עניית אמן אחר ברכה שנחלקו בה הפוסקים

[ולמדתם אותם]

ת"ח אחד שלח לי:

הנה בספר ילקוט יוסף ברכות ח"ב [אב תשפ"ה] במבוא כתב להביא ב' ראיות חדשות לדברי אביו, וגם בשיעוריו בשנת תשפ"ו במוצ"ש, חזר כמה וכמה פעמים על ראיות 'חזקות' אלו. אולם נראה שאין בראיות אלו ממש, ולא לחנם אביו זצ"ל לא הביא ראיות אלו כלל.

ראיה ראשונה הביא משו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' פ"ג שכתב שאע"פ שנמסר בשם רבינו האיי ז"ל ורבינו סעדיה גאון ז"ל מה שנמסר [שמברכים את ברכות השחר בבית הכנסת כסדר], הרי האמת, המסייעים לה לשון הגמרא וגם ההקש כלו, הוא הפך המנהג שנתפשט בענין זה, והוא שאין מברכים ברכה אלא בשעתה, בזמן חיובה וכו' ואם יאמר האומר שהן לבטלה ואין רשות לאדם לענות אמן אחריהן עי"ש. והוכיח מזה הילקוט יוסף שאע"פ שר"א ידע שכך המנהג והונהג ע"פ הגאונים הנ"ל – מ"מ כתב שלא עונים אחריהם אמן עכת"ד. אולם למטוניה דמר, אפשר להוכיח מזה יותר מזה, שאומרים סב"ל גם במקום מנהג, שהרי המנהג שם היה לברך, ואעפ"כ הוא הורה לא לברך ולא התחשב במנהג. אלא שהחילוק הוא פשוט, שר"א 'גם הורה שלא לברך', כיון שהוא 'בעל השמועה', כלומר יש בכוחו וביכולתו לחלוק על הגאונים ועל המנהג, וגם לבטל אותו וממילא ודאי שלא לענות אחריו אמן. אבל אנן איירינן במחלוקות שאנו מורים לנוהגים כך להמשיך ולברך כי אין בנו כח להכריע שלא כהפוסקים כמותם כמו ברכה על תפילין של ראש, ברכת ההלל בר"ח, ברכה על מ"ע שהז"ג לנשים, וכן בעוד מחלוקות רבות שמנה שם בילקוט יוסף שיש פוסקים חשובים שאין בנו כח להורות לשני שלא יעשה כמותם, ובזה אין ראיה שלא עונים אחריו אמן.

ראיה שניה הביא מדברי הרא"ש שהובאו בטור בסי' רס"ז לגבי ברכת המולך בשבת לאחר השכיבנו, שבטוליטולא נהגו לחתום בברכה זו, וכתב הטור: וזה מנהג טעות שלא תקנו ברכת המולך אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שא"א פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם וכ"כ רב נטרונאי וכו', וכן המנהג בבית רבינו שבבבל שלא לומר שומר עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורס סוכת שלום וקדיש לאלתר. וא"א ז"ל לא רצה לענות אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה עי"ש. והוכיח מכאן הילקוט יוסף שאע"פ שיש דעות שמברכים – לא ענה אמן עי"ש. וגם בזה הדחיה היא פשוטה, שגם כאן – הרא"ש יש בכוחו לחלוק על עצם האמירה, ואם היה בו כח היה מבטל לגמרי את הברכה הנ"ל, ולכן הוא לא ענה אמן, אבל אנן איירינן במי שאין בו כח לבטל ולחלוקת על גדולי עולם שנהגו האחרים כמותם, ובזה אין שום ראיה שלא יענה אמן.

ופלא גדול על המחבר הנ"ל שהגדיל לעשות וכתב שאף העושה כמרן השו"ע שפסק כדעת הגאונים וכמה ראשונים לברך אשר יצר פעמיים אם נזכר לאחר שהטיל מים בפעם השניה – לא יענה אחריו אמן, משום חומר אמן יתומה, וכמו שאומרים סב"ל נגד מרן = עי"ש באות ד' במבוא. וזהו חידוש שלא שמעתו אוזן מעולם, ובודאי שאמן קל יותר מברכה לבטלה, שהרי ס"ס בברכות לא עבדינן, אבל ס"ס באמן עבדינן, וכפי שפסק הוא עצמו שם. אז איך אפשר, ומה המקור לחידוש הגדול הזה, שכמו שעבדינן סב"ל נגד מרן – כך עבדינן ספק אמן נגד מרן. ואדרבה דיינו שנחמיר בברכה עצמה, אבל באמן, שעושה כדעת הגאון ועוד ראשונים ומרן השו"ע – בודאי שעונים אחריו אמן. ואדרבה מי שלא יענה אמן – נכנס בחשש חיוב מיתה, וכפי המעשה הידוע המובא בכה"ח בסי' קכ"ד אות ל' מהשל"ה והרב אבוהב עיש"ב.​

 

[אור יעקב]

הנה בספר ילקוט יוסף ברכות ח"ב [אב תשפ"ה] במבוא כתב להביא ב' ראיות חדשות לדברי אביו, וגם בשיעוריו בשנת תשפ"ו במוצ"ש, חזר כמה וכמה פעמים על ראיות 'חזקות' אלו.

חבל שרק עכשיו נזכר הכותב...
כבר בחיי חיותו של מרן הגרע"י זצוק"ל הביא מרן הרב יצחק שליט"א ראיות אלו.
(עיין ילקו"י שבת א-ג עמ' תשיט, ועוד)

ולא לחנם אביו זצ"ל לא הביא ראיות אלו כלל.

איזה אמרה מטופשת. (מעכשיו יהיה אסור להביא שום ראיה שמרן זצוק"ל לא הביאה...)

ראיה ראשונה

ראיה שניה

ראיות נפלאות שאפי' שהמנהג של המקומות היה לברך בכל זאת לא ענה אחריהם אמן.
והחילוק שכתב הכותב לא מוכרח כלל.

אבל אנן איירינן במי שאין בו כח לבטל ולחלוקת על גדולי עולם שנהגו האחרים כמותם, ובזה אין שום ראיה שלא יענה אמן.

"המלך המשפט"
"מעין שבע"
הלל בראש חודש".

כל הנידונים הנ"ל לפי מרן הגרע"י זצוק"ל הם ברכות לבטלה גמורות לפי השו"ע וברור לשיטתו שאין לענות אחריהם אמן, ולא גרע מהמקרים הנ"ל.

אז איך אפשר, ומה המקור לחידוש הגדול הזה, שכמו שעבדינן סב"ל נגד מרן – כך עבדינן ספק אמן נגד מרן. ואדרבה דיינו שנחמיר בברכה עצמה, אבל באמן, שעושה כדעת הגאון ועוד ראשונים ומרן השו"ע – בודאי שעונים אחריו אמן. ואדרבה מי שלא יענה אמן – נכנס בחשש חיוב מיתה,

תשים לב שזה במקרה הספציפי הזה שרוב ככל האחרונים פסקו לא כמו השו"ע.
ובהכי וודאי יש לחוש לכל האחרונים שסוברים לא לברך (וממילא לא לענות אמן)

ואה"נ במקרה שיש מח' שקולה באחרונים וכדו' ודעת השו"ע לברך נראה לענות אמן.

 

[אור יעקב]

ובכל מקרה ברור שהראיה היותר חזקה היא משו"ת יכין ובועז שהרשב"ש והתשב"ץ לא היו עונים אמן אחרי הקידוש בליל שבת אע"ג שכתבו לקיים המנהג.

 

[ולמדתם אותם]

ראיות נפלאות שאפי' שהמנהג של המקומות היה לברך בכל זאת לא ענה אחריהם אמן.

ראיות נפלאות שלא אמרינן 'סב"ל במקום מנהג לא אמרינן', אלא מבטלים מנהגים קדומים ולא מתחשבים בהם כלל. מי שאכן אוחז כך - שלא יענה אמן. לפי כללי ההלכה שלנו אנו כן מתחשבים בדעות אחרים ובמנהגים קדומים, ולכן אין ראיה כלל מדברי ר"א לדידן. הוא הולך בקו אחר שאנו לא פוסקים כמותו.
הרא"ש לא 'הורה' לאחרים שלא לענות אמן, אלא 'שהוא עצמו' לא היה עונה אמן. כי הוא אחז שזה טעות, אבל לאחרים לא יכול לומר כן כיון שיש גדולים שהם נוהגים כמותם.​

 

[ולמדתם אותם]

כל הנידונים הנ"ל לפי מרן הגרע"י זצוק"ל הם ברכות לבטלה גמורות לפי השו"ע וברור לשיטתו שאין לענות אחריהם אמן, ולא גרע מהמקרים הנ"ל.

אז שהרב עובדיה בעצמו לא יענה אמן, כפי שהרא"ש לא ענה אמן. להורות לאחרים שלא יענו כיון 'שאני' סובר שזו ברכה לבטלה - אין ראיה מהרא"ש.

ובפרט שאכן הוכח בדורנו שבכל הענינים הנ"ל כבר השיבו על הרב עובדיה והוכיחו כהצד השני שדחה בראיות רבות, ואף אם ימשיכו לסתור ולהתוכח - עדיין מחלוקת במקומה עומדת, ובודאי שא"א 'לבטל' את הצד השני, וממילא הברכה שלו היא ברכה כלפי שמיא. הוא יקבל שכר בשמים על איך שנוהג כרבותיו, וכיון שהברכה שלו כלפי שמיא היא ברכה - בודאי שגם אני עונה אחריו אמן. וזוהי סברא פשוטה מאוד.

ומר"א כבר כתבנו שלדעתו היינו צריכים לבטל הרבה מאוד מנהגים שלנו שאנו פוסקים 'סב"ל במקום מנהג לא אמרינן', ולכן גם ממנו אין ראיה.​

 

[ולמדתם אותם]

ובכל מקרה ברור שהראיה היותר חזקה היא משו"ת יכין ובועז שהרשב"ש והתשב"ץ לא היו עונים אמן אחרי הקידוש בליל שבת אע"ג שכתבו לקיים המנהג.

זוהי הראיה הכי חלשה שיש, וכפי שכבר כתבו רבים וטובים להוכיח ולהסביר, שהעדות של הנכד והתשובה של הרשב"ץ סותרות זו את זו, ולא נכתבו באותה הדעה שסבר, ועיין בספרים ותראה שהדברים פשוטים וברורים.​

 

[ולמדתם אותם]

ובאמת שר"א בשיטת אביו הרמב"ם אמרה דלית ליה 'סב"ל במקום מנהג לא אמרינן', שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה ה"ט נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבהכ"נ וכו' וטעות היא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך אדם ברכה אא"כ נתחייב בה עי"ש, ובתשובה סי' קפ"ז כתב יותר בתוקף וז"ל וזאת הברכה ענט"י וכל כיו"ב [שמברך הש"צ בבהכ"נ ברוב מדינות א"י והמזרח] היא ברכה לבטלה וצריך למחות ע"ז ולבטלו ואין משגיחין בזה במנהג לפי שהוא דבר אסור עי"ש. הרי שהם לא מתחשבים במנהג כלל, אף שיש לו מקורות של גאונים וכדומה.​

 

[ולמדתם אותם]

כל הנ"ל, אלו תגובות שהעברתי לת"ח ששלח לי את הדברים המובאים כאן בראש האשכול, והגיב לי כדברים הנ"ל.

ובעקבות ההערות הנ"ל הוא כתב את הדברים בצורה אחרת וממוקדת יותר עם הוספות חשובות:

ראיה ראשונה הביא משו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' פ"ג שכתב שאע"פ שנמסר בשם רבינו האיי ז"ל ורבינו סעדיה גאון ז"ל מה שנמסר [שמברכים את ברכות השחר בבית הכנסת כסדר], הרי האמת, המסייעים לה לשון הגמרא וגם ההקש כלו, הוא הפך המנהג שנתפשט בענין זה, והוא שאין מברכים ברכה אלא בשעתה, בזמן חיובה וכו' ואם יאמר האומר שהן לבטלה ואין רשות לאדם לענות אמן אחריהן עי"ש. והוכיח מזה הילקוט יוסף שאע"פ שר"א ידע שכך המנהג והונהג ע"פ הגאונים הנ"ל – מ"מ כתב שלא עונים אחריהם אמן עכת"ד. אולם למטוניה דמר, אפשר להוכיח מזה יותר מזה, שאומרים סב"ל גם במקום מנהג, שהרי המנהג שם היה לברך, ואעפ"כ הוא הורה לא לברך ולא התחשב במנהג. ובאמת שר"א בשיטת אביו הרמב"ם אמרה, שלא מתחשב כלל במנהגים גם בעניני ברכות, שכתב בפ"ז מהלכות תפלה ה"ט נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבהכ"נ וכו' וטעות היא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך אדם ברכה אא"כ נתחייב בה עי"ש. ובתשובה סי' קפ"ז כתב יותר בתוקף וז"ל וזאת הברכה ענט"י וכל כיו"ב [שמברך הש"צ בבהכ"נ ברוב מדינות א"י והמזרח] היא ברכה לבטלה וצריך למחות ע"ז ולבטלו ואין משגיחין בזה במנהג לפי שהוא דבר אסור עי"ש. וא"כ לשיטתו שמבטל את הברכה ולא מחשיב דעות אחרות כלל ולדעתו הדעה השניה היא 'טעות גמור' – ודאי שגם מבטל את עניית האמן. אבל אנן שמתחשבים במנהגים קדומים גם נגד מרן או פוסקים אחרים – ע"כ שלא מבטלים את דעות הפוסקים האחרות, וגם במקום שאין מנהג אלא יש מחלוקת הפוסקים – אין אנו סוברים שהדעה השניה היא 'טעות', כי אין בנו כח להכריע שלא כמותה, אלא שסוברים שלפי 'כללי הפסיקה' כן יש להורות לדידן, אבל הדעה השניה קיימת, ומי שעושה כמותה לא עשה כדעה שלא קיימת כלל [כפי שהוא לפי דעת הרמב"ם ובנו], ולכן אין ראיה לדידן שלא עונים אמן על זה.

ראיה שניה הביא מדברי הרא"ש שהובאו בטור בסי' רס"ז לגבי ברכת המולך בשבת לאחר השכיבנו, שבטוליטולא נהגו לחתום בברכה זו, וכתב הטור: וזה מנהג טעות שלא תקנו ברכת המולך אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שא"א פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם וכ"כ רב נטרונאי וכו', וכן המנהג בבית רבינו שבבבל שלא לומר שומר עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורס סוכת שלום וקדיש לאלתר. וא"א ז"ל לא רצה לענות אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה עי"ש. והוכיח מכאן הילקוט יוסף שאע"פ שיש דעות שמברכים – לא ענה אמן עי"ש. והנה הרא"ש לא 'הורה שלא לענות אמן', אלא שהוא עצמו לא ענה אמן, כיון שהוא אחז שברכה זו לבטלה היא, אבל ידע שהנוהגים כן – עושים כן ע"פ הגדולים שנהגו כמותם, ולכן אין ראיה שאפשר 'להורות לאחרים' שלא לענות אמן. ואם נאמר שגם הורה שלא לענות אמן – הדחיה היא כנ"ל, שהרא"ש סבר שאין מקום כלל לברכה זו, והיא טעות גמורה. משא"כ אנן במחלוקות הפוסקים לא מבטלים את הדעה השניה וכנ"ל.​

 

[אור יעקב]

ת"ח אחד שלח לי:

הרב עמנואל מקולנדוב?

זוהי הראיה הכי חלשה שיש,

תחליט...
אמרת שהראיות שהרב יצחק הביא הם הכי חלשות...

לפי כללי ההלכה שלנו אנו כן מתחשבים בדעות אחרים ובמנהגים קדומים, ולכן אין ראיה כלל מדברי ר"א לדידן. הוא הולך בקו אחר שאנו לא פוסקים כמותו.

והראיה שמשמע מדבריו שהורה לא לענות אמן.

הרא"ש לא 'הורה' לאחרים שלא לענות אמן, אלא 'שהוא עצמו' לא היה עונה אמן. כי הוא אחז שזה טעות, אבל לאחרים לא יכול לומר כן כיון שיש גדולים שהם נוהגים כמותם

חילוק שטותי.
למה הטור הביא אותו?
הטור הוא לא "ארחות הרא"ש" שמביא מעשים שלו...
הוא מביא את פסיקותיו להורות את ההלכה - ופשוט.

שאכן הוכח בדורנו שבכל הענינים הנ"ל כבר השיבו על הרב עובדיה והוכיחו כהצד השני שדחה בראיות רבות,

הבנתי את מגמת הכותב...

 

[ולמדתם אותם]

שאלתי את הכותב, והשיב שלא ענית כלום. פיטומי מילי בעלמא.

ויש לציין לדברים דלהלן, שכבר עמד בזה כמעט באותם הסברות של הכותב הנ"ל:

 

[הלכה ברורה]

דברי המשיב על השיעור השבועי ברורים ונכונים, וחבל שיש כאן כמה שבכח חייבים להצדיק את מוסר השיעור.

אבל מה שיותר מפריע לי בסגנון שיעוריו של הרב יצחק, שהוא לא יציג את החולק עליו, ויענה עליו בצורה עניינית, אלא בהטעייה, ומלחמה פסיכולוגית.
למשל כאן שאומר כמה פעמים שלמה כולם מתעלמים מהראיות החזקות שלו, וכאילו לא כתבו להשיב עליו [אולי הוא לא רוצה לראות].
וגם בספרו על שבת החדש (בסי' שיד) שאם חכם שלום היה רואה את הפוסקים שאבא שלו הביא, הוא היה מתיר לפתוח בקבוקים בשבת, הוא לא יגיד שחכם שלום ידע ואף על פי כן חלק, למה? כי זה לא נעים שהקהל ידע שיש עוד דעות בעולם!. אני לא מבין את זה.
וגם לפני שבועיים או שלשה אמר שהרב בן ציון כתב לברך עושה מעשה בראשית על מערת הנטיפים, והוא מסביר בשיעור שעבדו על חכם בן ציון שיש את מערת הנטיפים מליוני שנה. והוא לא יגיד שזה מחלוקת מחלוקת אחרונים אם דבר שלא היה בבריאת העולם, אבל לא נברא בידי אדם, אלא בידי שמים (כמו מערת הנטיפים, וים המלח לפי חלק מהמדרשים, ואמכ"ל), אם מברכים ע"ז עושה מעשה בראשית, שבברכת יהודה, ותורת הקדמונים הוכיחו שכל שנעשה בידי שמים אפשר לברך, אבל מרן בהלכה ברורה הביא דברי הברכת יהודה וחלק עליהם, וכ"ד אביו, אבל הוא לא הציג את הרב בן ציון [או "העורכים"] כטיפשים שעבדו עליהם, אלא הביא דבריהם ב"צורה ישרה", וכתב את הנראה לו, כזה ראה וקדש!
ועוד דוגמא שלפני כמה חודשים, אמר שמשהו הביא לו ספר שכתב נגד העסקת חטופים, ואמר לו שזה נגד דעת הרב, והשיב לו "אם היה לך בן בעזה גם הייתה כותב כך", ובלי להיכנס לנושא זה (כי לא למדתי אותו), מה הקשר מה שאתה עונה לו, תענה עניינית, למה להפעיל פסיכולגיה ורגש?!, בפרט שזו טענה תמוה, שאדרבה אם היה לו בן בעזה הוא נגוע, והוא לא יכול לפסוק! אז אני כבר לא יודע כמה אפשר לסמוך על פסקיו.
ויש עוד הרבה דוגמאות לזה ואכמ"ל.

נ"ב, יש לציין שאני לא הולך להתכווח כאן ע"ז עם חסידיו, כי לכל דבר הם ימצאו תשובה, כי הם לא מבקשים את האמת באמת!, אני כותב את זה בתור אחד שהיה בעבר חסיד של הרב יצחק, וכל הבית שלי היה מלא בילקוט יוסף עם הקדשות שלו, אבל לפני כ4 שנים, ראיתי שם הרבה בזיונות ת"ח, ומחלוקות של ממש (בלי את ואהב בסופה, אלא את ואוייב בסופה. ודו"ק), והרבה סילופים, וגם ראיתי שרוב ככל השיעורים חוזרים על עצמם, בלי הרבה חידושים, ובדרך כלל זה אותם נושאים כבר 20 שנה, ורק כל שנה מתווספים רבנים שונים שכתבו לא כמוהו או כאביו, והם נהיים חצופים ולא יודעים ללמוד. ומאותו רגע עזבתי את הדרך הזאת, והוצאתי את כל ספריו מהבית. ומאז אני מתפלל שאני אזכה כל חיי ללכת אחרי ת"ח אמיתיים, ולא להיבהל מיח"צ ופרסומות. אבל לצערי בדור העיוור הזה יתחילו כעת לתקוף אותי שאני נגדו, ואני מבזה ת"ח, אבל אני רגיל לזה, כאשר אין תשובות באות ההתקפות.

 

[ידידיה]

דברי המשיב על השיעור השבועי ברורים ונכונים, וחבל שיש כאן כמה שבכח חייבים להצדיק את מוסר השיעור.

אבל מה שיותר מפריע לי בסגנון שיעוריו של הרב יצחק, שהוא לא יציג את החולק עליו, ויענה עליו בצורה עניינית, אלא בהטעייה, ומלחמה פסיכולוגית.
למשל כאן שאומר כמה פעמים שלמה כולם מתעלמים מהראיות החזקות שלו, וכאילו לא כתבו להשיב עליו [אולי הוא לא רוצה לראות].
וגם בספרו על שבת החדש (בסי' שיד) שאם חכם שלום היה רואה את הפוסקים שאבא שלו הביא, הוא היה מתיר לפתוח בקבוקים בשבת, הוא לא יגיד שחכם שלום ידע ואף על פי כן חלק, למה? כי זה לא נעים שהקהל ידע שיש עוד דעות בעולם!. אני לא מבין את זה.
וגם לפני שבועיים או שלשה אמר שהרב בן ציון כתב לברך עושה מעשה בראשית על מערת הנטיפים, והוא מסביר בשיעור שעבדו על חכם בן ציון שיש את מערת הנטיפים מליוני שנה. והוא לא יגיד שזה מחלוקת מחלוקת אחרונים אם דבר שלא היה בבריאת העולם, אבל לא נברא בידי אדם, אלא בידי שמים (כמו מערת הנטיפים, וים המלח לפי חלק מהמדרשים, ואמכ"ל), אם מברכים ע"ז עושה מעשה בראשית, שבברכת יהודה, ותורת הקדמונים הוכיחו שכל שנעשה בידי שמים אפשר לברך, אבל מרן בהלכה ברורה הביא דברי הברכת יהודה וחלק עליהם, וכ"ד אביו, אבל הוא לא הציג את הרב בן ציון [או "העורכים"] כטיפשים שעבדו עליהם, אלא הביא דבריהם ב"צורה ישרה", וכתב את הנראה לו, כזה ראה וקדש!
ועוד דוגמא שלפני כמה חודשים, אמר שמשהו הביא לו ספר שכתב נגד העסקת חטופים, ואמר לו שזה נגד דעת הרב, והשיב לו "אם היה לך בן בעזה גם הייתה כותב כך", ובלי להיכנס לנושא זה (כי לא למדתי אותו), מה הקשר מה שאתה עונה לו, תענה עניינית, למה להפעיל פסיכולגיה ורגש?!, בפרט שזו טענה תמוה, שאדרבה אם היה לו בן בעזה הוא נגוע, והוא לא יכול לפסוק! אז אני כבר לא יודע כמה אפשר לסמוך על פסקיו.
ויש עוד הרבה דוגמאות לזה ואכמ"ל.

נ"ב, יש לציין שאני לא הולך להתכווח כאן ע"ז עם חסידיו, כי לכל דבר הם ימצאו תשובה, כי הם לא מבקשים את האמת באמת!, אני כותב את זה בתור אחד שהיה בעבר חסיד של הרב יצחק, וכל הבית שלי היה מלא בילקוט יוסף עם הקדשות שלו, אבל לפני כ4 שנים, ראיתי שם הרבה בזיונות ת"ח, ומחלוקות של ממש (בלי את ואהב בסופה, אלא את ואוייב בסופה. ודו"ק), והרבה סילופים, וגם ראיתי שרוב ככל השיעורים חוזרים על עצמם, בלי הרבה חידושים, ובדרך כלל זה אותם נושאים כבר 20 שנה, ורק כל שנה מתווספים רבנים שונים שכתבו לא כמוהו או כאביו, והם נהיים חצופים ולא יודעים ללמוד. ומאותו רגע עזבתי את הדרך הזאת, והוצאתי את כל ספריו מהבית. ומאז אני מתפלל שאני אזכה כל חיי ללכת אחרי ת"ח אמיתיים, ולא להיבהל מיח"צ ופרסומות. אבל לצערי בדור העיוור הזה יתחילו כעת לתקוף אותי שאני נגדו, ואני מבזה ת"ח, אבל אני רגיל לזה, כאשר אין תשובות באות ההתקפות.

כל הכבוד על הכנות. בהצלחה.

 

[אור תורה]

ועוד דוגמא שלפני כמה חודשים, אמר שמשהו הביא לו ספר שכתב נגד העסקת חטופים, ואמר לו שזה נגד דעת הרב, והשיב לו "אם היה לך בן בעזה גם הייתה כותב כך", ובלי להיכנס לנושא זה (כי לא למדתי אותו) מה הקשר מה שאתה עונה לו, תענה עניינית, למה להפעיל פסיכולגיה ורגש?!, בפרט שזו טענה תמוה, שאדרבה אם היה לו בן בעזה הוא נגוע, והוא לא יכול לפסוק! אז אני כבר לא יודע כמה אפשר לסמוך על פסקיו.

גמרא כתובות כג ע"א. הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו. א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל: אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי?

האם גם לחכמי הגמ' היית אומר. מה הקשר מה שאתה עונה לו, תענה עניינית, למה להפעיל פסיכולגיה ורגש?!, .....

אני זוכר כמה פעמים שמרן זצ"ל התבטא על היתר עגונות, שצריך להרגיש כאילו זה הבת שלו וכיו"ב, וכי הוא מערב רגש בהלכה? אלא שצריך להתאמץ יותר למצוא היתר או לפעול למען החטופים וכו'.

 

[הלכה ברורה]

גמרא כתובות כג ע"א. הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו. א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל: אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי?

נעלם מכבודו דברי המרש"א על התוספות שם בד"ה עד האידנא מאן נטרינהו פירוש דכבר נאסרו. דבהא ודאי לא הוה טעי שמואל דאטו משום דנעשתה בהן עבירה כבר יניחן עוד להעשות בהן עבירה, אלא ודאי לא בעי שמואל אלא לומר דלא יועיל להן עוד שמירה לענין איסור כהונה דעד האידנא כו', וכבר נאסרו כמ"ש התוס', ואביו א"ל דלא הוה לך לזלזולי בהו כולי האי לומר בהאי לישנא כאילו שרי לזלזולי בהו להניחן בלא שמירה, וק"ל. ע"כ.
כלומר לא היה שם ויכוח הלכתי, וההוכחות שלו להתיר זה אם הבת שלך שבויה... אלא שאבא של שמואל הניח לשבויות שומרים שלא יגעו בהם הגויים, ושמואל חשב שהוא עושה כן כדי להתיר אותם, ולכן טען לו שהם כבר נאסרו לכהונה, והשיב לו אביו שמניח את השומרים לא לענין הלכתי, אלא לכבודם, זה שפגעו בהם לא אומר שיפגעו בהם שוב. ולכן אמר לו בלשון אילו בנותיך היו בשני.
ואם כבר גמרא זאת נעלמה מרבך שהגמרא ממשיכה שכשגגה שיוצא מלפני השליט ונשבו בנותיו של שמואל. וא"כ איך הוא אומר לאב אם הבן שלך היה בעזה, אתה לא חושש לכשגגה שיוצא מהשליט, אא"כ הוא לא אוחז בעצמו כשליט, ששכינה מדברת מתוך גרונו?!

האם גם לחכמי הגמ' היית אומר. מה הקשר מה שאתה עונה לו, תענה עניינית, למה להפעיל פסיכולגיה ורגש?!, .....

לפי האמור לפני כן לא קשה מידי, הוא לא פסק הלכה ודחה את החולקים עליו מטעמים פסיכולוגים.
אגב הסימני קריאה והדגשים לא מחזקים את התשובה!!!!,,,.......

אני זוכר כמה פעמים שמרן זצ"ל התבטא על היתר עגונות, שצריך להרגיש כאילו זה הבת שלו וכיו"ב, וכי הוא מערב רגש בהלכה? אלא שצריך להתאמץ יותר למצוא היתר או לפעול למען החטופים וכו'.

ביביע אומר יש היתרים ברורים ופוסקים, ואחר כך הוא מפעיל את הרגש, לא בפסיקת ההלכה עצמה.
ועל כל פנים זה רק דוגמא אחת, יש הרבה דוגמאות לכך שרבך עושה מלחמה פסיכולוית, כגון שקורא לאדם שחולק עליו "אברך שיש לו קבוצה" (לפני שכשלוש שבועות על הגאון הרב יהודה ברכה) ולא יאמר יש "ראש כולל" אלא אברך להקטין את החולקים. זה שיטה להקטין את החולקים בשמות, שממילא לא יעריכו את דבריהם. ויש לי הרבה דןגמאות, אבל ממילא לא תקבל אותם!

 

[אור תורה]

נעלם מכבודו דברי המרש"א על התוספות שם בד"ה עד האידנא מאן נטרינהו פירוש דכבר נאסרו. דבהא ודאי לא הוה טעי שמואל דאטו משום דנעשתה בהן עבירה כבר יניחן עוד להעשות בהן עבירה, אלא ודאי לא בעי שמואל אלא לומר דלא יועיל להן עוד שמירה לענין איסור כהונה דעד האידנא כו', וכבר נאסרו כמ"ש התוס', ואביו א"ל דלא הוה לך לזלזולי בהו כולי האי לומר בהאי לישנא כאילו שרי לזלזולי בהו להניחן בלא שמירה, וק"ל. ע"כ.
כלומר לא היה שם ויכוח הלכתי, וההוכחות שלו להתיר זה אם הבת שלך שבויה... אלא שאבא של שמואל הניח לשבויות שומרים שלא יגעו בהם הגויים, ושמואל חשב שהוא עושה כן כדי להתיר אותם, ולכן טען לו שהם כבר נאסרו לכהונה, והשיב לו אביו שמניח את השומרים לא לענין הלכתי, אלא לכבודם, זה שפגעו בהם לא אומר שיפגעו בהם שוב. ולכן אמר לו בלשון אילו בנותיך היו בשני.
ואם כבר גמרא זאת נעלמה מרבך שהגמרא ממשיכה שכשגגה שיוצא מלפני השליט ונשבו בנותיו של שמואל. וא"כ איך הוא אומר לאב אם הבן שלך היה בעזה, אתה לא חושש לכשגגה שיוצא מהשליט, אא"כ הוא לא אוחז בעצמו כשליט, ששכינה מדברת מתוך גרונו?!

לא נעלם ולא מידי.
העיקרון כתוב בש"ס

אתה נתלה בשני מילים שאמר בשיעור, שכאילו מטעם זה, דעתו היתה בעד שיחרור החטופים.
הרי כבר הרב דיבר בזה בתורת אביו מרן זצ"ל מדין ברי ושמא, וסכנת חיים מידית וכו' וכהנימוקים שהיו בזמן שחרורו של גלעד שליט, ובשיעור אמר בקצרה בלי לרדת לגוף הדיון - אם זה היה הבן שלך.

ובדיוק כמו שאתה כתבת

ביביע אומר יש היתרים ברורים ופוסקים, ואחר כך הוא מפעיל את הרגש, לא בפסיקת ההלכה עצמה.

היכן ראית שהוא מפעיל רק את הרגש.

לוקחים כמה מילים מהשיעור כאילו הרב צריך לומר את כל הראיות הדיונים בשיעור ובפרט שהשיעור לא נסוב על זה רק נאמר באגב. וכן לעניין שאר דברים שציינת עליהם.

וכך בכל מקום שדנים בשיעורו, על ברכת מערת הנטיפים וכיוצא

 

[הלכה ברורה]

אתה נתלה בשני מילים שאמר בשיעור, שכאילו מטעם זה, דעתו היתה בעד שיחרור החטופים.
הרי כבר הרב דיבר בזה בתורת אביו מרן זצ"ל מדין ברי ושמא, וסכנת חיים מידית וכו' וכהנימוקים שהיו בזמן שחרורו של גלעד שליט, ובשיעור אמר בקצרה בלי לרדת לגוף הדיון - אם זה היה הבן שלך.

אני לא נתלה לשום מילה, ולא כתבתי שזה סיבת ההיתר של הרב עובדיה, פשוט [גם כתבתי שאני לא נכנס לדון בעצם הסוגיא], פשוט אמרתי שבא אליך מחבר ואומר לך שפסק לא כמוך, צריך לומר לו יישר כח, אני אראה את הטענות שלך, ונתווכח, ולא לנפנף אותו בטענה כאזת קטנונית, "אם הבן שלך היה בעזה הייתה כותב ככה", ועוד לחזור על טענה למדנית זאת בלוין (וזה לא דומה כלל לגמרא שם כמבואר בהודעתי הקודמת)

היכן ראית שהוא מפעיל רק את הרגש.

לוקחים כמה מילים מהשיעור כאילו הרב צריך לומר את כל הראיות הדיונים בשיעור ובפרט שהשיעור לא נסוב על זה רק נאמר באגב. וכן לעניין שאר דברים שציינת עליהם.

אני לא לוקח כמה מילים אלא זה בהרבה שיעורים לא להציג את הצד השני כמו שהוא, ולחלוק, אלא להציג אותו כאומר טענות טפשיות, ולהפעיל לחץ רגשי על השומעים

וכך בכל מקום שדנים בשיעורו, על ברכת מערת הנטיפים וכיוצא

מה ענית על מערת הנטיפים?!, הוא אמר שהטעו את הרב בן ציו שזה מליוני שנה, ואם היה יודע שזה לא היה בבריאת העולם לא היה כותב כך, וזה שטות. כי עיקר הויכוח הוא אם מברכים על דבר שנוצר משמים לא ע"י בני אדם כנ"ל.
בקיצור כבודו לא ענה לי כלל על מה שכתבתי, העיקר להצדיק את רבך!

 

[אור תורה]

אני לא נתלה לשום מילה, ולא כתבתי שזה סיבת ההיתר של הרב עובדיה, פשוט [גם כתבתי שאני לא נכנס לדון בעצם הסוגיא], פשוט אמרתי שבא אליך מחבר ואומר לך שפסק לא כמוך, צריך לומר לו יישר כח, אני יעיין בטענות שלך, ונווכח, ולא לנפנף אותו בטענה כאזת קטנונית, ועוד לחזור על זה בלוין (וזה לא דומה כלל לגמרא שם כמובאר בהודעתי הקודמת)

לפני שאה מעיר הערות, אולי תביא את כל הציטוט ובאיזה הקשר זה הוזכר בשיעור, ואולי הוא אמר לפני כן את הנימוק ההלכתי, אני לא שמעתי ולא ראיתי את השיעור, ומסתמא לבעל החוברת הוא אמר גם את הנושא ההלכתי וגם את הנושא הרגשי.

עכ"פ הבנתי, שום דבר לא יעזור אתה בצד שלך.

 

[הלכה ברורה]

לפני שאה מעיר הערות, אולי תביא את כל הציטוט ובאיזה הקשר זה הוזכר בשיעור, ואולי הוא אמר לפני כן את הנימוק ההלכתי, אני לא שמעתי ולא ראיתי את השיעור, ומסתמא לבעל החוברת הוא אמר גם את הנושא ההלכתי וגם את הנושא הרגשי.

זה גם ככה לא יעזור, החוברות של אמת ושלום לא עזרו לכם (עד שתלמיד מחזו"ע הלך לדפוס לזרוק להם את החוברות מהדפוס, איפה גזל?! טוב ע"ז נוותר), וכן את הטענות באשכול המקביל על הילקוט יוסף ברכות, שהביאו מאמר שלם שהילקו"י מסלף את ההלכה ברורה, ולא עניתם, כאן זה יעזור שאני יביא את המקור?! אני חושב שלא! אז חבל לי על הזמן.

עכ"פ הבנתי, שום דבר לא יעזור אתה בצד שלך.

נכון, אני בצד שלי אחרי שראיתי את האמת:

נ"ב, יש לציין שאני לא הולך להתכווח כאן ע"ז עם חסידיו, כי לכל דבר הם ימצאו תשובה, כי הם לא מבקשים את האמת באמת!, אני כותב את זה בתור אחד שהיה בעבר חסיד של הרב יצחק, וכל הבית שלי היה מלא בילקוט יוסף עם הקדשות שלו, אבל לפני כ4 שנים, ראיתי שם הרבה בזיונות ת"ח, ומחלוקות של ממש (בלי את ואהב בסופה, אלא את ואוייב בסופה. ודו"ק), והרבה סילופים, וגם ראיתי שרוב ככל השיעורים חוזרים על עצמם, בלי הרבה חידושים, ובדרך כלל זה אותם נושאים כבר 20 שנה, ורק כל שנה מתווספים רבנים שונים שכתבו לא כמוהו או כאביו, והם נהיים חצופים ולא יודעים ללמוד. ומאותו רגע עזבתי את הדרך הזאת, והוצאתי את כל ספריו מהבית. ומאז אני מתפלל שאני אזכה כל חיי ללכת אחרי ת"ח אמיתיים, ולא להיבהל מיח"צ ופרסומות. אבל לצערי בדור העיוור הזה יתחילו כעת לתקוף אותי שאני נגדו, ואני מבזה ת"ח, אבל אני רגיל לזה, כאשר אין תשובות באות ההתקפות.

בקיצור חבל על הזמן של הוויכוח, שנינו ביארנו את עצמנו, והבוחר יבחר!