תוקף קבלת פסקי השו"ע

[אבני הכותל]

כמדומני שבהקדמת השב שמעתתא כתב בזה שגם אם אין זה האמת של כוונת קוב"ה בתורה, מ"מ מכיון שע"פ דרכי הפסק וההכרעות כך הורו החכמים, זה נהפך להיות התורה בעצמה.
אינו תח"י כעת לראות אם אני אכן צודק בדברים.

 

[אלישמע]

לכאו' כוונתך לדבריו בהקדמתו לקצה"ח
(וגם הם מסכימים עם דברי למעלה, והיינו הך, כיעו"ש).

 

[כהנא דמסייע]

ביסוד קבלת הוראות מרן הבית יוסף והשו''ע לפי המבואר בדברי גדולי הפוסקים.​

א] האריכות בשבחי מרן הב''י ז''ל כמובן היא אך למותר ו"לו דומיה תהלה", כנודע וכמפורסם בכל הארץ שהיה  גדול בדורו דור דעה, ובירר את כל הד' טורים במקורותיהם מן הש''ס והפוסקים, ומקשה ומתרץ ליישב כל  חמירא כנודע לכל.

וכתב מרן החיד''א בספר שם הגדולים (חלק ספרים מערכת ב אות נט) "ודע שקבלתי מאדם גדול בחכמה ויראה,  שקיבל מרב גדול, שקיבל מזקנים, שנתגלה בדור מרן ז"ל שהיו הרמ"ק והאר"י וכל קדושים עמהם סיעת"א דשמיא, שישראל לפי הדור היו צריכים לספר זה שיקבץ כל הדינים ויגלה שרשיהם לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ובאותו הדור היו נמצאים שלשה רבנים ראוים לזה, והם הרב מהר"ר יוסף טאיטצק והרב מרן והרב מהריב"ל וכל אחד מהם היה ראוי למלאכה זו. והסכימו מן השמים ותנתן דת ע"י מרן הקדוש מפני ענותנותו היתרה וכאשר נראה מספריו הקדושים החוש"ה אל העי"ן. וכמ"ש משם הרב מהר"א אלפנדארי (בקונטרס עיגונא דף  כ"ט) שכתב דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה ומשנתו היתה משנת חסידים".

וראה נמי בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן קפב) "אמר המני"ח כך מקובלני ממרי הרב מר זקני ז"ל כי בכל  תחום א"י אין לומר קים לי נגד הרמב"ם ומוהריק"א, ועל ראשם פי' רש"י ז"ל (עי' בח"ב סי' קי"ז), אשר הם המה אשר קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם אבותינו וא"א גם בכל ערי ביסתן ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל חד מינייהו אפי' באלף לא בטיל, ולקבלת סברת הרמב"ם יש רמז בבדק הבית עי"ש. ומפיו שמעתי שבזמנו חזרו גאוני צפת ת"ו בחברת גאוני ע"ק ת"ו וחידשו תוקף הסכמה זו וקבלתה דלא יאמר אדם לחבירו קים לי נגד שום א' מהנז'. וכן היה נזהר ומזהיר, ודבר זה גלוי ומפורסם לרבים, אלא שבעונותינו כשרבו בעלי ההוראה בנפש רחבת ידים פשו להו טובא המורים כסברת היחיד מהפוסקים האחרונים כיון שהובא בדפוס, כי באמת עונשיה מסתייה אם יבטל דברי אחד מעמודי ההוראה הנז' עפ"י סברת היחיד, אם לא שהיחיד הזה יהיה מפורסם בראיותיו ודבריו  שכל חכמי הדור יסכימו כמותו מחמת עומק פלפולו וראיותיו כי היכי דימטי ליה שיבא מכשורא".

ובשו"ת ראנ"ח (סימן קט) "וכ"ש הכרעת בית יוסף אשר כבר פשטה בהני כללי דכייל בפסק כדברי הפוסקים  החולקים זה עם זה, ואף גם זאת בדין זה שפסק הדין כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושאר הגדולים, וכתבו  והכי נקטינן, וכבר נתקבל הרב עלינו במקומנו לרב ללכת אחר הוראתיו".

ובשו"ת מהרי"ף (סימן סא) "ולע"ד נראה שהדיין שהולך אחרי קים לי לא די לו שבטל גזרת התורה אלא דרכו  אינה בטוחה מהסכנה אלא כל ימיו הולך בדרך מסוכן, ושבח לאל יתברך והודאה לשמו הגדול אנן אית לן רב שנסמוך עליו ודרכנו בטוחה מכל סכנה וסלולה ומסוקלת מכל אבן מכשול הלא הוא רבינו הגדול רבן של כל ישראל מוהר"י קארו זלה"ה. ומקובלני מזקני גאוני מצרים שהרמב"ם קבלוהו כל גלילות המערב לרב וארץ מצרים וארץ ישראל וארם נהרים וארם צובא ופרס עד סוף תימן. והנה מר רואה בהרבה מקומות בב"י בחו"מ שכתב מרן וכבר נהגו לפסוק הלכה כהרמב"ם. נמצא דאין לנו אלא דברי מרן והם המה דברי הרמב"ם שהוא מסכים לדבריו  וכ"ש עתה שכל גלילות ישראל כבר קבלו עליהם דברי מרן אין לזוז מהם".

ובספר תהלה לדוד (אבן העזר - סימן ע) "ואם כי הדברים לכאורה מוטעמים אין הדעת נוחה לפסוק כן למעשה  נגד דעת הראב"ד והרא"ש והטור ז"ל. וכן המחבר בש"ע אשר רוח ה' נוססה בלשונו להיות מכוון להלכה  (כמ"ש בתומים בתקפו כהן סי' קכ"ד)".

והפרי מגדים (יו"ד שפתי דעת סימן מח) כתב "הלא נודע שחיבורו עפ"י רוה"ק חיבר בלתי ספק ואיך במלות  קצרות הגיה ותיקן הכל"
​

 

[כהנא דמסייע]

דרך פסיקתו של מרן הבית יוסף לפסוק כג' עמודי הוראה​

יסוד דרך פסיקתו של מרן הבית יוסף מבוארת בהקדמתו לספרו "אם באנו להכריע בין הפוסקים בטענות וראיות  תלמודיות הנה התוספות הרמב''ן והרשב''א והר''ן מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדעות, ומי זה אשר יערב לבו וכו' להכניס עצמו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם בראיות וטענות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם וכו', ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית ישראל נשען עליהם הלא המה הרי''ף הרמב''ם והרא''ש ז''ל אמרתי אל לבי שבמקום ששניים מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכהכ כמותם, אם לא בקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא, ולכן פשט המנהג להיפך. ובמקום שלא גילה דתו אחד מעמודי ההוראה ושני העמודי הוראה חולקים הנה הרמב''ן והרשב''א והר''ן והמרדכי והסמ''ג ז''ל לפנינו למקום אשר יהיה שם הרוח רוח אלהי''ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה". ונראה שדעת מרן הבית יוסף שהרמב''ם הרי''ף והרא''ש כדיינים מומחים שהמחום כל ישראל
 עליהם ולכך הלכה כוותייהו.​

 

[כהנא דמסייע]

דעת הרמ''א לפסוק כבתראי​

אמנם הרמ''א בהקדמתו לספר דרכי משה חולק על דרך הפסיקה של מרן הב''י וכתב דהתועלת העקרית בחיבורו  ''דרכי משה'' הוא שמרן הבית פסק בכל מקום הלכה כשנים הרי''ף הרמב''ם והרא''ש ולשאר רבוותא אדירי התורה לא חש עליהם רק במקום גדולים עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם ואף כי הם קמאי ולא בתראי ולא חש לדברים שצווחו קמאי דקמאי הלא הרי''ף שפסק סוף פ''ב דעירובין והסכימו כמו רבים לפסוק הלכה כבתראי ולא לחוש לדברי קמאי ואפילו במקום הרב אצל התלמיד וכן פסקו האחרונים תמיד , וע''י זה סתר כל המנהגים אשר באלה המדינות אשר רובם בנויים על הכלל הז בפשיטות ותמימות ולא מפקפקים אחר דבריהם, ולכן לא רציתי  לחלוק עליהם וכתבתי על כל דבר הכי נהוג, וטעמי ונימוקי עמי".

הרי לנו שיסוד המחלוקת בין הרמ''א לבין הבית יוסף האם לפסוק כג' עמודי הוראה או לפסוק כבתראי היכא  דפליגי על הנך ג' עמודי הוראה, דלפי כללו של הבית יוסף היכא דנסכמים ב' עמודי הוראה הלכה כמותם אפי' אם יחלקו עליהם רבים מהדורות הבאים אחריהם, ואילו דעת הרמ''א להכריע כהפוסקים בדורות המאוחרים  יותר משום דהלכה כבתראי.

 

[כהנא דמסייע]

יסוד הדין דהלכה כבתראי​

וצריך להבין יסוד ועומק ושורש מחלוקת בעלי השולחן ערוך רבותינו הבית יוסף והרמ''א, דהנה בדין זה כתבו  התוס' (קידושין מה ע''א) "ובכל מקום שהרב והתלמיד חולקין הלכה כדברי הרב באמוראי ראשונים עד אביי ורבא אבל מכאן ואילך פסקינן כבתראי לפי שדקדקו יותר מן הראשונים להעמיד הלכה על בוריה", וע' ברא"ש על מועד קטן (פרק שלישי סימן כ), ומשמע מדבריהם שהחילוק הוא שבאמוראי קמאי הייתה ההלכה ע''פ מה שהיו מקובלים מדור לדור ועל כן מי שקודם יותר הלכה כמותו, אולם אמוראי בתראי הכריעו ע''פ ראיות וסברות, והכריחו דבריהם ממתני' ומברייתות והכריעו בין הראשונים לכן הלכה כמותם, והרא"ש (סנהדרין פרק רביעי סימן ו) כתב "אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות. אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים. והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר. אלא אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין". הרי לנו דהטעם שהלכה כבתראי משום שראו דברי הראשונים וחקרו וטהכריעו דלא כוותייהו. שו''ר כן בקיצור כללי התלמוד על ספר מבוא התלמוד לר''ש הנגיד, וע' גם בספר ברית יעקב להגאון מוהרי''ח סופר שליט''א מראשונים ואחרונים רבים, וע' בכנה''ג (יו''ד סי' לז הגהב''י
 נ') יעו''ש.

וביאור הדברים הוא כמשל הידוע של רבותינו הראשונים "כננס על גבי הענק''' דאע''ג דראשונים כמלאכים  ומעלתם גדולה מהאחרונים, מ''מ הננס שקיבל את כל מה שאמרו והחכימו הראשונים שהיו לפניו וקבל זאת מן המוכן מבלי לחדש את משכלו והמשיך לעמוד על העיון עוד מעט השיג יותר ממה שהשיגו הם, ועל כן  הלכה כבתראי.

ולכן ס''ל לרמ''א דבכל מקום הלכה כבתראי ולא כקמאי, ובפרט שאחרוני הראשונים בעלי התוס' ובבית מדרשו  של הרמב''ן האריכו בבירור הדינים בראיות תלמודיות מהש''ס, והרי זה כעין אמוראי בתראי לעומת אמוראי  קמאי וצריך להיות ההלכה כבתראי, וא''כ צ''ע אמאי מרן הבית יוסף לא הודה להאי כללא.​

 

[כהנא דמסייע]

הרמב''ם הרי''ף והרא''ש היה להן דין מארי דאתרין​

ב] והנה כתב מרן החיד''א זצ''ל "ודע שקבלתי מזקני תורה ויראה ששמעו מפה קדוש הרב הגדול עיר וקדיש
 מהר"ח אבאלועפיא שקבלה בידו שעל כלל מרן בפסק הלכה ללכת אחרי שלשה עמודי בית ישראל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכו' הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו, וכך היה מרגלא בפומיה דהרב הנז' כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתים רבנים". הנה מבואר דהכלל דממאתים רבנים נסמך נאמר על הענין דללכת
 אחר דעת הנך ג' עמודי הוראה, וצ''ע אמאי.

ואשר נראה דטעמו של מרן הבית יוסף ומאתיים רבנים שעמו הוא משום שהרי''ף הרמב''ם והרא''ש היו ''עמודי
 ההוראה שבית ישראל נשען עליהם'' דהיינו שרוב הקהלות נהגו לפסוק הלכה כמותם כבר לפני שמרן הבית יוסף פילס דרכו להכריע להיכן שיכריעו רובם. וכיון שכן היה להם דין ''מארי דאתרא'' ברוב המקומות, ועל כן הכריע כוותייהו, חוץ ממקומות שרוב או כל חכמי ישראל חולקים עליהם ולכך פשט המנהג להיפך, דהיינו
 דבדברים אלו לא נתקבלו פסקיהם של חכמים אלו בקהילות, ועל כן אין הלכה כמותם בכהאי גוונא.

דהנה מודעת זאת שכל ארצות המערב קבלו עליהם את הוראות הרמב''ם וכמו שכתב מרן הבית יוסף (אבקת רוכל
 סי' לב) שהרמב''ם הוא גדול הפוסקים וכל קהלות ישראל וערבסתאן והמערב נוהגים על פיו, וקיבלוהו עליהם לרבן.

והוא הדין לגבי הרא''ש כמו שכתב מרן הב"י באורח חיים (סי' נ"א) משם הרב מהרלנ"ח שבספרד החזיקו הרא"ש
 לרבן, וכ"כ בתשובת מהר"י קארו בסוף תשובת מרן אבן העזר (שו"ת בית יוסף דיני גוי מסיח לפי תומו סימן ג) "הרא"ש אשר כל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו", ומהר"ר בצלאל בתשובות סימן כ"ב, ובתשובות רבינו  ברכיה הלוי כ"י (וע' בספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת א אות רלו).

והנה דין מארא דאתרא יסודו מהא דאיתא במסכת שבת (יט ע''ב) לגבי מחלוקת רב ושמואל לגבי מוקצה האם  בעינן ביו''ט הזמנה ואי לאו הכי הוי מוקצה, וזה לשון הגמרא "אמר רב נחמן עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי דרידיא (ושור לחרישה) ותמרי דעיסקא (העומדים לסחורה), רב אסר, ושמואל אמר מותר. וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון (דלרב יהודה אית ליה מוקצה ואסור, ולר''ש שרי). ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כרבי שמעון שמתיה רב המנונא, והא כרבי שמעון סבירא לן, באתריה דרב הוה לא איבעי ליה למיעבד הכי". דהיינו שהתלמיד הורה כר' שמעון המתיר מוקצה במקומו של רב האוסר מוקצה וס''ל כר' יהודה ושמתיה רב המנונא. הרי לנו חומר האיסור להורות היתר היכן שהמרא דאתרא אוסר, אע''ג דסוגיין  דעלמא דלא כוותיה דמרא דאתרא.

 

[כהנא דמסייע]

האם אזלינן בתר מרא דאתרא היפך רוב הפוסקים לקולא לאחר פטירתו​

אלא דיש להסתפק בב' ספיקות א) דלמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן להורות כמרא דאתרא נגד סוגיין
 דעלמא, ב) מאן לימא לן דאף לאחר פטירת המרא דאתרא אפשר לפסוק כמותו נגד סוגיין דעלמא.

אולם זאת מצינו בגמרא שבת קל ע''א "תנו רבנן במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות
 ברזל בשבת, במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא לא אכל, כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו, אמר ליה אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי וכו'. אמר רבי יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנן, ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה". הרי לנו להדיא דעבדינן כמרא דאתרא בין לקולא ובין לחומרא ואין לחוש בזה כלל, דבמקומו של ר''א היו מתים בזמנן וגזרו על כל ישראל ולא גזרו על אותו העיר, דהעושה על דעת רב המקום הרי הוא מקיים ''ועשית ככל אשר יורוך'' שפירושו המוסכם בין לרמב''ם ובין לרמב''ן שיש לשמוע לחכמים בפירושי
 התורה, ואין לו בית מיחוש כלל.

והנה עוד יש לפשוט גם הספק השני מהגמרא במסכת פסחים (ג ע''ב) "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים
 בירושלים, אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה, אמר ליה לא כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה, כי סליק אמר להו מאליה ספו לי, אמרו ליה אליה לגבוה סלקא, אמרו ליה מאן אמר לך הכי אמר להו רבי יהודה בן בתירא אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו, שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי
 יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים", הרי שהיה בזמן הבית והוא קדם לרבי הרבה.

שוב ראיתי בספר יוחסין (מאמר ראשון) שכתב "אבל ר' יהודה בן בתירא היה בבבל בנציבין בזמן הבית כדאיתא
 בריש פסחים (דף ס"ג ע"ב). ושם פירש הרשב"ם ז"ל למה היה בבבל. ולא עלה לרגל כי זקן היה ולא היה יכול לעלות לרגל וזקן פטור מראייה. ועוד האריך שנים רבות כי היה עד זמן רב ושמואל ובירך לאבא אבוה דשמואל שיהיה לו בן חכם כדאיתא במדרש שמואל על פסוק וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל וכו'. ובפ' ר' אליעזר בשבת ובפ' כל הבשר (במס' חולין) נראה ג"כ שהיה בזמן לוי שאמר לרבי אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ודרש להו כרבי יוסי הגלילי", הרי דאתריה דרבי יהודה בן בתירא היה בחייו שהוא האריך ימים טובא, ואין מכאן ראיה לחיוב לילך אחר חכם גם לאחר פטירתו. ולא עוד אלא דמדבריו נראה ברור דהוכיח מהא דרבי לא שמתינהו דאתריה דריב''ב שהוא היה בחיים. וכמו''כ כתוב בספר הקבלה להראב"ד "והי' בבבל בימיהם ר' יהודה בן בתירה ומחביריו של ריב"ז היה אלא שהאריך ימים". וכן הוא בסדר הדורות (חלק תנאים ואמוראים אות א) כתב "בשוחר טוב (שמואל פרק י' ובילקוט שם רמז ק') איתא, אבא היה עושה סחורה במשי, ושלח לו ר' יהודה בן בתירה מנציבין שרוצה לקנות ממנו משי, והחזיק לריב"ב המשי, ואחר כך לא רצה ריב"ב ליקח המשי, וא"ל ריב"ב כי רק דברים בעלמא שלחתי אליך. וא"ל אבא דבורך נאמנים לי יותר מן ממון, לכן סמכתי עליך ולא רציתי למכור לאחר, ובירך אותו ר' יהודה בן בתירא שיזכה לבן כשמואל הרמתי דכתיב ביה "וידע כל ישראל כי נאמן שמואל", לכן זכה אבא לבן זה שמואל בר אבא" עכ"ל. וכתב זית רענן ר' יהודה בן בתירא היה בזמן הבית כדמוכח ממעשה דהאי כותי דאכל פסחים בירושלים, ושמואל היה דור שלישי אחר החורבן, ואפשר שהאריך ימים כ"כ עכ"ל. הא קמן דנדחית ראייתנו מהאי סוגיא דאף לאחר פטירתו הכי עבדינן דהראב''ד ובעל ס' היוחסין וסדר הדורות מוכיחים
 שהאריך ימים עד זמן רבי.

​

 

[כהנא דמסייע]

דין "אין לך אלא שופט שבימיך"​

ג] והנה איתא בגמרא עירובין (מא ע''א) "תניא לאחר פטירתו של (רבן שמעון בן גמליאל) [ר' גמליאל] נכנס רבי
 יהושע להפר את דבריו עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו יהושע אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל ולא היה אדם שערער בדבר כלום בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל בדורו של רבי יוסי עבוד כרבי יוסי". והנה המחלוקת שם הייתה האם משלימין תענית בימי שמחה, דלר''ג אין משלימין ולר' יוסי משלימין ובשו"ע אורח חיים (סימן תקעב סעיף ב') נפסק "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, או בחנוכה ופורים, או בחולו של מועד; ואם התחילו להתענות על הצרה, אפילו יום אחד, ופגע בהם יום מאלו, מתענין ומשלימין היום בתענית", וכ''ה ברמב''ם פ''א ה''ב מתענית, היוצא דהלכה כרבי יוסי הבר פלוגתא דרבן גמליאל למרות שכל ימי
 ר''ג פסקו כוותיה.

הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה''א) "ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו
 דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך". וכתב מרן בכס''מ (שם) "למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי, וכו', אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי, דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא, וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים, וכן עשו גם בחתימת
 הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה".

והרא''ש כתב (סנהדרין פרק רביעי סימן ו)"ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע
 דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים, והיינו דא"ל רב הונא לרב ששת אפילו בדידך ודידי וא"ל אטו קטלי קני באגמא אנן, כלומר אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו כטועה בדבר משנה הוי וחוזר. אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות. אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים. והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר. אלא אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם  לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין".

היוצא מדברי הרמב''ם והרא''ש ומרן הב''י דבכל דור יכול החכם שבאותו הדור לברר הדברים מחדש, והרא''ש  כותב דאי לאו הכי ולא יברר הדברים בעצמו "זהו דין שקר".​

הבית יוסף בחר דרך זו משום שאין בנו כח להכריע בין הררי א''ל​

ד] והנה יש לחקור אם כן אמאי בחר לו מרן הבית יוסף הדרך הזו של ג' עמודי הוראה ולא בירר הדברים בראיות  תלמודיות. ובעצם זו שאלה כללית שהרי זה דבר ברור ומוסכם מפי כל הגדולים שאין לחלוק על דברי רבותינו הראשונים, ואמאי, הא אף אם הם גדולים בחכמה ובמנין ראוי לכל אחד לחקור האמת כפי שהיא. וזו היא בעצם השאלה של מרן הב''י גופיה על האמוראים והתנאים, וכן הסבוראים שאחר חתימת הגמרא. וכתב כאן הבית יוסף שהייתה קבלה בין כל חכמי ישראל שלא לחלוק על דברי התנאים בחתימת המשנה של רבי. וכן היה הסכמת כל חכמי ישראל על התלמוד. ולפ''ז נבין גם כן אמאי אין האחרונים חולקים על הראשונים, ובפרט במאתים חמישים שנה האחרונות שלא מצינו דבר כזה כלל בין כל חכמי ישראל, והטעם שקבלו עליהם כל האחרונים שלא לחלוק
 על הראשונים.

ולפ''ז נבין מה שכתב הבית יוסף זצ''ל כתב "ומי זה אשר יערב לבו וכו' להכניס עצמו בין ההרים הררי אל להכריע  ביניהם בראיות וטענות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם", דהיינו דמחמת כן הייתה  קבלה בין חכמי ישראל שאי אפשר להכריע בין הראשונים בראיות ולהכריע בין הררי א"ל.​

 

[כהנא דמסייע]

בספר מגיד מישרים מבואר טעם נפלא לפסיקה כג' עמודי הוראה​

ה] ונראה דהטעם שג' עמודים אלו נקבעו בקהלות כמארי דאתרא הוא משום שרק הם חיברו חיבור על דרך פסק  הלכה למעשה בכל דיני התורה כולם, וכן דיבר המלאך המגיד אל מרן הבית יוסף (הקדמה) "והא מימות משה רבן של כל הנביאים לא איכתיבא אורייתא דבעל פה עד יומי רבי, מיומוי לא אתפרש כלא משנה עד דאתא רב אשי וליקט וחיבר ופירש ופסק. ומיומוי לא הות הלכתא אלא קצת מהלכות כגון הלכות פסוקות וכו'. עד דאתא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ופסקו הלכות בכוליה גמרא, והרמב"ם הפליא לעשות למללא על כל אורייתא, ומאז ועד השתא  לא אתעורר חד ללקט מילי כולהו כמה דאתעוררת אתה".

ועוד, הרי כידוע רוב השולחן ערוך מבוסס על פסקי הרמב''ם ועל לשונו, ועל הרוב גם אין מחלוקת רבה בין הרי''ף  והרמב''ם וכמו שכתב הרמב''ם עצמו, והנה המלאך המגיד (מגיד מישרים - פרשת ויקהל) אמר למרן הבית יוסף "ומידע תנדע, דכל דבעי הרמב"ם על הרוב אינון קושטא, בגין דאיהו אדבק גרסאי קדמונאי כגון ר"ח ורבינו האי דגרסתהון ברירא, ולזמנין תוספת מסגיאות פלפולא הוו מקשו על ההוא גרסא ודחו לה, ולית קושטא הכי.  ופירוש נמי דמפרש הרמב"ם, הרוב קושטא אינון".

ועוד כידוע דהרא''ש היה תלמידו של מהר''ם מרוטנבורג ופוסק כמותו, והמלאך המגיד אמר למרן הבית יוסף (פ'  ויקהל) "הלכה כמאיר בחירי ודחילי, הלכתא כותיה בכל דוכתא, דהוא הוה שלימא, ובההוא תפיסה דאתפס  ומית בה אתכפר חוביה ואשתאר זכיכא וברירא ואסתלק בדרגא עלאה בהדי צדיקייא".​

נמצא שפסקי השו''ע מבוססים על הרמב''ם, ועל תלמידו של מהר''ם מרוטנבורג, שאמר לו המלאך המגיד  שהלכה כמותם.

 

[אלישמע]

דבריך הארוכים נפלאים (ואתה מפתיע כל פעם מחדש),
איברא דיש לדון בענין זה של קבלת הו' מרן בכל פרט ופרט לכשעצמו,
ואני בא לדון בנקודה אחת ספיציפית, בענין ג' עמודי הוראה.

ואשר נראה דטעמו של מרן הבית יוסף ומאתיים רבנים שעמו הוא משום שהרי''ף הרמב''ם והרא''ש היו ''עמודי
 ההוראה שבית ישראל נשען עליהם'' דהיינו שרוב הקהלות נהגו לפסוק הלכה כמותם כבר לפני שמרן הבית יוסף פילס דרכו להכריע להיכן שיכריעו רובם. וכיון שכן היה להם דין ''מארי דאתרא'' ברוב המקומות, ועל כן הכריע כוותייהו, חוץ ממקומות שרוב או כל חכמי ישראל חולקים עליהם ולכך פשט המנהג להיפך, דהיינו
 דבדברים אלו לא נתקבלו פסקיהם של חכמים אלו בקהילות, ועל כן אין הלכה כמותם בכהאי גוונא.

האמת שעדיין לא נמצאה תובנה שתתיישב על לבי בענין "המצאה" זו של ג' עמודי הוראה.
ומה שכתבת שהם מארי דאתרי של רוב הקהילות, קשה, ממ"נ, קהילות שפוסקים עדיין על פיהם, הרי כבר העיד שלא בא לשנות להם מנהגים. וקהילות שלא הולכים על פיהם, א"כ מה איכפת ליה שפעם (או אפי' היום) היו קהילות שנהגו בפועל ע"פ אותם פוסקים. דנהי דהם רוב מארי דאתרי, מ"מ אינם רוב דעות. הגע בעצמך, אם הרא"ש מתבסס על 7 פוסקים יחשב לשיטה אחת, ואילו הרמב"ם והרי"ף שהם נניח 3 פוסקים יחשבו לשנים, אתמהה.
ועוד, אם בתר הרא"ש הולכים רוב הקהילות, ואילו בתר הרי"ף והרמב"ם רק מיעוט, יחשבו מיעוט הקהילות לרוב, אתמהה.
ובדרך אגב, ראוי לציין שחוץ מהרמ"א היו עוד שהתנגדו לקביעה זו של ג' עמודי הוראה, ואלו הן: מהרש"ל (הקדמה שניה למס' חולין), הר"ר יחיאל קשטילץ (תשו' מכ"י), מהרשד"ם (חו"ב סי' שעו). אלא שכבר העיד החיד"א (ברכ"י חו"מ, כה כט) שכמאתיים רבנים הסכימו עמו על כלל זה.

 

[כהנא דמסייע]

ומה שכתבת שהם מארי דאתרי של רוב הקהילות, קשה, ממ"נ, קהילות שפוסקים עדיין על פיהם, הרי כבר העיד שלא בא לשנות להם מנהגים. וקהילות שלא הולכים על פיהם, א"כ מה איכפת ליה שפעם (או אפי' היום) היו קהילות שנהגו בפועל ע"פ אותם פוסקים. דנהי דהם רוב מארי דאתרי, מ"מ אינם רוב דעות. הגע בעצמך, אם הרא"ש מתבסס על 7 פוסקים יחשב לשיטה אחת, ואילו הרמב"ם והרי"ף שהם נניח 3 פוסקים יחשבו לשנים, אתמהה.

שאלה טובה, ובפשטות הספר נכתב לאחר הגירוש שעלו קהילות שונות ונתערבו זה בזה. וכמבואר גם באבקת רוכל. והבית יוסף לקח את ג' הפוסקים שרוב הקהלות נהגו על פיהם, והנהיג מחדש ע''פ רוב.

 

[אלישמע]

שאלה טובה, ובפשטות הספר נכתב לאחר הגירוש שעלו קהילות שונות ונתערבו זה בזה. וכמבואר גם באבקת רוכל. והבית יוסף לקח את ג' הפוסקים שרוב הקהלות נהגו על פיהם, והנהיג מחדש ע''פ רוב.

וזו בדיוק הקושיא מה ראה על ככה,
דממ"נ הרי ברוב המקומות נהגו בלא"ה כפי הרמב"ם.
והגולים שהתפזרו, או שנשארו במנהגם, או שקבלו את מנהג המקום.
ואפי' אם נניח היה בלבול, מ"מ למחוק את כל הראשונים, ולבחור מתוכם רק שלושה ולעשות רוב?
כך שבכל מקרה לא מובן מה ראה לעשות כך, ומה התוקף של הקביעה הזו.

 

[כהנא דמסייע]

דהנה מודעת זאת שכל ארצות המערב קבלו עליהם את הוראות הרמב''ם וכמו שכתב מרן הבית יוסף (אבקת רוכל  סי' לב) שהרמב''ם הוא גדול הפוסקים וכל קהלות ישראל וערבסתאן והמערב נוהגים על פיו, וקיבלוהו עליהם לרבן.

והוא הדין לגבי הרא''ש כמו שכתב מרן הב"י באורח חיים (סי' נ"א) משם הרב מהרלנ"ח שבספרד החזיקו הרא"ש  לרבן, וכ"כ בתשובת מהר"י קארו בסוף תשובת מרן אבן העזר (שו"ת בית יוסף דיני גוי מסיח לפי תומו סימן ג) "הרא"ש אשר כל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו", ומהר"ר בצלאל בתשובות סימן כ"ב, ובתשובות רבינו  ברכיה הלוי כ"י (וע' בספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת א אות רלו).

 

[כהנא דמסייע]

דממ"נ הרי ברוב המקומות נהגו בלא"ה כפי הרמב"ם.

תקרא הודעתי שלמעלה ותראה ששלושתם פשטה הוראתם ברוב המדינות והלכו על פיהם.

והגולים שהתפזרו, או שנשארו במנהגם, או שקבלו את מנהג המקום.
ואפי' אם נניח היה בלבול

לא נניח ודאי היה בלבול.

ולבחור מתוכם רק שלושה ולעשות רוב?

השלושה האלה היה להם כמה טעמים לבחור
א. כתבו חיבורים על כל התורה.
ב. רוב המדינות כבר הלכו ע"פ פסקיהם והם נחשבים לפוסקים המובהקים ביותר.
ג. הבית יוסף החשיב המאוחרים להם, כאחרונים.
ד. הרא"ש סיכם להלכה את בית מדרשם של התוספות ודעימיה.

למחוק את כל הראשונים

מי שלומד בית יוסף רואה כי ראשונים אחרים מקבלים משקל מאד משמעותי בתוך הפסיקה למרות הכלל הזה
הרשב''א בנדה ואיסור והיתר דומיננטי מאד מאד.
והב''י לא מתעלם ומוחק כלום.

 

[אלישמע]

כמובן לא התכוונתי שאתה לא ידעת או לא כתבת,
התכוונתי באופן עקרוני, שמאחר שזו המציאות, קשה מאד מה הראה הב"י לעשות כלל ג' עמודים,

 

[עומק המושג]

היינו הך, שני הדברים כלולים בתורה, והכרעת הדין מסורה לכמי הדור, ולכן רצונו הוא שנעשה בדיוק מה שחכמי הדור אמרו, בין להתיר בין לאסור.​

אין קשר הכרחי בין מה שנכלל במאמר ה' לבין ההלכה, במאמר ה' נכלל כל מה שיכול להיכנס בדבריו, ואילו כוונתו האמיתית המפרשת את הכתב אליבא דאמת היא אחת*. אך אי"ז אומר שההכרעה מסורה לחכמי הדור, ההכרעה מסורה לאמת וחכמי הדור מגלים את האמת.
*לדוגמא, אם נאמר בתורה 'אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים', ויש שני פירושים מהו רשות היחיד - שניהם נכללים בתורה, כיון ששניהם פירוש נכון למושג רשות היחיד, שאף שכוונתו של הקב"ה רק לפירוש אחד, אך בפרשנות גוף הטקסט - שני הפירושים נכונים, ולכן שניהם תורה. ​

ומאז שבטלה ההכרעה מביננו, כל השיטות הם אמת, וכולם אהובים כולם ברורים, ודעביד כמר עביד, וזה רצונו יתברך.​

אינו נכון. שהרי לפי זה - אין שום טעם להחמיר בשום מחלוקת וספק, וגם אינו מובן מה עניין יש להתווכח על שאלות כאלו, כאשר ברור שאפשר להקל כמו אחד הצדדים, ומה פשר הדיונים והלשונות החריפים שיש בענייני הלכה, ופשיטא שרצונו ית' שנעשה כפי האמת, רק אפשר שאינו מקפיד על אלו הטועים מתוך עיונם ועל ההולכים אחריהם, ותורת ה' אחת היא ולא תהא מוחלפת.​

 

[אלישמע]

אין קשר הכרחי בין מה שנכלל במאמר ה' לבין ההלכה, במאמר ה' נכלל כל מה שיכול להיכנס בדבריו, ואילו כוונתו האמיתית המפרשת את הכתב אליבא דאמת היא אחת*. אך אי"ז אומר שההכרעה מסורה לחכמי הדור, ההכרעה מסורה לאמת וחכמי הדור מגלים את האמת.
*לדוגמא, אם נאמר בתורה 'אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים', ויש שני פירושים מהו רשות היחיד - שניהם נכללים בתורה, כיון ששניהם פירוש נכון למושג רשות היחיד, שאף שכוונתו של הקב"ה רק לפירוש אחד, אך בפרשנות גוף הטקסט - שני הפירושים נכונים, ולכן שניהם תורה.

אינו נכון. שהרי לפי זה - אין שום טעם להחמיר בשום מחלוקת וספק, וגם אינו מובן מה עניין יש להתווכח על שאלות כאלו, כאשר ברור שאפשר להקל כמו אחד הצדדים, ומה פשר הדיונים והלשונות החריפים שיש בענייני הלכה, ופשיטא שרצונו ית' שנעשה כפי האמת, רק אפשר שאינו מקפיד על אלו הטועים מתוך עיונם ועל ההולכים אחריהם, ותורת ה' אחת היא ולא תהא מוחלפת.​

אם אינו מקפיד אז למה יש חיוב להחמיר, ואם יש חיוב לחוש ולהחמיר מספק אז למה אינו מקפיד?
ולמה הרוצה כב"ש עושה והרוצה כב"ה עושה, ולמה אמרו דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד?
ולמה אמר לו את דברי המטהרין ואת דברי המטמאין?

 

[אלישמע]

א. תקרא הודעתי שלמעלה ותראה ששלושתם פשטה הוראתם ברוב המדינות והלכו על פיהם.

ב. לא נניח ודאי היה בלבול.

לא נפק"מ

השלושה האלה היה להם כמה טעמים לבחור
א. כתבו חיבורים על כל התורה.
ב. רוב המדינות כבר הלכו ע"פ פסקיהם והם נחשבים לפוסקים המובהקים ביותר.
ג. הבית יוסף החשיב המאוחרים להם, כאחרונים.
ד. הרא"ש סיכם להלכה את בית מדרשם של התוספות ודעימיה.

א. אינה סיבה מצדקת.
ב. לא נפק"מ לענין הכרעת ההלכה.
ג. ואני דברתי על הקודמים להם, ועל בני דורם.
ד. ומה בכך? וכי לכן שיטת ר"י ור"ת (שני חכמים) תחשב אחת?

מי שלומד בית יוסף רואה כי ראשונים אחרים מקבלים משקל מאד משמעותי בתוך הפסיקה למרות הכלל הזה
הרשב''א בנדה ואיסור והיתר דומיננטי מאד מאד.
והב''י לא מתעלם ומוחק כלום.

אפי' אם ישנה רק הלכה אחת בלבד (בכל התורה כולה) בה התעלם מרוב ראשונים הדבר מעורר תמיה.
וזה לא רק בהלכה אחת...

 

[כהנא דמסייע]

א. אינה סיבה מצדקת.
ב. לא נפק"מ לענין הכרעת ההלכה.

למה? הדבר מהווה ראיה למשקל הכרעת אצל רוב חכמי ישראל בכל המקומות שהלכו ע''פ פסקיהם.
הרי אפי' התלמוד לפי המבואר ברמב''ם בהקדמה לי''ד, עיקר תקפו "שפשט בכל ישראל".
והמושג "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", מבואר ברש''י "שנתקבלו דבריו בין חביריו"
צא מהמושג התפשטות של היום דרך התקשורת וכו'. בזמנים כתקנם ההתפשטות דרך הת''ח לעם קובעת את משקל ההכרעה שלו.
ממילא כשמוצאים שלושה שכלל ישראל קיבל כסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ונוהגים בפועל על פי הוראותם. זה נפרא מינה ומשמעותי להלכה.

ג. ואני דברתי על הקודמים להם, ועל בני דורם.

הרשב"א והרמב''ן במקומות בהם דיברו, הבית יוסף מחשיב מאד, אם למדת נידה או איסור והיתר, תראה שהבית יוסף סמך על הרשב''א כמעט בכל. כן ראיתי בעצמי. וכן אמר לי הגרא''י אוירבך בשם אביו הגרא''ד בן הגרש''ז. וזה ברור לכל מעיין.

ד. ומה בכך? וכי לכן שיטת ר"י ור"ת (שני חכמים) תחשב אחת?

הרא''ש ראה דברי כל בעלי התוספות, הוא היה בסופם, דן בראיות, והכריע.
הבית יוסף סומך על הכרעתו בבית מדרש זה. יותר מהכרעת כל ת''ח אחר. וגם משל עצמו. וכמו שביאר שאין לנו כח להתמודד בראיות מולם. ואילו הרא''ש שהיה כאחד מהם, ואעפ''כ הכריע. מכריע כמותם.

אפי' אם ישנה רק הלכה אחת בלבד (בכל התורה כולה) בה התעלם מרוב ראשונים הדבר מעורר תמיה.
וזה לא רק בהלכה אחת...

תתן דוגמאות, ואז נדבר,

 

[אלישמע]

למה? הדבר מהווה ראיה למשקל הכרעת אצל רוב חכמי ישראל בכל המקומות שהלכו ע''פ פסקיהם.
הרי אפי' התלמוד לפי המבואר ברמב''ם בהקדמה לי''ד, עיקר תקפו "שפשט בכל ישראל".
והמושג "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", מבואר ברש''י "שנתקבלו דבריו בין חביריו"
צא מהמושג התפשטות של היום דרך התקשורת וכו'. בזמנים כתקנם ההתפשטות דרך הת''ח לעם קובעת את משקל ההכרעה שלו.
ממילא כשמוצאים שלושה שכלל ישראל קיבל כסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ונוהגים בפועל על פי הוראותם. זה נפרא מינה ומשמעותי להלכה.

אם קהילת היראים בצפת החליטו ללכת אחרי הרב קזמיבבולו, זה לא אומר שדבריו יותר הלכתיים מאשר הרב קביבולוביץ'.
"התקבלו דבריו בין חביריו" הכוונה שעמדו למנין והכריעו ע"פ רוב, ולא שבחרו להם איזה ספר קל ונגיש צח הלשון ונפוץ (עם כל עוצמתו של המחבר, ועם כל השפעתו באותה מדינה). וזה לא היה מעולם.

הרשב"א והרמב''ן במקומות בהם דיברו, הבית יוסף מחשיב מאד, אם למדת נידה או איסור והיתר, תראה שהבית יוסף סמך על הרשב''א כמעט בכל. כן ראיתי בעצמי. וכן אמר לי הגרא''י אוירבך בשם אביו הגרא''ד בן הגרש''ז. וזה ברור לכל מעיין.

תתן דוגמאות, ואז נדבר,

קודם תסביר במה מתבטא שלשה עמודי הוראה.

הרא''ש ראה דברי כל בעלי התוספות, הוא היה בסופם, דן בראיות, והכריע.
הבית יוסף סומך על הכרעתו בבית מדרש זה. יותר מהכרעת כל ת''ח אחר. וגם משל עצמו. וכמו שביאר שאין לנו כח להתמודד בראיות מולם. ואילו הרא''ש שהיה כאחד מהם, ואעפ''כ הכריע. מכריע כמותם.

הרא"ש לא מכריע בראיות, וגם אם כן, נו אז מה?
(אגב, גם הרמב"ם ראה את הרי"ף ובודאי היו לו ראיות על פיהם הכריע, אז בא נבטל גם את הרי"ף).

 

[כהנא דמסייע]

אם קהילת היראים בצפת החליטו ללכת אחרי הרב קזמיבבולו, זה לא אומר שדבריו יותר הלכתיים מאשר הרב קביבולוביץ'.
"התקבלו דבריו בין חביריו" הכוונה שעמדו למנין והכריעו ע"פ רוב, ולא שבחרו להם איזה ספר קל ונגיש צח הלשון ונפוץ (עם כל עוצמתו של המחבר, ועם כל השפעתו באותה מדינה). וזה לא היה מעולם.

זה טעות אופיינית לתקופה. וכמו שרמזתי בהודעה קודמת.
עד לפני דור או שניים היחס לת''ח בכל העולם לא היה בדרשנות, ובספר קל וצח ונגיש.
לדוגמא כשיצא שו''ת חתם סופר, מוצאים בר' חיים פלאג'י "הגיע ספר נחמד ממש" ויוצא מגדרו. וכך גם גדולי אשכנז ביחס לשדי חמד תוכל לראות בהסכמותיהם.
התפוצה של ת''ח הייתה בין "חבריו" רבני הקהילות שהגיעו להוראה גם כן, וכשהוא היה מקובל על כולם, זה אומר "שנתקבלו דבריו בין חבריו" כלשון רש''י.
בזמנו בספרד למשל היו גדולי עולם, וכשהבית יוסף מעיד שפשטה ההוראה הכוונה אצל מהר''י בירב אצל מהרלב''ח, ואצל רבותיהם ר' יצחק אובהב, ולמעלה בקדש.
בקטלוניא, וקסטיליא,
ההשוואה לאיזה קהילה בצפת וכו'. לא קשורה לנידון כלל ועיקר.
אם כי בתקופת הבית יוסף שחיו בצפת רוב גדולי עולם, כמו הרדב''ז המבי''ט האר''י מהר''ם אלשיך וכו', היה אכן משמעות לעיר הקטנה הזו בכל העולם, לא מפני גדלה הפיזי, אלא מפני מעמדה הרוחני, שמי שהתקבל בה כפוסק זה מוגדר כנתקבלו דבריו בין חבריו.

קודם תסביר במה מתבטא שלשה עמודי הוראה.

ההתבטאות העיקרית וחידושו העיקרי היה בזה שהוא לא מכריע בין שלשתם בראיות. אלא ע''פ רוב. המהרש''ל אכן לא קיבל זאת וסבר כי צריך ללכת ע''פ ראיות והסתברות. ולא ע''פ רוב. הייתה כאן בעצם מגמה שאומרת, עד כאן "ראשונים", מכאן ואילך אין בכוחנו להכריע "בין הררי אל" כלשון הבית יוסף. אולם הרכב המבנה של גדולי הפוסקים הנ''ל בנוי על מה שכבר נתקבלו דבריהם בהוראה בקרב רוב גדולי ההוראה דאז.​

הרא"ש לא מכריע בראיות,

אינני יודע כמה אתה לומד רא''ש. אבל ודאי שהוא מכריע בראיות, או סברות עצמאיות, בין הראשונים שהביא. הוא היה תלמיד מהר''ם מרוטנבורג תלמיד האו''ז תלמיד ר''י. ומאידך חשיב את רבינו תם מאד אפילו יותר מהרמב''ם. אבל כוחו כמכריע בהוראה בכל סוגיות הש''ס התקבלה אצל כל גדולי התורה בדורו. ובדורות אחריו. והיה בכוחו להכריע בין בעלי התוספות. מה שהבית יוסף אז שהוא לא יכול. כי בודאי כל קושיא שלנו נוכל לתרץ, והרמה התורנית שלנו אינה מאפשרת לנו רמת שיקול דעת להכריע ביניהם, משא''כ הרא''ש יכל להכריע.​

(אגב, גם הרמב"ם ראה את הרי"ף ובודאי היו לו ראיות על פיהם הכריע, אז בא נבטל גם את הרי"ף).

זה לא שהרא''ש "ראה", הוא הביא אותם, דן בדבריהם והכריע. ויש מושג של הלכה כבתראי. אתה מוזמן לקרוא במאמר שהבאתי לעיל את טענות הרמ''א על הבית יוסף מצד הלכתא כבתראי. מה הנקודה בזה. לגבי הרמב''ם הוא לא בא "כמכריע" בין, אלא כפוסק עצמאי לגמרי. כך הפשטות.

 

[עומק המושג]

אם אינו מקפיד אז למה יש חיוב להחמיר, ואם יש חיוב לחוש ולהחמיר מספק אז למה אינו מקפיד?

ודאי שרוצה שינהגו לפי האמת, רק יתכן שאין לו תביעה על אלו שנהגו ע"פ הכרעת שכלם, שהם כמו אנוסים, אך ודאי שרוצה יותר שיעשו לפי האמת.

ולמה הרוצה כב"ש עושה והרוצה כב"ה עושה, ולמה אמרו דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד?

מה הבעיה? משום שטרם שהוכרעה ההלכה כמו אחד מהם לא היה ידוע כמו מי האמת, ולכן יכול כל אחד לעשות לו רב כאחת השיטות.
לא הבנתי למה לא קשה באופן דומה גם ממחלוקת בין הגריש"א לגרשז"א שפשיטא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד*.
*אא"כ קושייתך מ"ט אי"ז בכלל ספיקא דאורייתא דאזלי' לחומרא, וזוהי אכן קושיא אלימתא, ואכ"מ.

 

[אלישמע]

זה טעות אופיינית לתקופה. וכמו שרמזתי בהודעה קודמת.
עד לפני דור או שניים היחס לת''ח בכל העולם לא היה בדרשנות, ובספר קל וצח ונגיש.
לדוגמא כשיצא שו''ת חתם סופר, מוצאים בר' חיים פלאג'י "הגיע ספר נחמד ממש" ויוצא מגדרו. וכך גם גדולי אשכנז ביחס לשדי חמד תוכל לראות בהסכמותיהם.
התפוצה של ת''ח הייתה בין "חבריו" רבני הקהילות שהגיעו להוראה גם כן, וכשהוא היה מקובל על כולם, זה אומר "שנתקבלו דבריו בין חבריו" כלשון רש''י.
בזמנו בספרד למשל היו גדולי עולם, וכשהבית יוסף מעיד שפשטה ההוראה הכוונה אצל מהר''י בירב אצל מהרלב''ח, ואצל רבותיהם ר' יצחק אובהב, ולמעלה בקדש.
בקטלוניא, וקסטיליא,
ההשוואה לאיזה קהילה בצפת וכו'. לא קשורה לנידון כלל ועיקר.
אם כי בתקופת הבית יוסף שחיו בצפת רוב גדולי עולם, כמו הרדב''ז המבי''ט האר''י מהר''ם אלשיך וכו', היה אכן משמעות לעיר הקטנה הזו בכל העולם, לא מפני גדלה הפיזי, אלא מפני מעמדה הרוחני, שמי שהתקבל בה כפוסק זה מוגדר כנתקבלו דבריו בין חבריו.

ארוך מדאי, ולא נוגע בנקודה.
"נתקבלו בין חביריו" הכוונה שהתווכחו בביהמ"ד, ועמדו למנין והכריעו (נמנו וגמרו) לפסוק כמותו,
ואין זה ענין כלל ועיקר לכך שספר מסויים התקבל בקהילה ועוד קהילה שהחליטו לעשותו לרבם.

ההתבטאות העיקרית וחידושו העיקרי היה בזה שהוא לא מכריע בין שלשתם בראיות. אלא ע''פ רוב. המהרש''ל אכן לא קיבל זאת וסבר כי צריך ללכת ע''פ ראיות והסתברות. ולא ע''פ רוב. הייתה כאן בעצם מגמה שאומרת, עד כאן "ראשונים", מכאן ואילך אין בכוחנו להכריע "בין הררי אל" כלשון הבית יוסף. אולם הרכב המבנה של גדולי הפוסקים הנ''ל בנוי על מה שכבר נתקבלו דבריהם בהוראה בקרב רוב גדולי ההוראה דאז.

ועל כך הקושיא, למה התעלם מהרבה אחרים שיכל להכניסם למנין פוסקים והלך רק אחרי שלש.
(ובמילים אחרות, למה לעשות את בעלי התוס' לחכם אחד).
ועל זה טען הרמ"א: ופסק הלכה בכל מקום ע"פ שנים ושלשה עדים... ולשאר רבוותא אדיר התורה לא חש אליהם (הקדמה לדרכ"מ).
ואין דבריו נראים לדחות כל הני רבוותא קמאי ובתראי מקמי הרי"ף והרמב"ם (דכ"מ או"ח רמו).
ומהרש"ך: וכבר שמעתי שרבים תפסו על כבוד חכמתו... על אופן פסק זה שפוסק פעמים רבות בספרו שכהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחד, כותב הכי נקטינן, ואפילו יהיה סברתם נגד הרא"ש וכמה רבוותא... ובלי ספק דהרא"ש וכל רבותיו ונוסף עליהם רש"י לאו קני קטלי באגמי נינהו (ח"א סי' קלד).

אינני יודע כמה אתה לומד רא''ש. אבל ודאי שהוא מכריע בראיות, או סברות עצמאיות, בין הראשונים שהביא. הוא היה תלמיד מהר''ם מרוטנבורג תלמיד האו''ז תלמיד ר''י. ומאידך חשיב את רבינו תם מאד אפילו יותר מהרמב''ם. אבל כוחו כמכריע בהוראה בכל סוגיות הש''ס התקבלה אצל כל גדולי התורה בדורו. ובדורות אחריו. והיה בכוחו להכריע בין בעלי התוספות. מה שהבית יוסף אז שהוא לא יכול. כי בודאי כל קושיא שלנו נוכל לתרץ, והרמה התורנית שלנו אינה מאפשרת לנו רמת שיקול דעת להכריע ביניהם, משא''כ הרא''ש יכל להכריע.

זה לא שהרא''ש "ראה", הוא הביא אותם, דן בדבריהם והכריע. ויש מושג של הלכה כבתראי. אתה מוזמן לקרוא במאמר שהבאתי לעיל את טענות הרמ''א על הבית יוסף מצד הלכתא כבתראי. מה הנקודה בזה. לגבי הרמב''ם הוא לא בא "כמכריע" בין, אלא כפוסק עצמאי לגמרי. כך הפשטות.

היינו הך, איש לא אמר שהרא"ש לא ראה את עצמו כמנ"ד מול חכמי התוס'.
אבל באותה מידה הרמב"ם ראה את עצמו כמנ"ד מול הרי"ף,
ואם "הלכה כבתראי" אז אין נפק'"מ אם הבתראי כתב את הראיות בספרו או לא (כל עוד ואנו לא באים להכריע בראיות), גם בגמ' לא בהכרח מובאים הראיות והלכה כבתראי.
(ורק לזכור שגם הרי"ף לא מביא ראיות, אז הוא "שווה" מול הרמב"ם והלכה כבתראי. - ולאידך, הרא"ש שכן מביא את דבריו כסדר, שהרי תלמוד הרא"ש הרי"ף, וגם מביא את דברי התוס' ומכריע בראיות, תהא הלכה כמותו בכל מקום דהוא בתראי).

 

[אלישמע]

ודאי שרוצה שינהגו לפי האמת, רק יתכן שאין לו תביעה על אלו שנהגו ע"פ הכרעת שכלם, שהם כמו אנוסים, אך ודאי שרוצה יותר שיעשו לפי האמת.

מה הבעיה? משום שטרם שהוכרעה ההלכה כמו אחד מהם לא היה ידוע כמו מי האמת, ולכן יכול כל אחד לעשות לו רב כאחת השיטות.
לא הבנתי למה לא קשה באופן דומה גם ממחלוקת בין הגריש"א לגרשז"א שפשיטא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד*.
*אא"כ קושייתך מ"ט אי"ז בכלל ספיקא דאורייתא דאזלי' לחומרא, וזוהי אכן קושיא אלימתא, ואכ"מ.

אולי לא הסברתי עצמי כדבעי, אסביר שנית.
לשיטתך: אין דבר כזה "הכרעת הלכה", כי הרי יש אמת אחת אבסולוטית וזולתה שקר, ואולי הכרענו כפי השקר?
ועצם זה שניתן כח לחכמים להכריע בספק, אות הוא שזה הרצון האלוקי שכך נעשה, ומבחינתנו זו האמת.
וגם אם בזמן מרע"ה התייחסו לדבר מסויים בתור חֶלֶב, היום אחר שהוכרעה ההלכה בהיפך, זה שומן. - לפי התורה! וזו האמת, וזה הרצון האלוקי.
ולכן כשיש מחלוקת ולא הוכרעה ההלכה, אז זה אומר שכיום בצו האלוקי יש מחלוקת, ואין ברִירוּת, והאמת התורנית והצו האלוקי הוא - דעביד כמר עביד.
(וזה יכול להשליך באופן פילוסופי על השאלה "מה נמסר למשה בהר סיני", האם משהו אחד בלבד, או שבמקביל נמסרו לו שני הרעיונות - אך לא זו הנקודה).

 

[כהנא דמסייע]

ארוך מדאי, ולא נוגע בנקודה.
"נתקבלו בין חביריו" הכוונה שהתווכחו בביהמ"ד, ועמדו למנין והכריעו (נמנו וגמרו) לפסוק כמותו,
ואין זה ענין כלל ועיקר לכך שספר מסויים התקבל בקהילה ועוד קהילה שהחליטו לעשותו לרבם.

נוגע בנקודה, כי מזה באתי לאפוקי, זה לא ההבנה ברש''י שם, ופשוט.
הסכימו חבריו אינו מעמד בית דין.
הלכתא כרב באיסורי אינה בגלל שישבו בכל הלכה ורוב החכמים הסכימו איתו בנקודה ספציפית.
אלא הסכמה כללית על הגברא, שהוא המומחה בזה
העקרון ההגיוני העומד בזה הוא כמשלו של הגר''ח גריינמן
רופא טוב אינו מי שכולם הולכים אליו, אולי הוא זול.
אלא מי שהרופאים שולחים אליו כשהם מסתבכים...
דהיינו הסכמה רחבה בין המבינים כי הוא המבין והבר סמכא ביותר.
זה הענין

התפוצה של ת''ח הייתה בין "חבריו" רבני הקהילות שהגיעו להוראה גם כן, וכשהוא היה מקובל על כולם, זה אומר "שנתקבלו דבריו בין חבריו" כלשון רש''י.

 

[עומק המושג]

לשיטתך: אין דבר כזה "הכרעת הלכה", כי הרי יש אמת אחת אבסולוטית וזולתה שקר, ואולי הכרענו כפי השקר?
ועצם זה שניתן כח לחכמים להכריע בספק, אות הוא שזה הרצון האלוקי שכך נעשה, ומבחינתנו זו האמת.
וגם אם בזמן מרע"ה התייחסו לדבר מסויים בתור חֶלֶב, היום אחר שהוכרעה ההלכה בהיפך, זה שומן. - לפי התורה! וזו האמת, וזה הרצון האלוקי.
ולכן כשיש מחלוקת ולא הוכרעה ההלכה, אז זה אומר שכיום בצו האלוקי יש מחלוקת, ואין ברִירוּת, והאמת התורנית והצו האלוקי הוא - דעביד כמר עביד.

הבנתי היטב כיצד אתה מסביר את המאמר 'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד' וכיו"ב, רק לא הבנתי מדוע זו קושייה על דעתי, ע"פ דעתי אי"צ לומר שיש כאן איזו מסירת כוח מחודשת לחכמים, אלא חכמים יכולים להכריע את האמת ע"פ שכלם, ואדם שנמצא בספק יכול לסמוך על כ"א מהם, זה הכול.
ובינתיים לא השבת על הטיעון הפשוט, אם שני הצדדים אמת באותה מידה - מדוע אי אפשר להקל בכל מחלוקת או ספק? מדוע ישנם התבטאויות חריפות וויכוחים נוקבים בשאלות הלכתיות?
אגב, גם אם לא היו עליך שום שאלות - לא הבנתי מה העניין לטעון טענה מוזרה כזו, איזה ראיה או הוכחה יש לה? ​

 

[אלישמע]

נוגע בנקודה, כי מזה באתי לאפוקי, זה לא ההבנה ברש''י שם, ופשוט.
הסכימו חבריו אינו מעמד בית דין.
הלכתא כרב באיסורי אינה בגלל שישבו בכל הלכה ורוב החכמים הסכימו איתו בנקודה ספציפית.
אלא הסכמה כללית על הגברא, שהוא המומחה בזה
העקרון ההגיוני העומד בזה הוא כמשלו של הגר''ח גריינמן
רופא טוב אינו מי שכולם הולכים אליו, אולי הוא זול.
אלא מי שהרופאים שולחים אליו כשהם מסתבכים...
דהיינו הסכמה רחבה בין המבינים כי הוא המבין והבר סמכא ביותר.
זה הענין

הלכתא כרב אינה בגלל הגברא, בדיוק כמו שלא בהכרח שהפשט בגמ' יהיה כרש"י אע"פ שכולם לומדים אותו ושולחים אליו כשמסתבכים,
ולכן גם אין בהכרח הלכה כמותו - גם במקום שהוא קבע דבריו להלכה.

הבנתי היטב כיצד אתה מסביר את המאמר 'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד' וכיו"ב, רק לא הבנתי מדוע זו קושייה על דעתי, ע"פ דעתי אי"צ לומר שיש כאן איזו מסירת כוח מחודשת לחכמים, אלא חכמים יכולים להכריע את האמת ע"פ שכלם, ואדם שנמצא בספק יכול לסמוך על כ"א מהם, זה הכול.
ובינתיים לא השבת על הטיעון הפשוט, אם שני הצדדים אמת באותה מידה - מדוע אי אפשר להקל בכל מחלוקת או ספק? מדוע ישנם התבטאויות חריפות וויכוחים נוקבים בשאלות הלכתיות?
אגב, גם אם לא היו עליך שום שאלות - לא הבנתי מה העניין לטעון טענה מוזרה כזו, איזה ראיה או הוכחה יש לה? ​

אמת לא משתנה ולא מתחדשת. ואם נאמר בכל זאת שניתנה לחכמים הסמכות לחדש אמת ולקרא לשקר אמת, אז כשיש מחלוקת בלתי מוכרעת בהכרח שכרגע יש שתי אמת.
ובודאי שמעיקר הדין היה אפשר להקל בכל הלכה, ובדיוק ע"ז אמרו "הרוצה כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה" (קולא וחומרא), וכ"ש למ"ד שספיקא דאו' לחומרא הוא רק מדרבנן.
וכל ההתבטאויות החריפות וכו', זה נובע או מתקנות חז"ל, או מהנהגות מאוחרות שהונהגו ע"י חכמי ישראל כדי שלא תהיה תורה כשתי תורות (גם הקב"ה לא אוהב את זה, ולכן הוא ציוה להעמיד ב"ד, אבל ב-2000 שנים האחרונות זה לא התאפשר), ולכן הנהיגו דברים שהם לא כעיקר דין תורה, וזה מחייב אותנו אבל לא באותה עוצמה של הכרעת הסנהדרין.
וזה בדיוק מה שאמרתי לך בתחילת האשכול, שיש דברים שבמקור נאמרו על משהו אחר, אך ברבות השנים קבלו משמעות נוספת רבת משקל אך לא באותו משקל, כגון "מנהג", שבמקורו נאמר על תושבי העיר, ובמשך הזמן קיבל מוטציה (ע"פ הפוסקים האחרונים יותר) ונהיה "מנהג אבות". וכעזה"ד בכל התורה כולה, ובכל ספרי ההלכה, ובכל קבלת הוראות שום מרא דאתרא, כולל זו של מרן. רק שלעולם הן במשקל שונה מהמקור, ומכאן התשובה לשאלתך בפתיחת האשכול.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

מה איכפת ליה שפעם (או אפי' היום) היו קהילות שנהגו בפועל ע"פ אותם פוסקים. דנהי דהם רוב מארי דאתרי, מ"מ אינם רוב דעות. הגע בעצמך, אם הרא"ש מתבסס על 7 פוסקים יחשב לשיטה אחת, ואילו הרמב"ם והרי"ף שהם נניח 3 פוסקים יחשבו לשנים, אתמהה.
ועוד, אם בתר הרא"ש הולכים רוב הקהילות, ואילו בתר הרי"ף והרמב"ם רק מיעוט, יחשבו מיעוט הקהילות לרוב, אתמהה.

יש להעיר שכשיש מחלוקת בין ב' חכמים הולכים אחר הגדול במנין אפי' אינו גדול בחכמה, ולרוב הפוסקים גדול במנין הכוונה שיש לו יותר תלמידים

ולגוש"ע, כמדומה הגרע"י ביאר שהטעם שהלך אחר ג' אלו הוא כי הם כתבו חיבורי הלכה ולא חידושים
וכעי"ז כתב הגר"מ פיינשטיין, שהסיבה שבחר בג' אלו זה כי דבריהם מפורשים ואי"צ 'להוציא' את ההלכה מדבריהם

אם כי בתקופת הבית יוסף שחיו בצפת רוב גדולי עולם, כמו הרדב''ז המבי''ט האר''י מהר''ם אלשיך וכו', היה אכן משמעות לעיר הקטנה הזו בכל העולם, לא מפני גדלה הפיזי, אלא מפני מעמדה הרוחני, שמי שהתקבל בה כפוסק זה מוגדר כנתקבלו דבריו בין חבריו.

אגב, אעתיק מה שרשום אצלי בענין חו"ר צפת

בין גדולי רבני צפת באותה תקופה נמנים: מהר"י בי רב, הרדב"ז, מרן הב"י, מהר"י די קוריאל, המבי"ט, מהר"ש אלקבץ, מהר"ם אלשיך, הרמ"ק, מהר"ם גלאנטי, רבינו האר"י, מהר"ח ויטאל, מהר"א אזכרי בעל ספר החרדים, מהר"א די וידאש בעל ראשית חכמה, מהר"מ בן מכיר בעל סדר היום, מהר"ש די אוזידה בעל מדרש שמואל, ועוד, זכרונם לברכה.
וכתב מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל (סי' י"ז, ועע"ש סי' א') "והנה בזמן הזה ב"ד העיר הזאת מומחה לרבים וגדול בחכמה ובמנין מכל המקומות ששמענו שומעם, ומארבע כנפות הארץ יריצו להם שאלותם, ואחר דברי תשובתם לא ישובו, וכיון שכן דין ב"ד הגדול יש להם, כל שכן שהמחום כל הקהלות עליהם".
וע"ע בדברי הראשית חכמה (שער האהבה פ"ו, מהדו"ח ח"א עמ' שפ"א) שכתב "הרואה חכמי ישראל, מברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכבר ראינו פה צפת שבגליל העליון חכמים שהיה ראוי לברך עליהם ברכה זו. וגם ראינו חכמים שהיו בקיאים בחכמת הכרת הפרצוף, לומר לאדם כל מה שעשה, אם טוב ואם רע. ואלו ודאי שלא זכו אל החכמה הזאת הנפלאה, שהיא קרובה לרוח הקודש, אלא מצד מעשיהם וחסידותם".
וזה לשון מהרח"ו ז"ל (בהקדמתו לשער ההקדמות) "ארץ קדושה ורחבת ידים עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים צפת תובב"א גליל העליון".
וכך מעיד מוה"ר שלמה שלומל ז"ל [חתן מהר"י סרוק ז"ל] (שבחי האר"י מהדו' תרל"ב דף ט"ז) "מצאתי קהלה קדושה פה צפת, כי היא עיר גדולה לאלהים, עיר מליאה תושיה, קרוב לג' מאות רבנים גדולים, כולם חסידים ואנשי מעשה, וי"ח ישיבות מצאתי בצפת תוב"ב וכ"א בתי כנסיות, ובית מדרש גדול ובתוכו קרוב לארבע מאות ילדים ונערים, ועליהם כ' מלמדים", ע"ש.
וכ"כ מהר"י חאגיז ז"ל [בעל הלכות קטנות] (הוב"ד במשנת חכמים או' א') "כך היו נוהגין בגליל העליון צפת תוב"ב בזמן המפורסם מוהר"י קארו ז"ל אשר מלא את אותו גליל פה לפה חכמה ודעת ויראת ה' כי כל דורו היה דור דעה".
וכמה מפליא לשון מרן הגחיד"א ז"ל (דברים אחדים סוף דרוש כ"ג, מהדו"ח ח"ב עמ' תמ"ד) "הרבנים בעה"ק צפת ת"ו בדורו של האר"י זצ"ל דכמעט היו כדור האמוראים". (וע"ע שם הגדולים מע' ש' או' ל"ה ד"ה גם פירש"י).
ודבר נפלא כתב מהר"א אזולאי ז"ל בספרו חסד לאברהם (מעין ג' נהר י"ג) "שצפת מוכנת ומזומנת להשיג בה סוד עומקה של תורה, ואין אויר זך בכל ארץ ישראל כאויר צפת". ע"ש. [וכ"כ בספר טוב הארץ (מהדו"ח עמ' ק"ג) בשם ספר כנפי יונה. וע"ע שו"ת סבא קדישא (ח"ג חחו"מ סי' ל"ד עמ' רס"ט) ובמה שציין שם].
וע"ע שו"ת מהריט"ץ (סי' רס"ג), שו"ת בעי חיי (יו"ד סי' ר"כ, דף קס"ד ע"ג), שו"ת פני משה (ח"א סי' ד', ח"ב סי' ב').​

 

[אלישמע]

יש להעיר שכשיש מחלוקת בין ב' חכמים הולכים אחר הגדול במנין אפי' אינו גדול בחכמה, ולרוב הפוסקים גדול במנין הכוונה שיש לו יותר תלמידים

נא להביא מקור.

(אבל ככלל אינו קשור לנידו"ד, דמי אמר שלר"ת היא הכי פחות תלמידים ? - וכן מי אמר שלהרי"ף ולרמב"ם היה אותו מספר תלמידים? וא"כ לעולם הל' תהיה רק כאחד מהם).

ולגוש"ע, כמדומה הגרע"י ביאר שהטעם שהלך אחר ג' אלו הוא כי הם כתבו חיבורי הלכה ולא חידושים
וכעי"ז כתב הגר"מ פיינשטיין, שהסיבה שבחר בג' אלו זה כי דבריהם מפורשים ואי"צ 'להוציא' את ההלכה מדבריהם

זו לא תשובה לענין, א' כשבאים לחתור לאמת, לא מחפשים רק סוג ספרים מסויים ומתעלמים מכל השאר. (אא"כ תרצה להגיד שהב"י בספרו חיפש חיים קלים ובחר לו מי שהכי קל ללקט ממנו, דבר שהוא גם לא הגיוני, וגם ספרו כסדר אינו מורה כך). ב' התאוריה הנז' לא נכונה לגבי הרא"ש, (וגם לא לגבי הרי"ף שספרו ממש לא כמו הרמב"ם). ואדרבה ר"ת ור"י שיטתם ברורה ביותר מה היא בלי שום חידוש.