קידושין קידושין יב: "רב מנגיד"

משיב כהלכה

חבר ותיק
הצטרף
18/12/24
הודעות
658
בדף ב' איתא שאשה נקנית בשלוש דרכים ואחד מהם ביאה, אבל בדף י"ב איתא דרב מנגיד על דמקדש בביאה, וביארו הראשונים שהוא משום חציפות ופריצות.

ולא מובן: אם הקב"ה שהוא נותן התורה הורה לנו בתורתו שאפשר לקדש בביאה, ולא ראה בזה פריצות, כיצד באו חז"ל וקבעו שיש בזה פריצות ואסור?

ונראה ליישב שאמנם באופן עקרוני אין זו פריצות (ועיין בריטב"א שם שתמה דהרי בעדי יחוד סגי וא"כ אין זו פריצות) ולכן כל עוד היה נהוג כך, לא היתה בזה בעיה.

אבל ברבות הימים כאשר נהגו כולם לקדש בכסף, אם אחד יחליט פתאום לקדש בביאה, יש בזה פריצות כי מעשהו יעורר ענין ויהיה בזה זילות וכיעור שכך היא תחילת קניינו וכמבואר בראשונים שם, ולכן באו חז"ל ואסרו זאת.

אגב ראיתי שהגאון רבי שלמה קלוגר (חכמת התורה, תולדות) מבאר לפי זה את הפסוק (בראשית כה, כ), 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה', דקיחה איקרי קנין, וכפי שמבואר שבחילת המסכת, שמכך לומדים קנין כסף בקידושין, ואף יצחק אבינו כבר קיים את כל התורה כולה ואף מצות מדרבנן, כמו שאמרו חז"ל (יומא כח, ב) על אברהם אבינו, ולכן יצחק לא בא עליה מיד, אלא בתחילה 'בקחתו' דהיינו שקידשה, ורק אחר כך בא עליה.

אבל הגאון רבי יוסף ענגיל נוקט בפשיטות דעד שלא ניתנה תורה לא היו כסף ושטר קנין בכלל, ולא היה אז שייך כלל לקדש בכסף ושטר. ועל פי זה ביאר את דברי המדרש בילקוט שמעוני (בראשית רמז פט) שדרשו מהפסוק הנאמר על שרה (בראשית כ, ג) 'והיא בעולת בעל' - מכאן שאפשר לקדש בביאה, ומשמע שאברהם קידש את שרה בביאה.

וביבמות נ"ב לענין מאמר ביבמה, ובפרט בדברי ר"ת בתוס' שם משמע דלא כדבריי, וז"ל התוס': דמקדש בביאה - אר"ת דאפי' ביבמה דצריך ביאה דפריצותא הוא שעושה תחלת קנינו בביאה.

ואפשר לבאר בפשטות שברבות השנים התרגלו לסדר זה שעורכים אירוע קודם הביאה ביבמה (כמו שרגילים היום לערוך אירוסין לפני החתונה, למרות שאין להם שום משמעות חוץ מהחלפת מתנות הדדית) ובאו חז"ל והעניקו לזה משמעות, שחובה לקדש קודם לכן, כדי שלא תהיה תחילת קניינו בכך וכפי שכתבתי, כי מעשהו יעורר ענין ויהיה בזה זילות וכיעור שכך היא תחילת קניינו וכמבואר בראשונים שם.

ומישהו טען לי דהתורה העמידה את משפטי הקידושין מצד מה נכון שיחול קידושין, ויש שייכות בין איש לאשה ע"י ביאה שמחמת כך נכון לחול תורת קידושין, אך לענין הנהגה הראויה לאדם לא נאמר שכך ראוי, ומה ראוי הוא כבר ענין שחז"ל קבעו

וזהו פלפול בעלמא, כי בפשטות מדאורייתא אשה נקנית בשלושה דברים, ורב הוא הראשון שאסר על כך (כידוע, מזמן מתן תורה עד זמנו של רב - עברו הרבה מים בנהר).
 
כתבת שאי"ז פריצות כי מותר בביאת אשתו
ועניתי א"כ גם ברה"ר, אלא מאי לא כל מה שמותר הוא צנוע
 
אין שום קשר בין בעילה ברה"ר (שפשוט לכל בר דעת שהוא פריצות) לבין בעילה בבית.

והתורה לא תתיר דבר בלתי צנוע.
 
גם בית הכסא הוא לא צנוע והתורה התירתו
אבל הענין כי אדם נברא ויש לו צרכים שאינם צנועים וחיים עם זה והכל בסדר אבל לא להתחיל חיי נישואין שעדין הם בושים זה מזה באופן כזה
 
ובאופן כזה ליכא שום חשש של חוסר צניעות (וכמדומה דאיירי בבית הכסא שלהם שהיה באמצע השדה, ואולי גם דלת לא היתה לו).
 
לא לספר מלשון תספורת, אלא שיהיו מדברות זו עם זו שלא יבוא אדם ויתייחד עמהן באותו מבנה (בית כסא ציבורי מחוץ לעיר, בשדות), וישמע את קולן ויתרחק.
 
אגב חביבותא אומר לכם פנינה נפלאה
יש רש"י במהדו"ק על מסכת כתובות שמחדש שקטן קונה בביאה
ויש לדון בזה בהמון סוגיות שהגמ' תמהה א"כ מצינו אישות לקטן ויל"ע בכל זה
 
דבר ברור שענייני צניעות בטבען משתנים על פי הדור.
צניעות היא הוצאת דבר פנימי למקום חצוני, ומעשה שעניינו אישי ופרטי נהפך לעניין חיצוני ציבורי ובלתי צנוע.
דורות הראשונים שלא התרגשו ממה אומרים ומה חושבים, והיה באדם כח פנימי וקדוש באופן טבעי - לא נצרכו לאיסור זה, וכמו שהכל יודעים למה כלה וכו' כך הכל יודעים כיצד וכו', ככל שהתאחרו הדורות הלך הדבר וגרר ניוול פה ומחשבה וחוסר צניעות גמור עד שבא רב, ראשון אמוראי בבל, ותיקן שאין הדברים אמורים לימינו ואין הם ראויים.
 
הוא למד שוב וחזר בו, ואתה רוצה לטעון עליו איך הבין בתחילה?

ואכן בשטמ"ק מביא פעמים רבות מהדו"ק דרש"י.
לראשונים כמו רש"י קשה לומר שלמד וחזר בו נגד גמרא מפורשת
אמנם יש תוס' שאומר שרש"י חזר בו מכוח גמרא אחרת גבי נגיחות שור בכמה נהיה מועד וכו'..
אמנם מזה שהשיטה מקובצת מביא אותו נראה שהסכים עם ביאור זה, אחרת לא היה לו להזכירו
 
ראשי תחתית