הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[א. כהן]

אין נפק"מ גם אם תתעקש ש"קים להו לרבנן" היינו לחז"ל, למרות שחז"ל לא דיברו בזה אלא רק משמע מדבריהם,

הש"ג כתב "ומשמע להדיא", וכן בנזיר "נראה מכאן היתר". בעקבות הבנה זו 'הוצרך' לומר ש'קים להו' לחז"ל סברא כזו וכזו אע"פ שהיא מחודשת. אבל אליבא דאמת שהפאה של הש"ס היתה מכוסה, אין מקום להסתמך על סברא מחודשת זו גרידא. וכנ"ל.​

 

[א. כהן]

הרי הש"ג הביא ראיות למכביר, גם ממסכת שבת וגם ממסכת ברכות, ששיער שאינו נראה עם הבשר אינו ערוה, וגם לא פרועת ראש, דאילולא כן לא היתה מותרת לגלות צמתה, ולא את הפאה נכרית שהיא תחליף לצמתה, וממילא כל שהשיער תלוש והוא עומד בפני עצמו ואינו מחובר לראש, אין בו שיער באשה ערוה ואין בו פריעת ראש.

קל וחומר אליבא דהרא"ש ששיער שרגילים בו אינו ערוה, שאין מקום לאסרו כי אין בו פריצות כלל, וגם אינו גילוי ראש כי הראש מכוסה.

ראשית, כבר התבאר לעיל באריכות אודות 'ראיות אלו' שאפילו השט"ג לא התכוין אליהם.

שנית, גם אם לדעתך הש"ג התכוין לסברות וראיות אלו, מ"מ כעת אנו עוסקים בסברת הישכיל עבדי, שהוא לא כתב את הסברא של שיער היוצא מהשיער (אפילו מחובר) או הסברא של רגילות וכד', אלא כתב שהסברא בזה היא שבדבר "תלוש" הוי כ"פגר מת" ולא שולט בו היצר הרע, וממילא אין הרהור בזה. [וזה לא קשור לרגילות וכמו שהרגשת בעצמך להלן מיד]. וע"ז כתבתי שסברא זו לא ניתנת להיאמר בלי מקור, שעל אותו מקור 'הוצרך' לומר הך סברא ש"קים להו" הכי, אך לא יתכן שהשלטי גיבורים או הישכיל עבדי או כל חכם אחר, ימציא כן מעצמו. וכל שכן שעל ידי זה תצטרך להמציא שהנפש חיונית הזו תלויה ועומדת רק בשיער אבל בגוף גם אם יהיה 'תלוש' (כגון מעין גרביים צמודים בצבע גוף, ואף על חלקים אחרים בגוף) לא הוי כפגר מת וכו' וכו', שבודאי חילוקים אלו אינם ניתנים להיאמר מסברת כרס גרידא. וכנ"ל.​

 

[א. כהן]

(כל זאת כתבתי להסביר דברי הישכיל עבדי, אבל אליבא דאמת אין צורך בכל זה, אחר דברי הראשונים ששיער שרגילים בו אינו פריצות. וממילא כל שהראש מכוסה, לא נותר אלא שיער שרגילים בו וכנ"ל).

אינך חש לקמחך. מחד גיסא אתה מביא על הישכיל עבדי ומנסה להסביר דבריו ע"פ ה'ראיה' מהרא"ש שכשרגילים בזה אינו ערוה, ומיד כותב שהישכיל עבדי לא מיירי מצד רגילות, ורק 'אליבא דאמת' אפשר להתיר מצד רגילות?

 

[א. כהן]

אין שום הבדל מהותי, ואתה סותר עצמך מיניה וביה כשאתה כותב "ואף שבשאר איברים יביא הרהור גם כשהוא מונח על השולחן"... ואתה מוכרח להודות בעל כרחך שלא בטובתך שיש הבדל בין השיער לבין איברי הגוף, רק שכדרכך אתה מעמיד אוקימתא שהשיער מביא פחות הרהור משאר איברי הגוף, אבל עדיין פריצות.

שים לב. שנינו מודים ששיער על האשה הוא פריצות, ועל השולחן אולי אינו פריצות, אלא שאתה מעמיד אוקימתא שכל מה ששיער על האשה הוא פריצות זה רק כאשר אין רגילות בזה אבל אם רגילים בזה אינו פריצות, ומהיכן אתה מביא ראיה לאוקימתא זו? ממה ששיער על השלחן לא מביא הרהור. אבל אינו מובן מה הראיה ואיזה קשר הכרחי יש בין הדברים, הרי גם בזמן ובמקום שלא רגילים בגילוי שיער ואתה מודה שהוא פריצות, בכל זאת אתה אומר שעל השלחן אינו מביא הרהור, א"כ מוכח שה'קולא' במה שמצינו כאשר השיער נמצא על השלחן הוא מחמת שאינו מופיע כחלק מיופי האשה, ולא קשור לרגילות בו [כי בדרך כלל המושג של יופי אינו רק מחמת עצם החומר הגולמי אלא גם מחמת צורתו וההקשר שלו (גם נוף יפה ומרהיב, היופי שבו הוא לא מחמת כל דבר הנראה בו בפני עצמו, אלא בשילוב שבו)], וממילא מהיכ"ת ללמוד שגם כאשר השיער מופיע על ראש האשה והוא חלק מיופיה הוא תלוי ברגילות? מה העניין זה לזה.

[ומה שאתה מביא שאיבר אשה מביא הרהור גם כאשר על השלחן, מלבד שגם זה לא תמיד, ותלוי במה מדובר, אבל גם אם תתעקש לא תוכל להוציא מזה כלום לעניין ללמוד מזה ששיער על ראש האשה תלוי ברגילות, כי זה שני דברים לא קשורים וכנ"ל, וסה"כ תוכל להוציא שכאשר זה על השלחן ולא מופיע כחלק מיופי האשה יש הבדל בין שיער לגוף, אבל מה הקשר ללמוד מכך לרגילות כאשר זה מופיע כחלק מיופי האשה? אין שום קשר].​

 

[א. כהן]

וברור ופשוט שגם תמונת שיער לא מביאה הרהור (וכדלא כפי שהמצאת, רק שאתה יודע שעל תחושות אפשר להתווכח ולהמציא סברות עד אין סוף), להבדיל מתמונת הגוף שמביאה הרהור גם כתמונה, קל וחומר כאשר אחד מאיברי האשה מונח על השולחן, שמביא הרהור, אבל שיער אינו מביא הרהור כלל. אלא הוא כבגדי צבעונין המוסיפים יופי לאשה ותו לא (ואשה מכוערת עם שיער נאה, לא תביא הרהור לאף אחד).

אכן, על תחושות קשה לדון. ולכן א"א כל כך להביא ראיה ממה שעל שלחן לא מביא הרהור או כן מביא הרהור, ובאיזה אופן וכד'. מה שברור שעל הראש זה פריצות, רק שאתה רוצה להעמיד אוקימתא שזהו דוקא כשלא רגילים בזה, ומביא ראיה משיער שעל השלחן שכאמור קשה להביא ראיות מתחושות כאלו ואחרות. [ואל תקפוץ לי לראיות מהראשונים וכד', שעל זה השבתי כבר לעיל, וכעת אנו דנים על הראיה משיער שעל השלחן ותו לא].

וגם אם תתעקש להביא ראיה מ"תחושות" כאלו, כבר התבאר בתגובה הקודמת שאין זה דומה.​

 

[א. כהן]

ואנו לא מדברים על "טפח", אלא על שיער שלם באורך קילומטר, שאם הוא מונח על השולחן לאו כלום הוא.

שיער שלם באורך קילומטר זה כבר מאבד את הצורה שלו, וגם ארון מרובע בצבע הגוף ממש, באורך קילומטר, לאו כלום הוא.

עכ"פ כבר התבאר שבדרך כלל המושג של יופי אינו רק מחמת עצם החומר הגולמי אלא גם מחמת צורתו וההקשר שלו, וכנ"ל.

 

[א. כהן]

ולא צריך להגיע לשיער על השולחן, זה נקט הגאון "מאורי אור" לרבותא, אלא שיער המונח על ראש אשה רווקה - אינו מביא הרהור לאחר שרגילים בו, כן כתבו הראשונים ותו לא מידי.

כבר הארכתי בעטרת קודש שעל כרחך א"א להביא ראיה כלל מבתולות. עי"ש.

 

[א. כהן]

וכן ברא"ש ובטור (אה"ע סי' ס"ה) פסקו שאע"פ שקיימא לן שאסור להסתכל בפני הכלה, מ"מ בפריעת שערה מותר, וכן פסק הרמ"א שם. דהיינו שפריעת שערה גורמת פחות הרהור מפניה שאינם צריכים כיסוי כלל.

נהי דהפנים נאות יותר מן השיער, מ"מ פנים המקושטות בשיער הן נאות הרבה יותר מאשר פנים ללא שיער, וא"כ י"ל דאף שאת הפנים עצמן אכן אינה מחוייבת לכסות הגם שנאות הן, מ"מ אם מוסיפה יופי על פניה – ע"י שיער – אסרה תורה, וחייבה לכסותו, כדי להרחיק עוד יותר את החשש שייכשלו בה בהסתכלות ובהרהור. (כ"כ בקונטרס 'בת מלך פנימה' עמ' 21, וע"ש עוד).

ועוד יתכן, דאה"נ גם פניה ידיה ורגליה היה צריך לכסות, וה"ה שערותיה, ומה שבכ"ז התירו פניה ידיה ורגליה הוא משום ההכרח שבדבר וכמ"ש הצמח צדק (והארכתי בדבריו בבגדי קודש פ"א אות ו, בהערה על ד"ה ועוד. והבאתי עוד כמה אחרונים שהביאוהו להלכה וביארתי הדברים. ע"ש), וכן שערות הבתולה הותר כי היכי דליקפצו עלה כמ"ש המדרש כתובה והיעב"ץ והמים רבים כמו שהבאתי לעיל, משא"כ שיער האשה שעושה כן כדי להראות את יפיה, פשוט דזה לא הוי 'הכרח', דזה הכרח בדיוק היפך רצון התורה. [ומה שיש מדינות ערב שמכסים את פניהן, ויתכן דאינן מרגישות בזה קושי והכרח לגלות, מ"מ אין זה מגלה על הכלל, כי באופן עקרוני זה כן קשה לכסות את פניה, ולכן לא הטריחוה עד כדי כך].

בפרט לפי מה שמבואר במגיד משנה (פכ"א מהל' איסורי ביאה ה"א) - אתי שפיר טפי, דאחרי מה שכתב שהפסוק "לא תקרבו לגלות ערוה" בא ללמד שנמנענו מלהתעדן באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה, וכו', הוסיף: וכבר אמרו (כתובות עב.) ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה. עכ"ל. ומשמע שהתורה חידשה בכיסוי הראש שגם זה הוא בכלל 'סוג של' קריבת ערוה (וע' בזה באריכות בבגדי קודש פ"ז אות ד ובעטרת קודש הנ"ל), וא"כ יש לומר דהקירבה לערוה קיימת יותר בשיער שאין לה שום טעם לגלותו אם לא משום היופי שבו (ומ"מ בבתולה היקלו כדלהלן), משא"כ הפנים טבע כל העולם לגלותו, דהאופן הרגיל של השימושים בעיניים ובאזניים ובאף ובפה הן כשהאברים הללו מגולים [ואף שאפשר 'להסתדר' בזה גם כשהפנים מכוסות, מ"מ אין זה אלא על ידי המצאות, אבל האופן הרגיל והפשוט אינו כן], ולכן אינו גורם כ"כ קירבה ולא הטריחוה לכסותו.​

 

[א. כהן]

ויש להבין דבריהם, שהרי אם מסתכלים על שערותיו של האדם, בהכרח שמסתכלים בפניו (אם מסתכלים מלפנים).

ענית בעצמך – 'אם מתסכלים מלפנים', כלומר מאחור אפשר להסתכל רק על השיער. ועוד, שגם מלפנים לכאורה אפשר למקד את ההסתכלות לשערותיה אף שב'רקע' יש עוד דברים.

 

[א. כהן]

אבל לפי הביאור שכתב בהקדמת חן וכבוד הכל מיושב, כי איירי שראשה מכוסה ורק צמתה פרועה על כתפיה, ובאופן זה אפשר להסתכל על שערותיה בלבד.

שם היא היתה ארוסה שאינה חייבת בכיסוי ראש אלא שהיה לה הינומא, ושערה פרוע ויוצא ממנה, אבל אי"ז קשור למנהג הנשואות, שהם באמת כיסו הכל, כולל הצמות.

וע"ע בזה באריכות בעטרת קודש. עי"ש.

 

[א. כהן]

וזו עוד ראיה שהשיער גרידא אינו כלום.

אינו כלום? 'התירו' להסתכל בשערותיה, דהיינו היתר מיוחד שם. אבל בוודאי שבאופן כללי אסור.

 

[א. כהן]

כפי שכתבתי, אין צורך כלל לסברתו של הישכיל עבדי, כאשר הגר"ע יוסף שאתה בעצמך מצטט בלהט, כתב מפורש שחור על גבי לבן שאין הרהור כלל בשיער בזמננו, וחיזק זאת מדברי הראשונים בברכות, וחזר על זה שוב ושוב כדי להתיר ק"ש מול שערה הטבעי,

כבר התבאר בבגדי קודש ובעטרת קודש החילוק הברור בזה בדעתו.

 

[א. כהן]

ובהערות בכת"י לשו"ת יביע אומר (הנדפס מחדש), הגדיל הרב לכתוב בהיתר גילוי "שתי אצבעות" מהראש עצמו, וכתב "נראה להקל לפי דעת המהר"ם אלשקר סימן ל"ה, שכל שנהגו לגלותו לא שייך הרהור כלל ומותר". ואם על שיער מחובר כך, על אחת כמה וכמה שיער תלוש, שכל שנהגו לגלותו לא שייך בו הרהור כלל, וסותר לכאורה לדבריו הנ"ל.

את זה כבר כתבת לעיל, לא ברור למה כפלת. [וכבר הגבתי על זה לעיל, וראה להלן בסמוך מה שהגבתי על מה שהגבת על הנ"ל].

 

[א. כהן]

הוא כותב "כל שנהגו לגלותו" לא שייך הרהור, רק שמדין פריעת ראש, יש להתיר רק שתי אצבעות (ולמעשה מצדד שם להתיר מפני שרוב הראש מכוסה... וכן ניסה לדייק מספר תשורת שי להתיר בגילוי רוב הראש) אבל לא שאם יתגלה יותר אז שייך הרהור כי כבר אינו מעט שיער.

הגרע"י קאי על שתי אצבעות ועל זה מביא מהמהר"ם אלאשקר שכל שנהגו לגלותו אין בו הרהור. אם אתה רוצה לומר שהוא התכוין באופן כללי לגבי כל השיער ועפ"ז להקשות קושיא, זה עניין שלך, אבל אין לזה שום הכרח. ואדרבה ממה שאסר פא"נ מוכח שה'יותר משתי אצבעות' אסורות גם מצד הרהור, אלא שלך קשה לקבל את זה, ולכן אתה תפס על כל מיני דברים צדדיים והופך אותם לקושיא על העיקר (וכך דרכך בכל אורך הדרך בנושא הזה), אבל לא מיניה ולא מקצתיה. [ואליבא דאמת, עי' בקובץ תגובה בענין פא"נ, שלמעשה אין ראיה מהמהר"ם אלאשקר להקל בזה כלל. עי"ש באורך].​

 

[א. כהן]

ופוק חזי לנשים בימינו שסומכות על היתר זה ומגלות שערן בשופי, גם שתי אצבעות משטח הראש שמתרחבות ליותר מזה, וגם קצוות שיער יורדים על פניהם כדברי מהר"ם אלשקר (וגם בזמן מהר"ם אלשקר לא היה זה "מעט שיער" אלא דבר בולט).

לא ברור מה אתה רוצה. אתה מודה שיותר משתי אצבעות הגרע"י אסר (אלא שהביא דעה כזו שמיקלה יותר. אבל הוא עצמו לא היקל בזה, ואדרבה כתב שם "ואני מזהיר שלא יגלו יותר משתי אצבעות"), רק אתה אומר שזה לא מחמת ההרהור אלא סתם מחמת איסור גילוי ראש יבש, ועל זה אתה מביא ראיה ממה שיש נשים בדורינו שמגלות יותר משני אצבעות אף שזה גם הגרע"י לא התיר?​

 

[א. כהן]

מה שגיחכת מבואר להדיא בספר "חוקי הנשים" להגאון בן איש חי וזה לשונו, "וחוץ לאומתם נעשה גילוי השיער כמו גילוי פניהם וכפות ידיהם, ואינו גורם הרהור אצל האנשים במבט עיניהם", וכתב על זה שאין לנו מה להשיב על טענה זו.

גברא אגברא קרמית?

גם לטעותך בהבנת דברי הבן איש חי (כדלעיל), אתה לא יכול להקשות על הגר"ע ממה שהתיר בעצמו שתי אצבעות, שלפי זה יתיר יותר משתי אצבעות (רק על ידי פאה נכרית). כי כמו שפשוט שהגרע"י מחלק בין פניה ידיה ורגליה לשערותיה, לא כמו הבא"ח (היינו הבנתך בדעתו), כך גם יחלק בין שתי אצבעות לגילוי כל השיער באופן חופשי. ופשוט.​

 

[א. כהן]

הלכת וטרחת להשיג את התרגום הערבי, ציטטת אותו, כל זה בשביל להעלות חרס בידך - איזה שהוא הבדל קלוש בין התרגום שהבאתי לבין התרגום שתירגם לך איזה ידיד (איני יודע מה יותר מדוייק, אבל אין טעם אפילו לברר זאת), כי בתרגום שהבאתי כתוב "ולפי הדין שלנו אסור הדבר", ובתרגום שלך כתוב "ולפי הדת שלנו אסור להם לנהוג כך", ועל זה בנית בניינים מביכים... לא יאומן כי יסופר.

וכי יש הבדל אם כתב "אסור להם" או "אסור הדבר" באופן כללי? וכי לא ברור לפי שתי הגרסאות שהדבר אסור לפי הדת היהודית, גם לנו וגם להם?

אבל הוא ממשיך וכותב, שיש להם איזה התנצלות, ולנו אין מה להשיב על זה!!

כיצד אתה מתעלם מדברים כל כך ברורים בפלפולים מסוג "הוא לא התכוון שהוא מסכים, הוא רק הציג קושיה ותירוץ הדורשים עיון"... האם אתה מאמין לדברים שאתה כותב ודוחה בקש?

אם יש הרהור בשיער גלוי, והשיער אסור משום פריצות, וכו' וכו' ככל ההמצאות שהמצאת, האם אין מה לענות על טענה זו? וכי השיער הוא כמו הפנים והידיים והרגליים לשיטתך? וכי לך לא היה מה לענות על טענה זו?

ברור שאין בדבריו היתר ברור לדינא ללכת בשיער גלוי במקום שנוהגים כך, ואולי רק כלימוד זכות על אותם הנוהגים כך, אבל יש בדבריו אמירה ברורה שהטענה שאין הרהור צודקת! ודון מינה ואוקי באתרין, שפאה נכרית על אחת כמה וכמה שאין לחוש!

הגבתי על זה לעיל.

 

[א. כהן]

בוודאי שלא קשור לישכיל עבדי, אלא קשור להגר"ע יוסף עצמו, בעוד שהוא מקשה על הישכיל עבדי שכתב דברי נביאות, אבל לא חש לקמחיה שלדברי עצמו אין כאן הרהור כלל.

להלן העמסת שגם הישכיל עבדי התכוין לרגילות, וכאן אתה כותב שבוודאי שלא קשור. בקיצור הכל משתנה לפי מה שנוח לך באותו רגע, המשך כך. [ומה שכתבת שלדברי עצמו אין כאן הרהור כלל, כבר התבאר לעיל דזה אינו, וראה עוד לקמן].

 

[א. כהן]

כבר דחיתי באורך על כל מה שכתבת באורך. מיותר לציין ששום דבר לא הוצא מהקשרו, והיה כאן רק חוסר הבנה מצידך בדברי הראב"ן, ולא הפנמת שמדובר במנהג רווח של נשים אבלות. ומזה תלמד לא להתלהב ממה שכתבת באורך, ולא להתלהם בהאשמות סרק.

ראה לעיל (כאן והלאה) שדחיתי את כל 'דחיותיך' מכל וכל, ובהחלט הוצאת דברי הראב"ן מהקשרם לגמרי.

 

[א. כהן]

בראשונים לא מבואר אלא להיפך, כמו שכתב החסד לאברהם לבאר בדעת רש"י בביאורו העיקרי שהכיסוי הוא מנהג ישראל המוזכר בתורה ולכן נחשב דאורייתא, כעין גזירת הכתוב ותו לא.

וכן כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, בספרו "יד יחזקאל" (כת"י) להוכיח מהרמב"ם שלדעתו אין איסור לקרוא ק"ש מול שיער אשה, כי אינו מעורר הרהור יותר מהמקומות שאינם צריכים כיסוי, ובכל זאת פסק להלכה שחובה על האשה לכסות ראשה, ומכאן שאין טעם הכיסוי משום הרהור אלא גזירת הכתוב.

ומה שמביאים מתרומת הדשן, חוץ מהביאור הפשוט שי"ל שכוונתו לאחר המציאות שקיים כזה מנהג, ממילא כיסוי הראש לנשים עניינו צניעות והמשנה מהמנהג יש בזה פריצות דגברי, עוד י"ל בפשטות שתרומת הדשן הולך לשיטתו בדעת הרמב"ם שהביא בסי' רמ"ב, שאיסור גילוי הראש עיקרו מדרבנן, ולא גזירת הכתוב, ורבנן אסרו זאת מטעם של פריצות, כי כבר נהגו נשות ישראל לכסות את השיער מדורי דורות, וכיון שנהגו לכסותו, אשה המגלה שערותיה יש בזה פריצות ("דגברי"), ולכן איסור דרבנן הוא רק ברשות הרבים, ששם נהגו ישראל לכסות, ושם שייך טעם זה, ולא בחצר ובבית, שלא נהגו לכסות השיער שם.

ומה שנקט התה"ד בלשונו "דאורייתא", אפשר לפרש כמו שפירש הוא עצמו (בדעת הרמב"ם) בסי' רמ"ב, שכוונתו "רמז דאורייתא יש לה", ואע"פ שדחוק הוא לפרש כך בגמ'. וממילא פריצות שהיא מדרבנן איננה פריצות בעצם, ותלויה בזמן ובמקום, ואם נהגו הנשים לגלות - אין בזה פריצות כלל, וכפי שכתבו אחרונים רבים. אבל גם אם תאמר כדברי החזו"א החולק וסובר שקבעו חז"ל ששיער הנשואות הוא ערוה ולא פלוג, אין לאסור פאה מחמת זה.

ועכ"פ בדרך הראשונה שכתבתי לבאר את דעת התה"ד, יש ליישב בפשטות את שאר הראשונים שמביאים מהם ראיה שטעם התורה הוא משום שהשיער הוא פריצות. ומה שמביאים ראיה מדכתב בפסקי הרי"ד (שבת נז.), "שאין דרכה של אשה לגלות שערה, משום פריצות", גם בזה כוונתו שלאחר שמנהג כל הנשים (אף הנכריות) מדורי דורות לכסות את הראש, ממילא אשה המגלה את שערה, יש בזה פריצות. כי כל דבר הרגיל להיות מכוסה ועתה הוא מגולה, יש בזה פריצות, ומשיכת עין ולב הרואה.

ומה שמביאים ראיה מדכתב הריטב"א, "מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה" (ומתעלמים מהביאור העיקרי ברש"י שגם אותו הביא הריטב"א, ולפיו זו גזירת הכתוב), גם הוא כוונתו שפריעת הראש היא פריצות לאשה ששערה רגיל להיות מכוסה. והיות ודרכן היה לכסות ראשן, ממילא היה בזה פריצות. אבל לימוד הגמ' מכאן הוא על מנהג בנות ישראל דאז, ולא שהשיער הוא פריצות בעצם, שזה אינו נכון כלל כמבואר בכל הראשונים בברכות כ"ד.

והריטב"א כתב זאת בשם רש"י, וככל הנראה היו לפניו דברי רש"י במהדורא קמא, אבל במהדורא בתרא (שלפנינו) שינה רש"י לשונו וכתב "ניוול" וגם שינה סדר דבריו, וכתב שביאור שני עיקר, דהיינו שפריעת ראש היא גזירת הכתוב שכך נהגו בנות ישראל, וכפי שהבין החסד לאברהם בדבריו. ואדרבה יש ללמוד מכך ששינה רש"י לשונו, שאין בזה פריצות אלא ניוול גרידא שמתביישת הסוטה בפריעת שערה, ומכך שמתביישת משמע שהיתה מכוסה מעיקרא, ודרך כל הנשים היה לכסות ראשיהן.

וביאור המושג "ניוול" הוא בושה או צער בגלל דבר מכוער, ולאו דוקא דבר הקשור לצניעות האשה, כדמוכח בחז"ל ובראשונים. במשנה (מועד קטן פרק א משנה ז) איתא "לא תסוד מפני שניוול הוא לה", ומפרש ר' עובדיה מברטנורא: "צער הוא לה", וכן פירשו קרבן העדה ופני משה בירושלמי שם. וכן במסכת נזיר (פרק ד משנה ה) פירש: "דגילוח באשה ניוול הוא", ופירושו שנראית מכוערת. וכן פירש רבינו הלל (על הספרי בפרשת כי תצא), "גילוח הראש ניוול הוא לאשה". ובתוס' יו"ט על הנדון דידן (מסכת סוטה פרק א משנה ה) כתב, "אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים, שאין אשה בושה מפני חברותיה".

ועכ"פ כאשר הריטב"א כתב "פריצות הוא לאשה", אין כוונתו שמראה השיער גורם הרהור אלא שזוהי פריצת גדר, וכדכתב הריטב"א במסכת גיטין (דף מ"ה) "פריצות הוא לאשה כשהיא רגילה בנדרים ומטעמא דפריצות אמרו שלא יהא יכול להחזירה", ופשוט שאין שום קשר בין נדרים לבין הרהורים, ואין חסרון בצניעות לאשה הרגילה בנדרים. אלא משמעות המילה פריצות היא פריצת גדר, וכמו בגמ' בעירובין (דף ס"ד) "שבנות ישראל פרוצות בכשפים", והיינו שפרצו גדר בזה, וכך הבין הריטב"א בגמ' דידן שאם ניוול ובושה הוא לה, ממילא משמע שכל הנשים היו מכסות ראשיהן, ואשה המגלה ראשה היא פורצת גדר.

ומה שמביאים ראיה מרש"י במהדורא קמא שהובא בשיטה מקובצת "אפילו קלתה נמי אסור משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים", אין זה אלא ראיה לסתור, כי יש להוכיח להיפך, ממה שמחק רש"י את הדברים וכתב במהדורא בתרא דברים אחרים לגמרי. אבל בלאו הכי אין ראיה כלל, שהרי פשוט הוא שלאחר שנהגו הנשים לכסות מקדמת דנא, ממילא אשה ההולכת בכיסוי שנראה ראשה בעדו, יש בזה חוסר צניעות. אבל אין זה טעם התורה לאסור מלכתחילה.

כמו כן נראה שמה שהביא הר"י מלוניל והשטמ"ק הוא מהדורא קמא של רש"י, "ואמרינן במסכת סוטה (ח.) היא גלתה לו את ראשה, לפיכך הכהן מגלה את ראשה, אלמא דלא היה לה לגלות את ראשה", וחזר רש"י ותיקן במהדורא שלפנינו "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור", היות ובאמת אין גמרא כזאת. ושם בגמ' סוטה כתוב "היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה... היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה".

וכן העיר הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), וזה לשונו: בסוטה (ח' סוף ע"ב), "היא פירסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך היה הכהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה". ע"ש. וע"פ זה גם כן יש לפרש כוונת רש"י, שכיון שהיא כיסתה ראשה בשיראין להתנאות על בועלה, הכהן היה מנוולה ע"י פירוע ראש. והוה ליה מדה כנגד מדה. ומכיון שנחשב לניוול, אלמא דאסור. וכן משמע בתוס' רי"ד". עכ"ל.

ובחר רש"י בביאורו השני שהוא כעין גזירת הכתוב, כי אי אפשר ללמוד משם איסור, וכי נבוא לאסור להתנאות בסודרין נאין על ראשה, וכן שאר הדברים המנויים שם שעשתה להתנאות על בועלה. וגם מפורש בספרי (פרשת נשא) כדברי רש"י בפירושו העיקרי: "לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן".

ואם תאמר שטעם הכיסוי משום שהשיער הוא פריצות, לא מובן מדוע הספרי כותב שכך מנהג בנות ישראל ותו לא, והעיקר חסר מן הספר. וכן בדברי הגמ' בכתובות ע"ב לא מוזכר כלל ענין זה של פריצות, וגם כאשר שוללת הגמ' את חובת הכיסוי בחצר, היא טוענת שכך הוא המנהג ("לא הנחת בת") ולא טוענת שבחצר אין פריצות, והעיקר חסר מן הספר. וכן תחילת המנהג של כיסוי הראש הוא מאז קללת חוה שתהא עטופה כאבל, אבל אם היה בזה פריצות, היה הקב"ה מכליל את כיסוי הראש יחד עם כיסוי הגוף, כאשר "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג', כ"א).

ומה שהמצאת ראיה מדכתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א') "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה", וכתב על זה המגיד משנה שמקורו בספר המצוות להרמב"ם (מצות לא תעשה שנ"ג) מה שכתב על מצוות "לא תקרבו לגלות ערוה": "שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות", ובהמשך דבריו כתב הרב המגיד "וכבר אמרו ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה", ומזה רצו להוכיח שטעם התורה באיסור פריעת ראש הוא משום קריבה לעריות, כבר העיר על זה הגאון רבי דוד צבי זעהמאן אב"ד דוקלא בספרו מנחת סולת (מצוה קפ"ח): "לא זכיתי להבין איך שייך זה לדין חיבוק ונישוק".

והנה בספר החינוך ביאר מצווה זו, מדכתיב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", ופירושו "כאילו אמר לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה", דהיינו שאסורה כל נגיעה הגורמת לגילוי ערוה, וכן הוא לשון הרמב"ם שם: "כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה", וכדכתב ה"יצחק ירנן" על הרמב"ם שם, "דוקא דרך תאוה שנהנה בקירוב בשר".

אבל אין שום קשר לפריעת ראש, שאיננה פעולה של קריבה ונגיעה, ועל כיו"ב כתב ספר החינוך בהמשך דבריו שם במצווה קפ"ח: "מדיני המצוה מה שאסרו חז"ל בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכוונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל". שכל הדברים הללו אסורים מדרבנן שגדרו גדר, אבל לא יעלה על הדעת לומר שאסורים מדאורייתא משום הפסוק "לא תקרבו", וגם אין הוכחה מזה לאסור לאשה גילוי אצבע קטנה.

וכן העיר הגאון בעל שו"ת בני בנים (חלק א' סימן ל"ט) בענין לחיצת יד לאשה: "בעיקר הערת כבודו תמך יתדותיו בלשון התרגום לספר המצוות (לא תעשה מצוה שנ"ג), שהביא הרמב"ן שם והמגיד משנה בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א', וז"ל: "שנמנענו מלהתעדן וכו' כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות המעמיקות בזימה" עכ"ל, והבין כבודו שפעולות המעמיקות בזימה הן עניין כללי, וכל פעולה המביאה להתקרבות היא בכלל זה... אין דבריו נכונים, כי מוכח מכל לשונות הרמב"ם בפירוש המשניות ובמשנה תורה, וכן מהנוסח שלנו בספר המצוות וכל שכן מהתרגום החדש מן הערבית, שכוונת הרמב"ם אחת היא לאותן פעולות שהן חלק ממעשה אהבה והתעלסות אף שאינן ביאה... ולהוציא פעולות כמו אחיזת ידיים, שאף אם הן פעולות התקרבות כללית, אין להן עניין עם מעשה ביאה".

ובסי' ל"ז שם הביא את לשון תרגום הגר"י קאפח לספר המצוות: "האזהרה שהוזהרנו מהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן ממעשי ההתעלסות".

וכן יש סתירה לדבריך מהרמב"ם עצמו, כי הרמב"ם דיבר על "אחת מכל העריות" ובכל זאת פסק "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש", והכיצד אסר גילוי הראש לפנויה שאיננה נדה משום קריבה לעריות, כשהיא אינה בכלל עריות?

וכן אם נאמר שחוסר צניעות אסור משום "לא תקרבו", כיצד כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ב) שהמגלה זרועותיה או משחקת עם בחורים או מתנהגת כדרך הגויות הפרוצות, עוברת על דת יהודית שהוא מנהג בעלמא שנהגו בנות ישראל, והרי הרא"ש (כתובות פ"ז סי' ט') כתב "ודת יהודית משום 'חציפותא' ומשום חשד זנות הוא דמפסדא", עכ"ל, והמאירי (כתובות עב.) כתב "ואח"כ פירש פרטים שבדת יהודית וכולם ענינים של צניעות, ומתוך שהם דברים של 'פריצות' ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות", וא"כ אסורים משום "לא תקרבו"?

ועוד קשה לדבריך, מדוע נקט הרמב"ם דוקא חיבוק ונישוק ולא נקט פריעת ראש, שלוקה מן התורה?

ועוד קשה לדבריך, מדוע הגמ' בכתובות ע"ב לומדת איסור פריעת ראש מ"ופרע את ראש" ששם הלימוד בדרך אגב, במקום ללמוד מ"לא תקרבו"?

מכל זה נראה בפשטות שאין כוונת המגיד משנה שם לומר שפריעת ראש היא מאיסור "לא תקרבו" או שזהו טעם האיסור, אלא בא לומר שלא תתמה כיצד חיבוק ונישוק בעריות הוא איסור דאורייתא אע"פ שלא בא עליה ממש, שהרי אפילו פריעת ראש באשה נחשב לאיסור דאורייתא.

ופשוט שאע"פ שיסוד המנהג שאשה אינה פורעת ראשה הוא מקללת חוה, אבל לאחר שפשט המנהג הפך זה לענין של צניעות, ככל טפח הרגיל להיות מכוסה, שאם מתגלה יש בו פריצות. וכיוון שהוזכר בתורה באגב, נחשב זה לאיסור דאורייתא (ואע"פ שאין הכרח לזה, וכן דעת תרומת הדשן שלפי הרמב"ם פריעת ראש היא איסור דרבנן, ומכונה דת משה כי רמוזה בתורה).

ומה שמביאים ראיה מדכתב הרא"ש (כתובות פרק ז' סימן ט') ענין פריעת הראש, ואחר כך כתב משום חציפותא ומשום חשד זנות, זהו זיוף, כי כל דבריו אמורים לגבי דת יהודית שהיא מדרבנן, ופתח ב"איזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע", וכוונתו כפי שביארה הגמ' שיוצאת בקלתה, שהוא טוב מדאורייתא אך מדין דת יהודית אינו מספיק, וסיים "ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה", וכל זה דרבנן ואין לו קשר לטעם התורה.

ומה שמביאים ראיה מדכתב בספר מעלות המדות (פרק ט') "ופרע את ראש האשה, ואמרו חז"ל מכאן לבנות ישראל שלא תצאנה בפריעת הראש, שכן שערות האשה דבר פריצות וערוה ומרגילים את האדם לידי הרהור ותאוה", הרי לאחר מכן הוא כותב את אותו הלשון על דת יהודית שהוא מדרבנן: "וכן האשה שטווה בשוק, הוא דבר פריצות... שמא יתאוו לה ותבוא לידי עבירה". ואין כוונתו לטעם התורה אלא דיבר לפי המציאות העכשווית שמנהג ישראל לכסות, וכאשר מתגלה השיער הוא מביא את הרואה לידי הרהור.

וכל זה אינו אלא לרווחא דמילתא, על מנת לצאת ידי חובת כל הראשונים והאחרונים. אבל גם אם נניח שיש שניים או שלושה ראשונים הסוברים שטעם התורה לאסור גילוי הראש משום שהשיער הוא פריצות בעצם, עדיין רוב הראשונים חולקים ע"ז וסוברים שזה תלוי ברגילות, ומשום הכי התירו לבתולות לגלות שערן, והתירו השיער שחוץ לצמתה, וכן ברש"י בפירושו העיקרי משמע שגילוי הראש הוא גזירת הכתוב.

וכן הובא בספר "תפארת אבות" (פניני האור לציון, חלק שישי עמ' ל') מהגרב"צ אבא שאול זצ"ל: "לתלמיד שתמה על דבריו מצד שפאה מושכת עין, הסביר רבינו שחובת כיסוי ראש לאשה אינו משום "לפני עיוור" שיש לאנשים יצר הרע ומביאה אותם ח"ו לידי הרהור, שכן לפי זה גם בתולות יהיו חייבות לכסות ראשן, אלא דין מיוחד הוא באשה שנישאת. ולכן אף שיש לשמור על הצניעות הראויה לבנות ישראל, אבל הקובע מה נחשב פרועת ראש אינו מה צנוע או מביא להרהור, אלא אם זה שער ראשה או לא".

וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ז' סי' פ'): "אודות השאלה שנתקבלה אתמול, אם אשה שאין לה שערות יש [לה] חיוב כיסוי... הנה ילפינן [כיסוי ראש] מדכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ובספרי ופרע וכו' לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ובמדרש רבה ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות, הרי שעיקר הקפידא שהראש יהיה מכוסה, והדיון בפוסקים הוא אם גם על השערות יש קפידא לכסותן כגון השערות שמחוץ לצמתן שיוצאות מהכיסוי, אם זה מדינא דגמ' צריכין לכסות או רק ע"פ הזוהר.

ומסתבר מאוד שאפי' בדברים כמו אלו לא דרשינן טעמא דקרא ולומר שעיקר מה שהקפידה התורה הוא משום צניעות כי השערות הם עיקר היופי של האשה, ובאשה קרחת הכיסוי מוסיף יופי וחן, לכן אין חיוב כיסוי. אלא אין לך מה שאמרה תורה, והרי אנו רואים שבפנויה אפי' היא ערוה אין [בה] דין של כיסוי הראש". עכ"ל.

ומבואר כדבריו במדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".

ציטטת אותי רק עד מה שכתבתי "וכפי שהארכתי בבגדי קודש", והשמטת את מה שכתבתי "ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה)" [שזה בעטרת קודש בעמ' קכג והלאה].

הסיבה להשמטתך פשוטה - כי שם דחיתי מכל וכל את דבריך שהעתקת והדבקת בשנית לכאן.​

 

[א. כהן]

תמהון פירושו שמעורר הרהור, וכוונתו שמעורר הרהור דוקא במחובר, וגם זה משום שליטת הקליפה, ואולי כוונתו שהאיסור גורם ההרהור, אבל בתלוש שאין איסור, אין הרהור.

כבר התבאר לעיל, שלא האיסור גורם ההרהור, אלא להיפך ההרהור גורם האיסור, ולכן לא שנא מחובר לא שנא תלוש.

 

[א. כהן]

"כבר כתבו הראשונים ששאני התם שרגיל בזה"... למרבה ההפתעה והתדהמה, הראשונים כתבו כן גם לגבי שיער (וגם לגבי קול ושוק, רק שאין כאן מקומו). וא"כ לא צריך "ללמוד שיער מפנים"...

הראשונים לא כתבו כן לגבי שיער בעניין הזה של היתר ליציאה לחוץ, אלא להיתר ק"ש כנגד זה, וכבר ביארתי היטב את החילוק בין הדברים בבגדי קודש (פרק ו) ובעטרת קודש הנ"ל.

ורק מפניה היה מקום ללמוד, כי הוא מותר אף בגילוי לחוץ, ועל זה כתבתי שא"א ללמוד שיער מפנים שכמו שבפנים מועיל רגילות אף לגבי יציאה לחוץ כך גם בשיער.

ולגבי שוק, אף אחד מהראשונים לא כתב שהוא תלוי במנהג. גם לא האגודה. וכבר הארכתי בזה בבגדי קודש פרק ו' וכן בעטרת קודש. עי"ש.​

 

[א. כהן]

ואדרבה, כפי שכתבתי לעיל, משמע מהגמ' ששערה פחות הרהור מפניה.

לא יודע למה אתה מתכוין, עכ"פ הגבתי על כל מה שכתבת לעיל.

 

[א. כהן]

ומה שכתבת שאי אפשר, אפשר ואפשר, והיו מקומות בזמן חז"ל שכיסו פניהם (עיין שבת פ') וכן במשנה מובא שבנות ישראל שבארצות ערב יוצאות רעולות.

חבל שלא הלכת יותר רחוק לשאול ש"אפשר" ומצינו גם מקומות שלא דרים עם הנשים שלהם כלל, ומושיבים אותן בקריה בפני עצמה... כמובא בחובות הלבבות (שער הביטחון פרק ד). עי"ש. [ואמנם הם לא עשו כן מצד צניעות, כמבואר שם, אבל סו"ס "אפשר"].

ולגופו של עניין, מה שיש מדינות ערב שמכסים את פניהן, ויתכן דאינן מרגישות בזה קושי והכרח לגלות, אין זה מגלה על הכלל, כי באופן עקרוני זה כן קשה לכסות את פניה, ולכן לא הטריחוה עד כדי כך.

ודבר זה לא אני המצאתי, אלא כתבו הצמח צדק (בשער המילואים, שו"ת סי' מה. וכן בחידושיו על ברכות פ"ג מ"ה אות ג): אלא שפניה ידיה ורגליה התירו מפני דלא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות. ואע"פ שיכולה לילך עם כיסוי באופן שרק עיניה יהיו מגולות (וכמו שמצינו באמת שממידת הצניעות לילך כך, כמובא בשבת סה. ובפירש"י שם), מ"מ זה ודאי טירחא מילתא, וגם שלא יצחקו הגוים עליהם. ע"ש. והביאו בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' צג אות ז). ע"ש. וכן הובא בשו"ת קנה בשם (ח"ג אהע"ז סי' קו). ע"ש. וכ"כ בספר שיחות ערבות (להגר"נ לעווינסקי, תרפ"ד, עמ' מא). ע"ש. וכ"כ הצניעות והישועה (פ"ג אותיות יז-יט). ע"ש. וכיו"ב מצינו במאירי (סנהדרין יט.), שכתב: "לעולם תהא אשה נזהרת בכל כוחה שלא להכשיל בכל צד שאפשר לה להיזהר".​

 

[א. כהן]

לא דיברתי על הישכיל עבדי אלא דיברתי על הרב רצאבי שכתב "לפי המציאות שהיא כאלף עדים שלא זו בלבד שבאים לידי הרהור, אלא יש המגיעים אף לידי ערעור", ולכן כל מה שכתבת מיותר.

אבל הרב רצאבי כתב את דבריו על הישכיל עבדי, שכתב ש"בתלוש אין הרהור". אבל מה שלמדת משיער הבתולות לשיער הנשואות כאשר רגילים בו, זה לא עלה על דעתו, כי אין לזה קשר, וכפי שהארכתי בעטרת קודש הנ"ל (עמ' רלד והלאה).

 

[א. כהן]

נגיע לשם ונתייחס לדברים. ברור ופשוט שאתה טועה, וכן האחרונים למדו מהם הלכה למעשה לגבי יציאה לרה"ר והמוחש לא יוכחש.

וגם אם היית צודק, הרי אחרי כל הפלפולים והבלבולים, הראשונים כותבים דבר פשוט - אין הרהור בשיער שרגילים בו. ממילא לא יתכן לאסור שיער שרגילים בו מחמת "הרהור".

"ברור ופשוט שאתה טועה" "הראשונים כותבים דבר פשוט"... על זה גופא הארכתי שם, וכתבתי דברים ברורים ומוכרחים שאתה טועה בזה בהבנת דברי הראשונים הללו.

 

[א. כהן]

ושוב אתה פותח בהצהרה בומבסטית על "הוצאת דברים מהקשרם", אבל בהמשך דבריך מתברר שההצהרה ללא כיסוי כלל, רק הוצאת את דבריי מהקשרם תוך פלפול מביך. הרי הם כותבים שהאיסור גורם את ההרהור, ממילא אם אדם רואה פשקוויל צבעוני הכותב בשם כל הרבנים מאז מתן תורה ועד היום שאסרו פאה מדאורייתא, מושרש אצלו האיסור (כמו כן אם שומע דרשה חוצבת להבות), והאיסור מביאו לידי הרהור, כאשר רואה אשה ההולכת עם פאה ומדמיין שהולכת כך באיסור כדי להחטיאו.

אבל אם אדם היה לומד את הסוגיא בספרי המתירים (שהעלימו ממנו) ומבין שהדבר מותר בשופי ואף הידור מצווה לדעת פוסקים רבים, ממילא לא היה בא לידי הרהור כלל, כשם שהוא לא מהרהר ברווקות שהוא רואה.

ומה שהמצאת בשמי ש"הוא מדמיין שיש בזה הרהור", לא כתבתי דבר כזה. והפוסל במומו פוסל - הוצאת את דבריי מהקשרם.​

כתבת: "אדם שהושרש אצלו האיסור, נכנס לדמיונות שאשה זו חובשת פאה ועוברת על איסור חמור כדי להחטיאו, ומזה נגרם ההרהור (וכל המפרסם איסור, גורם לזה בעקיפין)". ועל זה הבאת את האז נדברו ועוד.

ועל זה הגבתי שהאז נדברו לא התכוין לזה, אלא שיש בזה איזה "עניין רוחני" - שאחרי שיש 'איסור עצמי' [מגזירת הכתוב] לכסות את הראש, ממילא יש בזה הרהור, אבל אם הוסר האיסור עצמי כגון שכיסתה את ראשה במאן דהוא, אפילו בפאה נכרית, ממילא הוסר גם ההרהור. עי"ש.

ומה שכתבת על זה:​

גם בשם הגר"ב זילבר כתבת דברים מוזרים, המצאת סברות הזויות בשמו (בפאה נכרית הוסר ההרהור כי יש בזה ענין רוחני...) כאשר הוא כותב דברים פשוטים - בנכרית מסתפק המשנ"ב ואע"פ שרגילה לכסות, ומה ההבדל בין שיער לשיער? וכן כתבו גם שו"ת רבי עזריאל, והגר"א פרץ לגבי בתולות.​

כנראה לא עיינת אלא במילה או משפט מדבריו, אבל כשתעיין בכל תשובתו שם, תראה שמה שקראת להם "דברים מוזרים" ו"סברות ההזויות" זה לא אני המצאתי, אלא האז נדברו עצמו, דשם קודם וסמוך למה שהעתקת משמו, כתב האז נדברו וז"ל: ואודות הטענה הלוא במקומות המכוסים החמירו יותר כמבואר בעומדות על הכביסה וממילא נסתר  קצת טענות שלנו הנ"ל (עי' בבגדי קודש עמ' סח סוד"ה דברים בביאור כוונתו בדבריו אלו), י"ל דגם בענין ההרהור יש הבדל בין גילוי בשר ממש ובין תמונה או גרבים הדומה לבשר, וכעין מ"ש הפמ"ג לענין פאה נכרית דיש בזה ענין רוחני, כיון דמכסה בפאה ומתקיים ופרע את ראש האשה, גם הרהור אין בזה כמו בשערות מגולות. עכ"ל.

וכפי שכתבתי לעיל, בכל זה הוא לשיטתו דלעיל שסבר שיש כאן "גזירת הכתוב" לכסות – מקרא ד"ופרע את ראש האשה", וממילא נהיה 'איסור' עצמי לגלות שערותיה, ורק 'בנוסף' יש דבר 'צדדי' - ששערותיה 'גם' גורמות הרהור, ולזה כתב כאן את דבריו אלו – שכל מה שמתווסף הרהור זהו רק כשיש את ה'איסור' שבו, הלא"ה אין הרהור, כלומר שרק כאשר שערותיה עצמן או הגוף עצמו גלוי - שאז יש את האיסור עצמי האמור לעיל [שהוא גזירת הכתוב לשיטתו] - ממילא נספח לזה 'גם' הרהור, אבל אם אין את האיסור עצמי הנ"ל כגון ש'מכוסה' בפאה או בגרביים בצבע גוף או שהוא 'רק' תמונה וכד', ממילא לא נהיה בזה הרהור. אך הנה מלבד שדבריו מוכחשים מהמציאות, ואינן אלא דברי נביאות. זאת ועוד, שכבר כתבתי לעיל שאין כאן 'איסור עצמי' כלל, דהא אין שום ציווי בתורה "ואשה לא תגלה את ראשה וגופה" שתוכל לומר שזה איסור עצמי [וגזיה"כ], אלא 'כל' החיוב כיסוי בראש ובגוף אינו אלא 'רק' מכך ש"גילוי השיער והגוף הוא פריצות" [דחזינן בסוטה ששיער וגוף הוא פריצות], וא"כ נפל יסודו, דהא לפ"ז כמובן לא שייך כלל לומר כדבריו הנ"ל שההרהור נובע רק אם קיים גם 'איסור' עצמי, דהא אין כאן כלל שום איסור עצמי, אלא כל כולו של החיוב כיסוי נגזר 'רק' מכח הפריצות שבו כנ"ל, ונמצא שההרהור הוא מחמת עצמו ולא קשור לאיזה איסור, ומעתה גם כיסוי הדומה לשיער או לגוף לא יציל ולא יועיל כלל. וזה ברור.

ולדבריו יוצא שחלילה מותר לצפות בתמונות וסרטים של נשים וכדומה, בין צנועות ובין אם חשוף חלקים מגוף האשה, דהא כתב שכל ההרהור נובע רק כשקיים איסור עצמי של חיוב כיסוי גופה, וכנ"ל, והרי בתמונות ליכא 'איסור עצמי' כמובן דהא לא שייך בהו קרא ד"ופרע את ראש האשה" דלאו בני אנוש נינהו [ואף שהמצולמת היתה חייבת באיסור עצמי כאשר נצטלמה, מ"מ השתא מיהא דזה תמונה בעלמא ליכא איסור עצמי והוסר ה'עניין הרוחני' שכתב]. ובאמת כך הוא לשונו: "דגם בעניין הרהור יש הבדל בין גילוי בשר ממש לבין תמונה" וכו' – מצד העניין רוחני כפי שהמשיך. ומוכח דמתיר להסתכל בתמונה, דכבר אין בה פריצות משום שאין בה את העניין רוחני האמור. ובאמת שבדבריו בחלק י סי' לה מבואר שגם איהו לא מתיר אלא בתמונה צנועה (שלא נראים בה אלא מקומות המגולים כפניה ידיה ורגליה), אבל לא בתמונה של פריצות, ע"ש, ואילו כאן מתיר יותר מזה [ע"פ הסברא של "עניין רוחני"] - שהרי מיירי על מקומות המכוסים וכמפורש בדבריו. ודבריו ז"ל מרפסין איגרי טובא.​

 

[מושב טוב]

אתה יכול לעשות חיפוש בפורום דידן או בפורום לתורה, במילה ''פאה נכרית'' ותוכל לקרוא עשרות הודעות שלו

התכוונתי למשנה סדורה בדווקא ולא חיפוש אחר הודעות.

 

[א. כהן]

בכל אופן, מה שהמצאת שיסור האיסור בראשונים מצד פריצות - לא מיניה ולא מקצתיה, ולפי זה אין שום הבנה לדברי הראשונים בחילוק בין שיער שרגילים בו לבין שיער שלא רגילים בו, ומדוע חז"ל בברכות מביאים פסוק משיר השירים במקום פסוק מהתורה שמבואר בו שגילוי שיער הוא פריצות (לשיטתך), גם בחז"ל אין זכר לזה שטעם איסור גילוי הראש הוא משום פריצות אלא מבואר להיפך, שהמנהג החל מקללת חוה, ואדרבה בגמ' כתובות וכן במדרשים משמע שזה גזירת הכתוב, כמו כן שיער צמתה הגלוי ושיער שחוץ לצמתה שהתירו הראשונים סותר במישרין את ההמצאה שלך (ולכן אתה עושה כל טצדקי לפרוך אותה, ואין לאל ידך).

אתה כותב עלי "מיחזור טענות" ומיד ממחזר את טענותיך ופלפוליך המביכים שכבר השבתי עליהם?

 

[א. כהן]

והנה ראיה פשוטה מהגמ' סוטה דף ח'.

איתא בגמ': "מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה בה מדדו לה. היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, לפיכך ציפורניה נושרות. היא חגרה לו בצילצול, לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה, לפיכך יריכה נופלת. היא קיבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה".

והמעיין יראה שסדר העונשים הם לפי סדר ההתרחשות בפועל של המעשים: בתחילה עמדה בפתח ביתה להיראות לו, כשראשה מכוסה בסודרין נאין, פניה מקושטות ועיניה כחולות, ושערה קלוע יפה. לאחר מכן רמזה לו באצבע להיכנס לביתה, לאחר מכן הורידה בגדיה ונשארה רק עם צלצול (חגורה קטנה של פרוצות, ראה מדרש רבה אסתר ג', רש"י עירובין דף ק"ג, ומהרש"א שבת דף ס"ב), ולאחר מכן פשטה ירכה וכו' ועשתה מעשה.

ונמצא א"כ שבטרם רמזה לו להיכנס לביתה, עמדה בפתח ביתה כששערה קלוע וראשה מכוסה בסודר, ולא מובן כיצד עמדה בפתח ביתה כששערה קלוע, והרי בפשטות מדובר ברשות הרבים וחייבת לכסות ראשה. וכן לא מובן כיצד נראתה לנואף קליעת שערה, אם ראשה היה מכוסה בסודר נאה.

ומכאן הוכחה על המנהג הפשוט בזמן חז"ל, להוציא צמה קלועה מהכיסוי ברשות הרבים, מנהג שהיה נוהג מזמן מתן תורה ועד ימינו אנו בארצות המזרח וכנ"ל. מה שסותר במישרין את כל ההמצאות על "פריצות נוי השיער שאסרה התורה"...

לא מדובר ברשות הרבים, אלא בפתח ביתה לכיוון חצר או מבוי וכדומה, כפי המצוי שהיה בזמנם. ושם מותר לילך עם קלתה, שנראים חלק משערותיה, וה"ה הצמות.

ועוד, שגם ככה מדובר באשה שנחשדה בזנות, ואיני יודע עד כמה ניתן להביא "ראיה" מאשה כזו.

וכן ראיתי בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' נג) שבהתחלה הבין כמוך, ואח"כ כתב לדחות, וז"ל: והך דסוטה 'היא קלעה את שערה' - היינו דמנהגה היה כן אבל לא התרה אותה ע"ז ובעוברת הדת צריכה התראה. עכ"ל. עי"ש בכל דבריו דמבואר ממנו שאה"נ זה באיסורא.

[וארחיב בדבריו מעט: בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' נג) כתב דעל כרחך הך דקלעה את שערה לא עברה בזה על דת יהודית, דבעברה על דת יהודית שוב אינה שותה (סוטה כה.) דהרי בלא"ה אסורה עליו. עכ"ל.

ולא כ"כ הבנתי מה הוא התכוין להביא מהגמ' בסוטה שם, ששם הגמ' לא דנה אלא האם מה שעוברת על דת יהודית אין לה כתובה, זהו דוקא אם התרה בה לפני כן או גם אם לא התרה בה. והרי בין כך ובין כך, לא מדובר על מי שנסתרה ומשקים אותה וכו', ומהיכא תיתי שאם היא כזו שעברה על דת יהודית שוב לא משקים אותה גם אם תיסתר?

ואם תרצה לומר שכוונתו רק לומר שזאת העוברת על דת יהודית, כבר נאסרה עליו מצד עבירה זו, ואין צורך להשקות אותה לאסור אותה מצד אחר, א"כ היה צריך להביא מהגמ' בכתובות (עב.) שהעוברת על דת יהודית תצא בלא כתובה, ומה הקשר לגמ' בסוטה כה.? (ואולי לא הוא ציין את זה).

ועוד, דגם עצם מה שכתב שעי"ז שעברה על דת יהודית אז כבר "נאסרה עליו", לכאו' אינו נכון אלא אם ירצה לגרשנה - פטור מלהביא לה כתובה. אז למה שלא תשתה כדי לבדוק אם 'נאסרה' עליו? (מיהו כמדומני שזה מחלוקת ראשונים האם עוברת על דת יהודית נאסרה או לא, וא"כ אפשר דס"ל כהראשונים שנאסרה, ואפ"ה ס"ל שזה דוקא כשהתרה בה כדאיתא בסוטה כה.).

עכ"פ בהמשך דבריו כתב המהר"ץ חיות לדחות, וז"ל: והך דסוטה 'היא קלעה את שערה' - היינו דמנהגה היה כן אבל לא התרה אותה ע"ז ובעוברת הדת צריכה התראה. עכ"ל.

כלומר, דאה"נ זה גילוי אותן קליעות היה באמת באיסור, ומה שאפילו הכי משקים אותה, משום שעל הדת יהודית לא היה התראה.

וגם רואים מדבריו שכל הכרחו של תחילת דבריו שחשב שזה בהיתר לא היה אלא מצד הגמ' בסוטה, אבל מצד עצמו אין ראיה ואה"נ אפשר לומר דהוי באיסורא].

וגדולה מזו כתב הגאון בעל היפה מראה על הירושלמי, בספרו יפה עינים (נדפס בשנת שצ"א, פרשת במדבר דף קיד ע"ד), שאותו גילוי קליעות שיער שעשתה בפתח ביתה הוא מעשה איסור אפילו בבית לבעלה, וביאר שעשתה האשה את הדברים מן הקל אל הכבד באופן של העזה גוברת והולכת. עי"ש. והגם שזה נגד תלמוד דידן שבבית מותר גילוי ראש (כתובות עב:), מ"מ שמעינן מיהא שאין הכרח כלל להעמיד את אותו גילוי צמות שעשתה אותה חשודה בפתח ביתה שזה היה בהיתר, וא"כ גם אם אנן ננקוט דבבית מותר, בחוץ מיהא אסור.​