כמה אחוזים מהציבור הספרדי הולכים אחרי פסיקותיו של הגר"ע יוסף?

[אברימי]

בקונטרס יד כהן (חומר בקודש, עמ' 145)

צ"ל "ידי כהן", לא?

 

[בארי]

ראשית, אלו שגדלו בישיבות הליטאיות (והספרדיות הליטאיות) הם לא מיעוט. אדרבה, הם הרוב, ואלו שגדלו בישיבת חזון עובדיה הם מיעוט דמיעוט. יש עוד ישיבות באמצע, וגם הם לא כהגר"ע יוסף.

שנית, הרבה בחורי ישיבה (ואני בתוכם) למדו בישיבות שהראש ישיבה היה מתנגד גדול להגר"ע יוסף, ואדרבה זה גרם להם להתרחק מדרכו של הראש ישיבה, דבשלמא החולק כשנראה לו לחלוק, אדרבה, כך היא דרכה של תורה ואין מונופול בהלכה לאף אחד, אבל לחלוק "כסדר" ולדבר על הגר"ע יוסף מתוך שנאה עזה, זה מעורר התנגדות.

שלישית, יש הרבה בחורי ישיבה שבישיבה חשבו ללכת בדרכו של הגר"ע יוסף, ולאחר מכן כשנעשו אברכים הכירו ספרי שו"ת וספרי הלכה שלא היו מודעים לקיומם (ספרי הגר"ש משאש - שו"ת תבואות שמש ושו"ת שמש ומגן, ספרי הגר"ש טולדנו - דברי שלום ואמת, ועוד כהנה ספרים המדברים על מנהגים) ושינו את דרכם וטעמם.

רביעית, כיום יש קהילות רבות של בני תורה מרוקאים (בראשות הגאון רבי שלמה ידידיה זעפרני) שאין להם דבר וחצי דבר נגד הגר"ע יוסף, ומעריצים אותו (ואני בתוכם), אבל בהרבה הלכות נוטים ממנו ונוהגים במנהגי מרוקו או כפסקי רבני מרוקו ובראשם הגר"ש משאש.

אחר שכת"ר שכתב 'ובראשם הגר"ש משאש"
מעניין אם אותם ההולכים כמו מרנא הגר"ש משאש גם מברכים על ההלל ביום העצמאות כמ"ש בשמש ומגן ח"ג סי' סו.... [שכתב עד שבא הגרע"י וחידש שאין לברך, ואזי הוי סב"ל. ע"כ ולכן כתב שלא לברך לכתחילה משום סב"ל. אבל תלמידיו הנאמנים אמרו לי שבירך ושהחיינו גם... איני יודע היה או לא היה, אבל זה מה שאמרו לי. מכל מקום הלל אפילו בלי ברכה אומרים?]
או שרק מצאו אילן להתלות בו, ומקלו או חמורו יגיד לו (והכל לפי 'הרגשת הלב' עפ"ל)?
נקודה למחשבה

 

[משיב כהלכה]

מחמם את הלב לראות כיצד נרשמת לפורום רק כדי להטיל דופי במרן הגר"ש משאש זצוק"ל, וזו התגובה הראשונה שלך באישון ליל. נפלא.

ומעניין שעל הגר"ע יוסף אינך מקשה כיצד בני תורה הולכים לפי הלכותיו והנהגותיו, הרי נהג לאכול על האש ביום העצמאות ורובם ככולם לא נוהגים בזה... גם נהג לשמוע זמרות ערביות ובני התורה לא נוהגים בזה...

לגופו של ענין ידוע ומפורסם שהגר"ש משאש עלה לארץ בזקנותו והיה מאוד תמים בענין הזה, ובעיניו אם הרבנים הראשיים תיקנו לברך שהחיינו ממילא כך צריך לנהוג, והתייחס לזה באופן הלכתי גרידא, ופסק שכל אחד ימשיך במנהגו, מי שנהג לברך ימשיך לברך ומי שלא נהג לא יברך.

והיוצא לשיטתו שבני התורה כמונו שמעולם לא בירכו, לא צריכים לברך, למרות שהוא בתמימותו האופיינית המשיך לברך כפי שעשה בחו"ל על שזכינו לארץ הקדושה שייחלנו אליה במשך אלפי שנים, ולא נתנו ליבם לשים לב מי הם מקימי המדינה ומה מטרתם.

 

[מתוק מדבש]

מעניין אם אותם ההולכים כמו מרנא הגר"ש משאש גם מברכים על ההלל ביום העצמאות כמ"ש בשמש ומגן ח"ג סי' סו..

לברך על ההלל בזמה"ז, דומה להדליק חשמל ביו"ט,
שתי הלכות שהרבה גדולים חשבו צד מסוים שנובע מטעויות עובדתיות.
ולא ללמד על הכלל יצאו.
ומה שאין מברכין כיום זה לא בגלל סב"ל.
וכמובן.

 

[משיב כהלכה]

יש הבדל גדול בין זה לזה, היתר הדלקת חשמל ביו"ט היא דעתם של גדולים ספרדים ואשכנזים ואינה נובעת מטעות כלשהי אלא מידיעה מעמיקה כיצד עובד החשמל.

וכדבריך ישנם רבים הטוענים כי המתירים הדלקת חשמל ביו"ט לא הבינו בטיב החשמל, ולא ידעו כיצד החשמל פועל, וזאת משום שלא למדו היטב את טענות המתירים, או שאינם מכירים את המתירים (לדוגמא, הגאון רבי דוד שלוש, רבה של נתניה, חקר את הנושא היטב ושמע מומחי חשמל רבים). אבל קהילות שלמות נהגו בחו"ל להתיר חשמל בשופי ביו"ט, חלקם המועט ממשיך בארץ. ובכן, אפרט בקיצור נמרץ מי המתירים הדלקת חשמל ביו"ט, ומה טענותיהם.

מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, רבה של מרוקו וירושלים, בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ב סי' ס"ה:

"אבל ההדלקה היינו מדליקין, ולא עלה על הדעת שיש בזה משום נולד רק כמדליק מנר לנר, שהרי חוט אחד כבר יש בו חשמל, ועל ידי הגבהת הכפתור אנו מחברים החוט שאינו דולק לחוט הדולק ואין בזה משום נולד כלל, וכמו שכן היא סברת הרבה פוסקים. ואמנם בבואי לארץ מצאתי חילוקי דעות, מיימינים ומשמאלים, ועכ"פ אין למחות ביד המתירים שנהגו להקל בזה. ובפרט דיש בזה עונג יו"ט. וגם הרה"ג הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א מסכים לזה" (כוונתו שהגאון רבי עובדיה יוסף כתב ביביע אומר (חלק ב' או"ח סימן כ"ו) דאין למחות ביד המתירים בחוזקה, דיש להם על מה שיסמוכו).

וכן העיד הגר"ע יוסף שם על כל רבני מצרים, "שמעתי באומרים לי, כי כל הרבנים שקדמוני פה מצרים, עבדי עובדא בנפשייהו להקל בזה בפשיטות".

הגאון רבי יוסף משאש, מגדולי רבני מרוקו ואלג'יר ולימים הרב הראשי לחיפה בספרו שו"ת מים חיים (ח"א סי' צ"ד עמוד פ"ח) כתב ש"מנהג פשוט בכל המקומות אשר ידעתים גם אצל השרידים להדליק ולכבות בידיים החשמל ביו"ט בלי שום חשש כלל", ובספרו אוצר המכתבים כתב (בסי' אלף תתי"ב) ש"האוסרים סוברים שההדלקה אסורה משום נולד ונתווכחנו עמהם שאין שום נולד בזה רק הוא ממש כמדליק נר מנר, והישרים הודו על האמת והעקשים שבשתא כיון דעל על".

עיקר דבריו:

טעם ראשון, משום שכל איסור להוציא אש ביו"ט הוא מפני שהיה אפשר להוציאו קודם יו"ט כדעת הרמב"ם (פ"ד ה"א מההל' יו"ט) וכ"פ מרן השו"ע (ריש סי' תק"ב), אולם בנ"ד כיון שלא היה אפשר להוציאו ערב יו"ט מותר לדעת האחרונים להוציא אף ביו"ט עצמו.

וטעם שני, שאף איסור נולד אין בו, שזה לא נקרא מוציא יש מאין שהוא באמת דרך האיסור, וזה בודאי עדיף מחיכוך גפרור שנהגו להתיר שימושו ביו"ט, שהכא החשמל הוא כעין טמון במערכת החשמלית בין הלוח למפסק, והמפסק אינו יוצר אותו מחדש אלא רק מחברו להמשך זרימתו, וכלשון הרב זצ"ל "ויותר זה דומה לנופח רוח פיו או למניף בידו על גחלת ועושה שלהבת ומדליק ממנה פתילה או עץ דשרי בלי שום ספק".

ובהרחבה: הרמב"ם (בספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ד', הלכה א') הסביר שמהתורה מותר להדליק אש בשופי ביו"ט, אלא שחז"ל אסרו "שהרי אפשר להמציא אותה מבערב", וכן בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקב) הסביר שהאיסור הוא "מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה וכיון שהיה אפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות ביום טוב", וכן ביאר המשנה ברורה סימן תקב ס"ק א, "והואיל ואפשר להמציא אש מעיו"ט שיהיה מוכן לו ביום טוב לא הותר להוליד ביום טוב דלא עדיף משארי מכשירין שאפשר לעשותן מבע"י דאסור".

דהיינו שככל מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מבעוד יום, גזרו חז"ל שלא יעשו זאת ביו"ט, שזו טרחה יתירה ביו"ט שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום.

וזהו יסוד ההיתר גם בגפרורים שהתירו כמה מחכמי המערב ונהגו בזה בעבר, ולא מחמת ש"האש טמונה בגפרור", אלא מחמת שהגפרור נדלק בנקל, הרי זה כמוכן מבעוד יום, ולא כמדליק אש מהעצים והאבנים שזה אסרו חז"ל משום טרחה יתירה ביו"ט שאפשר להכינה מבעוד יום.

קל וחומר בחשמל שהוא עומד ומוכן מבעוד יום בשקע החשמל, וצריך רק להמשיכו, שבזה לא גזרו חז"ל על מוליד אש, והרי הוא ממש כ'מאש לאש' שממשיכים את האש הדלוקה מבעוד יום.

ואלה דברי האחרונים:

הגאון המקובל רבי דוד הכהן סקאלי, דיין באלג'רי'ה, בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סי' נו'):

"ודע שאור הנזכר לעניין הדלקתו ביו"ט עצמו נ"ל שאין לאוסרו משום דמקרי מוציא מוליד דתנן אין מוציאים האש וכו' (ביצה ל"ג) וכו' שאין זה נקרא מוציא אור משום דהכא מקומו ומקורו הכל הוא עשוי יפה דכל מה שמצטרך למלאכה זו כבא הוא עשוי במכונת מקורו שכבר כוחו שלו בתוקפם ובגבורתם נמשכים בחוטין וכו' ולכן לא דמי למוציא האש מן המים ומן האבנים ששם אין כאן דבר מוכן להזה האש וכו' ששם יש להוציאו ע"י מלאכת האדם אם בכוח ההכאה או בדבר אחר שעושה בו הכנה מיוחדת וכו' ואין כאן בית מיחוש ודוק וכו' מה שכתבו שיש איסור מוקצה לא ידעתי מאי אסורא איכא".

הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק א' סי' י"ט):

"למדנו שגם בדבר שאינו אוכל נפש ממש אלא שיש בו הנאה ישירה לגוף מותר לעשותו ביום טוב לדברי הכל, ולדעת המרדכי ורמ"א והב"ח מותר לכבות הדליקה כדי שלא יתעשן הבית אם אין לו בית אחר. מעתה בנדון דידן הדבר ברור לכל, שהאור הוא דבר שהגוף כולו נהנה ממנו ויש בו משום שמחת יום טוב ודינו כאוכל נפש עצמו שמותר לעשותו ביום טוב, וכבר כתבנו שאין בהדלקה זו לא משום מוליד ולא משום נולד, ולכן נלע"ד להלכה להתיר הדלקת מאור החשמל ביום טוב".

הגאון הרב רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל, רב ואב"ד קהיר, בספר מצור דבש (או"ח סי' ז'):

"ובעניין אור האלקטריק... דע כי בזרם האור החשמלי הזה העובר תוך חוטי הנחושת הסובבים בכל כותלי הבית, שמדליקים בו. כל התולדה של האור הזה הנמצאת בתוך החוטים אינה נעשית ע"י בעל הבית המדליק, כי מאין לו ההכנה להוציא האור בנגיעת אצבעו ולהדליק עשרה נרות בפעם אחת, האם מעשה כשפים הוא זה? ומה עשה ומה הכין והזמין להמצאת האור הלזה? מה עשה והכין והזמין להמצאת האור? (בניגוד להדלקת אש רגילה ביו"ט, שם פעולת האדם בהמצאת האש משמעותית יותר, במעשה הדלקת החשמל פעולת האדם קלושה יותר ואין במעשהו משום נולד או מוליד, אלא רק פעולה שמסירה את המונע מהחשמל להתקיים, ומרכז הכובד בהולדת האור הוא בתחנות הכוח ולא באדם).

"אכן דע כי זאת מלאכת הפאבריק הגדולה של אור האלקטריק אשר בתוך העיר במקום החרושת המעשה לחוכמה זאת, ושם בבית הפאבריק נעשת כל ההכנה להמצאת הזרם הליקטריק הדולק ומאיר. ומאש שהמציאה בבית הפבריק היא שולחת קווים לכל הבתים והחצרות החפצים להשתמש באור הזה. ובעת שהפבליק נחה ממלאכתה, לא ימצא עוד אור בחוטים האלה, וגם בהניעה הכפתור אחור וקדם. א"כ האדם המדליק את ביתו ביו"ט הוא לא הוליד דבר, כי האור מוכן הוא בתוך החוטים ונגיעת האדם בכדי להדליק, הוא ממש כמו להסיר מכסה החלון המונע אור החמה מלהיכנס לבית".

הגאון רבי מסעוד הכהן, ראב"ד קזלבנקה, בשו"ת פרחי כהונה (או"ח סי' טז'):

"מצאנו וראינו דלא דמי למאי תנן אין מוציאים את אש וכו' דהתם אין מצויה באבנים וכו' לא בכוח ולא בפועל וכו' והוי ממש נולד גמור אם לא היה מאז מצוי לא הוא ולא מקצתו משא"כ האלקטרי"ק (חשמל) אשר האש מצויה בו תדיר ממכונתו ונמשכת אחר החוטים של ברזל הנמשכים ממנה וכו' ופעולת המפתח הוא להיות מפריד בין שני החוטים קבועים בו וכו'", עכ"ל.

"לאחר החקירה שחקרנו בעסק האלקטריק מצאנו וראינו... שהאלקטרי"ק אשר האש מצויה בו תמיד ממכונתו ונמשכת אחר החוטים של ברזל הנמשכים ממנה, אל מקום אשר יפנה החוט אשר אחריו ילך האש, ורק ע"י המפתח הפותח והסוגר אשר קבוע בחוטים בכל הבתים... שפעולת המפתח הוא להיות מפריד בין שני החוטים הקבועים בו אשר יתלכדו ומהם תצא אורה... אבל לעולם האש היא מצויה בחוטים אף אם יהיו נפרדים, א"כ נמצא שמה שפותח המפתח ביו"ט ונדלק המנורה ע"י שמחברים החוטים, אינו אלא כמדליק פתילה מגחלת שמצוי בה אש והאור נתלה בה ואין כאן חשש נולד".

הגאון רבי יצחק חזן, אב"ד חיפה וחבר ביה"ד הגדול בירושלים, בשו"ת יחווה דעת (סימן לז עמוד לד):

"והנה מש"כ שכבר נוהגים לאיסור נראה דאין זה אלא מצד החומרא, אבל מדינא - הלא ראינו דדעת רבים וגדולים להתיר, וא"א לדחות את דבריהם המוסברים מקמי דברי אלה החולקים עליהם, ואותם שנוהגים עדיין להקל יש להם על מי שיסמכו, אומנם הרוצה לצאת ידי שמיים יש להיזהר ולחוש לדעת האוסרים... ולע"ד נראה שבמקום שיש צורך בדבר ולא הייתה לו אפשרות להשאירו דלוק מאתמול... דיש להתיר".

הגאון רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים (ירחון קול תורה שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'), בטענה שלא מצאנו איסור הולדת אש ביום טוב, אלא כשמוליד את האש בידיו ממש, אבל כשעושה כן בצורה עקיפה, הנקראת "גרמא", יש להתיר הדלקת אש ביום טוב. והאריך בענין זה, והעלה שהלחיצה על מתג החשמל, אינה נחשבת מעשה הדלקה בידיו ממש, ולכן היקל בדבר לענין הדלקה ביום טוב.

הגאון רבי אליעזר וולדנברג, חבר ביה"ד הגדול, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק א סי' כ' פרק ו'):

"האיסור של מוליד הוא רק לעשות בידיים וכו' אבל לגרום להולדה כמו בנידון החשמל שבלחצו על הכפתור אף שגורם בחיבור לעצם פעולת הזרם מיד, אבל הרי עצם הולדת האור אינו עושה בזה, כי אם הזרם עובר על ידי גרמתו דרך שם ונכנס למנורה ושם נולד מאליו האור ע"י ההתנגדות הגדולה שנפגש הזרם בזכוכית, ויוצא שהאדם הלוחץ על הכפתור הוא רק הגורם להולדת האור, אבל בשו"א לא המוליד, וא"כ י"ל שאין איסור של מוליד בפעולת גרם - מוליד כזה וכו' וכן אין לאסור בכאן משום אינו מן המוכן, מכיון שהזרם המוליד כבר מוכן ועומד עוד מבערב יו"ט ע"י הגנרטור שבתחנה המרכזית העובד באופן אוטומטי יומם ולילה בלי הרף ומספק הזרם לחוטים וכו' וכפי שביארו לי המומחים אף שלהבת אין בתוך הזכוכית הדולקת א"כ י"ל שפיר בזה בלי שום פקפוקים שסברותיהם של הגאונים הנ"ל שאין בזה לכו"ע משום נולד מכיון שהוא דבר שאין בו ממש וכו' ובזה י"ל שפיר שאין בכאן משום הכנה כסברתנו וכו' ושאין לאסור משום זה הטלטול".

עוד התירו:

הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השולחן בתשובה כת"י, ונתפרסם בקובץ בית ועד לחכמים (חוברת א' ניו יורק תרס"ג), שאין זה אלא גרמא ושרי, וכן הביא בספר שרי המאה (ח"ה עמוד קי"ד) וכן איתא בשו"ת אבן יקרה (מהדו"ג סי' קסח).

הגאון רבי דוד שלוש, רבה של נתניה, בשו"ת חמדה גנוזה ח"א (סי' ה' וסי' ו'), האריך הרבה בהסברת מהות החשמל ופעולתו מפי מומחים לדבר, והתיר.

הגאון רבי שמעון דיין, דיין במרקש ובקזבלנקה, בספר זהב שבא (ח"א סי' י"ז).

 

[משיב כהלכה]

שתי הלכות שהרבה גדולים חשבו צד מסוים שנובע מטעויות עובדתיות.

וכמובן שאם היה זה טעות, לא היה הגר"ע יוסף כותב לא למחות במקילים כי יש להם על מי לסמוך.

רק הגר"ש משאש כשעלה לארץ וראה מחמירים בזה, שינה דעתו וכתב להקל רק בשעת הדחק, שלא יבואו להקל יותר ולזלזל ביו"ט ובשבת (למרות שההיתר אינו שייך בדברים שהם עובדין דחול כמו הדלקת מחשב וטלפון וכיו"ב אלא בדברים שרגילים להדליק ע"י שעון שבת כמו תאורה ופלטה ומזגן וכיו"ב).

 

[בארי]

מחמם את הלב לראות כיצד נרשמת לפורום רק כדי להטיל דופי במרן הגר"ש משאש זצוק"ל, וזו התגובה הראשונה שלך באישון ליל. נפלא.

ומעניין שעל הגר"ע יוסף אינך מקשה כיצד בני תורה הולכים לפי הלכותיו והנהגותיו, הרי נהג לאכול על האש ביום העצמאות ורובם ככולם לא נוהגים בזה... גם נהג לשמוע זמרות ערביות ובני התורה לא נוהגים בזה...

לגופו של ענין ידוע ומפורסם שהגר"ש משאש עלה לארץ בזקנותו והיה מאוד תמים בענין הזה, ובעיניו אם הרבנים הראשיים תיקנו לברך שהחיינו ממילא כך צריך לנהוג, והתייחס לזה באופן הלכתי גרידא, ופסק שכל אחד ימשיך במנהגו, מי שנהג לברך ימשיך לברך ומי שלא נהג לא יברך.

והיוצא לשיטתו שבני התורה כמונו שמעולם לא בירכו, לא צריכים לברך, למרות שהוא בתמימותו האופיינית המשיך לברך כפי שעשה בחו"ל על שזכינו לארץ הקדושה שייחלנו אליה במשך אלפי שנים, ולא נתנו ליבם לשים לב מי הם מקימי המדינה ומה מטרתם.

חס ושלום 'להטיל דופי'.
איפה ראית זאת? האם העלאת פסיקה שלו אף שאינה מצטיירת עם תדמיתך, נקראת הטלת דופי.

 

[מתוק מדבש]

יש הבדל גדול בין זה לזה, היתר הדלקת חשמל ביו"ט היא דעתם של גדולים ספרדים ואשכנזים ואינה נובעת מטעות כלשהי אלא מידיעה מעמיקה כיצד עובד החשמל.

ולכן גם היום הם ממשיכים להתיר, וכל גדולי ישראל איתם באותה דעה.

 

[משיב כהלכה]

מי שהתיר הם בעיקר גדולים מהדור הקודם שאינם איתנו, והם המשיכו להתיר עד יום פטירתם, חלקם נפטרו ממש בשנים האחרונות כמו הגאון רבי דוד שלוש. הגר"ש משאש כאמור התיר מתוך הסתייגות רק בשעת הדחק לאחר שראה שהציבור כבר מקפיד בזה ויש חשש שיבואו לזלזל.

אם יש לך משהו ענייני להגיב על הנ"ל, בכבוד.

 

[משיב כהלכה]

האם העלאת פסיקה שלו אף שאינה מצטיירת עם תדמיתך, נקראת הטלת דופי

בוודאי, זו היתממות שאינה במקומה. כל בר דעת מבין שבציבור החרדי ברכת שהחיינו ביום העצמאות מעלה גיחוך, ובכן רצית לומר שאין בן תורה שהולך לפי פסקי הגר"ש משאש. ועל זה הגבתי לך שאדרבה, הוא עצמו כתב שמי שלא נהג לברך שלא יברך.

כמו כן הסברתי את שיטתו בזה שהיא נובעת מתוך מנטליות שונה לגמרי מרבני אשכנז וההולכים בעקבותיהם שנלחמו במשכילים ולאחר מכן ברפורמים ולאחר מכן בערב רב שהקים את המדינה ושולט בה מאז הקמתה, והוא ככל רבני מרוקו ראו במדינה כחזון שהתגשם ושבו בנים לגבולם.

אז ללכת ולקחת פסק שלו בענין זה ולנפנף בו כדוגמא לפסק שאף בן תורה לא מקיים, זו דמגוגיה בעלמא (גם אם היה פוסק לברך, כ"ש כשפסק לא לברך למי שלא נהג).

ולמעשה גם הגר"ע יוסף באותה שיטה, ואף יותר ממנו (כי הוא נעדר התמימות המרוקאית, הוא לא עלה בגיל 70 ממרוקו אלא עלה בגיל 4 מעיראק ונחשב כנולד בארץ), רק בענין ברכות הוא נוטה להחמיר משום ברכה לבטלה. אבל גם הוא פירסם שצריך להודות ולהלל על ניסי הקב"ה, כתב בכתב ידו לא לומר תחנון (שגם את זה אף בן תורה לא מקיים) ועוד.

 

[הצעיר]

אודה ולא אבוש שהרבה מפסקיו מאד מקוריים ומחודשים (במבט ראשון) ולא כל-כך מקובלים שזה גורם להרבה מתלמידיו להמנע מלנהוג כמותו בזה בפרהסיה. אבל יש כאלו שהכול עושים לגמרי כהרב ז״ל אבל אינם רבים.

בעניין דברי הרב שאמנם מקוריים והגיע לכך כי זכה לעמול בתורה לשמה על דרך האמת וכדברי מרן בעל החזון אי"ש זללה"ה:

"שקיום המצוות בצביונן השטחי קלים הם לשומרם, אבל כבדים הם מאד לאלה היודעים חומר הדין ולפעמים תעמיד שמירת ההלכה את האדם לפני נסיונות כבירים, ואחרי רב עמלו למצא תפילין כהלכתם, אתרוג כהלכתו, ציצית כהלכתה יחודש אצלו ספק חדש אשר לא הרגיש בו מראש, וכל עמלו לריק וצריך להלחם במדותיו, לפעמים במדת העצלות כאשר הוא עייף למעלה מן המדה, ופעמים הדבר מקושר בבזיון מבני אדם, ופעמים בהפסד ממון, לפעמים אנשי ביתו יקניאוהו, ועוד אלף כיוצא בו, ובכלל המדקדק עבודתו עמלה בהיותו יחיד בדבר וצריך אומץ לא להגרר אחר סביבותיו",- ע"כ מתוך דברי החזון איש.

 

[עת שערי רצון]

סוג של אונס.

כנ״ל.

לא מצוי,

הרבה תירוצים, אבל למעשה זה עשרות הלכות שלא נוהגים כהגרב''ץ (ולכן א''א לומר ש''פוסקים בכל ההלכות כמוהו אם בעשרות מקומות לא עושים כמוהו עם שלל תירוצים), הבאתי רק מ''הלכות תפילה'' (כרבע משו''ת אול''צ כרך ב בלבד) יש עוד עשרות רבות של הלכות שלא הבאתי (שבת, חגים, ברכות ועוד)

היום שהלוחות מאד מדויקים התפשט שסומכים עליהם.

לא קשור, בלוחות זמן המג''א מחושב לפי צה''כ דר''ת, נגד פסק רבינו האול''צ שיש לחשב לפי צה''כ דהגאונים
לדוגמא: היום סוזק''ש מג''א בלוחות היה ב8:34 או 8:25 (תלוי אם הולכים לפי עה''ש של 90 או 72 דק), לפי צה''כ דהגאונים זה יוצא בערך ב8:05

לכתחילה בלבד!

הוא סובר שמעיקר הדין צריך לחשב כך, היום רוב הציבור מחשבים את כל זמני היום (חוץ מק''ש) לפי הגר''א

כנ״ל בלוחות כבר הורגלו לסמוך עליהם כי זה דבר שגרתי יום יומי.

עדיין לא קשור, כי הלוחות מציינים את זמן חצות האמיתי, אבל לפי הרב זצ''ל, צריך להוסיף 7 דק' בגלל רבי יוסי

יש מישהו שלא אומר קרבנות??? תמהני!

נראה לי שרק קריאת שמע. וגם זה לחוש להרמב״ם אבל לא פסק מוחלט.

לא. גם תפילת שמו''ע. כדעת הפר''ח שתפילה ב''האיר המזרח'' זה לכתחי' ועדיף על תפילה ביחיד בנץ או אח''כ

מעיקר הדין...

ולית מאן דחש ליה...
מחילה על עיכוב ההערות ... יש''כ

 

[לביא]

קצת קשה לי לעבור על כל הנושא בבת אחת, אבל אותי תמיד מצחיק שהרבה אברכים שיושבים בחזרת הש״צ תולים את טענתם בדעת מרן הגר״ע שמתיר, בעוד שלשונו ביחו״ד זה ״יש לו על מי לסמוך״, ודהיינו בדיעבד.

 

[לביא]

אחרי מעבר באשכול, במהלך השבת האחרונה עלו לי מספר תובנות בנושא.

אני מאמין חושב ואפילו די בטוח, שרוב ככל הספרדים, גם אם לא הולכים בתורתו של הגר״ע, לא יכולים לחלוק על העובדה ש״ממרן עד מרן לא קם כמרן״. היו עוד גדולים ברוך ה׳, אך אין אחד שיכול לחלוק על גדלותו והשפעתו על יהדות ספרד.
זה בעיקר ניכר במציאות היום היא ש-, כמו שאי אפשר להתעלם מדעת מרן השו״ע, כך גם אי אפשר להתעלם מדעת מרן הרב עובדיה. זה ניכר בכל פוסקי זמנינו, לא רק מההולכים בתורתו אלא גם החולקים עליו. פשוט אי אפשר כיום לדון בהלכה בלי להזכירו.
ולצערי אלו שלא עושים כן, הם לא רק האשכנזים, אלא אלו שפורשים מדרך הנהגתו של מרן הרב עובדיה, וזה שם בהם מעין ״כתם״ של פרישה מהציבור הספרדי, גם אם לא ״משתכנזים״ יקרו.
המציאות שהשתנתה מאז פטירתו היא לאו דווקא אמנם באלו שלא הולכים בדרכו, למרות שדרכו והנהגתו ניכרים היטב גם בהם, אלא דווקא בהולכים בדרכו ובפסקיו. הרבה תלמידים מובהקים של מרן מעבירים כל אחד דרך שלקח ממנו, גם אם לא בהכרח זה תואם למה שהיה מקובל בזמנו של מרן. וזה ניכר מאד גם בריחוק בין שיטת הפסיקה של הראש״ל הרב דוד לראש״ל הרב יצחק. חילופי גרסאות, והרבה לומדות במרן, מורגש הרבה יותר בזמננו, מאשר בזמנו בו כל אחד, כפשוטו כמשמעו, יכל ללכת ולשאול את מרן בעצמו.
הצער הגדול בפטירתו, הרגשתי לפחות (חזרתי בתשובה בערך שנה לפני פטירתו, כך שייתכן שלא יסכימו עמי כאן) היא חוסר הוודאות בהנהגה. אפשר לקחת את הראש״ל הרב יצחק כממשיך דרכו, אך ההרגשה היא לא טבעית כמו שהיה. דיברו כאן על הרב שלום כהן, אך - ואדבר בכנות מוחלטת - אינני יודע היטב מה היו פסיקותיו והנהגותיו, בעוד דרכו של מרן הרב עובדיה ברורות מללו ומעולם לא הייתי צורך דורש לכך, הכל נהיר ובריר בספריו בבהירות מוחלטת. עד כדי כך שכשאני לומד בספריו אני מרגיש שמרן עדיין חי. יבואו ויגידו שלא הכרתי את הרב שלום כהן, אמת ויציב, באמת לא הכרתי. אך מדיבוק באחד מתלמידיו המובהקים של מרן הרב עובדיה, ההרגשה היא שלמרן יש כ״כ הרבה דוברים בעוה״ז, שהנהגתו מעולם לא חלפה לגמרי.
הקושי שלי בלראות את הציבור הספרדי הולך לפי קווי פסיקת הרב עובדיה זה יותר מרק ״האם הם שמים ציצית מתחת לבגדים״ או ״האם שומרים ר״ת״. אולי דווקא בגלל שלמדתי בישיבה שהונהגה על ידי תלמיד מובהק של מרן, אחרי הנישואין קשה לי לראות איך כ״כ הרבה אנשים טוענים שעושים כמרן למרות שהם לא.
המציאות היא שהרבה מהציבור כיום מפזז בין מרן הרב עובדיה לשאר רבנים, עד כדי כך שאפילו נוו״ב שלא הייתה בהכרח חסידה של הרב עובדיה לפניי הנישואין, מספרת לי על נשים ש״עושות כהרב עובדיה כשבא להן, וכהאורל״צ כשבא להן (בפאה)״.
אני חושב שיש יותר מזה, אך חוסר הוודאות בהנהגה אצל הספרדים ההולכים על פי מרן מרגיש לי שהתערער מאד מאז פטירתו. לא כולם הולכים על פי הראש״ל יצחק יוסף, ואני לא מכיר הרבה שאומרים שהולכים על פי פסיקות הראש״ל הרב דוד יוסף (אך ייתכן שזה רק אני). יש הרבה שאני מכיר שהולכים על פי ״הרגשותיהם״ ברב עובדיה, ומפזזים בין סברות של תלמידיו המובהקים כהרב נקי וכיו״ב. ולא אכחיש כי גם אני לא מעט פעמים מעדיף את פסיקות הרב דוד מאשר פסיקותיו של הרב יצחק, כשלא חולק על מרן.
אני לא בהכרח בא לומר שיש בזה מן השקר או הטעות חלילה, אך בהחלט ניכר בעם ישראל, ולא רק בציבור הספרדי, הבלבול של ימי המשיח, בהנהגה בהשקפה ובעיקר בפסיקה. ויה״ר שיבוא במהרה ויוציא אותנו מזה.

 

[משיב כהלכה]

מספרת לי על נשים ש״עושות כהרב עובדיה כשבא להן, וכהאורל״צ כשבא להן (בפאה)״

זה נדון דרבנן, ובדרבנן הלך אחר המיקל.

לידיעתך, פאה נכרית לדעת רוב ככל הפוסקים (99.9) היא איסור דרבנן לפי האוסרים. למעשה רוב הפוסקים מתירים לבישת פאה, למעלה ממאה ושלושים, וכנגדם כמה עשרות אוסרים (ביביע אומר הזכיר כשלושים), רובם מהדורות הקודמים שדיברו על אשה אחת או שתיים בשכונתם שפרצו גדר. וכאמור, אסרו רק מדרבנן.

והזכיר זאת מרן הגאון רבי שלום משאש, שרוב ככל הפוסקים האוסרים פאה נכרית אסרו רק מדרבנן, ועוד הוסיף שאפילו גילוי ראש עצמו יש הסוברים שהוא מדרבנן, וזה לשונו בשו"ת שמש ומגן (ח"ב): "גם בגילוי ראש דאשת איש עצמה, מצינו לסוברים שהיא מדרבנן, ואף שההלכה אינה כן ובכל הפוסקים קראוה דת משה שהיא מן התורה, עכ"ז נוסיף ממנה הרבה חולשת איסורא דפאה נכרית, והדרן למילתין, דכיון דאיכא מחלוקת הפוסקים, וטעמי האוסרים פג טעמם, יש לומר ברווח גדול ספק דרבנן להקל".

וכדבריו כתבו פוסקים רבים, ראה בפמ"ג סי' ש"ג משבצות זהב ס"ק ט': "עיקר הספק בדבריהם לקולא".

וכן כתב הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז.

וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן".

וכן כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה".

והגאון רבי יצחק יוסף שליט"א הביא (בהסכמתו לקונטרס "לברך ולהדליק") מהגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ד), "שאם בא אדם לשאול שאלה משני חכמים, ואחד מהם אוסר ואחד מתיר, כיוון שאמרו (ע"ז דף ז) "בשל סופרים הלך אחר המיקל", אף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום כיוון שגם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, אם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם 'איך עלי להתנהג', מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו שהדבר מותר".

 

[לביא]

זה נדון דרבנן, ובדרבנן הלך אחר המיקל.

לא התכוונתי לפתוח איתך נושא על פא״נ, וכ״ש מי שחולק על מרן הגר״ע בכזו בפשיטות ש״בדרבנן הלך אחר המיקל״, כאילו מרן בעצמו לא ידע מהכלל הזה. (אחרת, לדבריך, איך הוא ציפה שינהגו כדבריו?)

 

[משיב כהלכה]

אני לא בהכרח בא לומר שיש בזה מן השקר או הטעות חלילה, אך בהחלט ניכר בעם ישראל, ולא רק בציבור הספרדי, הבלבול של ימי המשיח, בהנהגה בהשקפה ובעיקר בפסיקה

חלילה, אין כאן שום בלבול.

מאז חתימת התלמוד לא הלך עם ישראל אחר פוסק אחד, ונוצרו מנהגים שונים ודעות שונות.

גם בזמן מרן הבית יוסף שהתפשטו הוראותיו וקיבלו דעתו - הרמ"א כתב עליו ספר השגות שלם על מנהגים נגד פסקיו, ואפילו בצפת במקום מושבו של מרן נהגו שלא כמותו בכמה עניינים (וכן הורה להם בעצמו), כמו כן המשיכו בכמה מקומות בעולם את מנהגיהם למרות פסק השו"ע ולמרות שקיבלו הוראותיו.

 

[לביא]

חלילה, אין כאן שום בלבול.

בודאי, כי אתה לא מדבר על הבלבול שאני מתכוון. ודו״ק.

 

[עת שערי רצון]

דיברו כאן על הרב שלום כהן, אך - ואדבר בכנות מוחלטת - אינני יודע היטב מה היו פסיקותיו והנהגותיו, בעוד דרכו של מרן הרב עובדיה ברורות מללו ומעולם לא הייתי צורך דורש לכך, הכל נהיר ובריר בספריו בבהירות מוחלטת. עד כדי כך שכשאני לומד בספריו אני מרגיש שמרן עדיין חי. יבואו ויגידו שלא הכרתי את הרב שלום כהן, אמת ויציב, באמת לא הכרתי. אך מדיבוק באחד מתלמידיו המובהקים של מרן הרב עובדיה, ההרגשה היא שלמרן יש כ״כ הרבה דוברים בעוה״ז, שהנהגתו מעולם לא חלפה לגמרי.
הקושי שלי בלראות את הציבור הספרדי הולך לפי קווי פסיקת הרב עובדיה זה יותר מרק ״האם הם שמים ציצית מתחת לבגדים״ או ״האם שומרים ר״ת״. אולי דווקא בגל

אני חושב שחכם שלום כהן זצ''ל, הכיר טוב טוב את הר' עובדיה ותורתו, יותר ממני וממך, ובכל זאת לא נהג כמוהו בהלכה בכלל, אלא כשיטת הבא''ח והמקובלים (לא הכרתי אותו ואיני יודע איך נהג בכל הלכה והלכה, אך באופן כללי נהג כרבותיו ולא כהגר''ע יוסף זצ''ל)
בכל זאת, רוב הציבור ש''הולכים לפי מרן'' כן קיבל את הנהגתו (חוץ מ''כסא רחמים'' אולי) ללא עוררין, למרות שא''א בשופו''א לכנותו ''ממשיך דרכו של מרן'' כי לא היה איתו לא בהלכה, ולא כ''כ בהשקפה, אלא אולי יש כאן ענין פוליטי, וקצת צ''ע...
אינני יודע מי המציא שכל מנהיג/גדול הדור ספרדי, חייב להיות ''ממשיך דרכו של מרן'' ואם הוא לא, אז הוא סתם איזה ''רב''....

אני חושב שיש יותר מזה, אך חוסר הוודאות בהנהגה אצל הספרדים ההולכים על פי רמן מרגיש לי שהתערער מאד מאז פטירתו. לא כולם הולכים על פי הראש״ל יצחק יוסף, ואני לא מכיר הרבה שאומרים שהולכים על פי פסיקות הראש״ל הרב דוד יוסף (אך ייתכן שזה רק אני).

עד כמה שידוע לי, הרב דוד לא חפץ ש''ילכו כמוהו'' אלא שילמדו באמת את תורתו של הרב עובדיה זצ''ל
לעומת זאת, אני מכיר עשרות-מאות תלמידים של הר' דוד שלמדו אצלו ב''יחוה דעת'', תלמידי חכמים אמיתיים, בקיאים ומעיינים בהלכה, לא על כל דבר צועקים ''מרן מרן'' ודנים בדבריו באמת כדרכה של תורה, ואני בקושי מכיר 1-2 מבוגרי ''חזון עובדיה'' ולא הייתי מגדיר אותם בהגדרות הנ''ל, וד''ל
רב לא נמדד לפי כמה הולכים בפסיקתו, אלא כמה הרביץ תורה, כמה ת''ח העמיד, וכו', אני מעריך הרבה יותר ראשי ישיבות שהעמידו אלפי תלמידים, אפי' שאף אחד לא פוסק כמותם, לעומת חכמים שכותבים ספרי הלכה וכו'

יש הרבה שאני מכיר שהולכים על פי ״הרגשותיהם״ ברב עובדיה, ומפזזים בין סברות של תלמידיו

אין שום חובה לאף יהודי לפסוק כהרב עובדיה לגמרי, גם אם מגדיר עצמו כתלמידו, לא נמצא כזאת בשו''ע שלנו
אבל אני מסכים איתך שאם מאן דהו אומר שהוא פוסק הכל כמו הרב עובדיה / הרב בן ציון / בן איש חי, ובפועל בחצי מההלכות הולך לפי איך שנוח לו, אין לי בעיה עם זה, אבל אל תצעק בקול שאתה הולך כמו... בכל ההלכות...
בעיקרון, לאברך בן תורה עדיף ללמוד ולעיין בכל סוגיא הלכתית, מאשר לבחור לעצמו רב ולפסוק כמוהו ב''הכל'' וזהו. זו מידת עצלנות של מי שלא רוצה להתעסק בהלכה (באמת). זה שיבוש פירוש האמיתי של ''עשה לך רב'' (יעו''ש ברש''י וברטנורא - ולא קרב זה אל זה כל הלילה)

ולא אכחיש כי גם אני לא מעט פעמים מעדיף את פסיקות הרב דוד מאשר פסיקותיו של הרב יצחק, כשלא חולק על מרן.

יש בעיה לחלוק על 'מרן'?!

 

[משיב כהלכה]

כאילו מרן בעצמו לא ידע מהכלל הזה. אחרת, לדבריך, איך הוא ציפה שינהגו כדבריו

הוא ידע, וניסה לדחות ששרשו מדאורייתא (האיסור לצאת בפריעת ראש).

דא עקא שהוא עצמו כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א') שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא.

ובשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח') הוסיף הרב וכתב, "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". עכ"ל, ע"ש באורך. וכן כתב בנו הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' רט"ו), וזה לשונו שם: "אמרינן ספק דרבנן לקולא גם במחלוקת הפוסקים במידי דרבנן". ובהערות שם הביא פוסקים רבים הסוברים כן, וחולקים על הרדב"ז שהוא שיטה יחידאה להחמיר בזה. וכתב עוד שם (עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה". עכ"ל, והאריך שם בראיות מהפוסקים. ושם (עמ' רכ"ב) הגדיל וכתב בזה הלשון, "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים".

אבל המעיין היטב בשו"ת יביע אומר יראה שלא כתב כן אלא למיגדר מילתא, ולכן לא חש לזה שאליבא דאמת יכל להתיר, אלא אסף את דברי האוסרים ככל שתשיג ידו. ולכן גם התיר מטעם כל דהו (מעין אומר חלק י"ב) שזה לא יעלה על הדעת אם מדובר באיסור חמור.