תוקף קבלת פסקי השו"ע

[אלישמע]

דבריך הארוכים נפלאים (ואתה מפתיע כל פעם מחדש),
איברא דיש לדון בענין זה של קבלת הו' מרן בכל פרט ופרט לכשעצמו,
ואני בא לדון בנקודה אחת ספיציפית, בענין ג' עמודי הוראה.

ואשר נראה דטעמו של מרן הבית יוסף ומאתיים רבנים שעמו הוא משום שהרי''ף הרמב''ם והרא''ש היו ''עמודי
 ההוראה שבית ישראל נשען עליהם'' דהיינו שרוב הקהלות נהגו לפסוק הלכה כמותם כבר לפני שמרן הבית יוסף פילס דרכו להכריע להיכן שיכריעו רובם. וכיון שכן היה להם דין ''מארי דאתרא'' ברוב המקומות, ועל כן הכריע כוותייהו, חוץ ממקומות שרוב או כל חכמי ישראל חולקים עליהם ולכך פשט המנהג להיפך, דהיינו
 דבדברים אלו לא נתקבלו פסקיהם של חכמים אלו בקהילות, ועל כן אין הלכה כמותם בכהאי גוונא.

האמת שעדיין לא נמצאה תובנה שתתיישב על לבי בענין "המצאה" זו של ג' עמודי הוראה.
ומה שכתבת שהם מארי דאתרי של רוב הקהילות, קשה, ממ"נ, קהילות שפוסקים עדיין על פיהם, הרי כבר העיד שלא בא לשנות להם מנהגים. וקהילות שלא הולכים על פיהם, א"כ מה איכפת ליה שפעם (או אפי' היום) היו קהילות שנהגו בפועל ע"פ אותם פוסקים. דנהי דהם רוב מארי דאתרי, מ"מ אינם רוב דעות. הגע בעצמך, אם הרא"ש מתבסס על 7 פוסקים יחשב לשיטה אחת, ואילו הרמב"ם והרי"ף שהם נניח 3 פוסקים יחשבו לשנים, אתמהה.
ועוד, אם בתר הרא"ש הולכים רוב הקהילות, ואילו בתר הרי"ף והרמב"ם רק מיעוט, יחשבו מיעוט הקהילות לרוב, אתמהה.
ובדרך אגב, ראוי לציין שחוץ מהרמ"א היו עוד שהתנגדו לקביעה זו של ג' עמודי הוראה, ואלו הן: מהרש"ל (הקדמה שניה למס' חולין), הר"ר יחיאל קשטילץ (תשו' מכ"י), מהרשד"ם (חו"ב סי' שעו). אלא שכבר העיד החיד"א (ברכ"י חו"מ, כה כט) שכמאתיים רבנים הסכימו עמו על כלל זה.

 

[כהנא דמסייע]

ומה שכתבת שהם מארי דאתרי של רוב הקהילות, קשה, ממ"נ, קהילות שפוסקים עדיין על פיהם, הרי כבר העיד שלא בא לשנות להם מנהגים. וקהילות שלא הולכים על פיהם, א"כ מה איכפת ליה שפעם (או אפי' היום) היו קהילות שנהגו בפועל ע"פ אותם פוסקים. דנהי דהם רוב מארי דאתרי, מ"מ אינם רוב דעות. הגע בעצמך, אם הרא"ש מתבסס על 7 פוסקים יחשב לשיטה אחת, ואילו הרמב"ם והרי"ף שהם נניח 3 פוסקים יחשבו לשנים, אתמהה.

שאלה טובה, ובפשטות הספר נכתב לאחר הגירוש שעלו קהילות שונות ונתערבו זה בזה. וכמבואר גם באבקת רוכל. והבית יוסף לקח את ג' הפוסקים שרוב הקהלות נהגו על פיהם, והנהיג מחדש ע''פ רוב.

 

[אלישמע]

שאלה טובה, ובפשטות הספר נכתב לאחר הגירוש שעלו קהילות שונות ונתערבו זה בזה. וכמבואר גם באבקת רוכל. והבית יוסף לקח את ג' הפוסקים שרוב הקהלות נהגו על פיהם, והנהיג מחדש ע''פ רוב.

וזו בדיוק הקושיא מה ראה על ככה,
דממ"נ הרי ברוב המקומות נהגו בלא"ה כפי הרמב"ם.
והגולים שהתפזרו, או שנשארו במנהגם, או שקבלו את מנהג המקום.
ואפי' אם נניח היה בלבול, מ"מ למחוק את כל הראשונים, ולבחור מתוכם רק שלושה ולעשות רוב?
כך שבכל מקרה לא מובן מה ראה לעשות כך, ומה התוקף של הקביעה הזו.

 

[כהנא דמסייע]

דהנה מודעת זאת שכל ארצות המערב קבלו עליהם את הוראות הרמב''ם וכמו שכתב מרן הבית יוסף (אבקת רוכל  סי' לב) שהרמב''ם הוא גדול הפוסקים וכל קהלות ישראל וערבסתאן והמערב נוהגים על פיו, וקיבלוהו עליהם לרבן.

והוא הדין לגבי הרא''ש כמו שכתב מרן הב"י באורח חיים (סי' נ"א) משם הרב מהרלנ"ח שבספרד החזיקו הרא"ש  לרבן, וכ"כ בתשובת מהר"י קארו בסוף תשובת מרן אבן העזר (שו"ת בית יוסף דיני גוי מסיח לפי תומו סימן ג) "הרא"ש אשר כל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו", ומהר"ר בצלאל בתשובות סימן כ"ב, ובתשובות רבינו  ברכיה הלוי כ"י (וע' בספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת א אות רלו).

 

[כהנא דמסייע]

דממ"נ הרי ברוב המקומות נהגו בלא"ה כפי הרמב"ם.

תקרא הודעתי שלמעלה ותראה ששלושתם פשטה הוראתם ברוב המדינות והלכו על פיהם.

והגולים שהתפזרו, או שנשארו במנהגם, או שקבלו את מנהג המקום.
ואפי' אם נניח היה בלבול

לא נניח ודאי היה בלבול.

ולבחור מתוכם רק שלושה ולעשות רוב?

השלושה האלה היה להם כמה טעמים לבחור
א. כתבו חיבורים על כל התורה.
ב. רוב המדינות כבר הלכו ע"פ פסקיהם והם נחשבים לפוסקים המובהקים ביותר.
ג. הבית יוסף החשיב המאוחרים להם, כאחרונים.
ד. הרא"ש סיכם להלכה את בית מדרשם של התוספות ודעימיה.

למחוק את כל הראשונים

מי שלומד בית יוסף רואה כי ראשונים אחרים מקבלים משקל מאד משמעותי בתוך הפסיקה למרות הכלל הזה
הרשב''א בנדה ואיסור והיתר דומיננטי מאד מאד.
והב''י לא מתעלם ומוחק כלום.

 

[אלישמע]

כמובן לא התכוונתי שאתה לא ידעת או לא כתבת,
התכוונתי באופן עקרוני, שמאחר שזו המציאות, קשה מאד מה הראה הב"י לעשות כלל ג' עמודים,

 

[עומק המושג]

היינו הך, שני הדברים כלולים בתורה, והכרעת הדין מסורה לכמי הדור, ולכן רצונו הוא שנעשה בדיוק מה שחכמי הדור אמרו, בין להתיר בין לאסור.​

אין קשר הכרחי בין מה שנכלל במאמר ה' לבין ההלכה, במאמר ה' נכלל כל מה שיכול להיכנס בדבריו, ואילו כוונתו האמיתית המפרשת את הכתב אליבא דאמת היא אחת*. אך אי"ז אומר שההכרעה מסורה לחכמי הדור, ההכרעה מסורה לאמת וחכמי הדור מגלים את האמת.
*לדוגמא, אם נאמר בתורה 'אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים', ויש שני פירושים מהו רשות היחיד - שניהם נכללים בתורה, כיון ששניהם פירוש נכון למושג רשות היחיד, שאף שכוונתו של הקב"ה רק לפירוש אחד, אך בפרשנות גוף הטקסט - שני הפירושים נכונים, ולכן שניהם תורה. ​

ומאז שבטלה ההכרעה מביננו, כל השיטות הם אמת, וכולם אהובים כולם ברורים, ודעביד כמר עביד, וזה רצונו יתברך.​

אינו נכון. שהרי לפי זה - אין שום טעם להחמיר בשום מחלוקת וספק, וגם אינו מובן מה עניין יש להתווכח על שאלות כאלו, כאשר ברור שאפשר להקל כמו אחד הצדדים, ומה פשר הדיונים והלשונות החריפים שיש בענייני הלכה, ופשיטא שרצונו ית' שנעשה כפי האמת, רק אפשר שאינו מקפיד על אלו הטועים מתוך עיונם ועל ההולכים אחריהם, ותורת ה' אחת היא ולא תהא מוחלפת.​

 

[אלישמע]

אין קשר הכרחי בין מה שנכלל במאמר ה' לבין ההלכה, במאמר ה' נכלל כל מה שיכול להיכנס בדבריו, ואילו כוונתו האמיתית המפרשת את הכתב אליבא דאמת היא אחת*. אך אי"ז אומר שההכרעה מסורה לחכמי הדור, ההכרעה מסורה לאמת וחכמי הדור מגלים את האמת.
*לדוגמא, אם נאמר בתורה 'אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים', ויש שני פירושים מהו רשות היחיד - שניהם נכללים בתורה, כיון ששניהם פירוש נכון למושג רשות היחיד, שאף שכוונתו של הקב"ה רק לפירוש אחד, אך בפרשנות גוף הטקסט - שני הפירושים נכונים, ולכן שניהם תורה.

אינו נכון. שהרי לפי זה - אין שום טעם להחמיר בשום מחלוקת וספק, וגם אינו מובן מה עניין יש להתווכח על שאלות כאלו, כאשר ברור שאפשר להקל כמו אחד הצדדים, ומה פשר הדיונים והלשונות החריפים שיש בענייני הלכה, ופשיטא שרצונו ית' שנעשה כפי האמת, רק אפשר שאינו מקפיד על אלו הטועים מתוך עיונם ועל ההולכים אחריהם, ותורת ה' אחת היא ולא תהא מוחלפת.​

אם אינו מקפיד אז למה יש חיוב להחמיר, ואם יש חיוב לחוש ולהחמיר מספק אז למה אינו מקפיד?
ולמה הרוצה כב"ש עושה והרוצה כב"ה עושה, ולמה אמרו דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד?
ולמה אמר לו את דברי המטהרין ואת דברי המטמאין?

 

[אלישמע]

א. תקרא הודעתי שלמעלה ותראה ששלושתם פשטה הוראתם ברוב המדינות והלכו על פיהם.

ב. לא נניח ודאי היה בלבול.

לא נפק"מ

השלושה האלה היה להם כמה טעמים לבחור
א. כתבו חיבורים על כל התורה.
ב. רוב המדינות כבר הלכו ע"פ פסקיהם והם נחשבים לפוסקים המובהקים ביותר.
ג. הבית יוסף החשיב המאוחרים להם, כאחרונים.
ד. הרא"ש סיכם להלכה את בית מדרשם של התוספות ודעימיה.

א. אינה סיבה מצדקת.
ב. לא נפק"מ לענין הכרעת ההלכה.
ג. ואני דברתי על הקודמים להם, ועל בני דורם.
ד. ומה בכך? וכי לכן שיטת ר"י ור"ת (שני חכמים) תחשב אחת?

מי שלומד בית יוסף רואה כי ראשונים אחרים מקבלים משקל מאד משמעותי בתוך הפסיקה למרות הכלל הזה
הרשב''א בנדה ואיסור והיתר דומיננטי מאד מאד.
והב''י לא מתעלם ומוחק כלום.

אפי' אם ישנה רק הלכה אחת בלבד (בכל התורה כולה) בה התעלם מרוב ראשונים הדבר מעורר תמיה.
וזה לא רק בהלכה אחת...

 

[כהנא דמסייע]

א. אינה סיבה מצדקת.
ב. לא נפק"מ לענין הכרעת ההלכה.

למה? הדבר מהווה ראיה למשקל הכרעת אצל רוב חכמי ישראל בכל המקומות שהלכו ע''פ פסקיהם.
הרי אפי' התלמוד לפי המבואר ברמב''ם בהקדמה לי''ד, עיקר תקפו "שפשט בכל ישראל".
והמושג "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", מבואר ברש''י "שנתקבלו דבריו בין חביריו"
צא מהמושג התפשטות של היום דרך התקשורת וכו'. בזמנים כתקנם ההתפשטות דרך הת''ח לעם קובעת את משקל ההכרעה שלו.
ממילא כשמוצאים שלושה שכלל ישראל קיבל כסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ונוהגים בפועל על פי הוראותם. זה נפרא מינה ומשמעותי להלכה.

ג. ואני דברתי על הקודמים להם, ועל בני דורם.

הרשב"א והרמב''ן במקומות בהם דיברו, הבית יוסף מחשיב מאד, אם למדת נידה או איסור והיתר, תראה שהבית יוסף סמך על הרשב''א כמעט בכל. כן ראיתי בעצמי. וכן אמר לי הגרא''י אוירבך בשם אביו הגרא''ד בן הגרש''ז. וזה ברור לכל מעיין.

ד. ומה בכך? וכי לכן שיטת ר"י ור"ת (שני חכמים) תחשב אחת?

הרא''ש ראה דברי כל בעלי התוספות, הוא היה בסופם, דן בראיות, והכריע.
הבית יוסף סומך על הכרעתו בבית מדרש זה. יותר מהכרעת כל ת''ח אחר. וגם משל עצמו. וכמו שביאר שאין לנו כח להתמודד בראיות מולם. ואילו הרא''ש שהיה כאחד מהם, ואעפ''כ הכריע. מכריע כמותם.

אפי' אם ישנה רק הלכה אחת בלבד (בכל התורה כולה) בה התעלם מרוב ראשונים הדבר מעורר תמיה.
וזה לא רק בהלכה אחת...

תתן דוגמאות, ואז נדבר,

 

[אלישמע]

למה? הדבר מהווה ראיה למשקל הכרעת אצל רוב חכמי ישראל בכל המקומות שהלכו ע''פ פסקיהם.
הרי אפי' התלמוד לפי המבואר ברמב''ם בהקדמה לי''ד, עיקר תקפו "שפשט בכל ישראל".
והמושג "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", מבואר ברש''י "שנתקבלו דבריו בין חביריו"
צא מהמושג התפשטות של היום דרך התקשורת וכו'. בזמנים כתקנם ההתפשטות דרך הת''ח לעם קובעת את משקל ההכרעה שלו.
ממילא כשמוצאים שלושה שכלל ישראל קיבל כסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ונוהגים בפועל על פי הוראותם. זה נפרא מינה ומשמעותי להלכה.

אם קהילת היראים בצפת החליטו ללכת אחרי הרב קזמיבבולו, זה לא אומר שדבריו יותר הלכתיים מאשר הרב קביבולוביץ'.
"התקבלו דבריו בין חביריו" הכוונה שעמדו למנין והכריעו ע"פ רוב, ולא שבחרו להם איזה ספר קל ונגיש צח הלשון ונפוץ (עם כל עוצמתו של המחבר, ועם כל השפעתו באותה מדינה). וזה לא היה מעולם.

הרשב"א והרמב''ן במקומות בהם דיברו, הבית יוסף מחשיב מאד, אם למדת נידה או איסור והיתר, תראה שהבית יוסף סמך על הרשב''א כמעט בכל. כן ראיתי בעצמי. וכן אמר לי הגרא''י אוירבך בשם אביו הגרא''ד בן הגרש''ז. וזה ברור לכל מעיין.

תתן דוגמאות, ואז נדבר,

קודם תסביר במה מתבטא שלשה עמודי הוראה.

הרא''ש ראה דברי כל בעלי התוספות, הוא היה בסופם, דן בראיות, והכריע.
הבית יוסף סומך על הכרעתו בבית מדרש זה. יותר מהכרעת כל ת''ח אחר. וגם משל עצמו. וכמו שביאר שאין לנו כח להתמודד בראיות מולם. ואילו הרא''ש שהיה כאחד מהם, ואעפ''כ הכריע. מכריע כמותם.

הרא"ש לא מכריע בראיות, וגם אם כן, נו אז מה?
(אגב, גם הרמב"ם ראה את הרי"ף ובודאי היו לו ראיות על פיהם הכריע, אז בא נבטל גם את הרי"ף).

 

[כהנא דמסייע]

אם קהילת היראים בצפת החליטו ללכת אחרי הרב קזמיבבולו, זה לא אומר שדבריו יותר הלכתיים מאשר הרב קביבולוביץ'.
"התקבלו דבריו בין חביריו" הכוונה שעמדו למנין והכריעו ע"פ רוב, ולא שבחרו להם איזה ספר קל ונגיש צח הלשון ונפוץ (עם כל עוצמתו של המחבר, ועם כל השפעתו באותה מדינה). וזה לא היה מעולם.

זה טעות אופיינית לתקופה. וכמו שרמזתי בהודעה קודמת.
עד לפני דור או שניים היחס לת''ח בכל העולם לא היה בדרשנות, ובספר קל וצח ונגיש.
לדוגמא כשיצא שו''ת חתם סופר, מוצאים בר' חיים פלאג'י "הגיע ספר נחמד ממש" ויוצא מגדרו. וכך גם גדולי אשכנז ביחס לשדי חמד תוכל לראות בהסכמותיהם.
התפוצה של ת''ח הייתה בין "חבריו" רבני הקהילות שהגיעו להוראה גם כן, וכשהוא היה מקובל על כולם, זה אומר "שנתקבלו דבריו בין חבריו" כלשון רש''י.
בזמנו בספרד למשל היו גדולי עולם, וכשהבית יוסף מעיד שפשטה ההוראה הכוונה אצל מהר''י בירב אצל מהרלב''ח, ואצל רבותיהם ר' יצחק אובהב, ולמעלה בקדש.
בקטלוניא, וקסטיליא,
ההשוואה לאיזה קהילה בצפת וכו'. לא קשורה לנידון כלל ועיקר.
אם כי בתקופת הבית יוסף שחיו בצפת רוב גדולי עולם, כמו הרדב''ז המבי''ט האר''י מהר''ם אלשיך וכו', היה אכן משמעות לעיר הקטנה הזו בכל העולם, לא מפני גדלה הפיזי, אלא מפני מעמדה הרוחני, שמי שהתקבל בה כפוסק זה מוגדר כנתקבלו דבריו בין חבריו.

קודם תסביר במה מתבטא שלשה עמודי הוראה.

ההתבטאות העיקרית וחידושו העיקרי היה בזה שהוא לא מכריע בין שלשתם בראיות. אלא ע''פ רוב. המהרש''ל אכן לא קיבל זאת וסבר כי צריך ללכת ע''פ ראיות והסתברות. ולא ע''פ רוב. הייתה כאן בעצם מגמה שאומרת, עד כאן "ראשונים", מכאן ואילך אין בכוחנו להכריע "בין הררי אל" כלשון הבית יוסף. אולם הרכב המבנה של גדולי הפוסקים הנ''ל בנוי על מה שכבר נתקבלו דבריהם בהוראה בקרב רוב גדולי ההוראה דאז.​

הרא"ש לא מכריע בראיות,

אינני יודע כמה אתה לומד רא''ש. אבל ודאי שהוא מכריע בראיות, או סברות עצמאיות, בין הראשונים שהביא. הוא היה תלמיד מהר''ם מרוטנבורג תלמיד האו''ז תלמיד ר''י. ומאידך חשיב את רבינו תם מאד אפילו יותר מהרמב''ם. אבל כוחו כמכריע בהוראה בכל סוגיות הש''ס התקבלה אצל כל גדולי התורה בדורו. ובדורות אחריו. והיה בכוחו להכריע בין בעלי התוספות. מה שהבית יוסף אז שהוא לא יכול. כי בודאי כל קושיא שלנו נוכל לתרץ, והרמה התורנית שלנו אינה מאפשרת לנו רמת שיקול דעת להכריע ביניהם, משא''כ הרא''ש יכל להכריע.​

(אגב, גם הרמב"ם ראה את הרי"ף ובודאי היו לו ראיות על פיהם הכריע, אז בא נבטל גם את הרי"ף).

זה לא שהרא''ש "ראה", הוא הביא אותם, דן בדבריהם והכריע. ויש מושג של הלכה כבתראי. אתה מוזמן לקרוא במאמר שהבאתי לעיל את טענות הרמ''א על הבית יוסף מצד הלכתא כבתראי. מה הנקודה בזה. לגבי הרמב''ם הוא לא בא "כמכריע" בין, אלא כפוסק עצמאי לגמרי. כך הפשטות.

 

[עומק המושג]

אם אינו מקפיד אז למה יש חיוב להחמיר, ואם יש חיוב לחוש ולהחמיר מספק אז למה אינו מקפיד?

ודאי שרוצה שינהגו לפי האמת, רק יתכן שאין לו תביעה על אלו שנהגו ע"פ הכרעת שכלם, שהם כמו אנוסים, אך ודאי שרוצה יותר שיעשו לפי האמת.

ולמה הרוצה כב"ש עושה והרוצה כב"ה עושה, ולמה אמרו דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד?

מה הבעיה? משום שטרם שהוכרעה ההלכה כמו אחד מהם לא היה ידוע כמו מי האמת, ולכן יכול כל אחד לעשות לו רב כאחת השיטות.
לא הבנתי למה לא קשה באופן דומה גם ממחלוקת בין הגריש"א לגרשז"א שפשיטא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד*.
*אא"כ קושייתך מ"ט אי"ז בכלל ספיקא דאורייתא דאזלי' לחומרא, וזוהי אכן קושיא אלימתא, ואכ"מ.

 

[אלישמע]

זה טעות אופיינית לתקופה. וכמו שרמזתי בהודעה קודמת.
עד לפני דור או שניים היחס לת''ח בכל העולם לא היה בדרשנות, ובספר קל וצח ונגיש.
לדוגמא כשיצא שו''ת חתם סופר, מוצאים בר' חיים פלאג'י "הגיע ספר נחמד ממש" ויוצא מגדרו. וכך גם גדולי אשכנז ביחס לשדי חמד תוכל לראות בהסכמותיהם.
התפוצה של ת''ח הייתה בין "חבריו" רבני הקהילות שהגיעו להוראה גם כן, וכשהוא היה מקובל על כולם, זה אומר "שנתקבלו דבריו בין חבריו" כלשון רש''י.
בזמנו בספרד למשל היו גדולי עולם, וכשהבית יוסף מעיד שפשטה ההוראה הכוונה אצל מהר''י בירב אצל מהרלב''ח, ואצל רבותיהם ר' יצחק אובהב, ולמעלה בקדש.
בקטלוניא, וקסטיליא,
ההשוואה לאיזה קהילה בצפת וכו'. לא קשורה לנידון כלל ועיקר.
אם כי בתקופת הבית יוסף שחיו בצפת רוב גדולי עולם, כמו הרדב''ז המבי''ט האר''י מהר''ם אלשיך וכו', היה אכן משמעות לעיר הקטנה הזו בכל העולם, לא מפני גדלה הפיזי, אלא מפני מעמדה הרוחני, שמי שהתקבל בה כפוסק זה מוגדר כנתקבלו דבריו בין חבריו.

ארוך מדאי, ולא נוגע בנקודה.
"נתקבלו בין חביריו" הכוונה שהתווכחו בביהמ"ד, ועמדו למנין והכריעו (נמנו וגמרו) לפסוק כמותו,
ואין זה ענין כלל ועיקר לכך שספר מסויים התקבל בקהילה ועוד קהילה שהחליטו לעשותו לרבם.

ההתבטאות העיקרית וחידושו העיקרי היה בזה שהוא לא מכריע בין שלשתם בראיות. אלא ע''פ רוב. המהרש''ל אכן לא קיבל זאת וסבר כי צריך ללכת ע''פ ראיות והסתברות. ולא ע''פ רוב. הייתה כאן בעצם מגמה שאומרת, עד כאן "ראשונים", מכאן ואילך אין בכוחנו להכריע "בין הררי אל" כלשון הבית יוסף. אולם הרכב המבנה של גדולי הפוסקים הנ''ל בנוי על מה שכבר נתקבלו דבריהם בהוראה בקרב רוב גדולי ההוראה דאז.

ועל כך הקושיא, למה התעלם מהרבה אחרים שיכל להכניסם למנין פוסקים והלך רק אחרי שלש.
(ובמילים אחרות, למה לעשות את בעלי התוס' לחכם אחד).
ועל זה טען הרמ"א: ופסק הלכה בכל מקום ע"פ שנים ושלשה עדים... ולשאר רבוותא אדיר התורה לא חש אליהם (הקדמה לדרכ"מ).
ואין דבריו נראים לדחות כל הני רבוותא קמאי ובתראי מקמי הרי"ף והרמב"ם (דכ"מ או"ח רמו).
ומהרש"ך: וכבר שמעתי שרבים תפסו על כבוד חכמתו... על אופן פסק זה שפוסק פעמים רבות בספרו שכהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחד, כותב הכי נקטינן, ואפילו יהיה סברתם נגד הרא"ש וכמה רבוותא... ובלי ספק דהרא"ש וכל רבותיו ונוסף עליהם רש"י לאו קני קטלי באגמי נינהו (ח"א סי' קלד).

אינני יודע כמה אתה לומד רא''ש. אבל ודאי שהוא מכריע בראיות, או סברות עצמאיות, בין הראשונים שהביא. הוא היה תלמיד מהר''ם מרוטנבורג תלמיד האו''ז תלמיד ר''י. ומאידך חשיב את רבינו תם מאד אפילו יותר מהרמב''ם. אבל כוחו כמכריע בהוראה בכל סוגיות הש''ס התקבלה אצל כל גדולי התורה בדורו. ובדורות אחריו. והיה בכוחו להכריע בין בעלי התוספות. מה שהבית יוסף אז שהוא לא יכול. כי בודאי כל קושיא שלנו נוכל לתרץ, והרמה התורנית שלנו אינה מאפשרת לנו רמת שיקול דעת להכריע ביניהם, משא''כ הרא''ש יכל להכריע.

זה לא שהרא''ש "ראה", הוא הביא אותם, דן בדבריהם והכריע. ויש מושג של הלכה כבתראי. אתה מוזמן לקרוא במאמר שהבאתי לעיל את טענות הרמ''א על הבית יוסף מצד הלכתא כבתראי. מה הנקודה בזה. לגבי הרמב''ם הוא לא בא "כמכריע" בין, אלא כפוסק עצמאי לגמרי. כך הפשטות.

היינו הך, איש לא אמר שהרא"ש לא ראה את עצמו כמנ"ד מול חכמי התוס'.
אבל באותה מידה הרמב"ם ראה את עצמו כמנ"ד מול הרי"ף,
ואם "הלכה כבתראי" אז אין נפק'"מ אם הבתראי כתב את הראיות בספרו או לא (כל עוד ואנו לא באים להכריע בראיות), גם בגמ' לא בהכרח מובאים הראיות והלכה כבתראי.
(ורק לזכור שגם הרי"ף לא מביא ראיות, אז הוא "שווה" מול הרמב"ם והלכה כבתראי. - ולאידך, הרא"ש שכן מביא את דבריו כסדר, שהרי תלמוד הרא"ש הרי"ף, וגם מביא את דברי התוס' ומכריע בראיות, תהא הלכה כמותו בכל מקום דהוא בתראי).

 

[אלישמע]

ודאי שרוצה שינהגו לפי האמת, רק יתכן שאין לו תביעה על אלו שנהגו ע"פ הכרעת שכלם, שהם כמו אנוסים, אך ודאי שרוצה יותר שיעשו לפי האמת.

מה הבעיה? משום שטרם שהוכרעה ההלכה כמו אחד מהם לא היה ידוע כמו מי האמת, ולכן יכול כל אחד לעשות לו רב כאחת השיטות.
לא הבנתי למה לא קשה באופן דומה גם ממחלוקת בין הגריש"א לגרשז"א שפשיטא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד*.
*אא"כ קושייתך מ"ט אי"ז בכלל ספיקא דאורייתא דאזלי' לחומרא, וזוהי אכן קושיא אלימתא, ואכ"מ.

אולי לא הסברתי עצמי כדבעי, אסביר שנית.
לשיטתך: אין דבר כזה "הכרעת הלכה", כי הרי יש אמת אחת אבסולוטית וזולתה שקר, ואולי הכרענו כפי השקר?
ועצם זה שניתן כח לחכמים להכריע בספק, אות הוא שזה הרצון האלוקי שכך נעשה, ומבחינתנו זו האמת.
וגם אם בזמן מרע"ה התייחסו לדבר מסויים בתור חֶלֶב, היום אחר שהוכרעה ההלכה בהיפך, זה שומן. - לפי התורה! וזו האמת, וזה הרצון האלוקי.
ולכן כשיש מחלוקת ולא הוכרעה ההלכה, אז זה אומר שכיום בצו האלוקי יש מחלוקת, ואין ברִירוּת, והאמת התורנית והצו האלוקי הוא - דעביד כמר עביד.
(וזה יכול להשליך באופן פילוסופי על השאלה "מה נמסר למשה בהר סיני", האם משהו אחד בלבד, או שבמקביל נמסרו לו שני הרעיונות - אך לא זו הנקודה).

 

[כהנא דמסייע]

ארוך מדאי, ולא נוגע בנקודה.
"נתקבלו בין חביריו" הכוונה שהתווכחו בביהמ"ד, ועמדו למנין והכריעו (נמנו וגמרו) לפסוק כמותו,
ואין זה ענין כלל ועיקר לכך שספר מסויים התקבל בקהילה ועוד קהילה שהחליטו לעשותו לרבם.

נוגע בנקודה, כי מזה באתי לאפוקי, זה לא ההבנה ברש''י שם, ופשוט.
הסכימו חבריו אינו מעמד בית דין.
הלכתא כרב באיסורי אינה בגלל שישבו בכל הלכה ורוב החכמים הסכימו איתו בנקודה ספציפית.
אלא הסכמה כללית על הגברא, שהוא המומחה בזה
העקרון ההגיוני העומד בזה הוא כמשלו של הגר''ח גריינמן
רופא טוב אינו מי שכולם הולכים אליו, אולי הוא זול.
אלא מי שהרופאים שולחים אליו כשהם מסתבכים...
דהיינו הסכמה רחבה בין המבינים כי הוא המבין והבר סמכא ביותר.
זה הענין

התפוצה של ת''ח הייתה בין "חבריו" רבני הקהילות שהגיעו להוראה גם כן, וכשהוא היה מקובל על כולם, זה אומר "שנתקבלו דבריו בין חבריו" כלשון רש''י.

 

[עומק המושג]

לשיטתך: אין דבר כזה "הכרעת הלכה", כי הרי יש אמת אחת אבסולוטית וזולתה שקר, ואולי הכרענו כפי השקר?
ועצם זה שניתן כח לחכמים להכריע בספק, אות הוא שזה הרצון האלוקי שכך נעשה, ומבחינתנו זו האמת.
וגם אם בזמן מרע"ה התייחסו לדבר מסויים בתור חֶלֶב, היום אחר שהוכרעה ההלכה בהיפך, זה שומן. - לפי התורה! וזו האמת, וזה הרצון האלוקי.
ולכן כשיש מחלוקת ולא הוכרעה ההלכה, אז זה אומר שכיום בצו האלוקי יש מחלוקת, ואין ברִירוּת, והאמת התורנית והצו האלוקי הוא - דעביד כמר עביד.

הבנתי היטב כיצד אתה מסביר את המאמר 'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד' וכיו"ב, רק לא הבנתי מדוע זו קושייה על דעתי, ע"פ דעתי אי"צ לומר שיש כאן איזו מסירת כוח מחודשת לחכמים, אלא חכמים יכולים להכריע את האמת ע"פ שכלם, ואדם שנמצא בספק יכול לסמוך על כ"א מהם, זה הכול.
ובינתיים לא השבת על הטיעון הפשוט, אם שני הצדדים אמת באותה מידה - מדוע אי אפשר להקל בכל מחלוקת או ספק? מדוע ישנם התבטאויות חריפות וויכוחים נוקבים בשאלות הלכתיות?
אגב, גם אם לא היו עליך שום שאלות - לא הבנתי מה העניין לטעון טענה מוזרה כזו, איזה ראיה או הוכחה יש לה? ​

 

[אלישמע]

נוגע בנקודה, כי מזה באתי לאפוקי, זה לא ההבנה ברש''י שם, ופשוט.
הסכימו חבריו אינו מעמד בית דין.
הלכתא כרב באיסורי אינה בגלל שישבו בכל הלכה ורוב החכמים הסכימו איתו בנקודה ספציפית.
אלא הסכמה כללית על הגברא, שהוא המומחה בזה
העקרון ההגיוני העומד בזה הוא כמשלו של הגר''ח גריינמן
רופא טוב אינו מי שכולם הולכים אליו, אולי הוא זול.
אלא מי שהרופאים שולחים אליו כשהם מסתבכים...
דהיינו הסכמה רחבה בין המבינים כי הוא המבין והבר סמכא ביותר.
זה הענין

הלכתא כרב אינה בגלל הגברא, בדיוק כמו שלא בהכרח שהפשט בגמ' יהיה כרש"י אע"פ שכולם לומדים אותו ושולחים אליו כשמסתבכים,
ולכן גם אין בהכרח הלכה כמותו - גם במקום שהוא קבע דבריו להלכה.

הבנתי היטב כיצד אתה מסביר את המאמר 'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד' וכיו"ב, רק לא הבנתי מדוע זו קושייה על דעתי, ע"פ דעתי אי"צ לומר שיש כאן איזו מסירת כוח מחודשת לחכמים, אלא חכמים יכולים להכריע את האמת ע"פ שכלם, ואדם שנמצא בספק יכול לסמוך על כ"א מהם, זה הכול.
ובינתיים לא השבת על הטיעון הפשוט, אם שני הצדדים אמת באותה מידה - מדוע אי אפשר להקל בכל מחלוקת או ספק? מדוע ישנם התבטאויות חריפות וויכוחים נוקבים בשאלות הלכתיות?
אגב, גם אם לא היו עליך שום שאלות - לא הבנתי מה העניין לטעון טענה מוזרה כזו, איזה ראיה או הוכחה יש לה? ​

אמת לא משתנה ולא מתחדשת. ואם נאמר בכל זאת שניתנה לחכמים הסמכות לחדש אמת ולקרא לשקר אמת, אז כשיש מחלוקת בלתי מוכרעת בהכרח שכרגע יש שתי אמת.
ובודאי שמעיקר הדין היה אפשר להקל בכל הלכה, ובדיוק ע"ז אמרו "הרוצה כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה" (קולא וחומרא), וכ"ש למ"ד שספיקא דאו' לחומרא הוא רק מדרבנן.
וכל ההתבטאויות החריפות וכו', זה נובע או מתקנות חז"ל, או מהנהגות מאוחרות שהונהגו ע"י חכמי ישראל כדי שלא תהיה תורה כשתי תורות (גם הקב"ה לא אוהב את זה, ולכן הוא ציוה להעמיד ב"ד, אבל ב-2000 שנים האחרונות זה לא התאפשר), ולכן הנהיגו דברים שהם לא כעיקר דין תורה, וזה מחייב אותנו אבל לא באותה עוצמה של הכרעת הסנהדרין.
וזה בדיוק מה שאמרתי לך בתחילת האשכול, שיש דברים שבמקור נאמרו על משהו אחר, אך ברבות השנים קבלו משמעות נוספת רבת משקל אך לא באותו משקל, כגון "מנהג", שבמקורו נאמר על תושבי העיר, ובמשך הזמן קיבל מוטציה (ע"פ הפוסקים האחרונים יותר) ונהיה "מנהג אבות". וכעזה"ד בכל התורה כולה, ובכל ספרי ההלכה, ובכל קבלת הוראות שום מרא דאתרא, כולל זו של מרן. רק שלעולם הן במשקל שונה מהמקור, ומכאן התשובה לשאלתך בפתיחת האשכול.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

מה איכפת ליה שפעם (או אפי' היום) היו קהילות שנהגו בפועל ע"פ אותם פוסקים. דנהי דהם רוב מארי דאתרי, מ"מ אינם רוב דעות. הגע בעצמך, אם הרא"ש מתבסס על 7 פוסקים יחשב לשיטה אחת, ואילו הרמב"ם והרי"ף שהם נניח 3 פוסקים יחשבו לשנים, אתמהה.
ועוד, אם בתר הרא"ש הולכים רוב הקהילות, ואילו בתר הרי"ף והרמב"ם רק מיעוט, יחשבו מיעוט הקהילות לרוב, אתמהה.

יש להעיר שכשיש מחלוקת בין ב' חכמים הולכים אחר הגדול במנין אפי' אינו גדול בחכמה, ולרוב הפוסקים גדול במנין הכוונה שיש לו יותר תלמידים

ולגוש"ע, כמדומה הגרע"י ביאר שהטעם שהלך אחר ג' אלו הוא כי הם כתבו חיבורי הלכה ולא חידושים
וכעי"ז כתב הגר"מ פיינשטיין, שהסיבה שבחר בג' אלו זה כי דבריהם מפורשים ואי"צ 'להוציא' את ההלכה מדבריהם

אם כי בתקופת הבית יוסף שחיו בצפת רוב גדולי עולם, כמו הרדב''ז המבי''ט האר''י מהר''ם אלשיך וכו', היה אכן משמעות לעיר הקטנה הזו בכל העולם, לא מפני גדלה הפיזי, אלא מפני מעמדה הרוחני, שמי שהתקבל בה כפוסק זה מוגדר כנתקבלו דבריו בין חבריו.

אגב, אעתיק מה שרשום אצלי בענין חו"ר צפת

בין גדולי רבני צפת באותה תקופה נמנים: מהר"י בי רב, הרדב"ז, מרן הב"י, מהר"י די קוריאל, המבי"ט, מהר"ש אלקבץ, מהר"ם אלשיך, הרמ"ק, מהר"ם גלאנטי, רבינו האר"י, מהר"ח ויטאל, מהר"א אזכרי בעל ספר החרדים, מהר"א די וידאש בעל ראשית חכמה, מהר"מ בן מכיר בעל סדר היום, מהר"ש די אוזידה בעל מדרש שמואל, ועוד, זכרונם לברכה.
וכתב מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל (סי' י"ז, ועע"ש סי' א') "והנה בזמן הזה ב"ד העיר הזאת מומחה לרבים וגדול בחכמה ובמנין מכל המקומות ששמענו שומעם, ומארבע כנפות הארץ יריצו להם שאלותם, ואחר דברי תשובתם לא ישובו, וכיון שכן דין ב"ד הגדול יש להם, כל שכן שהמחום כל הקהלות עליהם".
וע"ע בדברי הראשית חכמה (שער האהבה פ"ו, מהדו"ח ח"א עמ' שפ"א) שכתב "הרואה חכמי ישראל, מברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכבר ראינו פה צפת שבגליל העליון חכמים שהיה ראוי לברך עליהם ברכה זו. וגם ראינו חכמים שהיו בקיאים בחכמת הכרת הפרצוף, לומר לאדם כל מה שעשה, אם טוב ואם רע. ואלו ודאי שלא זכו אל החכמה הזאת הנפלאה, שהיא קרובה לרוח הקודש, אלא מצד מעשיהם וחסידותם".
וזה לשון מהרח"ו ז"ל (בהקדמתו לשער ההקדמות) "ארץ קדושה ורחבת ידים עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים צפת תובב"א גליל העליון".
וכך מעיד מוה"ר שלמה שלומל ז"ל [חתן מהר"י סרוק ז"ל] (שבחי האר"י מהדו' תרל"ב דף ט"ז) "מצאתי קהלה קדושה פה צפת, כי היא עיר גדולה לאלהים, עיר מליאה תושיה, קרוב לג' מאות רבנים גדולים, כולם חסידים ואנשי מעשה, וי"ח ישיבות מצאתי בצפת תוב"ב וכ"א בתי כנסיות, ובית מדרש גדול ובתוכו קרוב לארבע מאות ילדים ונערים, ועליהם כ' מלמדים", ע"ש.
וכ"כ מהר"י חאגיז ז"ל [בעל הלכות קטנות] (הוב"ד במשנת חכמים או' א') "כך היו נוהגין בגליל העליון צפת תוב"ב בזמן המפורסם מוהר"י קארו ז"ל אשר מלא את אותו גליל פה לפה חכמה ודעת ויראת ה' כי כל דורו היה דור דעה".
וכמה מפליא לשון מרן הגחיד"א ז"ל (דברים אחדים סוף דרוש כ"ג, מהדו"ח ח"ב עמ' תמ"ד) "הרבנים בעה"ק צפת ת"ו בדורו של האר"י זצ"ל דכמעט היו כדור האמוראים". (וע"ע שם הגדולים מע' ש' או' ל"ה ד"ה גם פירש"י).
ודבר נפלא כתב מהר"א אזולאי ז"ל בספרו חסד לאברהם (מעין ג' נהר י"ג) "שצפת מוכנת ומזומנת להשיג בה סוד עומקה של תורה, ואין אויר זך בכל ארץ ישראל כאויר צפת". ע"ש. [וכ"כ בספר טוב הארץ (מהדו"ח עמ' ק"ג) בשם ספר כנפי יונה. וע"ע שו"ת סבא קדישא (ח"ג חחו"מ סי' ל"ד עמ' רס"ט) ובמה שציין שם].
וע"ע שו"ת מהריט"ץ (סי' רס"ג), שו"ת בעי חיי (יו"ד סי' ר"כ, דף קס"ד ע"ג), שו"ת פני משה (ח"א סי' ד', ח"ב סי' ב').​

 

[אלישמע]

יש להעיר שכשיש מחלוקת בין ב' חכמים הולכים אחר הגדול במנין אפי' אינו גדול בחכמה, ולרוב הפוסקים גדול במנין הכוונה שיש לו יותר תלמידים

נא להביא מקור.

(אבל ככלל אינו קשור לנידו"ד, דמי אמר שלר"ת היא הכי פחות תלמידים ? - וכן מי אמר שלהרי"ף ולרמב"ם היה אותו מספר תלמידים? וא"כ לעולם הל' תהיה רק כאחד מהם).

ולגוש"ע, כמדומה הגרע"י ביאר שהטעם שהלך אחר ג' אלו הוא כי הם כתבו חיבורי הלכה ולא חידושים
וכעי"ז כתב הגר"מ פיינשטיין, שהסיבה שבחר בג' אלו זה כי דבריהם מפורשים ואי"צ 'להוציא' את ההלכה מדבריהם

זו לא תשובה לענין, א' כשבאים לחתור לאמת, לא מחפשים רק סוג ספרים מסויים ומתעלמים מכל השאר. (אא"כ תרצה להגיד שהב"י בספרו חיפש חיים קלים ובחר לו מי שהכי קל ללקט ממנו, דבר שהוא גם לא הגיוני, וגם ספרו כסדר אינו מורה כך). ב' התאוריה הנז' לא נכונה לגבי הרא"ש, (וגם לא לגבי הרי"ף שספרו ממש לא כמו הרמב"ם). ואדרבה ר"ת ור"י שיטתם ברורה ביותר מה היא בלי שום חידוש.