בעבר היה כאן אשכול על פאה, לא מוצא אותו כרגע,
ושמה מישהו העלה מאיזה ספר שאשה לא צריכה לצאת לבחוץ לא נאה (בלשון המעטה מכוערת...)
אשמח אם יביאו את זה שוב...
כי יש פה סתם איזה שאלה (לא בטוח קשורה לנושא)
שיכול להיות אשה שנראת כעורה מאוד, וכמה שתשים איפור ותעשה את כל מה שאפשר כדי להראות נאה עדיין היא לא תמשוך אנשים ועדיין היא לא תגרום לאנשים להתבונן בה, משא"כ אשה שהיא נראית טוב, והיא נאה, ללא שום פעולה חיצונית, אז גם אם תשים מעט איפור היא כבר תמשוך אנשים יותר מהשנייה, (אני לא מדבר על המסתכל אני מדבר על האשה) השאלה היא מה באמת הגדר? מה מותר ומה אסור? לא יכול להיות שלה מותר להתאפר ולה אסור? אותה פאה על האשה הנאה יותר מושכת עין ויהיה אסור לה להשים, ועל השנייה שלא מושכת עין יהיה מותר?
אשמח אם יגיבו על העניין...
אין שום איסור לאשה להתייפות כפי יכולתה, יש איסור לאשה לבלוט ולהיות יוצאת דופן משאר הנשים, כאשר היא לובשת מלבוש שאינו נהוג, או איפור מוגזם ביותר שאינו מצוי. אך אם היא בולטת ביופיה, אין זו אשמתה.
וכמובן שאין חילוק בין אשה לאשה בדינים אלה, ולא פלוג רבנן.
ואצטט מעט מתוך ספר
חן וכבוד פרק שמיני:
איתא בגמ' תענית כ"ג (כלשון תרגום "מהדורת שוטנשטיין", למען ירוץ הקורא): "אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכו'. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים. הלכו לביתו, אך לא מצאו אותו שם. הלכו לשדה לחפש אותו, ומצאוהו שהיה עודר בשדה וכו'. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים". ע"כ. והלכו כך עד שהגיעו לביתו וכו'. ובהמשך מובא בגמ': "אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים... מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת". ע"כ. ובגמ' לא מובא חולק על זה, ולא הביאה הגמ' מעשה זה אלא ללמדנו.
והנראה בפשטות בביאור הדברים, שהחכמים תמהו: מדוע יצאה אשתו לקראתו עד פתח העיר כשהיא מקושטת, והלא היא מכשילה בזה את עין הרואה, והיה לה להתקשט רק בביתה לעיני בעלה ולא לעיניהם! (ובספר "בן יהוידע" כתב: "החכמים שידעו בה לא הסתכלו בה ח"ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם, וכאשר אמרו בגמ' על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה"). וענה להם אבא חלקיה, שהעיר אינה כמו השדה, כי בעיר מצויות נשים, ויש חשש שיתן עיניו באשה אחרת, ועל כן באה אשתו הצדקת כשהיא מקושטת, ללוותו בהליכתו ברחובה של עיר, כדי שלא יתן עיניו באחרות עד שיגיע לביתו. ואע"פ שגם אחרים יכולים לראותה מקושטת ויהרהרו אחריה, הרי זו חובתם שלא להסתכל בה, והיא יצאה ידי חובתה כשאינה לובשת בגד אדום וכו', ואינה יוצאת דופן בין הנשים.
והגר"ח זוננפלד בשו"ת "שלמת חיים" (עניינים שונים סי' רכ"ה) כתב בדרך אפשר, שאולי ביתו של אבא חלקיה היה סמוך לשדות וממילא אין ראיה שיצאה כך לשוק. וזה דחוק מאוד, ולא משמע כך מפשטות הגמ', "כי מטא למתא", דמשמע שיצאה אשתו לקראתו לפתח העיר, ואם היה שם ביתו, היה צ"ל "כי מטא לביתיה", ולא כך כתוב, אלא: "כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא". ומשמע שהיתה כברת דרך מפתח העיר לביתו, ולאחר שיצאה אשתו לקראתו, הלכו כך עד שהגיעו לביתו.
ועוד משמע כדברינו, ממה שתמהו החכמים תמיהה רבתי, "לימא לן מר הני מילי דתמיה לן... מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא", ואם התקשטה בביתה ובחצרה, מאי תמיהה איכא, הרי מצוה על האשה להתקשט לבעלה, וגם לא מובן התשובה שענה להם, "כדי שלא אתן עיני באשה אחרת", והיה צריך לענות להם דמותר לאשה להתקשט בתוך ביתה, ומה שראו אותה, היה מפני שלא ידעה שיבואו פתאום, ולכן יצאה לקראתו (ואדרבה היה לו לתמוה עליהם שהסתכלו בלבושה של אשתו בהיותה בתוך ביתה).
ועוד משמע כדברינו, ממה שיצאה אשתו מקושטת לפניו כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת. ואם איירי בשדות ולא בשוק, הרי "אשה בדברא לא שכיחא" כדאיתא בגמ' ברכות (דף ג'), ואיזה מקום יש לה לחשוש שיתן עיניו באשה אחרת? אלא מאי, כאשר היה בשדה - לא היה צורך באשתו כלל (ולכן גם לא באה עמו לעבודה בשדה), וכאשר הגיע לעיר, היה צורך באשתו מחמת הנשים הנמצאות בעיר, ולכן באה לקראתו מקושטת.
ועכ"פ, גם בשו"ת שלמת חיים לא כתב זאת לגבי תכשיטים אלא לגבי הליכה עם אשתו בשוק, ולגבי תכשיטים כתב במקום אחר (אבן העזר סי' כ"ט) הנח להם לישראל: "נסתפקתי בשושבינות שהולכות עם הכלה תחת החופה, אם ילכו אז מקושטות משום שהוא בפני רבים... תשובה: הנח להם לישראל במה שנהגו לכבודם של חתן וכלה".
ומה שדחה בדרך אפשר שאולי ביתו היה סמוך לשדות, במקום אחר (אבן העזר סי' פ') פשט שהיה זה בשוק: "במ"ש לא יספר אפילו עם אשתו וכו' בשוק, מפני שאין הכל מכירין בקרובותיו. וצ"ע במה שהולכין ברחוב ביחד עם אשתו וכדומה. תשובה: לא נאמר כי אם בתלמיד חכם - ואינם מחזיקים עצמם לת"ח. ואפשר במקום שהכל יודעים, כענין אבא חלקיה שבאת אשתו לקראתו".
ובירושלמי יש גרסה אחרת למעשה זה, וכך היא (בתרגום חופשי): "עלו חכמים אצלו, אמרה להם אשתו: בהר הוא יושב... אמרו לו, למה כאשר היית בהר לבשה אשתך בגדים מלוכלכים, וכשחזרת מההר לבשה בגדים נקיים? אמר להם, כשהייתי בהר לבשה בגדים מלוכלכים שלא יתן אדם עינו בה, וכשבאתי לבשה בגדים נקיים שלא אתן עיני באשה אחרת".
ולגרסה זו אין ראיה כלל (אבל מספיקה לנו הראיה מחז"ל בתלמוד בבלי). וסביר להניח שבגרסת הירושלמי נפלו שיבושים, כי לא מובן מאיזה סיבה הסתכלו בלבושיה המלוכלכים בביתה? ובשלמא כשפתחה להם את הדלת, אפשר לומר שהסתכלו בה בטעות, אבל למה הסתכלו בה שוב כשבאו מההר יחד עם בעלה? (וראו בגמ' סוטה דף מ"ז: "אמר לו אחד מתלמידיו, רבי: עיניה טרוטות. אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה"). ואולי התלכלכו בגדיה מהבישולים ועיסוקי הבית, ולאחר מכן כשקיבלה את בעלה החליפה לבגדים נקיים? וגם מה זה עניינם אם בתוך ביתה היא לובשת בגדים מלוכלכים או נקיים? אבל לגרסת הבבלי הכל מיושב.
ובספר עלי תמר הקשה עוד על גרסת הירושלמי מהתוספתא בקידושין שאשה שיש לה בעל צריכה תמיד להתקשט, כי ממילא אין מסתכלים בה (מפני שיש לה בעל), ואם אינה מתקשטת - תבוא עליה קללה. וממילא היתה צריכה להתקשט גם כאשר היה בהר. ע"ש.
ובספר "דקדוקי חברים" למסכת תענית (נדפס בשנת תקע"ג), כתב וזה לשונו: "מן התימה על חסידי עליון הללו כי למה לא ראו לחוש למה שהזכרנו, על שיצאה אשתו מפתח ביתה לקראתו עד מבוא העיר כשהיא מקושטת בתכשיטין כמ"ש רש"י, כי לכאורה זר מעשיה, ולא זו הדרך לבנות ישראל הכשרות... כי מכל מקום היתה ראויה לחוש פן אחרים יתלו עיניהם בה, וקא עברה אלפני עור בקום עשה, דאם מידי עבירה יצאו, מידי הרהור לא יצאו". עכ"ל. אולם תמיהתו היא תמיהתם של אותם החכמים, ותשובתו של אבא חלקיה עונה על כך במישרין.
ויש להוסיף שבוודאי היה המנהג הפשוט אז אצל כל הנשים ללכת מקושטות ברה"ר, וכדמוכח בגמ' במקומות רבים. רק שתמוה היה אצלם שאשת גדול הדור נוהגת כך, וגם בימינו היה זה תמוה אם היו רואים את אשת גדול הדור יוצאת לקראתו מקושטת עד פתח העיר, כי היה מצופה ממנה לנהוג בחסידות יתירה. אבל אשה פשוטה שהיתה נוהגת כך, לא היו שמים לב אליה כלל.
וכמש"כ מרן הגר"ש משאש: "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים? וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרים בזה יותר משערותיהן, ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".
מדוע בחר יעקב ברחל
וכן כתב הרה"ג הרב שמעון חיררי זצ"ל בשו"ת "אשמח בהשם" יו"ד סימן כ"ג, וזה לשונו: "בנותן טעם למה יעקב בחר דוקא ברחל היפה... מאחר שבעיני יעקב היה הדבר כמו ציצית, צריך להיות נאה. ולכן בחר בה, שהיא היתה יפת תואר ויפת מראה... הגמרא בתענית (כ"ג) באבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל... כאשר הגיע לעיר יצאה אשתו לפניו מקושטת... לשאלת החכמים מדוע יצאה לקראתו מקושטת, אמר להם כדי שלא אתן עיני באחרת. ואם כן הכא נמי דכוותה, כאשר יש לו לאדם אשה נאה, לא יתן עינו באחרת. וכל שכן בקדושים אשר בארץ המה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו...
אלא שבאמת עצם דברי הגמרא לא ברורים כפי הצורך, דהנפש היפה שואלת להיכן יצאה לקראתו, האם הכוונה על יד פתח ביתה, ואם כן מאי נפקא מינה, מה דהוה הוה, כי כבר כעת נכנס לביתו, ומהו החשש יש בזה "כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת", ועוד לשון הגמ' דקאמר "כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה" משמע מיד בכניסתו לעיר, ואם כן יקשה איך לא חשו שיתקלו בה ח"ו אחרים, וכמו שראוה הני זוגא דרבנן..." [וע"ש מה שכתב, אבל לדרכנו התירוץ על שאלת הגר"ש חיררי הוא פשוט כפי שכתבנו, שזו היתה עצם תמיהת החכמים, ותשובתו להם עונה על כך].
הטעם שהיו האמהות עקרות
"הראה לי ידידי וחביבי משה אזולאי נרו יאיר, מש"כ הרשב"א: מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח, פירוש מקושטת מלשון קשוט עצמך, כלומר מתוקנת והגונה במעשיה... וכבר הבאתי לעיל שאשתו של אבא חלקיה היתה יוצאת מקושטת, האם שם גם כן אפשר לפרש נאה במעשיה? וכבר הבאתי פירוש הרש"י שפירש מקושטת במלבושים, והגאון [רבי יוסף חיים בעל "בן איש חי"] פירש מקושטת בפנים. ושא נא עיניך וראה מה שהבאתי בספרי הקטן "ישמח אב" (עמ' קל"א מהמדרש רבה מה, ד) שלדעת רבי עזריה בשם רבי יוחנן בר פפא, הטעם שהיו האמהות עקרות, כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין, שישארו ביופיין ולא יהיו מכוערות ע"י הלידה. ורב הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אומרים כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת, ע"ש באורך". עכ"ל.
הצדיקים מחזרים אחר אשה יפה
וכן כתב הרד"ק (בראשית פרק כט): "ויש לשאול אחר שכוונת הצדיקים לאשה לזרע, למה היו מחזרים אחר אשה יפה כיון שאין כוונתם לתאוה, ויעקב אבינו בחר ברחל לפי שהיתה יפה מאד ועבד בה שבע שנים והתרעם בלבן אחר שנתן לו לאה תמורתה לפי שלא היתה יפה כמו רחל? ויש לומר כי כונתם לטובה לפי שהאשה יפה מעוררת התאוה, וכדי להרבות בנים היתה כוונתם לעורר תאותם, ועוד כדי שיהיו הבנים והבנות יפה מראה ויהיו דומים להם, ועוד כי צורה הנאה משמחת לב האדם כל שכן הצורה שתהיה לפניו תמיד שתהיה שמחתו בה תמידי, וצריך שיהיה האדם שמח בעולמו ובחלקו שנתן לו האל, כי האלהים מענה בשמחת אדם ומזמין לצדיק אשה יפה כמו שעשה לאבות ולשאר הצדיקים שיהיו שמחים בחלקם ומולידים בנים כמותם". עכ"ל.
וכן הוא בגמ' כתובות (דף נט:), "אין אשה אלא ליופי... אין אשה אלא לתכשיטי אשה... הרוצה שיעדן את אשתו - ילבישנה כלי פשתן..." וביארו התוס' שם שלדעת ר' חייא אין האשה חייבת להניק בנה, כי זה זה מפחית מיופיה. וביאר ב"בן יהוידע" שם: "כל הקפדתה ורעיונה הוא לשמור היופי שלה, שלא תכחיש יופיה, וכל דבר שגורם להכחיש יופיה בורחת ממנו ומקפדת עליו".
מותר לאשה לצאת בבגדי צבעונין
וכדברי הגר"ש משאש כתב הגאון רבי יוסף חיים בעל בן איש חי בספרו "חוקי הנשים" (פרק י"ז): "אמת הדבר כי האשה מורשית ללבוש מלבוש המתאים ויפה לה, וכל דבר אשר בו תתקשט ותתייפה. אבל כל מלבוש שאינו מקובל בין הנשים היהודיות, אסור לה ללובשה, במיוחד בגדים המיוחדים לאשה פרוצה".
וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.
ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".
מותר לאשה להתאפר
וכן כתב הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל בספרו "אבני ישפה" (חלק ז' אה"ע סי' קט"ו ענף ב'): "נשאלתי מאשה שנוהגת לשים על פניה איפור עד שכל הפנים מכוסים והיא נראית יפה, ואומרת שכולם מסתכלים עליה כאשר היא שמה כל זה על פניה. ושאלה אם זה מותר.
ולא מצאנו איסור לאשה להתקשט. וכן מפורש שקונים לאשה בגדי יום טוב (או"ח סי' תקנ"ט ס"ב) אף שהבגדים האלה מייפים אותה. וכן אמרו מפורש שמותר לאשה להתקשט בזמן נדותה (יו"ד סי' קצ"ה ס"ט), והיינו גם בזמן שהיא הולכת ברחוב. ואם יש איסור להתקשט ברחוב, היו צריכים לפרט זאת. ולכן נראה לי שאף שהיא הרבה יותר יפה כאשר היא שמה על הפנים איפור, אבל כל שאין בזה גדר של פריצות אין בזה איסור". עכ"ל.
וכן הביא בשו"ת מעין אומר (חלק י"ב עמ' רע"ג) מהגר"ע יוסף: "שאלה: האם מותר לאשה לשים סומק על פניה? תשובה: מותר. שאלה: מה זה שונה מוורד על פניה שיוצאה ללא כתובה? ענה לי מו"ר בקפידה: היא עושה רק ליופי".
וכן הוא בגמ' נזיר (דף מה.) "וגלח הנזיר פתח אהל מועד - ולא נזירה... זו כוחלת ופוקסת [איפור בעיניה וסומק בפניה], זו אינה כוחלת ופוקסת", וביאור הדברים הוא שהנזירה מגלחת במקום צנוע מחוץ לבית המקדש ולא בפתח אוהל מועד כמו הנזיר, שמא יהרהרו בה הכהנים הצעירים. אבל הסוטה עומדת בשער ניקנור ולא חיישינן להרהור משום שבסוטה יש ענין מיוחד לנוולה ולכן אינה מתאפרת, אבל אשה רגילה מתאפרת וכך היא יוצאת לרחוב, ואם תגלח בפתח אוהל מועד יהרהרו בה (והעדיפה התורה להצריכה גילוח במקום אחר, במקום לאסור עליה להתאפר ברה"ר).
האר"י התיר לנשים לבוא מקושטות למירון
וכן מובא בספר שבחי האר"י (סי' ד'): "אמר להם הרב לחברים: תדעו שהרבנים נתקבצו במעמד היום, והם רוצים לבטל הילולא דרשב"י כאמור, שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו אפילו בבגדי חול לא ילינו שם אלא הזקנות. ואם ככה יעשו ח"ו יבוא המגפה הגדולה ויכלה רעים וטובים... ומה נעשה והרשב"י מרוצה בזה. וכמה שנים נוהגים לעשות כן, וח"ו יקפיד עלינו ויבוא הנגף בעם... ואז בשמעם דבריו נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה" (וכאשר אמרו לו החכמים "אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור עבירה לא יצאנו", ענה להם שהחוטא לבדו יענש).
טבע האשה להתנאות ברה"ר
וכן כתב בספר "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה". עכ"ל.
ההיתר מפורש בראשונים ובשו"ע
והיתר יציאה לרה"ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס' שם (דף סד: ד"ה רבי ענני), וזה לשונו: "ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור... הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים". וברא"ש שם: "הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה". ובשו"ע או"ח (סי' ש"ג סעיף י"ח): "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין". וברמ"א שם: "עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול". והביאוהו כל האחרונים.
וכן כתב מהרש"ל בספרו "ים של שלמה" (בבא קמא פרק ח' סי' ל"א) והועתק גם בט"ז חושן משפט (סי' תכ"ד ס"ק ו'), וזה לשונו: "אשה שהולכת לחתונה ולותה בגד הראוי לה למלבוש לפי אומד ממונה, ונגנב או נאבד אפילו באונס, חייב הבעל לשלם, דודאי הבעל ניחא ליה שתהיה מקושטת בין הנשים". עכ"ל. והוא ממש כדברי מרן הגר"ש משאש לעיל, "שע"פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר".
וכן כתב הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו' סימן ל"ג): "שאל בנשים המקשטות עצמן אך ורק כאשר יוצאות חוצה ולא בביתם, האם זה נכון ודעת כבוד מעלתו שזו בגדר פריצות. הנה הכל תולה בכוונות הלב, ובצורה שהן עושות, דאע"ג דעיקר קשוט נגד בעלה, עיין שבת ס"ד ע"ב כדי שלא תתגנה על בעלה... ולאידך גיסא אם מקשטת עצמה ביותר, ובאופן המושך העין בצאתה לחוץ הלא זה היה עוון בנות ירושלים בשעת החורבן... איברא הרבה נהגו שבבית לא מקפידות כ"כ על זה, וגם הבעל אינו מקפיד, משא"כ כשיוצאות שאינן רוצות להתבזות שמקשטות באופן ממוצע להיותה מכובדת, הנה זה דרך העולם ואין בידינו למחות, אבל אלו שמקשטות במיני תכשיטים הרבה בהפרזה יתרה עד שמושכת עליה עין ראה לאו דוקא של פריצות אלא של קנאת ערותה, וקנאת אומות העולם בבחינת למה תתראו, ודאי איסורא קעבדי וכמה דברים רעים באים מזה".
וכן הביא הרב יוסף משדי שליט"א, מו"צ בד"ץ שארית ישראל, בחוברת אליבא דהלכתא (גליון נ"ה עמ' מג' הערה 120), בשם הגר"ח פלאג'י (מל"ח סי' כ"ז), "שכל אחד יזהיר לאשתו ולבתו וכו' שלא תצא אשה מקושטת הרבה", ולא אסר התקשטות באופן רגיל.
הנשים נהגו לצאת בעיר של זהב
וכן בגמ' מסכת שבת (קלח.) אמרו: "לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצאה - חייבת חטאת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצאה - פטורה. רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחילה". ובספר יראים (סי' רע"ד) ביאר את מחלוקתם, "במאי קא מפלגי, ר' מאיר סבר משאוי הוא, ורבנן סברי תכשיט הוא ודלמא שלפי ומחויא ואתי לאתויי, ור' אליעזר סבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב - אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא". נמצא שלכולי עלמא אין חשש שתצא מקושטת בתכשיט זה משום צניעות (אע"פ שהוא תכשיט בולט מאוד, ורק נשים חשובות יצאו בו), אלא רק חשש צדדי, האם נחשב למשאוי וכו'. ומבואר גם שנהגו בכך.
חובת האשה להקפיד על לבוש נאה
וכן כתב הרב פסח אליהו פאלק בספר "עוז והדר לבושה", שהסכימו עליו גדולי הדור: "ההלכה מכירה בהחלט בצורך הקיים אצל נשים להתלבש בצורה נעימה ובטוב טעם, ואף מעודדת אותן לכך" (עמ' ט').
ועוד כתב: "גם אשה או נערה הלובשת בגדים צנועים מדי, בצורה שתפגין את צניעותה בפני כל, מנצלת את בגדיה הצנועים להשגת מטרה שהיא היפך הצניעות... לפיכך, אין ללבוש חצאית המגיעה כמעט עד הרצפה, ללבוש בגדים קודרים מדי, לפסוע בפסיעות מעודנות מדי, וכו', כי כאמור הפגנת יתר של צניעות היא בעצמה חוסר צניעות" (עמ' מ"ו).
ועוד כתב: "אשה נשואה... עליה להתלבש בצורה נעימה ונאה, באופן המשקף את שמחתה ואצילותה... כיון שכיסוי הראש ממלא תפקיד כה חשוב, מתאים שסגנונו ישקף את עדינותה הפנימית ורגישויותיה של בת ישראל. לפיכך, עליו להיות פריט לבוש המוסיף חן ואצילות למעמדה המלכותי של האשה היהודיה" (עמ' רכ"ו).
ועוד כתב: "במקום לגלוש לקיצוניות זו או אחרת, עליה להקפיד על תסרוקת נעימה למראה, היוצרת רושם מכובד ואפילו נאה. בת ישראל שייכת הרי למשפחת המלוכה, והופעתה צריכה להעיד על כך" (עמ' רנ"ב).
ועוד כתב: "שמלה נאה מסווה את הגוף עצמו, במקום להציגו לראווה, כי תשומת הלב מתמקדת בחן הבגד עצמו, ולא ביופי הלובשת. כאשר אבימלך שחרר את שרה מארמונו, לאחר שטעה בחושבו כי היא פנויה לנישואין, הוא נתן לה "כסות עינים". המדרש מסביר כי מדובר היה בבגד יפה. מדוע נתן אבימלך לשרה בגד שכזה? אמר רבי יוחנן עשה לה כסות שיהיו מביטים בה (בכסות) ולא בנויה (ביופייה של שרה). מאמר חז"ל זה מעביר מסר חשוב ביותר. שמלה יפה מסיטה את תשומת הלב מהגוף עצמו. לפיכך, טוב וראוי לשמלה שתהא פרחונית ומקושטת בכל צורה שהיא, בתנאי שהיא לא בולטת במיוחד ביופיה ואינה מושכת תשומת לב מופרזת" (עמ' שי"ט).
ועוד כתב: "יש נשים המתלבשות בבגדים קודרים וחדגוניים, וכמעט שאינן מקדישות מחשבה להופעתן. ביניהן יש אפילו כאלה, הנוהגות כך מתוך רגש מוטעה של צניעות וענווה. לדוגמא, לא איכפת להן כיצד נראית הפאה שעל ראשן, והן יוצאות מביתן חבושות פאה לא מסורקת ומוזנחת. בנוסף לכך, הן לובשות שמלות חסרות צורה וצבע, משוללות כל חן. סגנון לבוש כזה גורם תחושת אי נוחות לרוב הנשים, היודעות להעריך טעם טוב ולבוש אסתטי, ולכל הפחות מצפות מאשה שתקפיד על הופעה נאה ונעימה. התלבשות בבגדים קודרים ועלובים אינה מעשה מצער ובלתי חברותי בלבד, בנוסף לכך יש כמה סיבות חיוביות ביותר מדוע נשים ובנות צריכות להקפיד תמיד על הופעה נאה ולבוש נעים לעין... תכשיטים הינם חלק טבעי מלבושה של האשה, בתנאי שהם נעימים ועדינים. מותר אפילו לענוד תכשיטים במקומות ציבוריים... למעשה אנו מוצאים בחז"ל שאפילו נשים חשובות ביותר, כאשתו של רבי עקיבא, ענדו תכשיטים" (עמ' שצ"ח).
ועוד כתב: "המדרש (ויקרא רבה יג, ד. וכן מובא בתוספות חגיגה ט ע"ב) מביא משל מיוחד מאוד: "יאי עניותא לברתיה דיעקב כערקתא סומקתא לסוסיא חיורא" כלומר, נאה מיעוט [תכשיטים] לבת ישראל, כמו סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן. נראה כי כוונת חז"ל היא: סוס לבן נחשב לבריה אצילית ביותר. חבל לקשט חיה כזו במידה מופרזת, המסתירה ומסווה את יופיו הטבעי של הסוס. ברם, סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן הינו קישוט מתאים ואף ראוי לשבח. חוט זה הוא פריט קטן, המבליט את מראהו האצילי של הסוס הלבן ואת יופיו, שהרי הצבע הלבן נראה יפה במיוחד בתוספת מעט צבע אדום המנוגד לו. כך לגבי השימוש במיעוט תכשיטים במקום הפרזה והגזמה. חינה של בת ישראל וענוותנותה אינם מוסתרים כאשר היא עונדת לגופה תכשיטים בטוב טעם - נהפוך הוא, התכשיטים תורמים לחן, לאצילות ולמראה הטוב בהם התברכו בנות עמנו במידה גדושה" (עמ' ת"א).
ועוד כתב: "השימוש הנכון באיפור משפר את הופעת האשה ויוצר תדמית בריאה, מאושרת ונעימה לעין" (עמ' ת"ו).
"ראיות" לאסור התקשטות ברה"ר
ומה שמביאים ראיות מספרים שכתבו בדרך מוסר שלא תתקשט האשה בחוץ, כוונתם שלא תתקשט יותר מדי, ואין כוונתם לאסור התקשטות לגמרי. ולדוגמא מביאים מספר פלא יועץ שכתב "אפילו בתולות מי שהיא יראת השם לא תתראה בפני הבחורים ובפרט כשהיא מקושטת". ומלבד שזה נגד ההלכה (כמפורש בטור שאין האשה בבית הסוהר, אלא יכולה לצאת כפי הצורך), הרי זה נגד הפלא יועץ בעצמו, שכתב בערך "יופי": "וכן חיובא רמיא על האשה שתתקשט לבעלה בהיותה עמו לבדה בבית יותר מכשהיא יוצאת החוצה אל העין, במקום שיש אנשים, יותר טוב שלא תתקשט כל כך". וזה מגלה על כוונתו שכתב בדרך מוסר שתישאר האשה בביתה ככל יכולתה, וגם שלא תתקשט יותר מדי בחוץ, בצורה בולטת מאוד.
וכן מביאים ראיה מהחפץ חיים, בספרו גדר עולם (תחילת פרק ד'), "ואל יטעה אותה היצר, שתינצל כי היתה צריכה לקשט את עצמה בעיני בעלה, כי זה שייך בביתה ולא בשוק". ומוציאים את דבריו מהקשרם, כי דבריו נאמרו בהמשך לפרק ג' שם, בגודל העוון של אשה נשואה ההולכת בראש מגולה בשוק (שבזמנו היו גם נשים חרדיות שהלכו כך), ועל זה כתב שלא יטעה אותה היצר שצריכה להתקשט על בעלה ולהיות בראש מגולה כמו כולן, שהרי זה שייך בבית, שיכולה לגלות שערותיה בביתה. ועוד, שיכולה ללכת בפאה נכרית (וגם את עצתו ללכת בפאה נכרית, משמיטים).
ובפרט שהחפץ חיים עצמו כתב בספרו משנה ברורה (סי' ש"ג) להלכה ולמעשה, על דברי השו"ע: "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית", וזה לשונו: "והוא הדין שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לרשות הרבים... חוץ מכבול וכו'... והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל". זאת אומרת, התירו תכשיטים בחצר הרבים (דהיינו חצר שאינה מעורבת) כדי שלא תתגנה על בעלה. וזה ההיפך ממה שמפרסמים בשמו ע"י הוצאת דבריו מהקשרם.
וכן מביאים ראיה ממדרש תנחומא, שאסר לצאת בתכשיטים לרשות הרבים, כדי לא להכשיל את הרבים. אך משמיטים שבתחילת דבריו כתב "שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה", ורק לאחר שהביא את דעת רבותינו בתלמוד הבבלי שאסרו רק בשבת והתירו ביום חול, הביא דעה החולקת על זה: "ורבותינו אומרים, אפי' בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים". אבל הראשונים והאחרונים, שו"ע ורמ"א, פסקו כתלמוד בבלי להתיר להתקשט ברה"ר.
ולמעשה נראה שכתב דבריו בדרך מוסר, שלא תצא הרבה לרה"ר כשהיא מקושטת, שהרי בסוף דבריו כתב "שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה", וזה סותר לתחילת דבריו "אינה צריכה לצאת לרשות הרבים", אלא מוכרח לומר שכוונתו בדרך מוסר, ולכן נקט "אינה צריכה" ולא "אסורה".
ויש שניסו לדחות בקש, שכל התכשיטים שדובר בהם היו מכוסים בצאתם לרה"ר ברדיד. ואמנם היו מקומות בהם לבשו הנשים רעלה, והיו אף שכיסו את פניהן, אבל לא היה כן בכל הזמנים ובכל המקומות, וכבר הוכחנו בפרק י"ג שלא היה מנהגם בזמן הגמ' לכסות ברדיד את ראשן וגופן כדכתב הרמב"ם, אלא בכיפת צמר ועליה סבכה. ולשיטה זו אין הסבר לדברי המדרש תנחומא הנ"ל, כי מה מקום יש לאסור תכשיטים מכוסים.
וכן התכשיטים המנויים בשבת דף נ"ז, כגון עיר של זהב היה תכשיט גלוי, או על כיסוי ראשה לדעת התוס' והריטב"א, או בסיכה המחוברת לבגדה לדעת רש"י, וכן קטלא שעל צווארה, ונזמים שבאפה, וטבעת על אצבעה, היו תכשיטים גלויים.
וכן איתא בגמ' שם, "יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה. איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר רבי אבהו: טוטפת - המוקפת לה מאזן לאזן, סרביטין - המגיעין לה עד לחייה. אמר רב הונא: עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב". ומבואר שהיו אלה תכשיטים גלויים.
ועוד בגמ' שם דף ס', "טס של זהב יש לה על ראשה... ומניחתה כנגד פדחתה", דהיינו שיבלוט מעל מצחה לנוי.
וכן בתשובת הגאונים שם דף ס"ד, "פאה נכרית, שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן". ומוכח שהיה זה תכשיט גלוי, דאם לא כן לא היה צורך לקלעו יפה.
וכן במדרש רבה פרשת מצורע, "ותלכנה נטויות גרון - שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה גרונה בשביל להראות את תכשיטיה", ואם היתה לבושה רדיד לא מובן כיצד נראו תכשיטיה בהטיית גרונה. וגם מוכח מכאן שהנביא הקפיד על הבלטת תכשיטיה ככל הדברים שם שעניינם הבלטה והגזמה, אבל עצם לבישת התכשיטים מותרת.
ומצוי כיום אצל ערביות ונוצריות במקומות מסויימים, שמכסים ראשן וכתפיהן בשאל (דהיינו רדיד המוזכר ברמב"ם ובשו"ע) או ברעלה המכסה את גופה ופניה, ורק עיניה מגולות.
ובשנים האחרונות ישנם כאלה שרצונם הוא לכוף את נשות ישראל הצדקניות ללכת כמותן, ומביאים לכך ראיות מזמנים קדמונים וממקומות שבהן גם נשות ישראל הלכו כך. והדבר התקבל אצל כמה נשים מדלת העם, עד שחלק מהן נעשו "כת" עד שנגלה קלונם בכמה עניינים חמורים, והוזקק בד"צ העדה החרדית לצאת נגדם, וזה לשון מכתבם:
"בצער רב שמענו אנו הבד"צ החתומים מטה, עדויות על מעלליהן של קבוצת נשים שעקרו דעת תורה מישראל, ומדעת עצמן מנהיגות עד כדי עקירת חינוך ותורה מישראל, אינן שולחות את צאצאיהן לתלמוד תורה ולבתי חינוך, ומונעות מהם רפואה גם במקום סכנה וחשש פיקוח נפש, וגם דברים שאין ראוי לשומען בחמורות שבחמורות כנישואין חופה וקידושין".
וגם ההולכות בשאל, על אף שבדורות קודמים היה זה סמל הצניעות, הרי כיום כיסוי זה אינו מצוי, ובכך הן גורמות לכל הסובבים ליתן את עיניהם בהן, ולהסתכל בפניהן כדי לדעת מי זו האשה המשונה הזו שהולכת בבגד זר ומוזר, ומחטיאות אותם בלאו ד"לא תתורו", ומושכות תשומת לב יתירה, שזהו היפך הצניעות.
וכן אמר הגאון רבי אברהם יוסף בשם אביו הראשון לציון הגר"ע יוסף (בראיון לרדיו): "אני הפנתי אל אבא שאלה, מהי צניעות. למשל אישה שהולכת עם כיסוי ראש, אבל כובע רחב שוליים, כל מי שרק נתקל בה מפנה את הראש. האם זו נקראת צניעות? אמר לי אבי מורי: ודאי שלא.
שאלתי אותו אם אישה לובשת בגד הכי פשוט בצבע שחור, כחול, אבל בלבוש הזה יש נצנצים זוהרים שמושכים את העין. האם זו נקראת צניעות? האם זה לא אותו גדר של בגד אדום? והתשובה היתה, זה אותו גדר.
שאלתי את אבא: ומה נשתנה השאל שנשים שמות על עצמן והן נראות מוזרות ברחוב, שכל מי שעובר לידן הוא נראה ממש מפנה את הראש, כיוון שזה דבר מוזר? אני עוד לא מדבר על אלה שמכסות את הפנים ברעלות, או על אלה שמלבישות ילדות קטנות.
הייתי עם אשתי באיזשהו אירוע, ופתאום כמו עדת פינגוונים הופיעו האם עם ארבע בנות, הילדה הגדולה ביותר היתה אולי בת עשר, וכולן מכוסות. הדברים האלה לא רק שרחוקים מאוד מהצניעות, זה גם לא כבוד האישה.
שאלתי את מור אבי אז ועמד לידי גם אחי, 'מצטטים בשמך כאילו השאל הדבר המומלץ'. אמר לי: כנראה שלא הסבירו לי עוד". עכ"ל.
וכן הגר"מ מאזוז זצ"ל נשאל בעלון 'פניני הפרשה':
"לאחרונה נפוץ כיסוי השאל לנשים. ויש הדורשים לשבח, שהדבר צנוע יותר, מנגד יש הדורשים לגנאי שלפי המציאות, בזמננו הדבר מושך עיני האנשים ברחוב, ויצא שכרו בהפסדו, וגם יש נשים העושות זאת מתוך כפייה נפשית, ולפעמים מגיעים לאובססיה של ממש. נשמח אם יורנו מורנו את הדרך אשר תשכון אור".
וענה: "כל חומרא שאין לה מקור בחז"ל יוצא שכרה בהפסדה. לפי מה ששמעתי יש מהן דומות למחבלות רעולות רח"ל. ועל זה יש להמליץ המשנה "ערביות יוצאות רעולות". הלואי תשמורנה על כיסוי ראש כמו שצריך". עכ"ל.
ויש המביאים ראיה נגד זה ממעשה בועז ורות, ש"בלטה בצניעותה" ומכאן שאין איסור בדבר המושך תשומת לב, כאשר מדובר בכיסוי נוסף לצניעות וכדו'. אבל המעיין יראה שלא מדובר בלבישת בגד משונה ומוזר, אלא בהתנהגות צנועה, וכן הוא בגמ' שבת (דף קיג): "דבר צניעות ראה בה, [ליקטה שיבלים] עומדות מעומד [ושיבולים] נופלות מיושב" [כשהיא יושבת]. ובמדרש רבה איתא "כל הנשים מסלקות [מגביהות] כליהם [בגדיהן] וזו משלשלת כליה".
והיינו שמנהג כל הנשים בזמן ובמקום ההוא היה שידיהן ורגליהן היו מכוסות תמיד, אבל באופנים מסויימים היו מתגלים מעט, כגון בהתכופפות וכיו"ב, ולא הקפידו על כך. ורות בלטה בהתנהגותה בכך שהקפידה שליקטה שיבולים עומדות כשהיא עומדת, ושיבולים יושבות כשהיא יושבת, וכך לא נראה בשרה כלל. אבל בגדיה היו כמו כל הנשים בזמן ההוא, ללא שום שינוי.
כיסוי הפנים בימי קדם
רוב הנשים בזמן הגמ' לא הלכו רעולות, ומפורש הדבר במשנה במסכת שבת (פרק ו' משנה ו'), "ערביות יוצאות רעולות", ופירש רע"ב – בנות ישראל שבערביא, דהיינו ארצות ערב, שהלכו הנשים היהודיות כמו הערביות. אבל בשאר תפוצות ישראל לא היה מצוי זה.
כמו כן, מוכח מפשט הכתובים שהיו פניהן של הנשים גלויות ברשות הרבים. וכן באמותינו הקדושות, בשרה כתיב "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד" (בראשית י"ב), ומפרש רש"י "שהטמין אותה בתיבה ועל ידי שתבעו את המכס פתחו וראו אותה", ומשמע שפניה היו גלויות בדרך כלל, כי אם פניה מכוסות לא מובן מדוע היה צריך להחביאה בתיבה, הרי ממילא אינה נראית.
וכן במגילה (יד.) אמרו על שרה "שהכל סוכין ביופיה". ובתורה תמימה (בראשית י"א) כתב "רצונו לומר – מסתכלין ביופיה". ובשו"ת "נודע ביהודה" (מהדורא קמא או"ח סי' כ"ד) כתב: "מה שחשב שרה הוא להודיע כמה צנוע וקדוש היה אברהם אבינו, שבודאי כיון שהיתה יפה ביותר היתה מפורסמת בדורה לרוב יופיה, ועם כל זה מעולם לא נסתכל בה וכמו שפירש"י בפסוק הנה נא ידעתי בפרשת לך לך". ולא יתכן להכיר ביופיה אם פניה מכוסות.
וכן במעשה אבימלך ורבקה, שלא תבעו את המכס וראו אותה, אלא קודם התיישבו במקום ולאחר מכן סיפר יצחק אבינו לאנשי המקום שאחותו היא. ואבימלך היה שונה מפרעה, כדכתב הרמב"ן: "לא היה זה כמו במצרים, כי שם בבואם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא ויהללו אותה אל השרים ואל המלך, כי אנשי זמה הם, אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים", וגם אבימלך היה למוד ניסיון מהפעם הקודמת, כדאיתא במדרש: "ואבימלך לא רצה ליקח אותה אף על פי שאמר אחותי היא, והיה מתיירא שלא יארע לו כמו שאירע לו על אברהם אביו". ואם היו פניה מכוסות, בוודאי שלא היה נזקק לומר "אחותי היא", כי לא היה נודע יופיה.
כמו כן לא מצאנו שיצחק אבינו תבע מרבקה לכער את פניה בפחם או בבוץ, על מנת שלא תכשיל אחרים (ושם גרע הרבה מסתם מכשול בעלמא, כי היה חשש שיקחו אותה הגויים).
וכן מצינו ברבקה "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כ"ד) שכסתה פניה רק לאחר שראתה את יצחק, ועד אז היו פניה מגולים. וראה בפירוש הגאון רש"ר הירש זצ"ל: "רק עכשיו הרעילה את פניה... אף זו הוכחה נוספת, עד מה עלינו להישמר מפני כל אותן תורות, בהן מלעיטים אותנו בביטחון כה מוחלט בשטח זה".
וברחל כתיב "וירא יעקב את רחל" (בראשית כ"ט), ואם היו פניה מכוסות לא היה יכול לראותה. וכן בפס' "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (שם), פירש אור החיים "שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה".
עוד מובא במדרש רבה (פרשת וישלח) שיוסף הסתיר את רחל מעיני עשיו, כדי שלא יתן בה עיניו. ואם היו פניה מכוסות, לא היה צריך לזה. וגם יעקב, לא העלה על דעתו לכער את רחל בכל מיני אופנים כדי שלא יסתכל בה עשיו.
ורש"י בתהילים (פרק קמ"ד), "בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", ביאר שהיו הרואים מהללים את יופי בנות ישראל.
וכן בספר איוב (פרק מ"ב), "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ", משמע שהיה יופיין גלוי לכל.
והמאירי בקידושין (ל:) כתב, "כשם שהוא חייב להשתדל להשיא את בנו כך הוא חייב להשתדל בנשואי בתו ר"ל שילבישנה ויעדנה במיני עדיים ויתן לה מממונו עד שיהיו קופצים מצויים לה וישאנה הראוי שבהם". ומשמע מדבריו בפשטות שפניה מגולות (ואם תאמר דאיירי דוקא ברווקה, לא מצאנו שום חילוק בין נשואה לרווקה, שרווקה מותרת להתקשט ברה"ר ונשואה אסורה. וגם מהיכי תיתי להתיר לה להכשיל את כל העולם כדי למצוא שידוך).
וכן מוכח מהגמ' במסכת תמורה (טז.), "למה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו". ופירש רש"י, "כועס על אשתו - מתוך יופיה". וכן כתב שם רבינו גרשום: "כועס על אשתו. שנדמית לו אשתו כעורה כנגדה".
ומכאן הוכיח הפרי חדש (אה"ע סי' קי"ט) נגד דברי הבית יוסף שאין לשנאה ע"י שמצא אחרת נאה הימנה, כי "בפ"ב דתמורה גבי עכסה בתו של כלב אמרינן דנקראת שמה עכסה לפי שכל הרואה אותה מרוב יופיה היה כועס על אשתו".
וכן מוכח מהגמ' במסכת סוטה (יב.) "צהר - שהיו פניה דומין כצהרים, אתנן - שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו". ופירש רש"י, "שהיה מתאוה למשכב נשים". ואם היו פניה מכוסות, לא שייך כל זה.
