לכל מקום יש תורמים או בעלים שונים, ולא שאלת את כולם.
רבותי, יש גבול.
הפך להיות נורמלי שבחור צעיר, ששמע שיעור לוייני או קרא פסק חריף בעלון שבת, ניגש לרבנים, ראשי קהילות ולעיתים לגדולי תורה ממש, ומתחיל להטיף להם בשם "האמת ההלכתית", כאילו רק עכשיו התגלה השולחן ערוך, וכאילו כל גדולי ישראל מדורי דורות – החיד"א, ר' חיים פלאג'י, הבא"ח, המקובלים הקדמונים וכל אדירי התורה הספרדים – היו רח"ל טועים.
ומי שלא הוא משתכנז....
ומה הטענה? "אבל זה איסור דאורייתא!" כאילו לא היו אלה הפוסקים ההם בעצמם שהכירו את השולחן ערוך ואת כל סוגיות הגמרא והראשונים, וידעו את חומרת ברכה לבטלה. אבל הם נהגו מתוך שקלא וטריא עמוקה, במסורת, ובאחריות של תלמידי חכמים אמתיים – לא מתוך כותרת בעיתון הלכתי.
והנה היום, עוקרים סידורים שתרם יהודי תמים, מוחקים פסקי ראשונים בשם 'תיקון', וכאילו יש לפוסק מאוחר סמכות מוחלטת לבטל כל קודמו – לא רק להכריע, אלא
למחוק ולתקן.
אז נשאלת שאלה פשוטה:
איפה ההזהרה של חז"ל על "הוצאת לעז על הראשונים"? איפה האיסור של ביזוי ת"ח – אפילו אם אינם חיים?
ומה נשתנה דורנו שראוי לו לבטל את כל שקדמו לו?
ציבור יקר, הגיע הזמן להפסיק עם אלימות הלכתית, להפסיק לחלק ציונים, להכיר בגבולות הסמכות ולכבד מסורת רב-שכבתית של עם התורה.
לא "משטרת מחשבות", לא השתקה.
תורת חכמים בנחת תִשָּׁמַע.
