שבועה - להפיס דעתו של הבעל דין

[גרינפלד]

בכמה מקומות אמרו בגמ' שבועה זה להפיס דעתו של בעל דין.

ולכאורה, בשלמא בב"מ ל"ה ב' (ותמורה ג' ב') שאין התובע יודע מה היה - דעתו מתפייסת שמאמין לנתבע כיון שנשבע,
אך בכתובות פ"ז ב' אמרו כן על עד אחד מְעִידָהּ שהיא פרועה, ובפשטות הבעל יודע האמת; וכן מצינו במקומות נוספים.

והיה מקום לומר שדעתו של הבעל דין מתפייסת בזה שבית דין מראים לו שעשו כל המאמצים לבירור האמת [או לכוף את הנתבע להודות].

אבל מדברי הר"י מלוניל בבבא קמא (ס"ב א') נראה שפי' באופן אחר, שכתב שדעתו מתפייסת כי אם לא היה יודע מה היה - מאמין,
ואם יודע - אומר (מלשון הפסוק תהלים ז' י"ז) ישוב עמלו בראשו, ועל קדקדו חמסו ירד;
והיינו שהבע"ד מתפייס בזה שהנשבע ייענש משמים.
וכסברא זו יש בשיטה מקובצת (ב"מ ב' ב' לקראת סוף העמוד ד"ה וז"ל הגליון) שניחא לאחד להשבע כדין כדי שהאחר יהיה לו עונש של שבועת שקר.

ורואים שהתורה נתנה הנאה כזו למפסיד בדין, למרות שלכאורה זו מידה רעה מאוד.

וראיתי פעם בעלון ללומדי הספק בגמ', שכתב אחד בשם הרב אוריה (אינני זוכר את שם המשפחה) שכתב מנפשיה כעין הנ"ל,
וביאר בזה הפסוק במלכים א (ח' ל"א-ל"ב) ששלמה המלך ביקש שאם אחד ישבע לשקר לחבירו (עיי"ש ברד"ק וברלב"ג, ורש"י מפרש אחרת) - ייענש משמים,
ומה הענין שדווקא על חטא זה ביקש; אלא שיש כאן ענין לבעל דין.