הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[משיב כהלכה]

וע"ע בשו"ת סבא קדישא (ח"ב סי' ז ד"ה ומה מאד), שכתב: ובעיני יפלא איך עלה בדעתו [של השלט"ג] ללמוד היתר אף לצאת לרה"ר, דהא ודאי מי שעושה כך שתראה עצמה בעלת שער - הוא בתוך הבית או בחצר לבעלה או לקרובותיה, שהם בבית או בחצר, ולא להראות עצמה בעלת שער לכל העולם שיראו אותה כן ברה"ר בעלת שער ויבואו לידי הרהור ומכשול

נעלם ממנו שהיו הנשים מוציאות צמתן החוצה, וממילא התקשטו בפאה ברה"ר, וכאשר מוכח גם מהראשונים. ו"הרהור ומכשול" לא שייך בשיער שרגילים בו, כאשר כתבו למעלה מעשרה אחרונים בברכות כ"ד.

 

[משיב כהלכה]

אתמהה איך חשב לדחות בכך כדי להוציא עי"ז דין מחודש כזה שלא נמצא בשום פוסק קדמון להתיר. עכ"ל.

זו שאלה בפני עצמה, כיצד הוציא דין מחודש כזה שלא נמצא בפוסקים קדמונים להתיר. גם הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו זצ"ל כתב שהוא "חידוש גדול", אבל לא דחה מפני זה את הש"ג.

והתשובה פשוטה, שכך מנהגם של הפוסקים וגדולי הדור שבכל דור ודור, שכאשר מתחיל מנהג חדש צועקים עליו (וכן ראוי לעשות, וכאשר כתבו הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל מאמר מרדכי, בספרם מגן גיבורים, על זקנם הר"י קצנלנבוגן, "וגם זקננו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתן היה לדמות לעכו"ם, ועל כן ליבתהו רוח טהרה לעורר מדנים על זה".

אבל לאחר שפשט המנהג, לימדו עליו זכות ומצאו לו סמך, וביארו שכבר לא שייכים טעמי האיסור, וכאשר כתבו הגאונים הנ"ל בספרם מגן גיבורים.

וכעת נמצאים אנו בדף היומי בתחילת מסכת עבודה זרה, ואפשר לראות את גישתם של תוס' ושאר הראשונים, באשר למנהג הרווח לערוך משא ומתן עם העכו"ם ביום אידם, נגד משנה מפורשת.

ולא עלה בדעתם לומר "ובוודאי יש לעורר על המנהג הרע הזה שפשט בישראל", או לפזר פשקווילים בכל גבול ישראל על האיסור החמור שמפורש במשנה, אלא מנהג ישראל הלכה הוא, ורק צריך למצוא לו טעם (ואם באמת אין טעם, והוא מפורש נגד ההלכה, אז יצאו נגדו הפוסקים וביטלוהו). ואכן מצאו לו כמה טעמים, אם משום איבה (ודחו), אם משום שאינם עובדי ע"ז כיום, וכו'.

ורק בימינו התפשטה הרעה החולה שאברכים צעירים שעוד לא נוגב החלב משפתותיהם, יוצאים נגד מנהג ישראל שהוא מנהג פשוט עשרות ומאות שנים, בלשון מדברת גדולות, לאמור "כך דייקתי בראשונים"... (עד שיבוא רעהו ויהפוך לו שלייתו על פניו).

בהיותי לומד בפסק דין הנזכר של פאה נכרית, ומחפש בספרים, לא יכולתי להתעלם, ונראה לי חובה קדושה לדבר ולהעיר לפני רבותי. במה שראיתי בירחון הנכבד אור תורה כסלו תשמ"ט, נערים אפרוחים שלא נתפקחו עיניהם בד' אמות של הלכה, מכניסים עצמם בין ראמים, בלי ראיות והוכחות, רק בעלי אסופות. והמה אוספים ומונים דברי הפוסקים האוסרים למיניהם, החיים והמתים, עד שנלאו למצוא הפתח ועלה להם כמנין פאה ויותר. ואם יחפשו עוד ימצאו חמש פאות, בלי שהזכירו בדבריהם אף פוסק אחד שמתיר, ובלי שראו והבינו גם תוכן דברי האוסרים וטעמם. ואח"כ פוסקים הלכה וזה לשונם, "המורם מכל האמור אין שום היתר לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, והשומע ישמע, והעובר חטאו ישא ואנחנו נקיים". עכ"ל. על זאת ידוו כל הדווים, שנתקיים בנו בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואוי לדור שכך עלה בימיו, שנער בן י"ז שנה שכתבנו עליו בוצין בוצין וכו', עמד במקום גדולים ונעשה גדול ואחראי בעד כל הדור, עד שהגיע לקלל עם קדוש וטהור ובכללם רבנים ואדמורי"ם וראשי ישיבות ואבות בתי הדין ספרדים ואשכנזים, לומר עליהם חטאם ישאו. ולא ידע למי מקלל, לדור שלם הסומך על דברי גדולי הפוסקים המפורסמים, ולא חש לקמחיה לדבר גבוהה ולא ירא משאתם שמא ישרפוהו בהבל פיהם. וע"ז אמר הפסוק באיוב, ועתה צחקו עלי צעירים ממני לימים אשר וכו'.

וכן כתב הגר"ע יוסף בפתיחה לספרו "יביע אומר" (חלק ט'), וזה לשונו: "וראיתי לנכון להעיר כאן ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב כמה מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אע"פ שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם ע"פ סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מדבריהם אנחנו חיים. וישנם טועים וחושבים שדבריהם הלכה למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו... ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים".

והגם שגדול הדור הגר"ע יוסף הרשה לעצמו לצאת נגד מנהג ישראל של פאה נכרית, הרי לא עשה מזה "איסור דאורייתא" (ואדרבה דחה כל מי שניסה לומר כן, רק כתב שעיקרו דאורייתא), והיקל לגרושה ואלמנה, וגם לנשואות שבאו לפניו בכל מיני מקרים, כאשר ראה שזה לא מגיע מכיוון הבעל אלא מכיוון האשה, היקל אפי' בצורך כל דהוא (כמבואר בשו"ת מעין אומר חלק י"ב).

כמו כן, לא הרשה לעצמו לצאת נגד מנהג ישראל ללכת בחצאית המכסה את הברך, והשאר בגרביונים.

אבל אצל הצעירים החכמים בעיניהם פאה היא "איסור דאורייתא" מהטעם שבדו להם (אחרי שכל הטעמים המפורטים באחרונים נגוזו והלכו להם, הוצרכו למצוא טעם חדש) והכל אסור, וגם שוק באשה ערוה שהגר"ע לא ראה צורך לכתוב בספריו על האיסור ולא שינה מאומה למרות מכתביו הפרטיים שהתגלו במפתיע לאחר פטירתו, אותם החכמים בעיניהם מפרסמים זאת וטוענים שזה רצונו...

 

[משיב כהלכה]

גם השלט"ג עצמו שכן למד מהמשנה בשבת דין מחודש זה, בודאי שלא היה מחדש זאת לולא המשנה בשבת.

בחפזונך להמציא המצאות שכחת שהיתה לש"ג תשובה ערוכה בזה ע"פ כללי ההלכה, לא סתם "ראיה ממסכת שבת" כפי שנוהג הרב זילברשטיין לחדד את האברכים עם ראיה מהגמ' וכך פוסק הלכה למעשה.

וכן כתב הש"ג בסוף דבריו: "תמצא דאין איסור בשיער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא, ועוד הארכתי בזה בחידושי בס"ד".

ודרך הממציאים המצאות לא לדקדק בכל הדברים, כמו שהמציאו על המג"א שהתיר רק "בחצר", ושכחו מסוף דבריו, שם שלח את המעיין לסימן ש"ג סעיף י"ד, העוסק ביציאה בחוטי שיער לרה"ר.

 

[משיב כהלכה]

לכן כאשר התבאר שבראשונים מבואר שהפאה במשנה בשבת היתה מכוסה, ממילא בודאי שאין עוד מקום ל"דין מחודש זה".

התבאר לפי דמיונך, אולם כבר הארכתי בהוכחות שלא מיניה ולא מקצתיה, אלא להיפך - מבואר בראשונים שהפאה היתה גלויה, וכאשר מפורש בתוס' שהפאה היתה גלויה, והוא כותב "דמחכו עלה" זאת אומרת שיראו את הפאה ברשות הרבים, וכן בתוס' ר"י הזקן: "ואי חזו להו כלל מחייכי עלה". ואוסרי הפאה מצטטים ממנו בהתלהבות שהפאה היתה תחת הסבכה (עד שמצאו אחד מהראשונים שכתב כן), וחושבים לעבוד בכך על מאן דהו.

ומפורש ברבינו פרחיה שכתב "וכן בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים: "ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך. אין יוצאין אלא לחצר ולא לרשות הרבים, דלמא נפלה ואתיא לאיתוייה. והא דשרינן שתצא האשה בפאה נכרית לחצר הוא שיהא ילדה בשל ילדה, אבל ילדה בשל זקנה אסור, שמא תתבייש מחברותיה ותתירם ותעבירם ד' אמות בכרמלית. אבל זקנה בשל ילדה מותר, דכיון ששבח הוא לה ואינה מתביישת, אין כאן חשש איסור כלל".

וכן בגאונים מובא שהפאה שימשה את הכלה כל ימי חופתה, ולשיטתך צריך להעמיד שהכלה היתה ספונה בביתה שבעה ימים.

וכן ב"חוטי שיער" פירש רש"י שקולעת בהן שערה, ובגמ' אמרו שלא תצא ילדה בשל זקנה, שגנאי הוא לה. ותמוה כיצד קולעת בהן שערה, ומאידך יוצאת לרה"ר ונראים החוטים. אלא וודאי שכל זה היה גלוי ברה"ר, גם צמתה וגם שיער תלוש (בדומה לפאה נכרית) שהיתה קולעת בו שערה.

כל זה מבלי לדבר על זה שבוודאי הפאה היתה גלויה בחצר, ואז אתה צריך ליישב את מה שהוכיחו דאיירי בחצר הרבים, או מה שהוכיחו שאסור לצאת לרה"ר משום הלכות שבת אבל מצד צניעות מותר לצאת בחול, או מה שהוכיחו שלא היו גוזרים שתשכח ותצא לרה"ר אם היה בזה איסור מצד צניעות.

ומה שמובא בראשונים שהפאה תחליף לשיער, אין זה סותר כלל שהוא שימש גם לנוי.

(כתבתי על קצה המזלג, לא כאן המקום להאריך, כבר הפרכתי את האוקימתות הדחוקות שנדחקת אליהם בנדון זה, ולקמן אפריך מה שהשבת על זה).

 

[משיב כהלכה]

[וגם שם לא פלפל כלל בעניין הסברא של שיער תלוש וכו', כי היה פשוט לו שאם אין לזה מקור מהגמרא בשבת וכו' – אין מקום לסברא מחודשת זו, וכנ"ל].

ההגיון שלך מעוות. אין שום טעם לפלפל בסברא של שיער תלוש גרידא, כאשר יש סברות צדדיות לאסור, כמו שיחשבוה שהולכת בשערותיה (מראית העין), וכן הרהור ומכשול, ועוד איסורים שפירט שם.

 

[משיב כהלכה]

וכן הג"ר רפאל ברוך טולידאנו בקיצו"ש (ח"ב סי' רפא ס"ב) כתב על השלטי גיבורים הנ"ל בזה הלשון: "והוא חידוש גדול".

זו ראיה לסתור, שאע"פ שהוא חידוש גדול, פסק כמותו להלכה ולא חלק עליו, וכאשר כתבתי לעיל.

 

[משיב כהלכה]

הרמ"א לא נחת להביא כלום ממקור הדבר. לא את הגמ' שמוכח [לדעת השלט"ג] שהיו הולכות עם פאות גלויות, ולא את הגמ' שממנה לומדים [לדעת השלט"ג] את הסברא שבדבר. אלא העתיק בקצרה את גוף הדין עם טעמו, ולא נחת להביא את המקורות לזה, וסמך על המעיין בדברי השלט"ג בפנים. ואין מקום לדיוקים קלושים כאלו. [ולכן אם בפועל אין מקור מהגמ', פשוט שא"א להתיר מכח סברא מחודשת שכזו, וכנ"ל].

אכן הרמ"א לא נחת לגמ', כי הספיק לו סברת הש"ג, ותו לא מידי.

אבל כשזה לא מסתדר עם התזה שלך, אתה נזקק להמציא המצאות חסרות שחר, כגון "הוא סמך על המעיין..." בעצם לא דחית כאן מאומה, פשוט זרקת סברא כלשהי משלך וסימנת V שהנה תירצת את הרמ"א, על מנת שיבוא אחד כמו @ולמדתם אותם ויכתוב לך "חזק ואמץ על כל פעלך, דבריך נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת" (תשובה שהיתה מוכנה עמו עוד בטרם כתבת משהו...)

פלא שלא כתבת שהוא סמך על המעיין שידחה את ראיית הש"ג מהגמ', ויבין לבד שמדובר באיסור חמור, שאין לו מקור מהגמ'...

לפי ההגיון העקום שלך אין צורך להתייחס לשו"ע ולרמ"א, ולכל גדולי האחרונים, שהרי הם לא זכו ללמוד גמ' כמו שצריך, ולפי עיונם החלש היה נדמה להם שיש היתר מהגמ', עד שבא אברך צעיר ששמו @א. כהן וגילה עפר מעיניהם והראה להם מה הפשט בגמ' ובראשונים, שאין שום היתר, וגם הראשונים שמדבריהם מוכח שהפאה היתה גלויה, יש לו הסבר מיוחד שלפיו הפאה היתה מכוסה. וממילא אין לפסוק אלא כפי שהסיק האברך דידן, ולהזיז את כל גדולי האחרונים הצידה.

וכבר כתב החזון איש במכתבו אל הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, "אין לנו לחזור ולמנות את כל האוסרין והמתירין, שהרי אין אנו יודעים את כל החכמים האוסרים והמתירים. ומחר ידפיסו עוד כת"י וישתנה הדבר, וכבר עמד על זה התומים [רבי יהונתן אייבשיץ] שרבותינו שרוב תורתנו אנו לומדים מפיהם, עליהם אנו סומכים" (פאר הדור חלק ד' עמ' קפ"ד).

ועוד שם (בעמ' קפ"ה): "בשולי ספר פלוני שנאמר בו כאילו דברי המגן אברהם מגומגמין [וכפי שרצה לומר בספר מנחת אלעזר על דברי המג"א בהיתר פאה נכרית, שיצא בחריפות נגד האוסר ודחה דבריו] העיר החזון איש בכתב ידו לאמור: "חס ושלום, דברי המג"א ברורים, ואף במקום שאפשר לחלוק צריך לכתוב בלשון תלמיד לפני רבו, וזה "מגן אברהם" הוא רבינו ואנו כולנו תלמידיו".

ובנדון הפאה כתב הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה: "רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים".

וראה עוד בדברי הגר"מ שטרנבוך (דת והלכה סימן א): "מאחר שפשטות הרמ"א, ולבוש, ופמ"ג, והגר"א בביאורו לשו"ע, וכן המשנה ברורה, והפוסק האחרון מהספרדים "כף החיים" מסיק להלכה שהסכמת האחרונים כרמ"א להתיר פאה נכרית, ודלא כ"באר שבע" ע"ש, והלא אלו הם הפוסקים שסומכים עליהם אפי' באיסור סקילה, וא"כ בזה גופא יש למיקל עמוד גדול לסמוך עליו".

וקדם להם הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו):

"מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית אלא שמחלק בין שערות עצמה אחר שנתלשו לשערות חברתה. וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארם אנו שואבים ומפיהם אנו חיים ועיני כל העדה עליהם, והם המה עמודי הוראה".

 

[משיב כהלכה]

הרי איהו גופיה בתחילה הבין מסברא שיש לאסור זאת, וכמו שכתב שם באות א

לא כתב באות א' אלא הוה אמינא, כהמשך לדברי השואל "אם דינה כמו שיער ראשה שאסור לגלותה משום הרהור, דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור", ואז דחה אותו, אבל לא "הבין מסברא שצריך לאסור זאת" כפי שהמצאת.

ולמעשה דבריו שם אינם מתחילים, ולא נצרכא כלל למה שתירץ לאחר מכן. שהרי מה שהביא ראיה מבגדי צבעונין היא ראיה לסתור, דמאחר שפאה הרי היא קישוט חיצוני ואין היא שערה הטבעי של האשה שאסרה התורה, יש להביא ראיה להיתר הפאה מהא דאסור להסתכל בבגד צבעוני של אשה, דאיתא בגמ' (עבודה זרה כ:) "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה... א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל". וכתב רש"י, "לא בבגדי צבע של אשה - שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה" (וראה עוד ביבמות (דף עו.) "אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין", ופרש"י: "בגדי צבעונים של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי").

ולמרות שזה גורם הרהורים ומייפה את האשה, וגם האשה לובשת זאת בכוונה שיסתכלו בה הגברים (כדכתב רש"י בפרשת ויחי על הפסוק "ובדם ענבים סותה": "וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה"), לא אסרו לאשה ללבוש בגדי צבע, וזה היה מנהג כל הנשים בזמן חז"ל, כדאיתא בספרי (דברים כ"ב): "לא יהיה כלי גבר על אשה... שלא תלבש אשה כלים לבנים, ואיש לא יתכסה בגדי צבעונים". ומוכח שהיו הנשים רגילות בזמנם לצאת בבגדי צבעונים בלבד, עד כדי כך שהיה אסור להם לצאת בבגדים לבנים.

וגם לא היו רגילות ללבוש בגדים שחורים, אלא רק בימי אבילות ל"ע, וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף (מועד קטן דף ז): "לבשי נא בגדי אבל, כלומר שחורים ומכוערים". וכן הוא גם בר"ן שם (דף ט"ו), ומשמע שבדרך כלל היו לבושות צבעונים. ובגמ' קידושין (דף ע"ב) איתא, "הראני ישמעאלים - דומין לשעירים של בית הכסא", ופירש רש"י: "מלובשים שחורים ודומים לשדים".

ובמהרש"א (מסכת מידות פרק ה משנה ד) ביאר שענין מלבושים שחורים הוא גנאי למי שראוי לו גנאי, "וכן נאמר ביהושע כהן גדול והוא לבוש בגדים צואים לפי שבניו נשאו להם נשים שאינן הגונות לכהונה", ובגדים שחורים הם בגדים צואים, "ובהיפך זה, מי שלא נמצא בו פסול - לובש בגדים לבנים".

ובשו"ת מהרי"ק (סי' פ"ח) כתב ש"צבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה" והש"ך (ביורה דעה סי' קע"ח) העתיק לשונו, ומקורו בדברי רש"י בקידושין (דף מ) "ילבש שחורים - שלא יראה עצמו בכבודו", ובדברי תוס' בחגיגה (דף ט"ז) "דלבישת שחורים ואכסנאות משברין לבו ולא יבא לידי עבירה", דהיינו שאדם הרגיל בלבוש צבעוני ולובש שחור כדי לבזות עצמו או מפני אבילות, זה משבר לבו, אבל לא היתה כוונת מהרי"ק שכך ראוי להתלבש, כי לא דיבר אלא על רצועות שחורות בנעליים, וביאר מדוע נהגו ישראל ברצועות אדומות ולא ברצועות שחורות, כדי שלא יבואו ללבוש אדום, שאסור משום בחוקותיהם משום שצבע זה התייחד ללבוש הגויים בזמנם.

ובגמ' נדה (דף סא:) מובא שבפולמוס של אספסינוס ביקשו חז"ל לגזור גזירה על בנות ישראל שלא יתקשטו בבגדי צבעונין, מחמת הצער על החורבן. ונמנעו מלגזור, מפני שעדיף שילבשו הנשים בגדי צבעונין ובכך יקלו על כתמיהן. ומוכח שהיה מנהג פשוט בזה. ובריטב"א שם כתב: "והיתר צבעונין מן הדין הוא מותר ואפילו בשעת שמחה לא גזרו בו, לא להקל על כתמיהן אלא שלא תתגנה האשה על בעלה, וגזירה שאי אפשר לעמוד בה תהא שלא תתקשט כלה בבגד צבעונין".

ובגמ' כתובות (דף ע"א) מובא שאם נדרה לא ללבוש בגדי צבעונין מפר משום עינוי נפש, ופירש רש"י: "גנאי ובזיון הוא לה ומתגנה עליו". ובמדרש רבה רות (פרשה ג), "נכנסה רות עם נעמי, והיתה זו יוצאה וזו נכנסת, ותהום כל העיר עליהן... לשעבר היתה מתכסה בבגדי צבעונין ומילתין שלה, ועכשיו היא מתכסה בסמרטוטין".

וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' תקכ"ט): "ובפרק ערבי פסחים (קט.) תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל... ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם, ביין. ונשים בראוי להן, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין". ופסק בשו"ע (אה"ע הלכות כתובות סי' ע"ג): "ומחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה, כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה". וחובת הגבר הוא שלא להסתכל בבגדים אלו ובנשים המלובשות בהם.

ולא אסרו הפוסקים אלא בגדים חריגים ובולטים, ואפי' בגד אדום התירו בימינו לאחר שפשט המנהג.

 

[משיב כהלכה]

ממילא ברור ופשוט שלא שייך כלל לומר ד"קים להו לרבנן" הכי - כאשר רבנן כלל לא דיברו בזה

אתה החלטת שרבנן כלל לא דיברו בזה, על סמך מה שהמצאת, וכעת אתה חושב שגם הגאון רבי עובדיה הדאיה שהיה ה"משיב" של הדור, ראש ישיבת המקובלים בית אל וחבר בית הדין הרבני העליון, יסכים בשמחה עם כל משוגותיך. אבל כבר הפרכתי כל דבריך בנוגע למנהג בזמן חז"ל והראשונים, כנ"ל וכפי שעוד אכתוב בהמשך.

עכ"פ כאשר הישכיל עבדי כתב "קים להו לרבנן" הוא לא התכוון לחז"ל אלא לרבנן המתירים פאה, שלטי הגיבורים הרמ"א וסיעתם, שאין הרהור בשיער תלוש ואינו ערוה כמו שיער מחובר הנראה עם הבשר יחד, כי אין בו נפש חיונית, וכולי עלמא יודו ששיער המונח על השולחן אינו "ערוה".

 

[משיב כהלכה]

ועוד דבגוף סברא זו של הישכיל עבדי הנז' כבר תמהו עליו אחרוני זמנינו דאין זה אלא דברי נביאות, עי' במה שכתב בשו"ת יבי"א (ח"ה אה"ע סי' ה), וז"ל:  ומה שכתב הישכיל עבדי בטעמו של השלטי הגיבורים, אין אלו אלא דברי נביאות, שהואיל והפאה מחוברת יפה לשערותיה אסור לצאת בה לרה״ר, כי לא ינקו מהרהור עבירה המסתכלים בה בעוברה בראש כל חוצות. עכ"ל.

לא כתבו כן "אחרוני זמננו" אלא הגר"ע יוסף לבדו (ונגרר אחריו הרב רצאבי הנ"ל), שדחה בקש כל מתיר, כאשר יראה המעיין בדבריו ביביע אומר הנ"ל, ולא נכנס כלל לדיון בדבריהם.

אבל אם היה נכנס לדיון בדבריהם, הרי מדברי עצמו איכא פרכא מיניה וביה לדברים, שהרי בהערות בכת"י לשו"ת יביע אומר (הנדפס מחדש) כתב בהיתר גילוי "שתי אצבעות" מהראש עצמו: "נראה להקל לפי דעת המהר"ם אלשקר סימן ל"ה, שכל שנהגו לגלותו לא שייך הרהור כלל ומותר". ואם על שיער מחובר כך, על אחת כמה וכמה שיער תלוש, שכל שנהגו לגלותו לא שייך בו הרהור כלל.

ויסודו של הש"ג הובא כבר בראשונים, וראה מה שכתב שו"ת הראב"ן (סימן צ"ה אות ז), "דאין לחוש להרהור של המביטים בה, דלא שייך הרהור אלא כפי שהיה בסוטה שמגלה לבה ומגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה, להכי חייש להירהורא, ואע"פ ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא".

וכן כתב ה"מאורי אור": "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו [מעורר] הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום".

 

[משיב כהלכה]

וכ"כ בקונטרס 'צניעות בת ישראל' להגר"י רצאבי שליט"א (עמ' נה), וז"ל: ומה שכתב בשו"ת ישכיל עבדי (הנ"ל) וכו' וכן עוד סברות שנכתבו בזה, המה לא יועילו ולא יצילו מאומה לפי המציאות שהיא כאלף עדים שלא זו בלבד שבאים לידי הרהור, אלא יש המגיעים אף לידי ערעור. ויצר הרע שולט ושולט בכיפה שליטה גמורה, החזיר פושט טלפיו בפרהסיא ואומר טהור אני, יען שהתירו פרושים את הדבר. עכ"ל. וע"ש עוד.

דבריו נסתרים מדברי הראשונים כמלאכים שכתבו במפורש שכל שיער שרגילים בו אין בו הרהור כלל, ולא רק מהר"ם אלשקר שהוא מגדולי האחרונים כתב כן, וכאשר ציין לו הגר"ע יוסף, אלא כל הראשונים שביארו מדוע מותר לקרוא ק"ש נגד שיער הבתולות שרגילים בו, ושיער הנשואות היוצא מחוץ לכיסוי, והטעם - כיוון שרגילים באותו שיער, וממילא לא מביא הרהור וטרדה להקורא ק"ש מולו.

ולמעשה נגד טענת "הרהור" אין מה לעשות, כי כל אחד יכול לבוא ולצעוק "הרהור", כאשר ברור לכל בר דעת שאין הרהור כאשר ברחובה של עיר הולכות אלפי נשים, מהן חילוניות המגלות ראשן לגמרי, מהן נערות המגלות ראשן לגמרי, ומהן נשואות ההולכות בפאות.

וכן כתב הגאון רבי יוסף משאש: "מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

אלא מאי, אדם שהושרש אצלו האיסור, נכנס לדמיונות שאשה זו חובשת פאה ועוברת על איסור חמור כדי להחטיאו, ומזה נגרם ההרהור (וכל המפרסם איסור, גורם לזה בעקיפין).

וכן כתב הגר"ב זילבר בשו"ת אז נדברו: "ודמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור, והרי בתולות פנויות יש שסוברים בשיטת השו"ע באה"ע סי' כ"א שנוהגות שלא ללכת בפריעת ראש, ואפי' הכי פסק באו"ח סי' ע"ה שאין איסור לקרות ק"ש כנגדה, ובנכריות מסתפק המ"ב דמותר, משמע אפי' אם דרכן לכסות, ויתכן שזה יותר מדמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור וכאמור".

וכן כתב במפורש בשו"ת רבי עזריאל חלק א' (סי' ח'), שם שאל השואל על ההיתר לבתולות ללכת בשערן, וזה לשונו: "איני יודע טעם נכון, דלדעתי בבתולות שהולכים לגמרי בפירוע ראש יש הרהור יותר ויותר מנשים שהולכים רק קצת בגילוי שיער, ובש"ס קאמר סתם "שיער באשה ערוה" ואשה משמע גם פנויה". וענה לו הגר"ע הילדסהיימר: "הרהור תלוי באיסור, ומים גנובים ימתקו, ומשום דמותר לבתולות לילך, ע"כ ליכא הרהור בזה" [כצ"ל]. ע"כ לשון התשובה. וכוונתו שהאיסור גורם את ההרהור, ומפני זה אין הרהור בבתולה, כי התירו לה לגלות שערותיה. וממילא הוא הדין גם לפאה נכרית, שאחר שהתירוה עשרות הפוסקים, אין בה הרהור יותר, כי האיסור גורם את ההרהור, וכשיודעים שהדבר מותר, אין מהרהרים.

וכעין זה כתב הגאון רבי אלחנן פרץ שליט"א, ראש אבות בתי הדין "חוקת המשפט", בספרו "חוקי חיים" (סי' נ"א): "ולכאורה מדוע אין הרהור בשיער בתולה, ומותר לקרוא ק"ש כנגדה, והרי האיסור לקרוא ק"ש מול שיער גם משום הרהור נגעו בה, ראה לשון המשנ"ב סק"י וסקי"ג.

ונראה שהחילוק ביניהם הוא, דכיוון שנשואה צריכה לכסות את הראש ואינה מכסה, הרי מראה שאינה צנועה, ולכן איכא הרהורא באשה שמפגינה חוסר צניעות. אבל בתולה שלא צריכה מן הדין לכסות ראשה, אין בזה הפגנת חוסר צניעות, ואין בזה איסור. ולפ"ז פרועת ראש בבתולה, שאסור להמג"א שפיר איכא הרהור.

וכן לפ"ז מובנת חומרת המשנ"ב דגם נשים הרגילות לכסות ראשן, גם בהם שייך הרהור, דסוף סוף אכתי פריצותא הוא גבן. ולפ"ז לא שייכים דברי תרומת הדשן כלל לפאה נכרית, ומשום דאמנם איסור גילוי ראש הוא משום פריצותא דגברי, ומדוע בבתולות אין אנו חוששים לפריצותא זו, ובהכרח כמו שנתבאר דפריצותא זו מקורה מעצם הענין של גילוי הראש שלא כדין. אולם גילוי כדין או כיסוי כדין, אף שנראה כמגולה, מכל מקום כיוון שנראית להדיא שעושה כדין, אין בזה איסור לדעת המשנה ברורה". עכ"ל.

 

[משיב כהלכה]

ובאמת שמאד יש להתפלא על סברת הישכיל עבדי הנ"ל, אחר בקשת המחילה רבה, דאטו לדבריו יהיה מותר לראות סרטי תועבה [או לפרסם תמונות של נשים בראש כל חוצות] יען ש"אין לזה נפש חיונית, והרי הוא כפגר מת שאין ליצר הרע שליטה בו"? חלילה וחס. וכן אטו בשאר הגוף יועיל בגד צמוד ובצבע הבשר מכיון שזה רק דבר חיצוני והרי הוא כפגר מת ויצר הרע לא שולט כלל בזה? אתמהה. ואם באת לעשות חילוקים על חילוקים ולומר שיש שני סוגי פריצות, באחד היצר הרע שולט אפילו שניטל ממנו נפש החיונית ובשני לא, הרי זה דברי נביאות על נביאות ללא שום בסיס, ובודאי שאינו נכון כלל. וכבר כתבנו שגם הישכיל עבדי גופיה מצד הסברא אסר בזה ולא כתב סברא זו אלא מצד שצריך לומר ש'קים להו לרבנן' הכי, כמבואר בלשונו, וממילא אם רבנן לא דיברו על זה כמבואר בראשונים, ממילא נפל היסוד של ה'קים להו לרבנן' הזה ואין שום מקום להמציא סברא זו כלל והדר דינא לאסור מדינא.

תמיהתך נובעת מחוסר הבנה בסיסי.

יש חילוק ברור בין תמונת הגוף, סרטי תועבה, תמונות נשים וכדו', שהוא ערוה בעצם, וגם תמונתו מעוררת הרהור לרואה, לבין שיער שאינו ערוה בעצם אלא ערוה מדרבנן, והראשונים סייגו זאת לשיער שרגיל להיות מכוסה, אבל אם רגיל להיות גלוי אינו ערוה כלל.

ובפרט שהותר לרווקות (וכאשר כתב הגר"ע יוסף להוכיח משיער שהותר בבתולות, דא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה), ואף אחד לא אסר משום שהוא "תמונת ערוה" של הנשואות, וקל וחומר ששיער המונח על השולחן אינו ערוה כלל, להבדיל מתמונת גוף האשה המונחת על השולחן, שתעורר הרהור בוודאי.

וממילא אין שום קושיה מבגד צמוד, ובצבע הבשר (אלא בגרביונים שמעיקר הדין אין צורך בכיסוי כלל ואכמ"ל, וכפי שכתב הגר"מ פיינשטיין), ולא קרב זה אל זה.

ועתה הלא תבוש בזלזול שלך בהאי גאון וקדוש, לומר עליו "דברי נביאות על דברי נביאות", כאשר אין זאת אלא חוסר הבנה משווע מצידך, ואמנם הגר"ע כתב עליו "דברי נביאות", אבל אתה הוספת זלזול על זלזול, והעולה על כולנה המצאתך שכביכול "בתחילה גם הוא אסר מצד הסברא"... והמצאתך הנלעגת שכביכול יודה לך כי "לא קים להו לרבנן".

 

[משיב כהלכה]

ודע עוד, דגם בשלטי גיבורים נראה דלא סבירא ליה כהאי סברא של הרב ישכיל עבדי, דהא כתב דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה "וגם שהבשר נראה עם השיער", ולא כתב בסתם לתלות זאת רק אם מחובר או לא, כי כנראה כוונתו בזה היא - דעל כרחינו אין כוונתו כפשוטו שאיסור פריעת ראש הוא רק כאשר רואים את הבשר עצמו, דאטו רק ב'קירחת למחצה' דיברה תורה אך אם יש לה שיער מרובה ולא רואים את הבשר [שזה בעצם רוב ככל הנשים] אז כבר אינה חייבת בכיסוי ראש? אתמהה. אלא כוונתו שזה ודאי שבכל הראש לא יועיל שיער על שיער, ורק כלפי קצוות הראש מתחיל הנידון ועל זה כתוב שאסור רק כאשר לא ניכר שזה קישוט חיצוני, כגון שהשיער מחובר לבשרה ורואים את זה, משא"כ כשזה ניכר ומובדל מן הבשר לא הוי לשיטתו אלא כקישוט חיצוני [וראה בזה עוד בקובץ תגובה הנ"ל עמ' ה ד"ה "ועוד, דאם"]. משא"כ לפי מה שרצה לומר הישכיל עבדי גם אם אין שום היכר שזה קישוט חיצוני [וכפאות האידנא] יהיה מותר מכיון שהיצה"ר לא שולט בדבר חיצוני. וע"כ דליתא.

כבר כתבתי לעיל שסברת הש"ג (שהוא מגדולי האחרונים) מבוארת למישרין בדברי הראשונים (הלא הוא הראב"ן), ומה שהמצאת "כנראה כוונתו בזה" אין לזה שום שחר, כי בדבריו קבע יסוד להלכה שכל שיער תלוש יש לו דין של בגד, ואין בו משום פרועת ראש או שיער באשה ערוה, וכדבריו פסקו האחרונים, ואפי' אם תאמר שכל דבריו לא באו אלא להתיר פאה של קוקו היוצא מהכיסוי, הרי על סמך דבריו אפשר להתיר כל פאה, וכאשר התירו האחרונים בפשטות, וכאשר העיד ה"אפי זוטרי" שפשט המנהג בכל איטליה כדברי הש"ג, באופן שלא ניכר כלל בין נשואה לבתולה.

ומה שכתב שהבשר נראה עם השיער, כוונתו בשר הקרקפת, שנראה שהשיער יוצא מהבשר, ורק השיער בשטח הראש יש לאסור מחמת זה, ד"כיסוי הראש" בעינן ולא השיער, אבל השיער היוצא חוצה ולא נראה הבשר עמו, אע"פ שהוא מחובר לבשרה, אינו ערוה כלל (וזו הראיה שהביא מברכות כ"ד ורש"י שם), וממילא על אחת כמה וכמה שיער תלוש המונח על ראשה.
וכל אשה אע"פ שיש לה שיער מרובה, הרי רואים את השיער יוצא מהראש, בין בתחילת שערותיה ובין באמצע שערותיה כאשר נחלק השיער לצדדים. וקושייתך אינה קושיה כלל.

ומטרת הש"ג היתה להקל ולא להחמיר, דבעינן שני תנאים לפרועת ראש: א. שהשיער יהיה מחובר לבשרה. ב. שנראה הבשר עם השיער. אבל בהינטל אחד מהתנאים, הרי אין בזה פריעת ראש ואין בזה שיער באשה ערוה, ופשוט.

ודברי ה"ישכיל עבדי" מתמזגים עם דברי הש"ג כפתור ופרח.

 

[משיב כהלכה]

[ונמצא לפי זה שבפאה שנראית ממש כאילו זה מחובר לבשרה, כפאות דהאידנא, גם לשלטי גיבורים אסור. וכ"כ בשו"ת סבא קדישא (ח"ב או"ח סי' א ד"ה וא"כ), וז"ל: נראה דגם למה שלמד היתר השלטי גיבורים מהש"ס וע"פ פירוש הרמב"ם, אינו כי אם כשהמגבעת הוא על גבי השבכה שניכר לכל שהוא כן שאינו מגופה והוא לקישוט בעלמא כמו שאר קשוטין, אבל אם יהיה מגבעת של שער מפאה נכרית ע"ג שערה מבלי שום הפסק, גם השלטי גיבורים מודה דלא מהני ואינו חוצץ להציל מאיסור פריעת ראש. עכ"ל.

ושוב, דבריך נשענים כרגיל על הנחת יסוד שגויה, כאשר המעיין בדברי הש"ג יראה דבעינן שני תנאים לאיסור, ותנאי ראשון - שיהיה השיער מחובר, וממילא אם השיער תלוש, אע"פ שנראה כמחובר, לית לן בה.

ומה שהעמסת כן בשו"ת סבא קדישא, כנראה סמכת על הקוראים שלא ילכו לעיין בפנים, ולכן הוצאת את דבריו מהקשרם, שהם נכתבו בהמשך לדבריו לפני כן, שצ"ל שהכובע שבו מדובקת הפאה (לפי איך שהבין את ציור הרמב"ם) מונח על הסבכה, ולכן יש לחוש לדלמא שלפא ומחויא, כי יכולה לשלוף הפאה בלי שיתגלה שיער ראשה (וכאשר תירצו עוד אחרונים את שיטת הש"ג, שהפאה מונחת על כיסוי כלשהו).

ועל פי הדברים האלה כתב ליישב דעת הש"ג במה שציטטת, מדוע אין לחוש משום מראית העין שיחשבו שהולכת בשערותיה, כי ניכר שאינו שערה. אבל לא מחמת שנראה מחובר לבשרה, כפי שהעמסת לאחר שהוצאת דבריו מהקשרם.

 

[משיב כהלכה]

(ועי"ש בסוד"ה ואפשר, שמתבאר מדבריו שללא היכר זה אסור מדאורייתא). מיהו כבר הוכחנו דבלא"ה א"א ללמוד היתר בזה, כפי שהתבאר ויתבאר, שבראשונים מבואר שהפא"נ היתה תחליף לשיער ולא לכיסוי, וכשם שהשיער היה מכוסה – כך הפאה היתה מכוסה].

גם זה אינו נכון כלל, כי לא דיבר אלא על מה שאסרו החולקים על הש"ג (משום מראית העין וכדו'), "לאפוקי ממה שנראה מהרבנים החולקים על דבריו דגם בזה יש לאסור משום פרועת ראש", וכידוע שרובם ככולם אסרו מדרבנן עד לאחרוני האחרונים והממציאים בדורנו המצאות חדשות, והמילים "פרועת ראש" לא מורים על איסור דאורייתא, כדכתב הטור (אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו) "ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע" ומבאר דאע"פ ששערה מכוסה במטפחת, והוא איסור דת יהודית מדרבנן.

אלא שבדורנו הממציאים בפאה "איסור דאורייתא" עשו להם הרגל לחפש בספרי האחרונים לשונות המורים איסור דאורייתא וכגון פרועת ראש או "פריצות" (שגם בזה המציאו איסור דאורייתא) וכך גם בנדון דידן.

 

[משיב כהלכה]

עוד יש להוכיח דלא כסברת הישכיל עבדי, דהא בנזיר (כח.) נחלקו ת"ק ור"מ באשה שנדרה נזירות אם יכול בעלה להפר לה נדרה משום דברים שבינו לבינה שטוען שאי אפשי באשה מגולחת, דת"ק סבר דלא יכול להפר משום דיוכל להסתדר באם תשים פאה נכרית ור"מ סבר יפר דלא ניח"ל בפאה נכרית משום זוהמא שיש בה [שאין הסירוק עולה בה יפה. מאירי]. וא"כ בואו חשבון, אם בבעלה שתובע שאשתו לא תגלח את שערה אלא תתקשט לפניו בשער שלה כדרך כל הנשים, אפ"ה סבר ת"ק דאין טענתו טענה משום דאפשר בפאה נכרית דסגי בזה כדי לחבבה על בעלה, כל שכן כלפי שאר העולם שזה עלול 'לחבבה' עליהם ח"ו.

לא הבנתי איזה "הוכחה" יש כאן, אכן לדעת ת"ק שהפאה היא תחליף מושלם לשערותיה, וכן כתב בקונטרס נגד חבישת פאה, תיתי לו שכר שיחה נאה:

"העולה מדברי הגמרא, שאין כל הבדל בין הפאה נכרית לשיער הטבעי לענין יופיה של האשה. כלומר למרות שהבעל יכול להפר כל נדר בנוגע ליופיה של אשתו, ואפילו אם מדובר רק בחסרון קטן ביותר ביופיה בעיני בעלה, כמו שכתב ברמב"ם הלכות נדרים פרק יב' וז"ל: "בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול (את עיניה) או שלא תתקשט... או שלא תלבש רקמה" עכ"ל, אפילו הכי לענין שצריכה האשה לגלח את כל ראשה בסוף נזירותה אין הבעל יכול להפר את נזירותה, כיוון שאפשר לה בפאה נכרית. רואים שאפילו לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופיה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית". ולכן הפאה הנכרית היא תחליף מושלם של השער לענין יופיה של האשה". עכ"ל.

וגם ר"מ שסבר "איידי דזוהמא לא ניחא ליה", אין זה משום שלא נראה כשיער (למרות שבחרת במתכוון את ביאור המאירי שמתאים לתזה שלך על "פאות קש" בעבר הרחוק), אלא מפני שאחרי הכל מדובר בשיער של אשה אחרת, וזה גורם לו לסלוד מכך (שמענו גם מאנשים רחוקים מדת שהתנגדו שהאשה תלבש פאה, מסיבה זאת).

וזה מדוייק מדברי התוס', "ואינו מגופה - מגני לבעל". ומדברי הרא"ש: "ור' מאיר סבר דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית". ומובן מדבריהם שלפי מראה עיני הבעל נראה כשיער לכל דבר, אבל הידיעה שזהו שיער של אשה אחרת, מפריע לו.

ופשוט וברור שהיופי של הפאה הוא כמו היופי של השיער בדיוק, אבל על זה כתב הש"ג שלא אסרה תורה אלא שיער המחובר לבשרה, ועל זה אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, אבל אין ערוה ואין פריעת ראש בשיער תלוש, דהוא אמנם יפה אבל דינו כבגד יפה.
ועל זה כתב הישכיל עבדי דקים להו לרבנן (היינו רבותינו המתירים פאה) ששיער תלוש אינו גורם הרהור כשיער מחובר, כי אמנם יפיו הוא כשיער, אבל אין בו יצר הרע של ערוה אלא יפה כמו בגד יפה, וכמו שיער יפה המונח על השולחן.

ובטעם הדבר יש לומר בפשטות כפי שהבאתי לעיל מהאחרונים, שהאיסור גורם את ההרהור, והאיסור הוא בשערותיה המחוברים דוקא, אבל לא בשערותיה התלושים.

אבל אין צורך לזה כלל, כי כפי שכתבתי כבר כתבו הראשונים שכל שיער שרגילים בו אינו מביא הרהור, ואפילו שערה המחובר לראשה אינו מביא הרהור להרגיל בו, וקל וחומר פאה לכל הרגיל לראותה בשיער זה.

 

[משיב כהלכה]

אגב משעשע לראות שלגבי "פפושדו" לדוגמא אומרים שא"א לצרף את דעת מרן זצוק"ל להתיר כי "התחדשו דברים" גבי חומר ההתפחה...

ואילו גבי פאה נכרית וודאי שאפשר לצרף את האחרונים שמתירים בעוד שלא דיברו בפאות זמנינו ועל חשש ע"ז ועוד...

אני חושב שיותר משעשע לראות את הסלט שלך. כל דבר לגופו, אין כזה "כלל" בכל התורה כולה שלא יתכן שיתחדשו דברים עם הזמן ולפי זה תשתנה ההלכה.

ויתכן באמת לומר שבעוגיות פפושדו לא התייחסו האחרונים לחומר ההתפחה, ואולי לא נודע להם (איני מצוי בסוגיא).

אבל בפאות זמננו לא התחדש שום דבר, אם מצד מראית העין - הרי גם לפני 500 שנה כתבו הפוסקים שהפאה נראית כשיער ממש, וראה מה שהבאתי מהגמ' נזיר לעיל, שעבור הבעל לא היה הבדל בין שערה הטבעי לבין פאה ששמה על ראשה, ועל כן אמר ת"ק "אפשר בפאה נכרית", ואשתו של רבי עקיבא היתה מוכרת שערותיה לפאות, כמבואר בגמ' ירושלמי (סוטה פרק ט') שאשת רבי עקיבא מכרה שערותיה כדי שילמד תורה: "ר' עקיבא עשה לאשתו עיר של זהב וקניאת בה איתתיה דרבן גמליאל. אמר לה מה הוית עבדת היך מה דהוות עבדה, דהוות מזבנה קליעתא דשערה ויהבה ליה והוא לעי באורייתא". ופירש פני משה: "קליעת שערה ממש, לעשות מהן פאה נכרית" (והיות וכל התורה שלנו מרבי עקיבא, נמצא שכל תורתנו היא בזכות פאה נכרית).

אלא מה תאמר, שהפאות כיום יותר יפות מהפאות של פעם? יופי הוא ענין של טעם, ובעבר היה נדמה להם שזה הכי יפה שיש, ומכל מקום "יופי" אינו קריטריון הלכתי לאסור פריט לבוש כלשהו, וכאשר ענה הגר"י קאפח בתשובה:

"שאלה, מדוע כת"ר מתיר ללכת בפאה, מדוע אין כאן חשש לדברי הרמב"ן "נבל ברשות התורה", כי הרי מטרת הכיסוי משום צניעות - ששערות האשה לא יראו כי הם מושכות את יצר לב האדם, ולכאורה רוח ההלכה אין כאן". תשובה, "מותר גמור לילך עם פאה נכרית, ומשנה שלמה "יוצאה האשה... בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה". ועיין פירוש הרמב"ם שם. ומעולם לא מצאתי אני שחייב אדם לקחת אשתו לדקורטור כדי לבחור לה בגדים המכערים אותה. וכת"ר דריש טעמיה דקרא לפי דעתו, ולית לן בה".

ולגבי חשש ע"ז אין מה להאריך כאן, רבותינו הפוסקים ביטלו חשש זה מכל וכל, מה גם שכיום גם האוסרים הקימו הכשר מטעמם בשם "עטרת ראשה" ורבני ההכשר הודו בעל כרחם שלא בטובתם שרוב השיער בעולם אינו מהודו ואין בו חשש ע"ז כלל (כך עולה בבירור מדבריהם בחוברת שהוציאו מטעמם, והאריכו להסביר כיצד נשים בכל רחבי העולם מוכרות שערן לפאות).

 

[משיב כהלכה]

הארכתי בזה בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ד-ז), ואעתיק לכבודו:
כולם הבינו שעיקר הסוגיא זה המשנה בשבת, ואם אין משם ראיה להיתר, חזר הדבר לפשטות הדברים שאסור.
תראה לי אחרון אחד (!) שכתב ללמוד לקולא רק מכח מה שסיים השלטי גיבורים ש"לכשתעיין בערכין ובברכות ברש"י וברא"ש שם תמצא כדבריי".
לפי מה שראיתי, אין אחד כזה.

לא הבנתי למה חזרת וכתבת את הדברים שמופיעים באותו עמוד ממש, במקום לציין להם. עכ"פ, הגבתי על זה לעיל.

 

[משיב כהלכה]

אף אתה אמור לו, דבאמת אין זה ראיות גמורות ללמוד להתיר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, אלא זה רק נתינת טעם 'אחרי' שהביא מקור להתיר לצאת בפאה נכרית מהמשנה בשבת (לשיטתו דחשב שהפאה שם היתה מגולה). אבל אין הטעם מוכרח מצד עצמו, והראיות שהביא לטעם הדבר אינו אלא סמך בעלמא ואינו מוכרח כפי שיתבאר.

משעשע ממש, להחליט שהראיה משבת היא ראיה מכרעת ושאר הראיות אינן אלא "נתינת טעם"...

ולמעשה כל הראיות שהביא אינן אלא סמך בעלמא ליסוד שכתב, וכנ"ל. ואין נפק"מ כלל אם יש ראיה או אין ראיה (למרות שאם רוצים אפשר ליישב כל קושיה שהקשו על ראיותיו).

 

[משיב כהלכה]

דהא מהגמ' בערכין (ז.) שהביא, לא מבואר אלא ששיער תלוש לא נחשב כגופה לגמרי, ולכן מועיל בזה אמירת שכיב מרע של 'תנו שערי לבתי' [דאילו זה היה נחשב כגופה לגמרי לא היה מועיל בזה אמירה כזו - כמו שלא מועיל בידיה], אבל מנין דלא נחשב פריצות כמו שערה? מה העניין זה לזה. [ובאמת שאדרבה מהוסגיא שם מבואר שמהות הפאה היתה להחליף את השיער ולא את הכיסוי, שהרי מבואר שם שאם לא אמרה 'תנו שערי לבתי', ומתה, אסור להשתמש בפאה נכרית, משום דזה נחשב כמו גופה (וגוף המת אסור בהנאה), ואם הפאה נכרית היתה משמשת כמו 'בגד' וכיסוי, אם כן אינה אלא כאחד ממלבושיה שמותר בהנאה ואיך יתכן שזה נחשב כגופה, אלא בהכרח זה היה תחליף לשיער אלא שבכל זאת מכיון שסוף סוף זה תלוש אם אמרה 'תנו שערי לבתי' מועיל].

מה שהקשית הביא הבאר שבע (סי' י"ח) בשם מהרי"ק, "דא"כ מאי קמבעיא ליה לרבי יוסי בר חנין בפרק חלק לענין עיר הנדחת פאה נכרית של צדקניות מהו אי כגופה היא וניצול או כמלבושה היא ונשרף פשיטא כמלבושה היא כיון דעביד להוסיף קשוט בעלמא דמאי שנא קשוט זה משאר מלבוש שלה של קשוט", ונכדיו דחו דבריו (בספר מגן גיבורים):

"ומה שהביא [מהרי"ק] ראיה מסנהדרין דף קי"ב, דאיבעיא לן בשיער נשים צדקניות מהו, לא זכינו להבין כוונתו, והמעיין שם ובערכין דף ז' יראה הראיה מבואר להיפך, ורש"י פירש שם בהדיא בערכין ד"ה "ובפאה נכרית" דרגילות היו הנשים ששערן מועט לקשור שערות חברותיהן בשערן. ועיקר איבעיא היא אם הוא כנכסים ושללה הוא או כמלבוש אף שאין עתה עליה, ע"ש".

וביאר הגאון רבי אליעזר פולק (בקובץ אור ישראל):

"ומש"כ המג"ג "מבואר להיפך" היינו דלא כב"ש שכתב שהאיבעיא היא אם כגופה או כמלבושה, ומזה מקשה איך יתכן שיהיה כגופה אם זה ככובע וכו'. אבל לפי האמת האיבעיא היא אם כמלבושה או כנכסיה, וא"כ פשיטא שאינה כגופה, ואדרבה יש צד שהיא כ"נכסיה", ואם נפרש כרש"י שקושרת בשערה, פשיטא שלא גרע מלבושה, ואיך יש צד שיחשב כנכסיה. והכל לפי הבנת הב"ש שלרמב"ם צריך להיות כמלבוש ולא כגופה.

ונראה שהב"ש דייק מלשון הגמ' "אי דמחובר בגופה כגופה דמיא", אבל הרי רש"י להדיא פירש שהכוונה היא כמלבושה. וביותר מוכח כן מסוגיא דערכין (דף ז.) שהזכירו במג"ג ע"ש, שם מבואר בהוה אמינא בגמ' שסברה הגמ' לומר שריב"ח היה לו ספק אפי' במחובר לגופה דילמא דינו כנכסיה, וגרע משאר מלבושים. ולכן כתבו המג"ג שמשמע שם "להיפך", דלשיטת הב"ש איך שייך הוה אמינא לומר שפאה גרע מלבושה, אדרבה לב"ש יש לומר שיותר כגופה מלבושה, או עכ"פ כלבושה אבל לא גרע.

ומש"כ המג"ג "מבואר להיפך" היינו דלא כב"ש שכתב שהאיבעיא היא אם כגופה או כמלבושה, ומזה מקשה איך יתכן שיהיה כגופה אם זה ככובע וכו'. אבל לפי האמת האיבעיא היא אם כמלבושה או כנכסיה, וא"כ פשיטא שאינה כגופה, ואדרבה יש צד שהיא כ"נכסיה", ואם נפרש כרש"י שקושרת בשערה, פשיטא שלא גרע מלבושה, ואיך יש צד שיחשב כנכסיה. והכל לפי הבנת הב"ש שלרמב"ם צריך להיות כמלבוש ולא כגופה". ע"כ דבריו.

ואליבא דאמת נראה שלא רצה הש"ג אלא לומר דהנה מצינו מנהג בגמ' שהלכו בפאות ברה"ר ותו לא. ולמעשה השלטי גיבורים ציין זאת בדבריו: "ואע"ג דאמרינן סוף פ"ק דערכין דהוי כגופה ממש, מ"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם".

ומדברי רש"י שם, "רגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית", משמע דמדובר ברגילות, לא רגילות בבית ובחצר אלא רגילות בעלמא. וצ"ל בפשטות כפי שהבאתי מהקדמת ספר חן וכבוד, שכל הנשים הוציאו צמה, ואותן נשים עם שיער דליל השתמשו בפאה נכרית כתוספת שיער, על מנת להוציא צמה. ומזה הביא הש"ג ראיה שאין בשיער זה משום ערוה.

ובאמת היה יכול להביא ראיה מהא דמותר אפילו שיער מחובר היוצא מחוץ לכיסוי, ולא רק שיער תלוש, אלא שהעדיף להביא ראיה מפאה נכרית שהיא הנדון שלו, ובלשונו: "והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל", שהנשים נשאו בקליעת שערן. ולא היה זה אלא סמך בעלמא, להוכיח כי מצינו פאה נכרית הנהוגה גם בימי קדם, ולא שהוכיח מכאן את ההיתר. ואולי מפני שהיתר הוצאת צמתן אינו מפורש בגמ' אלא רק משמע מדברי הגמ' והראשונים, וגילוי הפאה ברה"ר מפורש בגמ', לכן העדיף להביא ראיה מהפאה.