הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

באנר
המשמעות היא שגם אם תאמר שבחוץ כיסו את ראשן וגופן באיזה כיסוי שתרצה, עדיין בביתן היו הצמות גלויות לכל דיכפין, כל אורח מבקר ובני הבית שאינם רשאים לראות את שערה (כגון חתנים ונכדים).

ולטעמיך? הרי מכיון שבחוץ הצמות היו מכוסות לחלוטין, אם כן גם לשיטתך שאין זה מדינא, סוף סוף הדבר אמור לכאורה להביא הרהור כאשר מאן דהו רואה את זה מגולה בבית, שהרי זה מקום המכוסה בחוץ, אלא מוכרחים לומר ככל מה שכתבתי בזה לעיל. עי"ש.​
 
נהגו, וכפי שרואים בתמונות, והמוחש לא יוכחש.

מגוחך מאד. וכבר דחיתי כל דבריך לעיל. וראה בדבריו של יעקב אוברמאייר בעיתון "המגיד" (טז אייר התרל"ו, עמ' 155 בהערה), שהתלונן על מנהג ה'צמות' בבגדאד שהיו הנשים מגלות אותן בביתן, וכתב שבאשכנז אינו כן. [והתפלא על כך שבבגדאד אינן משגיחים במה שכתב בזה הזוה"ק (פרשת נשא, שהחמיר בגילוי שיער אף בבית), ואילו באשכנז אע"פ שאינן רגילין לקרוא בזוה"ק, אפ"ה נזהרין מגילוי שיער אפילו בבית. ועי' מ"ש בזה המהר"ם אלאשקר סי' לה].

וזהו בדיוק כפי שכתבתי לעיל, שבמקומות שלא הלכו עם הרדיד הגדול ברשות הרבים, לא היו מוציאות צמות לחוץ כלל. וכן אמרו לי כמה מחוקרי נושאים אלו.​
 
וכן כתב הרה"ג רבי מרדכי עבאדי בספרו נופת צופים (מסכת שבת עמ' ל"ח): "ומלבד כל זה, זהו דבר הלמד מעניינו שהנה זאת האשה שיצאה מבית הטבילה ואין שערותיה קלועות, מה לה להתבייש לצאת לרה"ר כך, דאם דרכה ללבוש פאה נכרית שלימה תלבש גם עתה פאה נכרית שלימה, ולא ידעו אם צמותיה קלועות או לא, ואם דרכה לכסות את כל ראשה במטפחת, תכסה גם עתה, ולא ידעו כלום. אלא בודאי מדובר שזאת מכסה את כל ראשה בכיסוי ותמיד צמותיה מגולות, ועתה צמותיה אינן קלועות ומתביישת לצאת כך לרחוב, ועל זה נתן הרב ז"ל עצה שצמותיה יהיו מפאה נכרית".

במחילה ממנו, טעה בזה. בחוץ הצמות היו מכוסות באיזאר, וכפי שהורחב לעיל. ומה ששאל שאם דרכה לכסות הכל בחוץ, תכסה גם עתה ולא ידעו כלום, אין זה שאלה, כי אין הנידון שהיא מתביישת בחוץ, אלא שרוצה להתנאות בפני בעלה (בפרט בליל טבילה כפי שמדובר שם, אבל גם בלי קשר), כדכתב הבא"ח גופיה בכמה דוכתי [עי' בדבריו בשנה שניה פרשת צו אות ט, וז"ל: אם זו האשה נזדמנה טבילתה ליל שבת ואם תטבול מוכרחת להיכשל בכמה איסורים של קליעת שער וכיוצא, כי היא אשה חדשה ומוכרחת להתקשט "לפני בעלה", ע"ש, וכעי"ז בספרו בן יהוידע (עירובין ק:) בזה"ל "שיהיה שערה קלוע כדי שתתנאה בעיני בעלה". וראה בזה לעיל] וכפי שהבאתי לעיל - ולכן רוצה לשים צמות העשויות מפאה נכרית במקום צמותיה הקלויות, מכיון שבבית זה גלוי לפני בעלה וכאמור. [תדמיין לעצמך שכל השבוע הוא רגיל לראות אותה עם צמות נאות יוצאות מהכיסוי, ובדיוק בליל טבילה היא ללא צמות כלל].

ועכ"פ גם הוא הבין שם את הדבר הפשוט, שגם אם היו מקומות שנשים גילו את ה'צמות' וכן פאה נכרית של 'צמות', אין ללמוד מזה כלל לפאה נכרית 'על כל הראש', אלא מה שמותר מהשערות המקוריות מותר גם בפאה נכרית, ומה שאסור מהשערות המקוריות אסור גם פאה נכרית, וכפי שכתבתי לעיל. וז"ל: הנה ראינו ש'צמות קלועות' (היוצאות מהכיסוי) גם של האשה מותר [וטעה בזה, וכנ"ל, אבל גם לשיטתו המשיך:] ובודאי שיהא מותר פאה נכרית 'לצמות קלועות', ואין מזה ראיה לפאה שעל כל הראש, שהרי אסור לה לצאת בשערות שלה. עכ"ל.

אגב, שים לב שה'מקורות' שלך הם ממי שכתב ב'סברא' בעלמא על מציאות שאינו מכיר, ו'דיוקים' שאין בהם ממש מתמונות כאלו ואחרים [שכבר הופרך הכל לעיל] וכדומה, ואילו אני מביא מקורות מ'מציאות', דהיינו ממי שהיה שם בבגדד [הבא"ח גופיה, רבי שמעון אגסי, יעקב אובראמייר] ובג'רבא [כן שאלתי גם את רבי ישראל כהן עורך 'אור תורה' וכן את הרב מאדאר (בנו של הרב מסעוד מאדר בעל שו"ת מים טהורים, ואביו של הג"ר אליהו מאדאר שליט"א), סבתא שלי, וכן דודה של סבתא שלי, שיחיו, שכולם ילידי ג'רבא, ולא היו שם שנה או שנתיים (שתוכל אולי לומר שלא זוכרים כל כך) אלא חלקם עשר שנים וחלקם עשרים ויותר שנים, וכולם אמרו לי פה אחד באופן ברור ומוחלט שברשות הרבים לא היו רואים כלל את הצמות, אלא הן היו מכוסות תחת הכיסוי הגדול הלבן הנקרא 'ספסארי' הנ"ל, וכפי שהורחב לעיל. ודודה של סבתי אמרה על כך ש"זה לא בא בחשבון בכלל"]. וכן מגדולי החוקרים של יהדות בגדאד [אברהם בן יעקב, ור' יעקב זמיר שיחי'].​
 
בחיפוש קליל מצאתי שכן כתב יעקב יהושע בספרו "ילדות בירושלים הישנה" (עמ' 34): "נשים שעלו ארצה מהבלקן שמרו על לבושן עוד שנים רבות... משנישאו שמו על ראשיהן את ה"יאזמה" שמתחתה בצבצו קצותיהן של הצמות".

ומעל זה כשיצאו לרשות הרבים, לבשו כעין שאל, שחור, המכסה את ראשיהן עד הכתפיים, וכמו שהמשיך שם: "נשים לבשו מעילים ארוכים ושחורים, ואת ראשיהן כיסו ב"פישו" שביס שחור מעשה תחרה, שהגיע עד כתפיהן".

וכ"כ שם בעמ' 124, וז"ל: "קושרות על ראשיהן את ה"יאזמה" – מטפחת ראש דקה שכיסתה חלק ניכר משערן השחור והיפה, תולות על כתפיהן את "השאל" (צעיף) ומושכות אותנו בידינו אל הרופא". עכ"ל.

וכן כתב עוד בספרו חלק א (עמ' 92), בזה"ל: לכבוד החג לבשו אמותינו שמלות יפות וכשיצאו לבקר שמו עליהן את ה"שאל" או ה"פישו" השחור, אשר כיסה את כתפיהן ואת ראשיהן, חן רב נסוך היה עליהן שעה שצעדו מתונות. וכו'. עכ"ל. ואח"כ חזר לבאר את הכיסוי הפנימי, היאזמה, שהיא מטפחת הראש, וממנה יצא "תלתל" או שניים ש"בציבצו" החוצה, ואצל צעירות שני צמות שדמו לשני נחשים התלויים להן על הגב. אבל כאמור כשיצאו, שמו עליהן את השאל או הפישו וכדכתב להדיא.

והכי נמי מסתברא דלא יצאו עם ההיא "יאזמה" בגלוי ברשות הרבים, שהרי כתב שם ש"על הכל יפה במיוחד היתה היאזמה, זו המטפחת הצבעונית הדקה שכיסתה את הראש שבשוליה הבריקו הגדילים הצבעוניים רבי החן. ביאזמה זו באו לידי ביטוי גינוני התקשטותה של האשה, ממטפחת זו נשתקפו מאוויה ורגשותיה... ה"יאזמה" היתה בלי ספק ה"מחשוף" המושך והמגרה ביותר של אמותינו". עכ"ל. ובודאי שלא יצאו עם ה"מחשוף המושך והמגרה ביותר" לרשות הרבים... [ומה שסיים שם: מה אהבתי לראות את היאזמה על שערותיה השחורות והמתולתלות של אמא שהיתה מקפידה בטיפולה בשעה שהופיעה לפני בעלה "ומכל שכן לפני זרים", בודאי אין הכוונה בפני "גברים" זרים, דהא גם אם תתעקש ש"מותר" לשים לגלות צמותיהן בפני גברים זרים, בוודאי לא שייך "להקפיד בטיפול" הצמות היטב במיוחד לפני גברים זרים יותר מאשר לבעל שיהיה שייך לכתוב על זה שהיא "היתה מקפידה בטייפולה" בשעה שהופיעה לפני בעלה ו"מכל שכן" לפני זרים... ועוד שאם נאמר כן הרי הנהגתם סותרת את עצמה מיניה וביה, שכשיצאו מהבית חבשו שאל על היאזמה, ובשעה שהיתה עם זרים הורידה אותו? אתמהה. אלא הכוונה בפני חברותיה ונשים שבאו לבקרה וכד', שאז היא היתה מקפידה טפי להיראות יפה בפניהן כדרכה של אשה].

ובדור מאוחר יותר, כתב שם (בחלק "הבית והרחוב", עמ' 35) ש"גם לאחר שנישאו לא בנקל השלימו עם הצנעת הצמות כפי שמקובל היה [ומפורש שהאמהות היו מצניעות את הצמות, כנראה על ידי השאל או הפישו וכדכתב לעיל, והצעירות שנישאו התחילו לאט לאט להקל ראש בזה], חוששות היו שמא יתן הבעל עינו באשה אחרת המגלה שערותיה (לגמרי, כפי המצוי באותו הזמן כדלהלן). לפיכך נמצאו נשים שחשפו את "קצות" צמותיהן. למעשה רק נשי רבנים ובעלי בתים הקפידו על כיסוי השיער. ואם במקרה היה השער גלוי בבית בשעה שהיו שקועות בעבודה [אף אצל אותם נשים שבחוץ היו מכסות], הרי בהיכנס גבר זר מיד חיפשו את היאזמה ועטפו בה את ראשן". עכ"ל.​
 
ודבריו זהים למה שכתב יצחק זאלקינד בספר זכרונותיו (נפטר בתש"א) כנער חב"די על מראה נשות ירושלים בשנת תרנ"א לערך, בזמנו של הבן איש חי: "את היאזמה (מטפחת הראש) היו לובשות הנשים הספרדיות הצעירות באופן שקצות קווצות צמותיהן היו גלויות, וכן שיער הרקות מעל למצח".

לא יצחק זאלקינד כתב את זה, אלא העורך של ספרו (זכרונות, עמ' 102) כתב זאת [בהערה], ששמו יוסף ריבלין (וכדחתם: י.ר.). אבל יצחק זאלקינד עצמו כתב שם [למעלה] "נשי ירושלים היו צונפות מטפחות על ראשן הנקראות "יזמה", שכסו בהן את כל הראש וגם חלק מהמצח".

ובהערה כתב יוסף ריבלין הנ"ל שהנשים הספרדיות "הצעירות" היו לובשות את היאזמה הזו באופן ש'קצוות' צמותיהן היו גלויות וכן שיער הרקות מעל המצח, וכן נשי האשכנזים "המתקדמים" כבר היו לובשות גם הן כך, כנגד זה היו הזקנות מכסות כל ראשן במטפחת ומהדקות אותה במטפחת כעין מצנפת", עכ"ד. וכנראה היה זה בזמן שהתחילה ההידרדרות כידוע. [ועיין לרבה של ירושלים רבי יוסף בורלא זצ"ל, בשו"ת וישב יוסף (נדפס בשנת תרס"ה, יו"ד סי' א, דף י ע"ג), שכתב וז"ל: הני נשי דפרצו גדר להיות פרועי ראש הגם כי הן בעין רובא דעלמא שערן נגלין ברוב המדינות, לא משום זה נתיר וכו', ואפי' פעיה"ק ירושלים ת"ו מקום המשפט, שמה הרשע, הני נשי פרוצות הנה סרו מהן מסוה הבושה וגילו את שערן, וגדולי הדור כבשו פניהם בקרקע ואין בידם למחות וכו'. ע"ש].

ובאמת המנהג הקדום בירושלים (לא יודע אם בכולו), הוא ללבוש שאל עד הכתף באופן שלא רואים כלום גם במידה ויש מתחת השאל מטפחת כזו שאינה הדוקה וצמות יוצאות (עי' בספר בטוב ירושלים עמ' נד, ובמהדו"ח עמ' עו. ועוד. ואכמ"ל). ולכן גם אם תתעקש בענין דבריו של יוסף ריבלין הנ"ל שזה היה מימים ימימה ולא רק אצל הצעירות באותו הדור, הרי שמעל זה היה שאל. אבל בזמנינו שאינן לובשות שאל מעל, אין היתר בהוצאת הצמות מהמטפחת.​
 
וכן כתב בספר "היהודים הגרוזים בגרוזיה" (עמ' 92, המחבר נפטר בשנת תרפ"ט) על מנהג נשות גרוזיה הנשואות: "היא לא היתה יוצאת רעולת פנים כנשי הדגסטנים, כמו כן ברחוב היתה מהלכת גלוית פנים. גם את שערותיה לא גזזה אחרי נישואיה, וכל אשה יחד עם יופיה הטבעי היתה מהוללת בצמותיה העבותות ובפאותיה הארוכות והמסולסלות. בימות החול נשאה על ראשה מטפחת צמר או משי... על ראשה 'מצחון' צר ועגול כקשת, עטוף קטיפה מרוקמה ועליו כילה דקה מהודקה בסיכת זהב ומופשלת מאחוריה. צמות עבות וקלועות השתלשלו על גבה, ומשני צדי לחייה פאות ארוכות ומסולסלות, הרחבות מלמעלה והולכות צרות למטה ומגיעות עד החזה".

בעיקרון צריך לחקור את זה יותר לעומק, אבל בינתיים מה שראיתי תמונות משם משנות ה-1900, זה שהיו הולכות עם רדיד וצעיף גדול המכסה את כל סביב ראשה כולל הצמות (עי' בעולמות של טוהר ח"ב עמודים 367, 542-543, 556). אם אחר כך השתנה, והורידו מעליהן את הצעיף הגדול גם ברשות הרבים ועדין נשארו בצמותיהן, אין זה אומר שכך היה הדין והמנהג המקורי.

ובאמת גם ממה שציטטת אין ראיה שהוא תיאר את הלבוש שהתהלכו בו ברשות הרבים, אלא הוא מתאר את הלבוש אשר התהלכו בו בביתם, אבל לא נכנס לאיך שהתהלכו בחוץ בכיסוי גמור שלא יראו את כל הלבוש הנאה שתיאר שם (עי"ש) וביניהם הצמות.

וע"ש בספר עולמות של טוהר (ח"ב עמ' 367): "יהודי גרוזיה הסרבנים שמרו על יהדותם בתוך השממה הרוסית בקושי רב, מוסדות חינוך לא היו, וכל המורשת עברה בתוך המשפחה בלבד, הפעילים הציונים מצאו שם קהילה יהודית שורשית, אולם בקלות רבה קלקלו אותה, לאחר כמה שנים נטשו בחלק מהכפרים את מנהגיהם ובגדיהם המסורתיים, רק בכפרים בודדים המשיכו לשמור בקפדנות על כל ההלכות". עכ"ל.

וא"כ באנו למה שהתבאר לעיל בנוגע לנשות כורידסטן, עי"ש וצרף לכאן.​
 
אדרבה, זו ראיה לסתור.

המקור לכל דברי הראשונים הוא רש"י, בהגמ' שבת (דף ס') שיש מחט ש"אשה אוגרת בה שערה", ופירש רש"י: "שערה היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט, ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה, שלא יראה שערה". ובדומה לזה אמרו בגמ' שם (דף נ"ז) שהיה להם גם "כליא פרוחי", ופירש רש"י: "מצנפת קטנה, לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה, יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה, והן נקראין פרוחי, על שמפריחין ויוצאין לחוץ, ואוגדתן לתחת קישוריה על ידי מצנפת קצרה".

ואם כיסו את הראש יחד יחד עם הצמה הקלועה, לא מובן כיצד יצאו שערות מהמטפחת, בפרט שהיו מכסות בשני כיסויים. ומדוע כל הנשים בכל הדורות שהקפידו על כיסוי ראשן בשלימות, לא היו צריכות למחט הנ"ל ולא למצנפת הנ"ל. כמו כן גם אפשר לראות בימינו שאצל הנשים החובשות מטפחת לא יוצאות שערות מהמטפחת בלא כוונה, אלא רק מצוי שהמטפחת מחליקה לאחור ונראה הראש עצמו, או שנראה שיער הצדעים.

פיטומי מילי בעלמא. המציאות היתה שגם כשמכסים במטפחת עדיין לפעמים רואים מעט שיער בצדדים או מאחורה וכד', וכדכתבו כמה וכמה אחרונים:

עי' בחתם סופר בתשובה (או"ח ח"א סי' לו), וז"ל: שמלבד כובע שעל ראשה, עוד יש לה 'צמת' – בגד המצמצם השער שלא יבצבצו לחוץ, ומ"מ אותן מעט שאי אפשר לצמצם כתב רשב"א שהיוצאים מהצמות אינם ערוה לגבי בעל דרגיל בהן ומותר לקרות ק"ש כנגדן. עכ"ל.

והביאו לדינא המשנ"ב (סי' עה סקי"ד), וז"ל: השערות של נשים שרגילים לצאת מחוץ לצמתן. רוצה לומר, שמלבד כובע שעל ראשה יש לה 'צמת', והוא בגד המצמצם השער שלא יצאו לחוץ, ואותו מעט שאי אפשר לצמצם ויוצא מהצמת על זה מקל הרשב"א. עכ"ל. וכן הוא בסק"י "שער היוצא מחוץ לצמתן וכו' מעט מן המעט חוץ לקשוריה".

וכן דייק בספר מטעי משה שבתוך ספר פרדס הבינה (תרט"ו, דף עב ע"א), וז"ל: למה להם [לראשונים] להכפיל דבריהם ולומר "ושערה חוץ לצמתה שאינה מתכסה", אחר שאמר "מה שחוץ לצמתה" מה הוסיף בזה שאמר "שאינה מתכסה"? ולכל הפחות יאמרו "מה שהיא אינה מכסה אותם" דלישתמע מזה שבדעתה ובמנהגא תליא מילתא, אבל בכיוון [ר"ל בכוונה] הוסיפו [זאת] בדבריהם, לגלות בזה שלא יעלה על לב אחר שאמרו "מה שחוץ לצמתה" - אם היא תוציא חוץ לצמתה רוב שערותיה לעשות מהם קליעת שער שרשרות גבלות שיהא זאת מותר, על כן הוסיפו ואמרו "שאינה מתכסה" היינו שאין השער הלז מתכסה תחת הסבכה כי לא תוכל להניח הסבכה והרדיד גם על קדקוד שער [ר"ל קצה השיער], ועל כן אינם יכולים להתכסות, בזה אין שום איסור לחשוש עליהם, אבל לא שיהא מותר לה להוציאן ולגלותן לחוץ. עכ"ל. וכן דייק שם מלשון הרמ"א (סי' עה ס"ב בהגה) שכתב "שיוצאין" מחוץ לצמתן, דהיינו שמעצמן יוצאות כי אינם יכולים להתכסות עם הסבכה.

וכן הבין מהר"ם יונגרייז בשו"ת מנוחת משה (סי' נד), וז"ל: אותן השערות שרגילין לצאת חוץ לצמתן משמע שיוצאין מעצמן בלי כוונה של האשה, כי צמתן היינו שמלבד כובע שעל ראשה עוד יש לה צמת הוא בגד המצמצם את השער שלא יבצבץ לחוץ. עכ"ל.

וכן מבואר כיו"ב כבר בריטב"א להדיא (שבת סד:) "שאינה יכולה לכסות כל כך שערה".

ומכל זה תראה גם שאף אחד לא העלה על דעתו את פירושך המשובש:
ועל כרחך צ"ל שהוציאו צמה, וכך יחד עם הצמה יש שערות בודדות שיוצאות לחוץ, ואת אותן שערות היה צריך לאגוד במחט או במצנפת ולהחזירן לכיסוי.

דזהו שיבוש שאין לו שחר. דמלבד פשט פשוט של רש"י שכתב "שלא יראה שערה", ודאי הכוונה שלא יראה כלל, לא מעט וכל שכן הרבה (צמות וכדומה). [וגם לשון רש"י "שערה היוצא חוץ לקישוריה" בפשוטו מורה על שיער שיוצא ובורח מהכיסוי והקשרים, לא שבורח מה'צמות']. זאת ועוד, הרי רש"י כתב שם (בד"ה טהורה) שהסיבה של הצנעת אותו מעט שיער, הוא מצד "שיער באשה ערוה", ואטו את אותו "שערות בודדות" היוצאות מהצמה הפריע מצד שיער באשה ערוה, ואילו צמות שלימות עצמן לא?... (ולעיל פירשת כיו"ב במה שאמרו "שיער היוצא מחוץ לצמתן", שהכוונה בזה לשערות בודדות שיצאו מהצמה, וראה לעיל שהרחבתי לדחות דבריך בזה, וצרף לכאן).​
 
ומה שהביא הריטב"א שהקפידו על גילוי שיער מועט, פירושו שהקפידו על גילוי שיער מועט של שערות שיצאו חוץ לצמה, כי אע"פ שגילו צמותיהן, לא גילו שיער שאינו קלוע. ועיקר היופי בזמנם היה שיער קלוע, אבל שיער שאינו קלוע היה ביזיון.

אבל הרי אותן שערות בודדות הוקפדו להיתכסות מפני הצניעות וכדכתב רש"י הנ"ל "שיער באשה ערוה" וכנ"ל, ודחוק לומר שעיקר מה שהקפידו את אותן שערות בודדות היה בכלל מפני הביזיון ורק אחרי שהקפידו כן הוי ערוה כי רגילים לכסות, שהרי על "שערות בודדות" כאלו שנבלעים ביחד עם השיער של הצמות ואדרבה הוו ביזיון יותר לפי מה שכתבת, לא נראה שהיו חשים לזה כולי האי יותר מהצמות עצמן... ועוד שפשט הלשון של רש"י ש"האי מחט נמי לצניעות דשער באשה ערוה", משמע שזו מטרתו העיקרית, ולא שמטרתו היא כדי שלא יהיה 'בזיון' של שיער לא קלוע, ורק יש סיבה צדדית ומשנית הנגרמת מהנ"ל, שאחרי שמכסים את אותן שערות בודדות, הוו שער באשה ערוה.​
 
ראשי תחתית