ברכה על שניצל תירס

באנר
עוד מהמשנה ברורה בתחילת סימן ריב :
כגון כל תערובות שני מינים שהאחד הוא העיקר והשני אינו בא אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקרים אלא שהאחד מרובה מחבירו הרוב הוא העיקר...[מפורש שאם הרוב בא לתקן ולהכשיר את המיעוט, ולאו דווקא להעביר חריפות או מתיקות, כמו צנון וזית או פת ומליח ופירות גינוסר, גם בזה הרוב טפל].
עוד מלשונו שם :
ומיהו כ"ז דוקא בששניהם הוא דבר חשוב הא אם אחד מהן אינו דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי מיעוט החשוב דהוא העיקר.
ויש עוד הרבה מה להאריך ולדון בדעת מרן השו"ע בסימן רד סעיף יב ובאחרונים שחולקים שם, ומפשטות לשון מרן משמע שכל דבר שנותן טעם הוא עיקר אע"פ שאינו רוב, אבל זה כבר עוד נושא מפני שבאמת יש בזה מחלוקת פוסקים גדולה מאוד.
 
יש גם דוגמא של שמן זית ואניגרון שכתב המשנ"ב סימן רב ס"ק לא וז"ל :
"הו"ל שמן עיקר - דמרכך ומרפא את הגרון ואע"ג דהאניגרון מרובה על השמן דלא אזלינן כאן בתר רוב המשקה אלא כל דבר שעיקר כוונתו הוא עיקר לענין הברכה והשני נפטר בברכתו".
אם כן מפורש שאם עיקר כוונתו לתירס, הוא עיקר, אע"פ שיימצא ששאר החומרים הם רוב.
ואולי זה לא דומה, אני לא בטוח באתי רק לעורר את הנידון. [אני מברך מזונות על שניהם כשאין לי אפשרות לפטור].
אכן, וזה לא מוסכם בפוסקים.
 
ומפשטות לשון מרן משמע שכל דבר שנותן טעם הוא עיקר אע"פ שאינו רוב, אבל זה כבר עוד נושא מפני שבאמת יש בזה מחלוקת פוסקים גדולה מאוד.
כוונתך במקרה שהרוב לא בא לתת טעם? אלא למה נותן את הרוב?
 
יש לך מקרה כזה?
על רוב דגן לדבק המשנ"ב (סי' רח שעה"צ ס"ק יג) כותב שאינו מצוי ולכן השמיט דין זה.
אמת שאינו מצוי.
אבל היום יותר מצוי בפטיפורים וכיו"ב וכל מיני עוגות שעושים לנוי.
עכ"פ בגמ' מבואר [בדף לט ע"א כמדומני, והובא בכל הפוסקים] המקרה של לדבק בדגן, וא"כ יש כזה מושג.
והנה, בדעת מרן השו"ע לא מצאתי במפורש שכותב דין רוב, אלא רק כתב שבה' מיני דגן אפילו המין השני הוא הרבה יותר מהם, הדגן עיקר, מאידך כתב כן על כל דבר שבא לטעם וכלשון הסעיף הנ"ל, והעתיק בזה לשון הרמב"ם כדרכו בהרבה מקומות, וקצת משמע שלדעתו לא אזלינן בתר רובא בעיקר וטפל, אף שזהו חידוש גדול, מ"מ מכיון שהדבר לא מבואר להדיא בגמ', אלא רק ברא"ש בסימן ח ועוד ראשונים, ובדעת הרמב"ם ישנה מבוכה גדולה בזה, לכן אי אפשר לומר שהדבר ברור.
ואעפ"כ זה חידוש עצום וכל העולם נוקט כדעת רוב הפוסקים דאזלינן בתר רובא, כמבואר ברמ"א לעניין שכר ויין, וכן כתבו גדולי הפוסקים על הסעיף בשו"ע שהזכרתי קודם, שכל זה דווקא בדגן אבל בשאר דברים אזלינן בתר רובא וכדברי הרא"ש, וכך הפסיקה הרווחת.
אבל גם בשיטת רוב ככל הפוסקים הזאת, מבואר במשנה ברורה דאזלינן בתר עיקר כוונתו לעניין שמן זית ואניגרון, ומפורש בדבריו שלאו דווקא שם אלא בכל דבר, וזה אפילו נגד רוב, ואף שיש חולקים, יש גם שמודים, והמשנ"ב עצמו כמובן.
ולהדיא וזה העיקר מה שמבואר במשנ"ב ריש סימן ריב, שבזה לא חולקים, שאם המיעוט הוא חשוב [לא מצד כוונתו] אזלינן בתר מיעוט, וכן אם הרוב בא להכשיר ולתקן את המיעוט אזלינן בתר המיעוט שהוא העיקר כי הרוב משרת אותו. [והעתקתי לשונו לעיל הודעה 31].
אם כן בשניצל תירס, אם נרצה לחדש שאין כאן דין כל שיש בו, יתכן מאוד שגם אם יימצא ששאר החומרים הם רוב, מ"מ התירס חשוב יותר, והם באים לשרת ולהכשיר ולתקן אותו, ולכן תהיה ברכתו בורא פרי האדמה, כנלענ"ד.
 
עכ"פ בגמ' מבואר [בדף לט ע"א כמדומני, והובא בכל הפוסקים] המקרה של לדבק בדגן, וא"כ יש כזה מושג.
ודאי שיש מושג של לדבק בדגן, השאלה היא האם זה מצוי, ומה הדין, ובזה המשנ"ב דן שם.
אם כן בשניצל תירס, אם נרצה לחדש שאין כאן דין כל שיש בו, יתכן מאוד שגם אם יימצא ששאר החומרים הם רוב, מ"מ התירס חשוב יותר, והם באים לשרת ולהכשיר ולתקן אותו, ולכן תהיה ברכתו בורא פרי האדמה, כנלענ"ד.
במה הם משרתים אותו?
מי שרוצה תירס יכול לפתוח קופסת שימורים.
מי שאוכל שניצלתירס, זה כתחליף למשהו עיקרי וזה ודאי לא בגלל התירס, אלא בגלל הסויה והציפוי.
 
במה הם משרתים אותו?
מי שרוצה תירס יכול לפתוח קופסת שימורים.
מי שאוכל שניצלתירס, זה כתחליף למשהו עיקרי וזה ודאי לא בגלל התירס, אלא בגלל הסויה והציפוי.
שומע. אפשר לדון על זה.
בכל אופן זה לא שייך לרוב, ולפי מה שכותב כת"ר כעת, גם אם התירס רוב יש לברך שהכל.
 
ראשי תחתית