תוקף קבלת פסקי השו"ע

[אלישמע]

מה הכוונה 'יש מישהו שהוא הלכה ויש מישהו שלא'? האם יש מישהו שצודק ומישהו שלא? מובן מאליו.
ולמה? - משום שיש לוגיקה, אם X נכון לא יכול להיות שלא X גם כן נכון.

נו, אז שו"ע ורמ"א מי צודק ומי טועה?
(הלוגיקה סתם לא נכונה, כי ההלכה מיוסדת על אלו ואלו דברי א"ח).

 

[החש בראשו]

ג. טענתי שאם קבלת השו"ע היא מדין מנהג - הדבר כפוף לדברים שאותם נהגו על פיו ולא לכל פסיקה שלו. וע"ז כתבת 'מנהג אין הכוונה שכך נהגו באופן מעשי יום יום, אלא הכוונה הנהגה שהנהיגו באופן כללי, והיא תקפה ממילא על כל הפרטים', אך מנין להמציא המצאה מוזרה כזו? אם תוקף הקבלה הוא מצד מנהג אין שום מחויבות לדברים שאותם לא נהגו בפועל.

למה? יש מנהג לפסוק כספר שולחן ערוך. וזה כולל הכול [חוץ ממה שהונהג אחרת במפורש].
אך מתשובת האול"צ שהביא הרב @כהנא דמסייע משמע לא כן, משמע שיש קבלה שקיבלו עליהם ועל זרעם וזה לא מחמת מנהג.

 

[עומק המושג]

נו, אז שו"ע ורמ"א מי צודק ומי טועה?​

מצחיק. אין בזה כלל חלוט, אבל בכל וויכוח יש אחד שצודק ואחד שטועה.​

הלוגיקה סתם לא נכונה, כי ההלכה מיוסדת על אלו ואלו דברי א"ח​

כלומר, בכל וויכוח של אחרונים שני הצדדים צודקים, אז על מה הוויכוח?
האמירה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' אינה קביעה ששני הצדדים אמת, אלא ששני הצדדים הם דברי אלוהים, דהיינו, שניהם כלולים בדבר ה' ומאמרו, אינדיקציה פשוטה לכך היא העובדה ששני הדעות הם בכלל ת"ת, בניגוד לדעה שמותר לאכול שפן שאינה אלא דברים בטלים.​

 

[אלישמע]

מצחיק. אין בזה כלל חלוט, אבל בכל וויכוח אין אחד שצודק ואחד שטועה.

כלומר, בכל וויכוח של אחרונים שני הצדדים צודקים, אז על מה הוויכוח?
האמירה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' אינה קביעה ששני הצדדים אמת, אלא ששני הצדדים הם דברי אלוהים, דהיינו, שניהם כלולים בדבר ה' ומאמרו, אינדיקציה פשוטה לכך היא העובדה ששני הדעות הם בכלל ת"ת, בניגוד לדעה שמותר לאכול שפן שאינה אלא דברים בטלים.​

אם שניהם כלולים בדבר ה' ומאמרו, אז שניהם אמת.
כי הרי מה הויכוח? מה ה' אמר - והוא הרי אמר את שניהם.

ולכן זה כלל לא מצחיק, כי בויכוח הלכתי, אין אחד שצודק ואחד שטועה. - אחרת אחת הדעות לא היתה בכלל ת"ת, אלא היתה כמו הדעה שמותר לאכול שפן, שאינה אלא דברים בטלים.

 

[ציון הלא תשאלי]

ולא זו בלבד, אלא כבר כתב מאור העולם רבינו הגרב"ץ אבא שאול זצוק"ל,
שהרוצה לעבור לקהילה אחרת כבני אשכנז לדוגמא,
יכול לעשות כן לכתחילה ולנהוג הכל כמנהגם.

איפה מאור העולם כתב את זה ?

 

[החש בראשו]

איפה מאור העולם כתב את זה ?

@מתוק מדבש הביא לעיל את הקובץ. אך בעניותי לא זכיתי לראות שלכתחילה מותר, וכמו שהעיר. וראה גם את מה שצירף @כהנא דמסייע שמוכח לא כן.

 

[עומק המושג]

למה? יש מנהג לפסוק כספר שולחן ערוך, וזה כולל הכול​

אין מושג כזה 'מנהג לפסוק כספר', כיון שאי אפשר לנהוג בפועל מצב בו פוסקים כמו השו"ע*, הדבר היחיד שאפשר לטעון הוא שכיון שסו"ס נהגו כמו השו"ע הרי נתפס המנהג בכל התכנים הפרטיקולריים שכתובים בו, אך בשביל זה צריך שינהגו בפועל בכל הדברים כמו השו"ע, מה שלא קרה.
*כלומר, באיזה מובן כאשר האדם נוהג כמו השו"ע נתפס המנהג כניהוג ע"פ השו"ע ולא ע"פ המרדכי (אם הוא גם אמר זאת)? ​

אם שניהם כלולים בדבר ה' ומאמרו, אז שניהם אמת.
כי הרי מה הוויכוח? מה ה' אמר - והוא הרי אמר את שניהם.​

הוויכוח הוא למה ה' התכוון במה שהוא אמר, והוא התכוון רק לדעה אחת, אף ששתי הדעות הם בכלל דברו.
זהו הסבר אחד, אך כבר בריטב"א בעירובין שם כ' שלא יתכן שהאמת היא כמו שתי הדעות יחד, ובאמת שהוא מוכחש מן השכל, שהרי לא יתכן שדבר יהיה אסור ומותר יחד, כיון שההיתר הוא שלילת האיסור, כך שאם שתי הדעות אמת - נמצא שהקב"ה אינו מקפיד בפועל על הדבר, כך שהדבר מותר ולא אסור.​

 

[אלישמע]

אין מושג כזה 'מנהג לפסוק כספר', כיון שאי אפשר לנהוג בפועל מצב בו פוסקים כמו השו"ע*, הדבר היחיד שאפשר לטעון הוא שכיון שסו"ס נהגו כמו השו"ע הרי נתפס המנהג בכל התכנים הפרטיקולריים שכתובים בו, אך בשביל זה צריך שינהגו בפועל בכל הדברים כמו השו"ע, מה שלא קרה.
*כלומר, באיזה מובן כאשר האדם נוהג כמו השו"ע נתפס המנהג כניהוג ע"פ השו"ע ולא ע"פ המרדכי (אם הוא גם אמר זאת)?

הוויכוח הוא למה ה' התכוון במה שהוא אמר, והוא התכוון רק לדעה אחת, אף ששתי הדעות הם בכלל דברו.
זהו הסבר אחד, אך כבר בריטב"א בעירובין שם כ' שלא יתכן שהאמת היא כמו שתי הדעות יחד, ובאמת שהוא מוכחש מן השכל, שהרי לא יתכן שדבר יהיה אסור ומותר יחד, כיון שההיתר הוא שלילת האיסור, כך שאם שתי הדעות אמת - נמצא שהקב"ה אינו מקפיד בפועל על הדבר, כך שהדבר מותר ולא אסור.​

בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין (חגיגה ג ע"ב).​

אמר ר' ינאי לא נתנו דברי תורה חתוכין, אלא על כל דבור ודבור שהיה אומר הקב"ה חמשה היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא (מדרש תהלים יב ד).

וז"ל הריטב"א בעירובין: אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר:

כוונת הריטב"א באומרו "ושאל להקב"ה על זה", אינה איך יש שני כיוונים סותרים, א' דא"כ התשובה לא קשורה לשאלה. ב' ואם בדור אחד יכריעו כך ובדור אחר יכריעו אחרת, אז כל דור והאמת שלו? אלא הכוונה כמו שכתוב בחז"ל בכמה דוכתין (אני מצטט מהזכרון) ששאל, היאך אני למד תורה מעתה? והשיבו לו כדברי הגמ' החגיגה, למוד את דברי המתירים ואת דברי האוסרין, ולהלכה הילך אחר הרוב.

 

[עומק המושג]

הרב @אלישמע, אתה לא משיב לטיעון הבסיסי שהעליתי, אם יש מחלוקת בין תנאים האם מותר לאכול מאכל מסוים, האם הקב"ה רוצה שלא נאכל מאכל זה או שאין זה מפריע לו? אם הוא רוצה שלא נאכל - אז ההלכה היא שאסור, ואם הוא זה מפריע לו - ההלכה היא שמותר, כיון שמהותו של היתר הוא שלילת האיסור, כך שאם גם ההיתר היא אמת - בהכרח שהאיסור אינו אמת.
או במילים אחרות: כאשר הדיון הוא מה נכלל בתורה - אפשר לומר ששני דעות סותרות הם תורה, אך כאשר הדיון הוא מה הקב"ה מצפה מאיתנו בלתי אפשרי להכיל סתירה לוגית.

בנוגע לגמרות והמדרשים שהבאת - באף אחד מהם אין הכוונה שהקב"ה רוצה שתי דברים סותרים, אלא ששני הצדדים נכללים בתורת ה'. כדרכם של אגדות חז"ל - הדברים אמורים על דרך הדרוש, והכוונה היא לחדד שאין כאן עמדה שהיא הבלים, אלא שלשני הצדדים יש שורש בתורה והם חלק ממנה, אך ברור שרק אחד מהם נכון, והדברים פשוטים לבקיא בדרכי האגדות.​

 

[אלישמע]

הרב @אלישמע, אתה לא משיב לטיעון הבסיסי שהעליתי, אם יש מחלוקת בין תנאים האם מותר לאכול מאכל מסוים, האם הקב"ה רוצה שלא נאכל מאכל זה או שאין זה מפריע לו? אם הוא רוצה שלא נאכל - אז ההלכה היא שאסור, ואם הוא זה מפריע לו - ההלכה היא שמותר, כיון שמהותו של היתר הוא שלילת האיסור, כך שאם גם ההיתר היא אמת - בהכרח שהאיסור אינו אמת.
או במילים אחרות: כאשר הדיון הוא מה נכלל בתורה - אפשר לומר ששני דעות סותרות הם תורה, אך כאשר הדיון הוא מה הקב"ה מצפה מאיתנו בלתי אפשרי להכיל סתירה לוגית.

בנוגע לגמרות והמדרשים שהבאת - באף אחד מהם אין הכוונה שהקב"ה רוצה שתי דברים סותרים, אלא ששני הצדדים נכללים בתורת ה'. כדרכם של אגדות חז"ל - הדברים אמורים על דרך הדרוש, והכוונה היא לחדד שאין כאן עמדה שהיא הבלים, אלא שלשני הצדדים יש שורש בתורה והם חלק ממנה, אך ברור שרק אחד מהם נכון, והדברים פשוטים לבקיא בדרכי האגדות.​

היינו הך, וזה בדיוק מה שכתוב בגמ' ובמדרשים, ובריטב"א שהזכרת.
שני הדברים כלולים בתורה, והכרעת הדין מסורה לכמי הדור, ולכן רצונו הוא שנעשה בדיוק מה שחכמי הדור אמרו, בין להתיר בין לאסור.
וכל עוד שאין הכרעה, הדין הוא: הרוצה כב"ש עושה וברוצה כב"ה עושה, ודעביד כמר עביד. (ובלבד שלא יעשה תרתי דסתרי בענין אחד).
ומאז שבטלה ההכרעה מבינינו, כל השיטות הם אמת, וכולם אהובים כולם ברורים, ודעביד כמר עביד.
וזה רצונו יתברך.

 

[אבני הכותל]

כמדומני שבהקדמת השב שמעתתא כתב בזה שגם אם אין זה האמת של כוונת קוב"ה בתורה, מ"מ מכיון שע"פ דרכי הפסק וההכרעות כך הורו החכמים, זה נהפך להיות התורה בעצמה.
אינו תח"י כעת לראות אם אני אכן צודק בדברים.

 

[אלישמע]

לכאו' כוונתך לדבריו בהקדמתו לקצה"ח
(וגם הם מסכימים עם דברי למעלה, והיינו הך, כיעו"ש).

 

[כהנא דמסייע]

ביסוד קבלת הוראות מרן הבית יוסף והשו''ע לפי המבואר בדברי גדולי הפוסקים.​

א] האריכות בשבחי מרן הב''י ז''ל כמובן היא אך למותר ו"לו דומיה תהלה", כנודע וכמפורסם בכל הארץ שהיה  גדול בדורו דור דעה, ובירר את כל הד' טורים במקורותיהם מן הש''ס והפוסקים, ומקשה ומתרץ ליישב כל  חמירא כנודע לכל.

וכתב מרן החיד''א בספר שם הגדולים (חלק ספרים מערכת ב אות נט) "ודע שקבלתי מאדם גדול בחכמה ויראה,  שקיבל מרב גדול, שקיבל מזקנים, שנתגלה בדור מרן ז"ל שהיו הרמ"ק והאר"י וכל קדושים עמהם סיעת"א דשמיא, שישראל לפי הדור היו צריכים לספר זה שיקבץ כל הדינים ויגלה שרשיהם לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ובאותו הדור היו נמצאים שלשה רבנים ראוים לזה, והם הרב מהר"ר יוסף טאיטצק והרב מרן והרב מהריב"ל וכל אחד מהם היה ראוי למלאכה זו. והסכימו מן השמים ותנתן דת ע"י מרן הקדוש מפני ענותנותו היתרה וכאשר נראה מספריו הקדושים החוש"ה אל העי"ן. וכמ"ש משם הרב מהר"א אלפנדארי (בקונטרס עיגונא דף  כ"ט) שכתב דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה ומשנתו היתה משנת חסידים".

וראה נמי בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן קפב) "אמר המני"ח כך מקובלני ממרי הרב מר זקני ז"ל כי בכל  תחום א"י אין לומר קים לי נגד הרמב"ם ומוהריק"א, ועל ראשם פי' רש"י ז"ל (עי' בח"ב סי' קי"ז), אשר הם המה אשר קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם אבותינו וא"א גם בכל ערי ביסתן ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל חד מינייהו אפי' באלף לא בטיל, ולקבלת סברת הרמב"ם יש רמז בבדק הבית עי"ש. ומפיו שמעתי שבזמנו חזרו גאוני צפת ת"ו בחברת גאוני ע"ק ת"ו וחידשו תוקף הסכמה זו וקבלתה דלא יאמר אדם לחבירו קים לי נגד שום א' מהנז'. וכן היה נזהר ומזהיר, ודבר זה גלוי ומפורסם לרבים, אלא שבעונותינו כשרבו בעלי ההוראה בנפש רחבת ידים פשו להו טובא המורים כסברת היחיד מהפוסקים האחרונים כיון שהובא בדפוס, כי באמת עונשיה מסתייה אם יבטל דברי אחד מעמודי ההוראה הנז' עפ"י סברת היחיד, אם לא שהיחיד הזה יהיה מפורסם בראיותיו ודבריו  שכל חכמי הדור יסכימו כמותו מחמת עומק פלפולו וראיותיו כי היכי דימטי ליה שיבא מכשורא".

ובשו"ת ראנ"ח (סימן קט) "וכ"ש הכרעת בית יוסף אשר כבר פשטה בהני כללי דכייל בפסק כדברי הפוסקים  החולקים זה עם זה, ואף גם זאת בדין זה שפסק הדין כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושאר הגדולים, וכתבו  והכי נקטינן, וכבר נתקבל הרב עלינו במקומנו לרב ללכת אחר הוראתיו".

ובשו"ת מהרי"ף (סימן סא) "ולע"ד נראה שהדיין שהולך אחרי קים לי לא די לו שבטל גזרת התורה אלא דרכו  אינה בטוחה מהסכנה אלא כל ימיו הולך בדרך מסוכן, ושבח לאל יתברך והודאה לשמו הגדול אנן אית לן רב שנסמוך עליו ודרכנו בטוחה מכל סכנה וסלולה ומסוקלת מכל אבן מכשול הלא הוא רבינו הגדול רבן של כל ישראל מוהר"י קארו זלה"ה. ומקובלני מזקני גאוני מצרים שהרמב"ם קבלוהו כל גלילות המערב לרב וארץ מצרים וארץ ישראל וארם נהרים וארם צובא ופרס עד סוף תימן. והנה מר רואה בהרבה מקומות בב"י בחו"מ שכתב מרן וכבר נהגו לפסוק הלכה כהרמב"ם. נמצא דאין לנו אלא דברי מרן והם המה דברי הרמב"ם שהוא מסכים לדבריו  וכ"ש עתה שכל גלילות ישראל כבר קבלו עליהם דברי מרן אין לזוז מהם".

ובספר תהלה לדוד (אבן העזר - סימן ע) "ואם כי הדברים לכאורה מוטעמים אין הדעת נוחה לפסוק כן למעשה  נגד דעת הראב"ד והרא"ש והטור ז"ל. וכן המחבר בש"ע אשר רוח ה' נוססה בלשונו להיות מכוון להלכה  (כמ"ש בתומים בתקפו כהן סי' קכ"ד)".

והפרי מגדים (יו"ד שפתי דעת סימן מח) כתב "הלא נודע שחיבורו עפ"י רוה"ק חיבר בלתי ספק ואיך במלות  קצרות הגיה ותיקן הכל"
​

 

[כהנא דמסייע]

דרך פסיקתו של מרן הבית יוסף לפסוק כג' עמודי הוראה​

יסוד דרך פסיקתו של מרן הבית יוסף מבוארת בהקדמתו לספרו "אם באנו להכריע בין הפוסקים בטענות וראיות  תלמודיות הנה התוספות הרמב''ן והרשב''א והר''ן מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדעות, ומי זה אשר יערב לבו וכו' להכניס עצמו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם בראיות וטענות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם וכו', ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית ישראל נשען עליהם הלא המה הרי''ף הרמב''ם והרא''ש ז''ל אמרתי אל לבי שבמקום ששניים מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכהכ כמותם, אם לא בקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא, ולכן פשט המנהג להיפך. ובמקום שלא גילה דתו אחד מעמודי ההוראה ושני העמודי הוראה חולקים הנה הרמב''ן והרשב''א והר''ן והמרדכי והסמ''ג ז''ל לפנינו למקום אשר יהיה שם הרוח רוח אלהי''ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה". ונראה שדעת מרן הבית יוסף שהרמב''ם הרי''ף והרא''ש כדיינים מומחים שהמחום כל ישראל
 עליהם ולכך הלכה כוותייהו.​

 

[כהנא דמסייע]

דעת הרמ''א לפסוק כבתראי​

אמנם הרמ''א בהקדמתו לספר דרכי משה חולק על דרך הפסיקה של מרן הב''י וכתב דהתועלת העקרית בחיבורו  ''דרכי משה'' הוא שמרן הבית פסק בכל מקום הלכה כשנים הרי''ף הרמב''ם והרא''ש ולשאר רבוותא אדירי התורה לא חש עליהם רק במקום גדולים עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם ואף כי הם קמאי ולא בתראי ולא חש לדברים שצווחו קמאי דקמאי הלא הרי''ף שפסק סוף פ''ב דעירובין והסכימו כמו רבים לפסוק הלכה כבתראי ולא לחוש לדברי קמאי ואפילו במקום הרב אצל התלמיד וכן פסקו האחרונים תמיד , וע''י זה סתר כל המנהגים אשר באלה המדינות אשר רובם בנויים על הכלל הז בפשיטות ותמימות ולא מפקפקים אחר דבריהם, ולכן לא רציתי  לחלוק עליהם וכתבתי על כל דבר הכי נהוג, וטעמי ונימוקי עמי".

הרי לנו שיסוד המחלוקת בין הרמ''א לבין הבית יוסף האם לפסוק כג' עמודי הוראה או לפסוק כבתראי היכא  דפליגי על הנך ג' עמודי הוראה, דלפי כללו של הבית יוסף היכא דנסכמים ב' עמודי הוראה הלכה כמותם אפי' אם יחלקו עליהם רבים מהדורות הבאים אחריהם, ואילו דעת הרמ''א להכריע כהפוסקים בדורות המאוחרים  יותר משום דהלכה כבתראי.

 

[כהנא דמסייע]

יסוד הדין דהלכה כבתראי​

וצריך להבין יסוד ועומק ושורש מחלוקת בעלי השולחן ערוך רבותינו הבית יוסף והרמ''א, דהנה בדין זה כתבו  התוס' (קידושין מה ע''א) "ובכל מקום שהרב והתלמיד חולקין הלכה כדברי הרב באמוראי ראשונים עד אביי ורבא אבל מכאן ואילך פסקינן כבתראי לפי שדקדקו יותר מן הראשונים להעמיד הלכה על בוריה", וע' ברא"ש על מועד קטן (פרק שלישי סימן כ), ומשמע מדבריהם שהחילוק הוא שבאמוראי קמאי הייתה ההלכה ע''פ מה שהיו מקובלים מדור לדור ועל כן מי שקודם יותר הלכה כמותו, אולם אמוראי בתראי הכריעו ע''פ ראיות וסברות, והכריחו דבריהם ממתני' ומברייתות והכריעו בין הראשונים לכן הלכה כמותם, והרא"ש (סנהדרין פרק רביעי סימן ו) כתב "אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות. אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים. והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר. אלא אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין". הרי לנו דהטעם שהלכה כבתראי משום שראו דברי הראשונים וחקרו וטהכריעו דלא כוותייהו. שו''ר כן בקיצור כללי התלמוד על ספר מבוא התלמוד לר''ש הנגיד, וע' גם בספר ברית יעקב להגאון מוהרי''ח סופר שליט''א מראשונים ואחרונים רבים, וע' בכנה''ג (יו''ד סי' לז הגהב''י
 נ') יעו''ש.

וביאור הדברים הוא כמשל הידוע של רבותינו הראשונים "כננס על גבי הענק''' דאע''ג דראשונים כמלאכים  ומעלתם גדולה מהאחרונים, מ''מ הננס שקיבל את כל מה שאמרו והחכימו הראשונים שהיו לפניו וקבל זאת מן המוכן מבלי לחדש את משכלו והמשיך לעמוד על העיון עוד מעט השיג יותר ממה שהשיגו הם, ועל כן  הלכה כבתראי.

ולכן ס''ל לרמ''א דבכל מקום הלכה כבתראי ולא כקמאי, ובפרט שאחרוני הראשונים בעלי התוס' ובבית מדרשו  של הרמב''ן האריכו בבירור הדינים בראיות תלמודיות מהש''ס, והרי זה כעין אמוראי בתראי לעומת אמוראי  קמאי וצריך להיות ההלכה כבתראי, וא''כ צ''ע אמאי מרן הבית יוסף לא הודה להאי כללא.​

 

[כהנא דמסייע]

הרמב''ם הרי''ף והרא''ש היה להן דין מארי דאתרין​

ב] והנה כתב מרן החיד''א זצ''ל "ודע שקבלתי מזקני תורה ויראה ששמעו מפה קדוש הרב הגדול עיר וקדיש
 מהר"ח אבאלועפיא שקבלה בידו שעל כלל מרן בפסק הלכה ללכת אחרי שלשה עמודי בית ישראל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכו' הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו, וכך היה מרגלא בפומיה דהרב הנז' כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתים רבנים". הנה מבואר דהכלל דממאתים רבנים נסמך נאמר על הענין דללכת
 אחר דעת הנך ג' עמודי הוראה, וצ''ע אמאי.

ואשר נראה דטעמו של מרן הבית יוסף ומאתיים רבנים שעמו הוא משום שהרי''ף הרמב''ם והרא''ש היו ''עמודי
 ההוראה שבית ישראל נשען עליהם'' דהיינו שרוב הקהלות נהגו לפסוק הלכה כמותם כבר לפני שמרן הבית יוסף פילס דרכו להכריע להיכן שיכריעו רובם. וכיון שכן היה להם דין ''מארי דאתרא'' ברוב המקומות, ועל כן הכריע כוותייהו, חוץ ממקומות שרוב או כל חכמי ישראל חולקים עליהם ולכך פשט המנהג להיפך, דהיינו
 דבדברים אלו לא נתקבלו פסקיהם של חכמים אלו בקהילות, ועל כן אין הלכה כמותם בכהאי גוונא.

דהנה מודעת זאת שכל ארצות המערב קבלו עליהם את הוראות הרמב''ם וכמו שכתב מרן הבית יוסף (אבקת רוכל
 סי' לב) שהרמב''ם הוא גדול הפוסקים וכל קהלות ישראל וערבסתאן והמערב נוהגים על פיו, וקיבלוהו עליהם לרבן.

והוא הדין לגבי הרא''ש כמו שכתב מרן הב"י באורח חיים (סי' נ"א) משם הרב מהרלנ"ח שבספרד החזיקו הרא"ש
 לרבן, וכ"כ בתשובת מהר"י קארו בסוף תשובת מרן אבן העזר (שו"ת בית יוסף דיני גוי מסיח לפי תומו סימן ג) "הרא"ש אשר כל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו", ומהר"ר בצלאל בתשובות סימן כ"ב, ובתשובות רבינו  ברכיה הלוי כ"י (וע' בספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת א אות רלו).

והנה דין מארא דאתרא יסודו מהא דאיתא במסכת שבת (יט ע''ב) לגבי מחלוקת רב ושמואל לגבי מוקצה האם  בעינן ביו''ט הזמנה ואי לאו הכי הוי מוקצה, וזה לשון הגמרא "אמר רב נחמן עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי דרידיא (ושור לחרישה) ותמרי דעיסקא (העומדים לסחורה), רב אסר, ושמואל אמר מותר. וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון (דלרב יהודה אית ליה מוקצה ואסור, ולר''ש שרי). ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כרבי שמעון שמתיה רב המנונא, והא כרבי שמעון סבירא לן, באתריה דרב הוה לא איבעי ליה למיעבד הכי". דהיינו שהתלמיד הורה כר' שמעון המתיר מוקצה במקומו של רב האוסר מוקצה וס''ל כר' יהודה ושמתיה רב המנונא. הרי לנו חומר האיסור להורות היתר היכן שהמרא דאתרא אוסר, אע''ג דסוגיין  דעלמא דלא כוותיה דמרא דאתרא.

 

[כהנא דמסייע]

האם אזלינן בתר מרא דאתרא היפך רוב הפוסקים לקולא לאחר פטירתו​

אלא דיש להסתפק בב' ספיקות א) דלמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן להורות כמרא דאתרא נגד סוגיין
 דעלמא, ב) מאן לימא לן דאף לאחר פטירת המרא דאתרא אפשר לפסוק כמותו נגד סוגיין דעלמא.

אולם זאת מצינו בגמרא שבת קל ע''א "תנו רבנן במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות
 ברזל בשבת, במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא לא אכל, כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו, אמר ליה אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי וכו'. אמר רבי יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנן, ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה". הרי לנו להדיא דעבדינן כמרא דאתרא בין לקולא ובין לחומרא ואין לחוש בזה כלל, דבמקומו של ר''א היו מתים בזמנן וגזרו על כל ישראל ולא גזרו על אותו העיר, דהעושה על דעת רב המקום הרי הוא מקיים ''ועשית ככל אשר יורוך'' שפירושו המוסכם בין לרמב''ם ובין לרמב''ן שיש לשמוע לחכמים בפירושי
 התורה, ואין לו בית מיחוש כלל.

והנה עוד יש לפשוט גם הספק השני מהגמרא במסכת פסחים (ג ע''ב) "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים
 בירושלים, אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה, אמר ליה לא כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה, כי סליק אמר להו מאליה ספו לי, אמרו ליה אליה לגבוה סלקא, אמרו ליה מאן אמר לך הכי אמר להו רבי יהודה בן בתירא אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו, שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי
 יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים", הרי שהיה בזמן הבית והוא קדם לרבי הרבה.

שוב ראיתי בספר יוחסין (מאמר ראשון) שכתב "אבל ר' יהודה בן בתירא היה בבבל בנציבין בזמן הבית כדאיתא
 בריש פסחים (דף ס"ג ע"ב). ושם פירש הרשב"ם ז"ל למה היה בבבל. ולא עלה לרגל כי זקן היה ולא היה יכול לעלות לרגל וזקן פטור מראייה. ועוד האריך שנים רבות כי היה עד זמן רב ושמואל ובירך לאבא אבוה דשמואל שיהיה לו בן חכם כדאיתא במדרש שמואל על פסוק וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל וכו'. ובפ' ר' אליעזר בשבת ובפ' כל הבשר (במס' חולין) נראה ג"כ שהיה בזמן לוי שאמר לרבי אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ודרש להו כרבי יוסי הגלילי", הרי דאתריה דרבי יהודה בן בתירא היה בחייו שהוא האריך ימים טובא, ואין מכאן ראיה לחיוב לילך אחר חכם גם לאחר פטירתו. ולא עוד אלא דמדבריו נראה ברור דהוכיח מהא דרבי לא שמתינהו דאתריה דריב''ב שהוא היה בחיים. וכמו''כ כתוב בספר הקבלה להראב"ד "והי' בבבל בימיהם ר' יהודה בן בתירה ומחביריו של ריב"ז היה אלא שהאריך ימים". וכן הוא בסדר הדורות (חלק תנאים ואמוראים אות א) כתב "בשוחר טוב (שמואל פרק י' ובילקוט שם רמז ק') איתא, אבא היה עושה סחורה במשי, ושלח לו ר' יהודה בן בתירה מנציבין שרוצה לקנות ממנו משי, והחזיק לריב"ב המשי, ואחר כך לא רצה ריב"ב ליקח המשי, וא"ל ריב"ב כי רק דברים בעלמא שלחתי אליך. וא"ל אבא דבורך נאמנים לי יותר מן ממון, לכן סמכתי עליך ולא רציתי למכור לאחר, ובירך אותו ר' יהודה בן בתירא שיזכה לבן כשמואל הרמתי דכתיב ביה "וידע כל ישראל כי נאמן שמואל", לכן זכה אבא לבן זה שמואל בר אבא" עכ"ל. וכתב זית רענן ר' יהודה בן בתירא היה בזמן הבית כדמוכח ממעשה דהאי כותי דאכל פסחים בירושלים, ושמואל היה דור שלישי אחר החורבן, ואפשר שהאריך ימים כ"כ עכ"ל. הא קמן דנדחית ראייתנו מהאי סוגיא דאף לאחר פטירתו הכי עבדינן דהראב''ד ובעל ס' היוחסין וסדר הדורות מוכיחים
 שהאריך ימים עד זמן רבי.

​

 

[כהנא דמסייע]

דין "אין לך אלא שופט שבימיך"​

ג] והנה איתא בגמרא עירובין (מא ע''א) "תניא לאחר פטירתו של (רבן שמעון בן גמליאל) [ר' גמליאל] נכנס רבי
 יהושע להפר את דבריו עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו יהושע אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל ולא היה אדם שערער בדבר כלום בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל בדורו של רבי יוסי עבוד כרבי יוסי". והנה המחלוקת שם הייתה האם משלימין תענית בימי שמחה, דלר''ג אין משלימין ולר' יוסי משלימין ובשו"ע אורח חיים (סימן תקעב סעיף ב') נפסק "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, או בחנוכה ופורים, או בחולו של מועד; ואם התחילו להתענות על הצרה, אפילו יום אחד, ופגע בהם יום מאלו, מתענין ומשלימין היום בתענית", וכ''ה ברמב''ם פ''א ה''ב מתענית, היוצא דהלכה כרבי יוסי הבר פלוגתא דרבן גמליאל למרות שכל ימי
 ר''ג פסקו כוותיה.

הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה''א) "ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו
 דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך". וכתב מרן בכס''מ (שם) "למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי, וכו', אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי, דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא, וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים, וכן עשו גם בחתימת
 הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה".

והרא''ש כתב (סנהדרין פרק רביעי סימן ו)"ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע
 דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים, והיינו דא"ל רב הונא לרב ששת אפילו בדידך ודידי וא"ל אטו קטלי קני באגמא אנן, כלומר אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו כטועה בדבר משנה הוי וחוזר. אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות. אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים. והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר. אלא אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם  לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין".

היוצא מדברי הרמב''ם והרא''ש ומרן הב''י דבכל דור יכול החכם שבאותו הדור לברר הדברים מחדש, והרא''ש  כותב דאי לאו הכי ולא יברר הדברים בעצמו "זהו דין שקר".​

הבית יוסף בחר דרך זו משום שאין בנו כח להכריע בין הררי א''ל​

ד] והנה יש לחקור אם כן אמאי בחר לו מרן הבית יוסף הדרך הזו של ג' עמודי הוראה ולא בירר הדברים בראיות  תלמודיות. ובעצם זו שאלה כללית שהרי זה דבר ברור ומוסכם מפי כל הגדולים שאין לחלוק על דברי רבותינו הראשונים, ואמאי, הא אף אם הם גדולים בחכמה ובמנין ראוי לכל אחד לחקור האמת כפי שהיא. וזו היא בעצם השאלה של מרן הב''י גופיה על האמוראים והתנאים, וכן הסבוראים שאחר חתימת הגמרא. וכתב כאן הבית יוסף שהייתה קבלה בין כל חכמי ישראל שלא לחלוק על דברי התנאים בחתימת המשנה של רבי. וכן היה הסכמת כל חכמי ישראל על התלמוד. ולפ''ז נבין גם כן אמאי אין האחרונים חולקים על הראשונים, ובפרט במאתים חמישים שנה האחרונות שלא מצינו דבר כזה כלל בין כל חכמי ישראל, והטעם שקבלו עליהם כל האחרונים שלא לחלוק
 על הראשונים.

ולפ''ז נבין מה שכתב הבית יוסף זצ''ל כתב "ומי זה אשר יערב לבו וכו' להכניס עצמו בין ההרים הררי אל להכריע  ביניהם בראיות וטענות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם", דהיינו דמחמת כן הייתה  קבלה בין חכמי ישראל שאי אפשר להכריע בין הראשונים בראיות ולהכריע בין הררי א"ל.​

 

[כהנא דמסייע]

בספר מגיד מישרים מבואר טעם נפלא לפסיקה כג' עמודי הוראה​

ה] ונראה דהטעם שג' עמודים אלו נקבעו בקהלות כמארי דאתרא הוא משום שרק הם חיברו חיבור על דרך פסק  הלכה למעשה בכל דיני התורה כולם, וכן דיבר המלאך המגיד אל מרן הבית יוסף (הקדמה) "והא מימות משה רבן של כל הנביאים לא איכתיבא אורייתא דבעל פה עד יומי רבי, מיומוי לא אתפרש כלא משנה עד דאתא רב אשי וליקט וחיבר ופירש ופסק. ומיומוי לא הות הלכתא אלא קצת מהלכות כגון הלכות פסוקות וכו'. עד דאתא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ופסקו הלכות בכוליה גמרא, והרמב"ם הפליא לעשות למללא על כל אורייתא, ומאז ועד השתא  לא אתעורר חד ללקט מילי כולהו כמה דאתעוררת אתה".

ועוד, הרי כידוע רוב השולחן ערוך מבוסס על פסקי הרמב''ם ועל לשונו, ועל הרוב גם אין מחלוקת רבה בין הרי''ף  והרמב''ם וכמו שכתב הרמב''ם עצמו, והנה המלאך המגיד (מגיד מישרים - פרשת ויקהל) אמר למרן הבית יוסף "ומידע תנדע, דכל דבעי הרמב"ם על הרוב אינון קושטא, בגין דאיהו אדבק גרסאי קדמונאי כגון ר"ח ורבינו האי דגרסתהון ברירא, ולזמנין תוספת מסגיאות פלפולא הוו מקשו על ההוא גרסא ודחו לה, ולית קושטא הכי.  ופירוש נמי דמפרש הרמב"ם, הרוב קושטא אינון".

ועוד כידוע דהרא''ש היה תלמידו של מהר''ם מרוטנבורג ופוסק כמותו, והמלאך המגיד אמר למרן הבית יוסף (פ'  ויקהל) "הלכה כמאיר בחירי ודחילי, הלכתא כותיה בכל דוכתא, דהוא הוה שלימא, ובההוא תפיסה דאתפס  ומית בה אתכפר חוביה ואשתאר זכיכא וברירא ואסתלק בדרגא עלאה בהדי צדיקייא".​

נמצא שפסקי השו''ע מבוססים על הרמב''ם, ועל תלמידו של מהר''ם מרוטנבורג, שאמר לו המלאך המגיד  שהלכה כמותם.