ולמדתם אותם
חבר חדש
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 158
ת"ח אחד שלח לי:
הנה בספר ילקוט יוסף ברכות ח"ב [אב תשפ"ה] במבוא כתב להביא ב' ראיות חדשות לדברי אביו, וגם בשיעוריו בשנת תשפ"ו במוצ"ש, חזר כמה וכמה פעמים על ראיות 'חזקות' אלו. אולם נראה שאין בראיות אלו ממש, ולא לחנם אביו זצ"ל לא הביא ראיות אלו כלל.
ראיה ראשונה הביא משו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' פ"ג שכתב שאע"פ שנמסר בשם רבינו האיי ז"ל ורבינו סעדיה גאון ז"ל מה שנמסר [שמברכים את ברכות השחר בבית הכנסת כסדר], הרי האמת, המסייעים לה לשון הגמרא וגם ההקש כלו, הוא הפך המנהג שנתפשט בענין זה, והוא שאין מברכים ברכה אלא בשעתה, בזמן חיובה וכו' ואם יאמר האומר שהן לבטלה ואין רשות לאדם לענות אמן אחריהן עי"ש. והוכיח מזה הילקוט יוסף שאע"פ שר"א ידע שכך המנהג והונהג ע"פ הגאונים הנ"ל – מ"מ כתב שלא עונים אחריהם אמן עכת"ד. אולם למטוניה דמר, אפשר להוכיח מזה יותר מזה, שאומרים סב"ל גם במקום מנהג, שהרי המנהג שם היה לברך, ואעפ"כ הוא הורה לא לברך ולא התחשב במנהג. אלא שהחילוק הוא פשוט, שר"א 'גם הורה שלא לברך', כיון שהוא 'בעל השמועה', כלומר יש בכוחו וביכולתו לחלוק על הגאונים ועל המנהג, וגם לבטל אותו וממילא ודאי שלא לענות אחריו אמן. אבל אנן איירינן במחלוקות שאנו מורים לנוהגים כך להמשיך ולברך כי אין בנו כח להכריע שלא כהפוסקים כמותם כמו ברכה על תפילין של ראש, ברכת ההלל בר"ח, ברכה על מ"ע שהז"ג לנשים, וכן בעוד מחלוקות רבות שמנה שם בילקוט יוסף שיש פוסקים חשובים שאין בנו כח להורות לשני שלא יעשה כמותם, ובזה אין ראיה שלא עונים אחריו אמן.
ראיה שניה הביא מדברי הרא"ש שהובאו בטור בסי' רס"ז לגבי ברכת המולך בשבת לאחר השכיבנו, שבטוליטולא נהגו לחתום בברכה זו, וכתב הטור: וזה מנהג טעות שלא תקנו ברכת המולך אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שא"א פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם וכ"כ רב נטרונאי וכו', וכן המנהג בבית רבינו שבבבל שלא לומר שומר עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורס סוכת שלום וקדיש לאלתר. וא"א ז"ל לא רצה לענות אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה עי"ש. והוכיח מכאן הילקוט יוסף שאע"פ שיש דעות שמברכים – לא ענה אמן עי"ש. וגם בזה הדחיה היא פשוטה, שגם כאן – הרא"ש יש בכוחו לחלוק על עצם האמירה, ואם היה בו כח היה מבטל לגמרי את הברכה הנ"ל, ולכן הוא לא ענה אמן, אבל אנן איירינן במי שאין בו כח לבטל ולחלוקת על גדולי עולם שנהגו האחרים כמותם, ובזה אין שום ראיה שלא יענה אמן.
ופלא גדול על המחבר הנ"ל שהגדיל לעשות וכתב שאף העושה כמרן השו"ע שפסק כדעת הגאונים וכמה ראשונים לברך אשר יצר פעמיים אם נזכר לאחר שהטיל מים בפעם השניה – לא יענה אחריו אמן, משום חומר אמן יתומה, וכמו שאומרים סב"ל נגד מרן = עי"ש באות ד' במבוא. וזהו חידוש שלא שמעתו אוזן מעולם, ובודאי שאמן קל יותר מברכה לבטלה, שהרי ס"ס בברכות לא עבדינן, אבל ס"ס באמן עבדינן, וכפי שפסק הוא עצמו שם. אז איך אפשר, ומה המקור לחידוש הגדול הזה, שכמו שעבדינן סב"ל נגד מרן – כך עבדינן ספק אמן נגד מרן. ואדרבה דיינו שנחמיר בברכה עצמה, אבל באמן, שעושה כדעת הגאון ועוד ראשונים ומרן השו"ע – בודאי שעונים אחריו אמן. ואדרבה מי שלא יענה אמן – נכנס בחשש חיוב מיתה, וכפי המעשה הידוע המובא בכה"ח בסי' קכ"ד אות ל' מהשל"ה והרב אבוהב עיש"ב.
הנה בספר ילקוט יוסף ברכות ח"ב [אב תשפ"ה] במבוא כתב להביא ב' ראיות חדשות לדברי אביו, וגם בשיעוריו בשנת תשפ"ו במוצ"ש, חזר כמה וכמה פעמים על ראיות 'חזקות' אלו. אולם נראה שאין בראיות אלו ממש, ולא לחנם אביו זצ"ל לא הביא ראיות אלו כלל.
ראיה ראשונה הביא משו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' פ"ג שכתב שאע"פ שנמסר בשם רבינו האיי ז"ל ורבינו סעדיה גאון ז"ל מה שנמסר [שמברכים את ברכות השחר בבית הכנסת כסדר], הרי האמת, המסייעים לה לשון הגמרא וגם ההקש כלו, הוא הפך המנהג שנתפשט בענין זה, והוא שאין מברכים ברכה אלא בשעתה, בזמן חיובה וכו' ואם יאמר האומר שהן לבטלה ואין רשות לאדם לענות אמן אחריהן עי"ש. והוכיח מזה הילקוט יוסף שאע"פ שר"א ידע שכך המנהג והונהג ע"פ הגאונים הנ"ל – מ"מ כתב שלא עונים אחריהם אמן עכת"ד. אולם למטוניה דמר, אפשר להוכיח מזה יותר מזה, שאומרים סב"ל גם במקום מנהג, שהרי המנהג שם היה לברך, ואעפ"כ הוא הורה לא לברך ולא התחשב במנהג. אלא שהחילוק הוא פשוט, שר"א 'גם הורה שלא לברך', כיון שהוא 'בעל השמועה', כלומר יש בכוחו וביכולתו לחלוק על הגאונים ועל המנהג, וגם לבטל אותו וממילא ודאי שלא לענות אחריו אמן. אבל אנן איירינן במחלוקות שאנו מורים לנוהגים כך להמשיך ולברך כי אין בנו כח להכריע שלא כהפוסקים כמותם כמו ברכה על תפילין של ראש, ברכת ההלל בר"ח, ברכה על מ"ע שהז"ג לנשים, וכן בעוד מחלוקות רבות שמנה שם בילקוט יוסף שיש פוסקים חשובים שאין בנו כח להורות לשני שלא יעשה כמותם, ובזה אין ראיה שלא עונים אחריו אמן.
ראיה שניה הביא מדברי הרא"ש שהובאו בטור בסי' רס"ז לגבי ברכת המולך בשבת לאחר השכיבנו, שבטוליטולא נהגו לחתום בברכה זו, וכתב הטור: וזה מנהג טעות שלא תקנו ברכת המולך אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שא"א פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם וכ"כ רב נטרונאי וכו', וכן המנהג בבית רבינו שבבבל שלא לומר שומר עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורס סוכת שלום וקדיש לאלתר. וא"א ז"ל לא רצה לענות אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה עי"ש. והוכיח מכאן הילקוט יוסף שאע"פ שיש דעות שמברכים – לא ענה אמן עי"ש. וגם בזה הדחיה היא פשוטה, שגם כאן – הרא"ש יש בכוחו לחלוק על עצם האמירה, ואם היה בו כח היה מבטל לגמרי את הברכה הנ"ל, ולכן הוא לא ענה אמן, אבל אנן איירינן במי שאין בו כח לבטל ולחלוקת על גדולי עולם שנהגו האחרים כמותם, ובזה אין שום ראיה שלא יענה אמן.
ופלא גדול על המחבר הנ"ל שהגדיל לעשות וכתב שאף העושה כמרן השו"ע שפסק כדעת הגאונים וכמה ראשונים לברך אשר יצר פעמיים אם נזכר לאחר שהטיל מים בפעם השניה – לא יענה אחריו אמן, משום חומר אמן יתומה, וכמו שאומרים סב"ל נגד מרן = עי"ש באות ד' במבוא. וזהו חידוש שלא שמעתו אוזן מעולם, ובודאי שאמן קל יותר מברכה לבטלה, שהרי ס"ס בברכות לא עבדינן, אבל ס"ס באמן עבדינן, וכפי שפסק הוא עצמו שם. אז איך אפשר, ומה המקור לחידוש הגדול הזה, שכמו שעבדינן סב"ל נגד מרן – כך עבדינן ספק אמן נגד מרן. ואדרבה דיינו שנחמיר בברכה עצמה, אבל באמן, שעושה כדעת הגאון ועוד ראשונים ומרן השו"ע – בודאי שעונים אחריו אמן. ואדרבה מי שלא יענה אמן – נכנס בחשש חיוב מיתה, וכפי המעשה הידוע המובא בכה"ח בסי' קכ"ד אות ל' מהשל"ה והרב אבוהב עיש"ב.
