אני מפתיע את עצמי ואני דווקא תומך בלימוד ב"י כסדר, ואני יסביר:
לימוד הגמרא יכול להיות מעין שעשוע אינטלקטואלי בלבד, ומי שיאמר שאין לזה מקום הוא טועה ומטעה, יש הרבה מקום ליינה של תורה, ל'יגדיל תורה ויאדיר' ולהוסיף לקח ופלפול.
אבל דא עקא, שלא כדאי שיהיה עיקר צורת הסוגיא סביב הגדרות תלושות מהמציאות, שנוטות להישכח בקלות ולהיות חסרות תועלת עם הטשטוש הראשוני של הזיכרון תוך חצי שנה לכל היותר. ובפרט שלא נראה בשום מקם שזה היה צורת הלימוד, לכל אורך הדורות. ההבנה הינה ללא ספק עניין גדול, אולי אפילו עניין מהותי - אבל לתת לה את המרכז ולהזניח כליל את כל הנושאים האחרים - לא נראה לי חכם.
כלפי מה הדברים אמורים?
כל מי שלמד גיטין, למשל, מכיר את המחלוקת בשורש גזירת בפני נכתב בפני נחתם, היא נפרשת על פני ארבע דפים ובערך חצי חורף בישיבה ממוצעת, האם נראה סביר שבחור יוציא שלושה חודשים מחייו ולא יהיה לו מושג כמו מי נפסקה ההלכה?
או, למשל, סוגיית מיטב הידועה והמוכרת, יצא לי לשבת לשיחה קצרה עם כמה שהשקיעו חודשים בסוגיא הזו, ורק במהלכה הם גילו שהישום הפרקטי שלה סבוך עד לא מציאותי, האם זה סביר?
אני לא חושב שטוב"י זה פירוש נצרך על הגמרא, אבל אני חושב שראוי בהחלט להכיר את ההלכה של הסוגיות, הידיעה כמו מי נפסקה ההלכה בכל מחלוקת בגמרא היא אבן יסוד, הראשונים חתרו אליה בכל ענין ונושא ולא ראוי שאנחנו נשמיט אותה כליל.
אולי פותח האשכול היה יותר קיצוני ממני, אבל אני לא חושב שצריך לשלול את הרעיון הזה כליל.