק שהוא מורכב מקמץ וחולם ורק בעל לוית חן הוא שציין על פיו שקריאת האשכנזים (ככל הנראה אלה שהיו בסביבתו) נכונה.

וכתב לי שם הרב חנוך הכהן "לכאורה כת"ר צודק".
 
ציר"י מושך יו"ד ? , ומנ"ל שלא שומעים אותו ?
הא לך מתוך ספר מכלול לרד"ק שער אמות או"י: דע, ישכילך האלהים, כי אותיות או"י הם אִמּוֹת לכל האותיות. וכן קראם בעל ספר יצירה ואמר "שלש אמות או"י". ומה שאמר "שלש אמות אמ"ש" (ספר יצירה ב ב) הם אמות בעולם, אבל אמות הספור הם או"י. ונקראו אִמּוֹת בעבור כי לא תוכל להוציא לא תיבה ולא אות בעולם מבלתי אחת מהן. והן אותיות הנשימה כי הם פעמים בלא הרגשת אחת המוצאות. וזה לך האות בתנועת חמשת המלכים, כי הם כלל כל התנועות שיוכל אדם להניע ולהוציא. אָא – הנה אל"ף נחה אחר הנעה, אֵי – הנה יו"ד נחה, וגם כן אִי. אוֹ – הנה ו"ו נחה, וגם כן אוּ.

ואלה הנחים פעמים בכתב ופעמים בלא כתב רק בנשימה לבד. בכתב, כמו שנכתבה אל"ף צַוָּאר, "לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים" (ש"ב יא א), ו"ו גִבּוֹר ויו"ד שָׂרִיד, ו"ו עוּגָב, יו"ד עֵילָם ויו"ד "וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ" (יהושע ט יא) – היו"ד אשר בין הקו"ף והנו"ן. וגם נתחברו ב' נחים בכתב באחרית המלה האחד לצורך והאחד שלא לצורך, כמו אלה שזכרנו שאינם אלא למשך הנח: "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" (יהושע י כד), "וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ" (ישעיהו כח יב), "נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ" (תהלים קלט כ), "נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ" (ירמיהו י ה) – הו"וין סימן הרבים, והאל"פין נוספות. וכן הוּא והִיא וכן "אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם" (ש"א יד ל), "לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי" (ישעיהו מח יח), "לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם" (ישעיהו סג יט), וכן כל לוּא, הֲלוֹא המלאים. וכו' ע"ש.

ומה שכתב כן בשם ספר יצירה התייחסתי לזה במקום אחר ואצרף בהודעה נפרדת.

וכן באשכול דנן שאנו עוסקים בדעת הגר"א הנה הבאתי ממנו שכתב שי' אינו נח נסתר כי אם אחרי חיריק וצירי. כלומר שלא ישמע אחרי הצירי וזה כקריאת הספרדים.

והרב @איתן הי"ן הביא לעיל עוד כמה ראיות ואין עניין לכפול.
 
ראשי תחתית