אתה מכוון להגרב"צ שכביכול לא פסק לעם שלם. אבל הוא כן פסק לעם שלם ולא לקומץ תלמידים.
ולליטאים אין דרך פסיקה שונה, גם גדולי הליטאים הורו שצריך להקל כמה שניתן.
ובספר "מפיהם של רבותינו" (עמ' ר"ד) כתב מפי הגאון רבי ראובן פיינשטיין, על אביו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל: "אבא לא אהב חומרות. בעל אגרות משה נודע בכח הפסיקה שהיה חוצב את ההר. כאשר מאן דהו טען שהוא מיקל בפסקיו, התבטא: מה פירוש מיקל? למדתי את הסוגיא לעמקה וכך העליתי הלכה למעשה, האם אעשה שקר בנפשי ואפסוק לחומרא כאשר ההלכה היא לקולא? הרי במקרה זה אהיה נחשב כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה!"
ובספר "בשבילי ראדין" (עמ' 163) מובא: "החפץ חיים גילה יחס מיוחד לחברי ולומדי הכולל קדשים, ידע את גדלותם ואת שקידתם העצומה בתורה... גם נהג למסור להם שיחות מיוחדות... היה מרבה לדבר בפני האברכים כי לכשיצאו לרבנות, כל שאלה שתבוא לפניהם יעמלו למצוא לה את צד ההיתר, וכך היה החפץ חיים אומר: "אם הרב טועה בדבר הלכה ומכשיר את הטריפה, הרי זו עבירה חמורה ומאוד צריך להיזהר מזה, אך עוד יותר צריך להיזהר בזהירות יתירה שלא להטריף את הכשרות, שזוהי עבירה שבין אדם לחבירו שאפי' יום הכיפורים לא מכפר עליה".
ובספר "קדושה ומלכות" (עמ' ע"ט) סיפר שבא לדבר עם הגרש"ז אויערבאך בענין רבנותו בקיבוץ חפץ חיים, ואמר לו הגרש"ז: "לציבור תפסוק רק כפי הדין, בלי חומרות. אם תרצה להחמיר לעצמך, או שיהיו שם כמה בעלי בתים שרוצים להחמיר, שיערב להם. אבל לציבור - רק לפי הדין".
ובספר "מגד מגדות עולם" (ח"א עמ' פ"ד) כתב: "הייתי נוכח כאשר נשאל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על מי שנוהג בחומרא מסויימת אשר עיקר מנהג העולם הוא להקל, אבל מאידך הוא רוצה להקל לאשתו שלא תנהג כמותו, האם יש טעם לחלק בינו לבין אשתו שהוא יחמיר כרצונו, אבל אשתו תסמוך על מנהג העולם? והשיבו הגרש"ז זצ"ל "בשלמא האברך המחמיר מסתמא למד את כל הסוגיא עם כל הראשונים, ונראה לו מהסוגיא להחמיר, שפיר יש בידו להחמיר, אבל אשתו שלא למדה את הסוגיא אין לה סיבה להחמיר נגד מנהג העולם ועיקר ההלכה".
וכן בהגדה של פסח "אהלי תורה" (עמ' 42) להרב שלום מאיר וולך שליט"א, מפי הגראי"ל שטיינמן, מובא: "סיפר שהגיע אליו אברך וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה ולהקפיד על גילוי משקים. והשיג הסכמה ממרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי. הודיעו שלא יצטרף להסכמתם, ונשאל מדוע. אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי (ורבינו הקפיד בו), התינוק בוכה והאם מכינה לו דיסה, מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדיסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש..." אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!" ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאשה. לא אתן לכך הסכמה!".
ועוד שם (עמ' 45): "מעשה באדם ששאל את החזון איש זצ"ל אם להחמיר כדברי הזוהר הקדוש באיזה ענין, והורהו שלא יחמיר בו. כי המחפשים חומרות עלולים להקל בדברים אחרים שהם עיקר הדין" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).
