האם ידוע לך האם א. כהן הנ"ל כל דבריו בנויים ומועתקים מהספרים של ר' "בריזל ליפשיץ" ?
דבריך תמוהים ביותר, אם היה להם מה לתרץ על הקושיות שהקשו, למה שיחסכו זאת מהקורא ויכתבו שדי בסברתו?
ומדוע שיכתבו להתיר על סמך מה שהאריך בחידושיו ואין אנו יודעים מה האריך, כשבעצם יש להם להשיב על כל הקושיות?
לא מובן כלל מה אתה רוצה. גם לולא הראיה ממסכת שבת, יש מקום גדול לפלפל בטעמים לאסור. והוא כותב במפורש בתחילת דבריו, דאף אם לא היה שום ראיה בידינו מדברי הראשונים לדחות ראייתו, יש לאסור מן הדין, מתוך הטעמים לאסור. וזה גופא הדיון בסברא - האם שיער תלוש דינו כבגד או שאין זה מספיק, כי יש לאסרו לאסרו מטעמים אחרים (מראית העין, הרהור, רדיד, וכו').
ועוד כתב במפורש (בד"ה ומי שידקדק) שהש"ג עצמו לא ייחס חשיבות גדולה לראייתו, כי אפשר לדחותה, אלא סמך בעלמא הביא.
"פריצות" אינה איסור דאורייתא, שהרי כל ענייני הפריצות של דת יהודית נאסרו רק מדרבנן ולא מדאורייתא, למרות כל לשונות הראשונים שיש בזה פריצות וזימה.
ומה שכתב דלא מהני להציל מאיסור פריעת ראש, כבר כתבתי לעיל שהמילים "פרועת ראש" לא מורים על איסור דאורייתא, כדכתב הטור (אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו) "ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע" ומבאר דאע"פ ששערה מכוסה במטפחת, והוא איסור דת יהודית מדרבנן.
ומה שכתב אליבא דהב"ש, לא כתב אלא לדחות דבריו, דלמה הוצרכו לגזור שמא תצא לרה"ר, הרי בוודאי לא תצא לרה"ר אם יש בזה פריעת ראש. ואע"פ שנקט "פרועת ראש דאורייתא", כל דבריו אינם אלא בדרך "אילו", אילו היה בזה איסור דאורייתא
(ובאשר לדעת הב"ש, לא יועיל מאומה אם הוא עצמו לא אסר מדאורייתא).
ואיהו גופיה אסר בהמשך דבריו להרמב"ם משום דת יהודית מדרבנן, שהרי בעינן רדיד על הפאה כמו דבעינן על המטפחת, וסיים דאסור משום מראית העין שגם הוא איסור דרבנן.
ומה מגוחך לקחת תשובה בת 16 עמודים (!) ולהוציא ממנה משפט אחד שנכתב כדי לדחות את דעת הב"ש, וממנה להסיק שאסר מדאורייתא, כאשר יכל לכתוב במפורש לאורך כל תשובתו שאסור הדבר מדאורייתא כמו גילוי הראש עצמו.
הוא לא מגדולי האחרונים יותר מהרמ"א שחי הרבה לפניו,
ומהמג"א שנולד 14 שנים אחריו.
וזה שלא דחו ראיותיו, הוא לגריעותא, שלא ראו אפילו צורך לדחות ראיותיו,
ואדרבה, מפרסום ספר הב"ש עד פרסום ספר יעב"ץ עברו עשרות שנים שבמהלך אף אחד לא הצטרף אליו אלא אדרבה כל גדולי האחרונים (הרמ"א, הלבוש, הפרישה, המג"א, הגאון בעל תוס' יו"ט, העטרת זקנים, אליה רבה, באר היטב, פרי מגדים) כתבו בפשיטות להיתר, ולפי מה שכתב האפי זוטרי - התפשט המנהג בכל איטליה במהלך השנים הללו.
וגם לאחר היעב"ץ, כתבו עוד עשרות אחרונים להתיר, כאשר חלק מהם דוחים את ראיות הר"י שהביא הב"ש כנ"ל, וביניהם הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל שו"ת מאמר מרדכי, שהם נכדי הר"י ובכל זאת יצאו לחלוק עליו וביארו שהטעמים שכתב לאסור לא שייכים כיום כאשר התפשט המנהג, וגם הוא לא אסר אלא בגלל שהיה זה בגדר פרצה בזמנו.
א"כ מהיכי תיתי לכתוב בדיחות כאלה שאין לנו להתייחס אלא לבאר שבע ולא לגדולי האחרונים עמודי ההוראה, כיוון שלא פלפלו בדבריו?
שהטעמים שכתב לאסור לא שייכים כיום כאשר התפשט המנהג, וגם הוא לא אסר אלא בגלל שהיה זה בגדר פרצה בזמנו.
חלמא טבא חזית, אין שמץ ראיה מהראשונים אלא להיפך ממש, יש ראיה מהראשונים שהפאה היתה מגולה, ותוס' ר"י הזקן שאתה מנפנף בו בכל הזדמנות, כתב במפורש "פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחייכי עלה", דהיינו שהרואה פאתה יגחך עליה ואם הפאה מכוסה כיצד יגחך, זאת אומרת במפורש בדבריו כדברי התוס' שלנו שגם הם כתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, כיוון ד"וודאי דמחכו עלה", רק שאתה דחית אותם באוקימתות משעשעות, ולא די בזה אלא אתה כותב ש"מפורש בהם" כדבריך...
הדבר היחיד שמפורש בתוס' ר"י הזקן הוא שהפאה היתה צמה קלועה היוצאת מהכיסוי גם ברשות הרבים, כי לא יתכן שהיתה תחת הסבכה ומצד שני גם שהיתה גלויה ומחכו עלה, אלא שעיקרה קשורה בשיער תחת הסבכה, וצמתה יוצאת חוץ לכיסוי ומגולה ומחכו עלה (כל אלה שמכירים אותה שאין לה שיער, ועתה השתמשה בפאה, כהיום שרואים מישהו קרח ופתאום חובש פאה על ראשו).
וכן לשיטת המביאים ראיה מחוטי שיער, נראה מדברי הראשונים שהיו אלה שערות קשורות סביב צמתה הקלועה, או כתוספת שיער לצמתה, כדאיתא בריבב"ן למסכת שבת (דף ס"ד): "בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה, שער של אשה אחרת, שיהו קליעותיה גסות". וכן כתב הר"י מלוניל (שם), "בחוטי שער, לכרוך בהן שערות ראשה ולקלוע בהן קליעת ראשה". וברש"י (שם) ובנימוקי יוסף (שם) ובר"ן (על הרי"ף שם דף כ"ח), "יוצאה אשה בחוטי שער. שקולעת בהן שערה". ובספר הבתים (שם), "יש מי שביאר חוטי שער שקולעת בהן שערה וקווצותיה. וכתב הר"ם ולא תצא זקינה בשער של ילדה [אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה]... וטעם הדבר מפני שהוא גנאי לה, ותשלפם ותבא להביאם ד' אמות ברשות הרבים".
וכן בגמ' שם אמרו שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה, וביארו תוס' "דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה", וכן בריטב"א (שם) "דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתייא להו בידה", ובחידושי הר"ן (שם) "דילמא מחכו עלה כשהיא מתנאה בשער של ילדה ושקלא להו ואתיא לאיתויינהו", ובנימוקי יוסף (שם) ובתוס' הרא"ש (שם), "דזימנין דמחכו עלה ואתי לאיתויי". ומכל זה מוכח בפשטות שהיתה צמתה הקלועה גלויה ברשות הרבים, דאם לא תאמר כן אין שום הבנה לכל הנ"ל.
לא קרב זה אל זה. הש"ך הוא מגדולי האחרונים בעצמו, ונולד רק 50 שנה לאחר פטירת הרמ"א
ולפסיקתו יש משקל גדול בהלכה, ואחריו נטו כל האחרונים, ממילא אין שום קשר לנדון דידן שאדרבה רוב האחרונים התירו פאה ונסמכו על הש"ג והרמ"א והוסיפו לדחות ראיות החולקים ולבאר טעמי המתירים בעומק לפנים מעומק
רק שראשוני המתירים לא ראו צורך להאריך בזה כלל היות והדברים מבוארים להדיא בגמ' ובראשונים שהפאה היתה גלויה וכנ"ל.
ועל זה כתב הגאון האדיר רבי משה פיינשטיין "וכמעט שמוכרח מהגמ' פרק במה אשה, שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית דוקא במכוסה, לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה".
יחי ההבדל... אני הבאתי כאן ביאור מחודש מהקדמת הספר "חן וכבוד" המחזק את דברי הש"ג והרמ"א והבאים אחריהם ואדרבה הוא משתלב כפתור ופרח בדברי שלטי הגיבורים ("נשים היוצאות בכיסוי הראש שלהן" כלומר שראשן מכוסה בכיסוי, אלא ש"במקום קליעת שערותיהן נושאות שערות חברותיהן", דהיינו שבמקום קליעת הצמה קושרות פאה נכרית ומגלות אותה), וכן בדברי הרמ"א (שנקט זאת בסי' ע"ה אגב שיער היוצא מחוץ לצמתה, ולא הביא דין זה באבן העזר סי' קט"ו, וכן התיר גם פאה שדרכה לכסותה, ומדוע שאשה תכסה את הפאה שלה), וכן לפי זה מתבארת הראיה מ"חוטי שיער" כפתור ופרח, ועוד ועוד.
רק שאותם האחרונים שבאו הרבה אחריהם ודנו בדברי הש"ג לתרץ ראיותיו, הלכו בדרך אחרת, והביאור הנ"ל מיישב דבריהם בדרך אחרת, ומיישב המנהג בדרך אחרת, המתקבלת יותר על השכל הישר, שלא אוהב תירוצי סרק (שאתה מרבה להשתמש בהם).
אבל אתה שכותב על הרמ"א וגדולי האחרונים שלא דנו בראיות הש"ג עשו "העתק הדבק" מהש"ג כאחרוני האחרונים בדורנו שאחד מעתיק מהשני, הלא תבוש לכתוב מילים מזעזעות כאלה.
גם אני התכוונתי לאות א' של התשובה, ולא של השאלה, שאות א' של התשובה היא המשך ההוה אמינא של השואל, שפאה נכרית "דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור", ועל זה כתב "דלכאורה מדוע נשתנו מדין בגדי צבעונין שלה", שכל זה הוה אמינא בדבריו כדי לכתוב מה שנראה לו לדינא, ואתה ציטטת את זה וכתבת על זה ש"הבין שמסברא צריך לאסור, ואחר כך הוצרך לתת סברא".
זהו בדיוק מה שהערתי, שאין כאן בדברי הש"ג "היתר הסתכלות" אלא שאינו ערוה לק"ש מפני שאינו גורם הרהור (וממילא אין גם לאסרו מדין פריצות ברה"ר, אם לא חל עליו דין פריעת ראש דאורייתא), אבל לא שיהיה מותר להסתכל בו, כמו שמול פניה אפשר לקרוא ק"ש, אבל לא שמותר להסתכל בהם ככל שירצה.
גם זו דרגה חדשה של דמגוגיה, לסלף את דברי הראשונים ואז להישען עליהם לכל אורך הדרך, וגם לבטל כחרס הנשבר את כל גדולי האחרונים שהתירו, כי "נעלם מהם דברי הראשונים" או לא זכו להבין את דברי הראשונים כמוך.
ומרוב שיש ראשונים רבים, אתה מנפנף כל הזמן בשני אלה שנדפסו לאחרונה... (וגם מהם אין ראיה אלא להיפך, וכנ"ל).
אין נפק"מ גם אם תתעקש ש"קים להו לרבנן" היינו לחז"ל, למרות שחז"ל לא דיברו בזה אלא רק משמע מדבריהם,
