הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[כאחד העם]

לא, זה לא נכון. למיטב זכרוני הוא מביא דברים בשם אומרם, ובדרך כלל עושה רושם של אדם ישר והגון שמנסה לחתור לאמת (מי יודע, אולי יום אחד יגיע...) ומשתדל לדון לגופו של ענין.

לא הבנתי האם אתה רציני או ציני [מ"מ אני התכוונתי לילקו"י שהתעטר בעדיים שאינן שלו, ולא לא. כהן]

 

[משיב כהלכה]

פתחת בכד וסיימת בחבית, וזה גרם לי להבין שאתה מדבר על ר' אהרן כהן.

לגבי הילק"י צריך לבדוק, יתכן שאתה צודק, אולם יש לדעת שפרסומים רבים יוצאים בענין הזה בעילום שם וחלק מהם פרי דמיונו של ליפשיץ.

 

[א. כהן]

האם ידוע לך האם א. כהן הנ"ל כל דבריו בנויים ומועתקים מהספרים של ר' "בריזל ליפשיץ" ?

האמת שבקושי קראתי בספרו. רק אולי פה ושם כשחיפשתי באיזו נקודה ספציפית עשיתי חיפוש אם גם הוא דיבר בזה או לא, וכולי האי ואולי. עיקר תורתי בנושא הפאה ינקתי מדברי ידידי הגר"ש אסולין בגליון אליבא דהלכתא נז, וכן מתשובתו של ידידי ר' עמנואל מולקנדוב בתורת הקדמונים חלק ב'. עי"ש. השאר - ב"ה התרחב ופרה ורבה מעיון בסוגיא כדרכה של תורה, ומכל מיני מקומות שונים שכבר קדמוני, האוסרים והמתירים, וכמובן ממשא ומתן עם @משיב כהלכה, עד שהתבארו לי הדברים היטב בס"ד. והבוחר יבחר.​

 

[א. כהן]

דבריך תמוהים ביותר, אם היה להם מה לתרץ על הקושיות שהקשו, למה שיחסכו זאת מהקורא ויכתבו שדי בסברתו?

ומדוע שיכתבו להתיר על סמך מה שהאריך בחידושיו ואין אנו יודעים מה האריך, כשבעצם יש להם להשיב על כל הקושיות?

לק"מ, דבודאי שאם יש מה לתרץ שיתרצו, אבל שיוסיפו שאליבא דאמת גם לולא זה יש להתיר שהרי השט"ג כתב בזה סברא חזקה וכו', ועוד דגם בלי הסברא החזקה הרי סו"ס השט"ג האריך בחידושיו ואפשר לסמוך על מה שהאריך שם אפילו שאינו לפנינו ואיננו יודעים מה כתב שם. אלא ודאי דכל זה ליתא. וכנ"ל. וכל שכן שהאוסרים שדנו בזה אף אחד לא דן בסברת השט"ג שגם אם הפאה היתה מכוסה בכ"ז אפשר להתיר ע"פ הסברא, ודבר זה אומר דרשני טובא. אלא על כרחך לומר כנ"ל שעיקר הנידון הוא הראיות מהש"ס לזה, אם יש ראיה – נותנים סברא, ואפילו מחודשת, ואם אין ראיה – אין מקור לסברא כזו ואסור.​

 

[א. כהן]

לא מובן כלל מה אתה רוצה. גם לולא הראיה ממסכת שבת, יש מקום גדול לפלפל בטעמים לאסור. והוא כותב במפורש בתחילת דבריו, דאף אם לא היה שום ראיה בידינו מדברי הראשונים לדחות ראייתו, יש לאסור מן הדין, מתוך הטעמים לאסור. וזה גופא הדיון בסברא - האם שיער תלוש דינו כבגד או שאין זה מספיק, כי יש לאסרו לאסרו מטעמים אחרים (מראית העין, הרהור, רדיד, וכו').

אכן. גם בלי הראיה ממסכת שבת יש מקום גדול לפלפל בטעמים 'לאסור'. אבל אין מקום לפלפל 'להתיר'. [כי כפי שכתבתי לעיל - הסברא של שיער תלוש וכדומה, אינו עומד בפני עצמו אם אין ראיה מחז"ל להיתר כזה (שאז נצרכים לתת 'סברות' בזה אפילו מחודשות)].

וכמו שרואים בכל אורך דבריו, שלא הזכיר מאומה מסברת ההיתר והראיות של השט"ג אליה, ומשמע שהבין שזה לא העיקר ואין צורך לדון בה בפני עצמה. וכנ"ל.​

 

[א. כהן]

ועוד כתב במפורש (בד"ה ומי שידקדק) שהש"ג עצמו לא ייחס חשיבות גדולה לראייתו, כי אפשר לדחותה, אלא סמך בעלמא הביא.

אדרבה, אז לדבריו גרע טפי, דכל דברי השלטי גיבורים בנושא [כלומר גם הראיה מהמשנה בשבת] - הכל רק סמך בעלמא, ואין כאן בסיס אמיתי וחזק לאותו מנהג שנהגו בזמנו (והתרחב עשרת מונים היום) גם לפי השלטי גיבורים עצמו, אלא רק הליץ כסמך בעלמא על אותו מנהג ותו לא.​

 

[א. כהן]

"פריצות" אינה איסור דאורייתא, שהרי כל ענייני הפריצות של דת יהודית נאסרו רק מדרבנן ולא מדאורייתא, למרות כל לשונות הראשונים שיש בזה פריצות וזימה.

לשון פריצות נכתבה לא ב'דוקא' על איסור דאורייתא, אלא על שניהם, 'גם' בדת יהודית ו'גם' בדת משה, זה דרגות. שהרי הריטב"א קאי על איסור דאורייתא, וקרי ליה פריצות. [כמו שההולכת בגילוי הגוף, הוי 'פריצות' מדאורייתא בפשטות].​

 

[א. כהן]

ומה שכתב דלא מהני להציל מאיסור פריעת ראש, כבר כתבתי לעיל שהמילים "פרועת ראש" לא מורים על איסור דאורייתא, כדכתב הטור (אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו) "ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע" ומבאר דאע"פ ששערה מכוסה במטפחת, והוא איסור דת יהודית מדרבנן.

הלשון "פריעת ראש" אמנם מצינו 'גם' על איסור דרבנן, אבל בוודאי גם על איסור דאורייתא. ופשוט. וכאשר הסבא קדישא כותב לך (בד"ה וא"כ) לשון "דלא מהני ואינו חוצץ להציל מאיסור פריעת ראש", פשוטו כמשמעו שפאה נכרית "לא מועילה" ו"אינה חוצצת" מהאיסור המקורי של פריעת ראש, דהיינו איסור תורה. וזה פשוט מאד. וכן פשט לשונו בד"ה אמנם, שכתב: "דבאמת אסור הפאה כמו השער שלה", וכן אח"כ בד"ה ולע"ד כתב: "דבפאה נכרית איכא איסורא כמו שערה ממש".​

 

[א. כהן]

ומה שכתב אליבא דהב"ש, לא כתב אלא לדחות דבריו, דלמה הוצרכו לגזור שמא תצא לרה"ר, הרי בוודאי לא תצא לרה"ר אם יש בזה פריעת ראש. ואע"פ שנקט "פרועת ראש דאורייתא", כל דבריו אינם אלא בדרך "אילו", אילו היה בזה איסור דאורייתא

הסבא קדישא לא בא לדחות את הבאר שבע בדין או בגדר הדין (דאורייתא או דרבנן וכד') אלא בא לדחות דבריו במה שהעמיד את המשנה בחצר דוקא (ולא בחוץ מכוסה כפי שכתב הב"ש עצמו בתחילה).

וממילא ה'אילו' הוא לא "אילו היה בזה איסור דאורייתא", אלא "אילו מדובר רק על חצר". ופשוט.​

 

[א. כהן]

(ובאשר לדעת הב"ש, לא יועיל מאומה אם הוא עצמו לא אסר מדאורייתא).

כבר התבארו היטב לעיל ובעטרת קודש (עמ' קיג-קיד) דברי הב"ש כפי שהבינו כמה אחרונים בדעתו שהאיסור הוא מדאורייתא. עי"ש.

 

[א. כהן]

ואיהו גופיה אסר בהמשך דבריו להרמב"ם משום דת יהודית מדרבנן, שהרי בעינן רדיד על הפאה כמו דבעינן על המטפחת, וסיים דאסור משום מראית העין שגם הוא איסור דרבנן.

הוא כתב את זה בדרך 'ועוד' בנוסף לכל מה שכתב לעיל, כמפורש בלשונו שם (עמ' ו ד"ה ועוד נראה). עי"ש. [והעתקתי לשונו להלן בסמוך]. והיינו שאסור 'גם' מצד דת יהודית.

ועוד, שבפשטות כוונתו שם לומר שיש עוד הוכחה שהרמב"ם לא מיירי בפאה נכרית גלויה על שערה, שהרי גם בלי קשר לויכוח עצמו האם הפאה חוצצת מאיסור דאורייתא של פריעת ראש או לא [שזה גופא הויכוח] גם ודאי לא יתכן שבזה מיירי הרמב"ם שתוכל ללמוד ממנו שיש כאן מקור להתיר, שהרי גם אם דת משה אין כאן דת יהודית להיכן הלך, הרי צריך שתי כיסויים, אלא ע"כ דלא בזה מיירי, וא"כ בגלוי על שערה ממש אין מקור להיתר, ושוב י"ל שאסור מדאורייתא.

וכן פשט לשונו, שכתב וזו לשונו: "דמלבד כל מה שהוכחנו לעיל דאי אפשר לפרש בדברי הרמב"ם.... עוד נראה דבלא"ה מוכרחין אנו לומר כן, דאם נרצה לפרש דהרמב"ם ס"ל דאפילו בפאה נכרית המכסית שערה דמתיר הרב לצאת ברה"ר ואע"פ שלא יש עליה שום דבר, היפך סברת הרב באר שבע, הא ודאי א"א לומר כן, וכדכתב הרב שם, דהרי הוא פסק (ספכ"ד מהל' אישות הי"ב) דדת יהודית שיוצאת בלא כתובה הוא מי שיוצאת לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. ע"כ. הא קמן דאע"פ ששערה מכוסה במטפחת צריך ג"כ שיכסה ראשה בצעיף... וא"כ איפוא איך יעלה על לב להוכיח ממה שפירש הרמב"ם בפירוש המשניות דמס' שבת בפירוש פאה נכרית... ולכן נראה דגם לפירוש הרמב"ם אי אפשר לומר דהיא על שערה. עכ"ל.

רואים אנו שכל דבריו סובבים סביב הנידון האם יש הוכחה ומקור מהרמב"ם להיתר פאה או לא, ולזה בתחילה כתב מהסוגיות בשבת שאל"כ לא חיישינן דלמא שלפא וכו' וכו', ואח"כ הוסיף שגם כן מוכח ממה שאל"כ איסור דת יהודית מיהא איכא. אבל לא שבא לדון שזה רק האיסור [דת יהודית] ותו לא. ועכ"פ מפורש בלשונו שהכל זה בדרך של 'ועוד' בנוסף לכל מה שכתב לעיל, וכנ"ל.​

 

[א. כהן]

ומה מגוחך לקחת תשובה בת 16 עמודים (!) ולהוציא ממנה משפט אחד שנכתב כדי לדחות את דעת הב"ש, וממנה להסיק שאסר מדאורייתא, כאשר יכל לכתוב במפורש לאורך כל תשובתו שאסור הדבר מדאורייתא כמו גילוי הראש עצמו.

מה מגוחך לעקם שתי משפטים מפורשים מאד שסובר שזה דאורייתא (שהעיקומים הופרכו לעיל בסמוך), מפני שלא כתב חזר לכתוב כן שוב ושוב בכל קטע מאורך תשובתו...​

 

[א. כהן]

הוא לא מגדולי האחרונים יותר מהרמ"א שחי הרבה לפניו,

הרמ"א חי הרבה לפניו? הם היו חופפים יחסית (הבאר שבע נולד בשנת הת"ש כשהיה הרמ"א בגיל 10). וכמדומה שמהר"י מינץ היה עוד קודם לכן.

וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ה אה"ע סי' ה אות ח) שכתב בזה"ל: ובאמת שהדבר מפורסם שהגאון בעל באר שבע ר' יששכר בר איילינבורג זצ"ל היה אחד המיוחד מגדולי האחרונים ולבו כלב הארי עמו עוז ותושיה, תלמיד מהר"ם יפה בעל הלבושים, ורבו של הגאון המחבר גידולי תרומה, וקיבל הסכמות על ספרו מרבו הלבוש, וממהר"ל מפראג, ומבעל קרבן אהרן, וממהר"ם גלאנטי (תלמיד מרן מהריק"א), ושאר גאוני עולם. והיה סמוך מאד לדורו של הגאון ר' יהושע בועז בעל שה"ג. ותנא הוא ופליג עליו, ולכן כשנראה להגאון הב"ש ולהגאון מהר"י קצנלבויגן שהשה"ג הפריז על המדה להתיר את האסור, לא רצו לשאת פנים בהוראה, ויצאו בדברים בוטים וחריפים כנגדו כדי לגדור גדר ולעמוד בפרץ, שלא יסמכו על ראיותיו בזה, שאינן ראיות כל עיקר. עכ"ל.

וברור שתשובה מנומקת של הבאר שבע עדיפה על פסק 'יבש' כביכול, של הרמ"א. בפרט שכשאנו בוחנים את הדברים לעומקם, אכן קושיותיו של הבאר שבע חזקות, וכל שכן כאשר דבריו מוכרחים בדברי הראשונים.​

 

[א. כהן]

ומהמג"א שנולד 14 שנים אחריו.

14 שנה אחרי 'פטירתו' נולד המג"א.

 

[א. כהן]

וזה שלא דחו ראיותיו, הוא לגריעותא, שלא ראו אפילו צורך לדחות ראיותיו,

חלמא טבא חזית.

עד כדי כך השאלות לא מתחילות שאפילו לא ראו צורך לדחות ראיותיו? אתה עצמך מאמין למה שאתה כותב או שאתה מנסה לשקר את עצמך?

אגב, אתה בעצמך כתבת "אף שיש לכל הקושיות תירוצים בספרי האחרונים, הם תירוצים דחוקים מאוד שאפשר לדחות אותם". וכן במקום אחר כתבת "עדיין עמומות הן סוגיות הגמ', וישנן קושיות לשני הצדדים, אשר לא ניתן ליישבן כלל, או שהביאור דחוק ואינו מניח את הדעת".

ופתאום כאן אתה כותב דבר הזוי כזה "שלא ראו אפילו צורך לדחות ראיותיו"?

 

[א. כהן]

ואדרבה, מפרסום ספר הב"ש עד פרסום ספר יעב"ץ עברו עשרות שנים שבמהלך אף אחד לא הצטרף אליו אלא אדרבה כל גדולי האחרונים (הרמ"א, הלבוש, הפרישה, המג"א, הגאון בעל תוס' יו"ט, העטרת זקנים, אליה רבה, באר היטב, פרי מגדים) כתבו בפשיטות להיתר, ולפי מה שכתב האפי זוטרי - התפשט המנהג בכל איטליה במהלך השנים הללו.

וגם לאחר היעב"ץ, כתבו עוד עשרות אחרונים להתיר, כאשר חלק מהם דוחים את ראיות הר"י שהביא הב"ש כנ"ל, וביניהם הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל שו"ת מאמר מרדכי, שהם נכדי הר"י ובכל זאת יצאו לחלוק עליו וביארו שהטעמים שכתב לאסור לא שייכים כיום כאשר התפשט המנהג, וגם הוא לא אסר אלא בגלל שהיה זה בגדר פרצה בזמנו.

א"כ מהיכי תיתי לכתוב בדיחות כאלה שאין לנו להתייחס אלא לבאר שבע ולא לגדולי האחרונים עמודי ההוראה, כיוון שלא פלפלו בדבריו?

לא בדקתי תאריכים כל כך. אבל למעשה זה לא משנה אם החולקים היו בתוך העשרות שנים הסמוכות או לא. שורה תחתונה, מדובר כאן וכאן בגדולי האחרונים. ובודאי שיש משקל גדול יותר עשרת מונים לאחרונים שפלפלו ודנו בדברים (וכתבו שדברי השלטי גיבורים הם דברים בטלים הבל הבלים) מאשר אלו שרק העתיקו או ציינו לשלט"ג וכד'.​

 

[א. כהן]

שהטעמים שכתב לאסור לא שייכים כיום כאשר התפשט המנהג, וגם הוא לא אסר אלא בגלל שהיה זה בגדר פרצה בזמנו.

זהו משום שהבין שהמהר"י קצנלבוגן אסר רק מצד מראית העין או דת יהודית, ולכן כתב המגן גבורים שזהו דוקא אם המנהג שלא לילך בפאה נכרית, אבל לפי מה שהתבאר לעיל שבאמת טעמו של המהר"י אינו רק בגלל דת יהודית בעלמא, אלא גם בגלל שער באשה ערוה וכמפורש בדרשותיו וכן כתבו עוד כמה אחרונים, ממילא אין הכרח לדברי המגן גבורים שיחלק המהר"י מינץ בין אם זה רק נפרץ או שכבר רבות הולכות כן, ואדרבה כתב שם המהר"י בסוף דבריו ש"בנות עירי נכשלות בזה מאד". אלמא קישוט זה דפאה נכרית היה מצוי במקומו, ונכשלות בנות עירו בזה "מאד", ואפ"ה כתב שם לעיל מיניה שיש בזה פריצות ושער באשה ערוה כאמור. וראה עוד בזה לעיל ובעטרת קודש באריכות.​

 

[א. כהן]

חלמא טבא חזית, אין שמץ ראיה מהראשונים אלא להיפך ממש, יש ראיה מהראשונים שהפאה היתה מגולה, ותוס' ר"י הזקן שאתה מנפנף בו בכל הזדמנות, כתב במפורש "פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחייכי עלה", דהיינו שהרואה פאתה יגחך עליה ואם הפאה מכוסה כיצד יגחך, זאת אומרת במפורש בדבריו כדברי התוס' שלנו שגם הם כתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, כיוון ד"וודאי דמחכו עלה", רק שאתה דחית אותם באוקימתות משעשעות, ולא די בזה אלא אתה כותב ש"מפורש בהם" כדבריך...

הדבר היחיד שמפורש בתוס' ר"י הזקן הוא שהפאה היתה צמה קלועה היוצאת מהכיסוי גם ברשות הרבים, כי לא יתכן שהיתה תחת הסבכה ומצד שני גם שהיתה גלויה ומחכו עלה, אלא שעיקרה קשורה בשיער תחת הסבכה, וצמתה יוצאת חוץ לכיסוי ומגולה ומחכו עלה (כל אלה שמכירים אותה שאין לה שיער, ועתה השתמשה בפאה, כהיום שרואים מישהו קרח ופתאום חובש פאה על ראשו).

זה מיחזור של טענות קודמות שכבר השבתי עליהם בעטרת קודש.

 

[א. כהן]

וכן לשיטת המביאים ראיה מחוטי שיער, נראה מדברי הראשונים שהיו אלה שערות קשורות סביב צמתה הקלועה, או כתוספת שיער לצמתה, כדאיתא בריבב"ן למסכת שבת (דף ס"ד): "בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה, שער של אשה אחרת, שיהו קליעותיה גסות". וכן כתב הר"י מלוניל (שם), "בחוטי שער, לכרוך בהן שערות ראשה ולקלוע בהן קליעת ראשה". וברש"י (שם) ובנימוקי יוסף (שם) ובר"ן (על הרי"ף שם דף כ"ח), "יוצאה אשה בחוטי שער. שקולעת בהן שערה". ובספר הבתים (שם), "יש מי שביאר חוטי שער שקולעת בהן שערה וקווצותיה. וכתב הר"ם ולא תצא זקינה בשער של ילדה [אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה]... וטעם הדבר מפני שהוא גנאי לה, ותשלפם ותבא להביאם ד' אמות ברשות הרבים".

אדרבה הראשונים שהבאת הם ראיה לסתור לדברי המביאים ראיה מחוטי שיער, וכמו שהארכתי בעטרת קודש (עמ' נב והלאה). עי"ש.

 

[א. כהן]

וכן בגמ' שם אמרו שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה, וביארו תוס' "דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה", וכן בריטב"א (שם) "דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתייא להו בידה", ובחידושי הר"ן (שם) "דילמא מחכו עלה כשהיא מתנאה בשער של ילדה ושקלא להו ואתיא לאיתויינהו", ובנימוקי יוסף (שם) ובתוס' הרא"ש (שם), "דזימנין דמחכו עלה ואתי לאיתויי". ומכל זה מוכח בפשטות שהיתה צמתה הקלועה גלויה ברשות הרבים, דאם לא תאמר כן אין שום הבנה לכל הנ"ל.

אתה מצטט מהריטב"א ומשמיט מילים קריטיות באותו הקטע? וזו לשונו: "דילמא מחכו לה עלה, ואצטריך תנא לאשמועינן דאפ"ה לא תצא דזמנין דמחכי עלה שאינה יכולה לכסות כל כך שלא יראה שערה ואתיא למשלפה ומחוייא להו בידה". כלומר לא מדובר בצמות היוצאות לכתחילה מהכיסוי, אלא במעט שיער ש'אינה יכולה לכסות כל כך' אותו.​

 

[א. כהן]

לא קרב זה אל זה. הש"ך הוא מגדולי האחרונים בעצמו, ונולד רק 50 שנה לאחר פטירת הרמ"א

אדרבה הבאר שבע נולד הרבה לפני כן - 10 שנים לאחר 'לידת' הרמ"א, וכנ"ל.

 

[א. כהן]

ולפסיקתו יש משקל גדול בהלכה, ואחריו נטו כל האחרונים, ממילא אין שום קשר לנדון דידן שאדרבה רוב האחרונים התירו פאה ונסמכו על הש"ג והרמ"א והוסיפו לדחות ראיות החולקים ולבאר טעמי המתירים בעומק לפנים מעומק

אחריו נטו כל האחרונים? אדרבה הבאתי שגדולי ההוראה נמשכו אחרי דברי הרמ"א - דאזלינן בתר שמא, דכ"כ המהרש"ל, וכן כתבו ג"כ הב"ח והלבוש, וכן נראה לכאו' ג"כ מריהטת לשון הט"ז. ואפ"ה נקבע ההלכה בפוסקים שלאחר מכן כמו הש"ך דאזלינן בתר טעמא כפי שהוכיח בראיות חזקות דלא כהרמ"א, וכמו שפסק הפמ"ג ועוד. וה"נ בעניינינו אף שהרמ"א ועוד נמשכו אחרי השלטי גיבורים, מ"מ כיון שהבאר שבע חלק והוכיח בראיות חזקות דלא כהש"ג (והתירוצים דחוקים מאד, אם בכלל. וגם נגד הראשונים), וכן פסקו עוד כמה אחרונים, וכך מבואר בראשונים, בודאי שכך יש לנקוט.​

 

[א. כהן]

רק שראשוני המתירים לא ראו צורך להאריך בזה כלל היות והדברים מבוארים להדיא בגמ' ובראשונים שהפאה היתה גלויה וכנ"ל.

השלטי גיבורים עצמו לא הוכיח מהגמ' הזו כלל, אלא רק ממה שהבין בלשון 'בעלת שער', כלשונו שם.

 

[א. כהן]

ועל זה כתב הגאון האדיר רבי משה פיינשטיין "וכמעט שמוכרח מהגמ' פרק במה אשה, שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית דוקא במכוסה, לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה".

וכנגד זה כתב הגאון האדיר הריטב"א (שבת סד: ד"ה בשלמא) וכן התוס' ר"י הזקן (שם) דמחכו עלה אפילו כאשר זה בעיקרון מכוסה... וכנ"ל. ובכלל, בראשונים מפורש שאין שום קשר בין חוטי שיער שאינם אלא חוטים בעלמא לקליעת השיער או לקשירתו, וכשם שהשיער עצמו היה מכוסה בודאי כן הוא גם החוט שקושרו הנמצא עמו. וכפי שהארכתי בעטרת קודש (עמ' נד והלאה) באריכות, קחנו משם.​

 

[א. כהן]

יחי ההבדל... אני הבאתי כאן ביאור מחודש מהקדמת הספר "חן וכבוד" המחזק את דברי הש"ג והרמ"א והבאים אחריהם ואדרבה הוא משתלב כפתור ופרח בדברי שלטי הגיבורים ("נשים היוצאות בכיסוי הראש שלהן" כלומר שראשן מכוסה בכיסוי, אלא ש"במקום קליעת שערותיהן נושאות שערות חברותיהן", דהיינו שבמקום קליעת הצמה קושרות פאה נכרית ומגלות אותה), וכן בדברי הרמ"א (שנקט זאת בסי' ע"ה אגב שיער היוצא מחוץ לצמתה, ולא הביא דין זה באבן העזר סי' קט"ו, וכן התיר גם פאה שדרכה לכסותה, ומדוע שאשה תכסה את הפאה שלה), וכן לפי זה מתבארת הראיה מ"חוטי שיער" כפתור ופרח, ועוד ועוד.

רק שאותם האחרונים שבאו הרבה אחריהם ודנו בדברי הש"ג לתרץ ראיותיו, הלכו בדרך אחרת, והביאור הנ"ל מיישב דבריהם בדרך אחרת, ומיישב המנהג בדרך אחרת, המתקבלת יותר על השכל הישר, שלא אוהב תירוצי סרק (שאתה מרבה להשתמש בהם).

בקיצור – אם המטרה תגיע בסוף לאותה מטרה ממה שכתבו האחרונים – מותר לחלוק על כל האחרונים (בהבנת הש"ג והראשונים וכו') כי העיקר שמותר ורק השאלה היא למה, אבל אם המטרה תהיה אחרת – אסור לחלוק על אחרונים אפילו שמאידך יש אחרונים אחרים שכן נקטו כך. מדהים לראות עד כמה סימנת את המטרה. (ולגופו של עניין בהבנת הש"ג והרמ"א וכו' כבר התבאר בקובץ תגובה).​

 

[א. כהן]

אבל אתה שכותב על הרמ"א וגדולי האחרונים שלא דנו בראיות הש"ג עשו "העתק הדבק" מהש"ג כאחרוני האחרונים בדורנו שאחד מעתיק מהשני, הלא תבוש לכתוב מילים מזעזעות כאלה.

לא יודע איך תקרא לזה, אבל ברור שיש משקל יותר גדול למי שפלפל בזה והוכיח בראיות חזקות לא כדבריו מאשר מי שרק העתיק (גם אם 'אולי' היו לו עוד תשובות וראיות נוספות להתיר יותר מהשלטי גיבורים שהביא אותו, או לחילופין אולי אליהו הנביא התגלה לו).​

 

[א. כהן]

גם אני התכוונתי לאות א' של התשובה, ולא של השאלה, שאות א' של התשובה היא המשך ההוה אמינא של השואל, שפאה נכרית "דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור", ועל זה כתב "דלכאורה מדוע נשתנו מדין בגדי צבעונין שלה", שכל זה הוה אמינא בדבריו כדי לכתוב מה שנראה לו לדינא, ואתה ציטטת את זה וכתבת על זה ש"הבין שמסברא צריך לאסור, ואחר כך הוצרך לתת סברא".

אינו מובן כלל מה אתה רוצה. נכון שזה 'הוא אמינא' בדבריו, אבל זה גופא מה שכתבתי, שהרי ההוא אמינא של מחבר היא הסברא הראשונית שבדבר, שמחמתה הקשה על השט"ג, ומוכח שכך הבין מסברא דאל"כ לא היה מקשה. ואחרי שהקשה, למה שבאמת לא יאמר דאה"נ אסור? אלא מאי, כי יש את השלטי גיבורים. ולכן הקשה 'מסברא' על השלטי גיבורים ותירץ איזו 'סברא' מחודשת להיפך מסברתו הפשוטה הראשונית. ותו לא.​

 

[א. כהן]

זהו בדיוק מה שהערתי, שאין כאן בדברי הש"ג "היתר הסתכלות" אלא שאינו ערוה לק"ש מפני שאינו גורם הרהור (וממילא אין גם לאסרו מדין פריצות ברה"ר, אם לא חל עליו דין פריעת ראש דאורייתא), אבל לא שיהיה מותר להסתכל בו, כמו שמול פניה אפשר לקרוא ק"ש, אבל לא שמותר להסתכל בהם ככל שירצה.

ראה בזה לעיל.

 

[א. כהן]

גם זו דרגה חדשה של דמגוגיה, לסלף את דברי הראשונים ואז להישען עליהם לכל אורך הדרך, וגם לבטל כחרס הנשבר את כל גדולי האחרונים שהתירו, כי "נעלם מהם דברי הראשונים" או לא זכו להבין את דברי הראשונים כמוך.

כל הפוסל במומו פוסל – כבר נוכחנו לראות בעטרת קודש עד כמה אתה מסלף את דברי הראשונים: תוס' ר"י הזקן, ספר הנר, ראב"ן, אור זרוע, ריטב"א, ספר התניא, צורת הלבוש וכיסוי הראש בבגדאד ובג'רבא כנגד עדויות ברורות של חוקרים או של אנשים שחיו שם, הישענות על קנה רצוץ של תשובות שניתנו במעין אומר ובכך להפוך אותו ל"מתיר" במקרה צורך כל דהו... ועוד ועוד. (אלו רק דוגמאות של דברים מפורשים, ויש עוד רבים שאתה פשוט טועה בכוונתם הפשוטה והברורה).​

 

[א. כהן]

ומרוב שיש ראשונים רבים, אתה מנפנף כל הזמן בשני אלה שנדפסו לאחרונה... (וגם מהם אין ראיה אלא להיפך, וכנ"ל).

אני כותב שיש ראשונים רבים ומדגיש במיוחד את שני ראשונים אלו, כי בהם זה 'מפורש', משא"כ בראשונים אחרים זה אמנם מוכח בבירור וכנ"ל בעטרת קודש, אבל לא 'מפורש' כמו הנ"ל. (ומה שכתבת שאין ראיה אלא להיפך, הגבתי על דבריך בעטרת קודש הנ"ל).​