פאה נכרית - בעד ונגד (2)

[משיב כהלכה]

חבישת פאה נכרית היא הדרך היחידה שבה אפשר לכסות את הראש כראוי, וכיסוי השער כראוי ע"י המטפחת הוא דבר שכרוך בקושי עצום עד שזה כמעט למעלה מכח של קרוץ חומר לעמוד בדבר, ועוד שישנם מטפחות שמצד עצמם הם פרוצות (היינו יותר מקאסטם (כגון מטפחות משובצות וכדו') כמבואר לקמן בדבריו...

חבישת פאה נכרית היא לא "הדרך היחידה", הדרך היחידה היא לעשות מה שכתוב ברמב"ם ובשו"ע - רדיד גדול החופה את ראשה ורוב גופה... אבל היות ובימינו התבטל המנהג לגמרי ואי אפשר לכפות את הנשים לחזור למנהג הקודם, כתבו גדולי ישראל להעדיף פאה על מטפחת.

ואכן, מה שמציג הנ"ל בדברי ליצנות ותולה זאת במחבר הספר - זה מה שכתבו גדולי ישראל וזה מה שיכול לראות כל אחד בעיניו. ואמנם אפשר מבחינה טכנית לסדר מטפחת כזו שתכסה גם את המצח והאוזניים או שלא תגלוש כלל מהראש, אבל בפועל הנשים לא עושות זאת והמטפחת גולשת מהראש כל כמה דקות.

הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל במכתבו בקובץ בית הלל י"ט: "שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים".

הרבי מליובאוויטש זצ"ל באגרות קודש חלק י"ט, איגרת ז'תכ"ה: "רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה, על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול".

הגר"א אבא שאול זצ"ל העיד (הו"ד בחוברת "כיסוי ראש לאשה") בשם אביו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: "כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות" (לאחר מכן התפרסם תמליל הקלטה של מרן הגרב"צ אבא שאול אומר בקולו את אותם הדברים).

מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע ט"ז: "באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש. וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה".

הגה"צ מוהרא"ש זצ"ל בספרו שיחות מוהרא"ש חלק ט' עמ' רמ"ח: "מי שרוצה להסתכל בעין אמת ולהבין את האמת, ההכרח לו להודות, אשר אי אפשר בשום פנים ואופן לכסות את השערות במטפחת בלבד, כי היא נוטה הצידה, ואז נראות השערות בחוץ".

הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בספרו דת והלכה סימן א: "המחמיר עלול להקל, לגרום איסור תורה, שרק יחידים אצל הספרדים שיפרקו פאה נכרית, יזהרו במטפחת שתכסה תמיד כל השערות כדין".

הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספרו והיה מחניך קדוש עמ' י"ז: "ונשים שמשאירות שערות גדולות יקשה הדבר מאוד שלא יצאו מעט שערות דרך המטפחת".

הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א בקובץ אור ישראל ל"ו: "וראינו בכמה מקומות ובפרט בערי ארה"ב שהיו יוצאות שערותיהן מבעד המטפחת, מה שלא אירע בפאה נכרית".

הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א בספרו "שערי תורת הבית" (פרק ה' עמ' שי"ד): "עם מטפחת קשה לכסות את כל השערות שבצדדים, וגם המטפחת הרבה פעמים מחליקה וע"י זה מתגלים שערותיה... ויש לשים לב, כי כל ענין כיסוי הראש הוא משום צניעות, שלא יראה מהשערות הטבעיות שלה החוצה".

 

[משיב כהלכה]

בניגוד למטפחת בפאה נכרית אין שום חשש ממשי של בעיות צניעות למינהם, או חשש מראית העין, איסורי הנאה משער מתים, תקרובת עבודה זרה, חילול ה', גילוי מקצת שערות, החטאת הרבים, איסור הליכה בחוקות הגויים וכדו'...

בוודאי שיש בעיות צניעות, ועל זה כתב המחבר בהקדמתו:

"ובענין גדר הפאה המותרת, גם בין המתירים שהובאו כאן יש דעות חלוקות בנוגע לזה (ואמנם רק חלק קטן מהפוסקים המתירים הביעו דעתם על כך בספריהם). ויש שהורו שפאה כזו שלא ניתן כלל להבחין שהיא פאה ולא שיער עצמה, אפי' ע"י התבוננות, ראוי שלא ללובשה (כן דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל, ראה לקמן בעמ' קפו). וראה בדבריו של הגר"א ויספיש שליט"א (לקמן בעמ' תקמ), שרוב הפוסקים המתירים דיברו בפאה משיער טבעי ובמראה טבעי, שקשה להבחין אם היא פאה או שיער עצמה, וכך מצאנו בפאה מלפני 3400 שנה שהשתמרה במערת קבורה במצרים. ויש פוסקים שכתבו בפירוש להתיר פאה שהיא יותר נאה משיער עצמה, והיא כתכשיט המוסיף יופי לאשה, וכן מובא בראשונים שהפאה נועדה לקישוט (ראה שם באריכות). ויש המתירים לכתחילה גם פאות שידוע בבירור שהגיעו מהודו, ולא חיישינן משום ע"ז, וקל וחומר כשהדבר מוטל בספק, ראה לקמן באורך (בפרק העוסק בחשש ע"ז בפאות, עמ' תקפא). וזה הבאנו לרווחא דמילתא, שהרי אכשר דרא וניתן בנקל למצוא פאות בהכשר מעולה, המפקח על מקור השיער.

ועכ"פ נראה שפאה שהיא חריגה ובולטת באורכה או בצורתה, תהיה אסורה גם לדעת הפוסקים המתירים, כדינו של בגד אדום במקום שלא נהוג ללבשו. ותסרוקות חריגות אסורות גם לרווקות משום חוסר צניעות, כי אסור לבת ישראל להתבלט ולהיות יוצאת דופן בין הנשים במלבושיה, ואין לערב ענין זה בהיתר הפאה גופא, ולנצל זאת לאיסור גורף. שהרי כמו כן נפרץ הלבוש כיום בכמה ענינים, ולא מצינו לאחד מהפוסקים שכתב שבגלל פריצות הלבוש, יש לאסור לגמרי את כל הבגדים הנהוגים בימינו, ולהתיר רק את מה שלבשו בימי קדם בארצות ערב, דהיינו גלימות ארוכות המכסות את הגוף והראש יחד, ולשנות את כל סגנון הלבוש. וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, לגבי הגדרת פאה שאינה צנועה: "קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא" (וראה דבריו לקמן בעמ' שנג). ולכן הכל תלוי במנהג המקום, ואם הפאה יוצאת דופן ממנהג הנשים באותו מקום, אסורה היא משום פריצות. וזהו כלל בסיסי בהלכות צניעות; שיהיה מכוסה מה שצריך להיות מכוסה, ולא יהיה חריג ובולט.

וכן היא דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהביא הרב יעקב צבי בוצ'קובסקי בספר "בנות מלכים" בשם הגרא"ח שצ'יגל שליט"א מח"ס "דולה ומשקה", שאמר לו הגר"ח קניבסקי ש"לגדרי הצניעות בפאה נכרית אין גדר ברור בהלכה, והוא משתנה לפי המציאות".

וכן היא דעת הגרש"ז אויערבאך בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז, חלק ג' עמ' ע'): "התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'. המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על הכל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר".

(וכמובן שלמשמיצנים הזולים נוח להציג את המחבר כביכול הוא מתיר כל פאה שקיימת בשוק).

כמו כן לאורך הספר "חן וכבוד" מבארים הפוסקים מדוע אין חשש מראית העין, איסורי הנאה משער מתים, תקרובת עבודה זרה, חילול ה', גילוי מקצת שערות, החטאת הרבים, איסור הליכה בחוקות הגויים וכדו'.

וחלק מהדברים מבוארים היטב ע"י הגר"ע יוסף זצ"ל שביאר בטוב טעם ודעת מדוע לא שייך מראית העין, בחוקותיהם, וכו'. גם בתשובתו ביביע אומר ביאר היטב מדוע לא שייך איסור משום שערות מתים (אבל בלאו הכי הפאות בימינו לא עשויות משיער מתים, וזה ענין רק לליצנים).

ולגבי חילול ה' והחטאת הרבים, יש לציין שהמפרסמים את האיסור גורמים לזה, כי הרחוקים מדת לא מבינים כיצד החרדיות הולכות נגד ההלכה, ויש בזה חילול ה', והמון העם ששומע שזה איסור חמור, בא מזה לידי הרהור, כי האיסור גורם את ההרהור.

 

[משיב כהלכה]

קללת הזוהר חלה אף ורק על גילוי מקצת שערות ולא על עצם ההתקשטות בשער, ושאר ענייני פריצות בכלל ודלא כמוזכר להדיא בזוהר דעיקר הקפידא היא עצם הפריצות וההתקשטות וכלשון הזוהר – "לאתקנא בה" עיי"ש זוהר פ' נשא.

אכן, קללת הזוהר חלה דוקא על השיער גופא שהוא איסור דאורייתא, אבל מעולם לא שמענו על איסור ההתקשטות אלא בהתקשטות מופרזת ובולטת (ואכמ"ל כאן בראיות), ואמנם הכותב שולח אותנו לעיין בזוהר כי הוא יודע שרוב הקוראים לא ילכו לבדוק אחריו, אבל אעתיק כאן לשון הזוהר שהובא ברמז במג"א או"ח סי' ע"ה [מתורגם ע"פ מק"ג הבהיר]:

"אמר רבי חזקיה, טירוף הדעת יבוא על האיש שמניח לאשתו שיראה משיער ראשה החוצה. וזהו אחד מענייני הצניעות שבבית. ואשה המוציאה משערות ראשה החוצה להתייפות בהן, גורמת עניות לבית, וגורמת לבניה שלא יהיו חשובים בדור, וגורמת שרוח הטומאה תשרה בבית. מי גרם לזה? השערות שנראו מראשה החוצה. ואם בבית כך, כל שכן בשוק".

 

[אור יעקב]

אתה ממשיך להעתיק ולהדביק כעיוור, אין פוסק כזה ברשימת המתירים בספר חן וכבוד (בתגובתי הקודמת - קישור לספר בדרייב).

בטח שאין...
אחרי שהוציא את זה מהספר בגלל מה שכתבו עליו בקונטרס הנ"ל.

ואפילו על הפוסקים האוסרים כתבו אחרוני זמננו שהיו חוזרים בהם ומתירים כיום, לאחר שבטלו טעמי האיסור.

ורבים מגדולי ישראל כתבו להפך. שאפי' המתירים יודו לאסור בפאות זמנינו.

הראיה מהדובב מישרים (חלק א' סי' קכ"ד) היא ממה שציין באגב שדרך נשים צנועות ללבוש פאה, ומשמע שדעתו להתיר. והמדובר שם באשה ההולכת בגילוי ראש, והבטיחה שכאשר ישוב אליה בעלה שעזב אותה, תלבש פאה נכרית. ועל זה כתב בדבריו "ובפרט שברצונה להבטיח שמהיום והלאה תלך כדרך נשים הצנועות".

מזה שדרך אגב כתב שכך מנהג נשים צנועות...
- ומעניין למה המחבר השמיט את כל מה שכתב הרב שם (ורק דילג וכתב וכו') שמשמע מדבריו שדרך הנשים היה ללכת פרועות ראש, וודאי שפאה נחשבת "צנועה" ביחס אליהם.

כל הקטע ה"מושמט" מופיע בספר חן וכבוד. להלן:

הגאון רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר זצ"ל, מגדולי הונגריה, בשו"ת "לבושי מרדכי" (מהדורא תניינא יו"ד סי' קס"ח, ומהדורא רביעאי סי' פ"ו. נדפס בשנת תרע"ב), התיר בדיעבד לבישת פאה כנהוג בימינו שהפאה תפורה על בגד, וכך העמיד את הירושלמי אליבא דפירוש מוסף הערוך, ואסר לבישת מטפחת ללא כיסוי נוסף תחתיה:

"לחכם אחד. אחרי מבוא דרך ברכה, הנני במודע כי יקרת מכתב כת"ה בא לידי, וראיתי מתלהב ברוב צדקתו להרעיש ולמחות ביד רמה על דבר הנשים המתלבשות בפאה נכרית מה שקורין שייטלין, ומביא על דבר זה להקת נביאים אחרונים שמחמירים מאוד בדבר, וחולקים על דברי מג"א סי' ע"ה (ס"ק ה'), וכדבר באר שבע (סי' י"ח), ועיין בתשובת מהר"י אסאד (או"ח סי' ל"ח) כיוצא בזה, עיקר טעמיהן דעל ידי כך באות לידי פריעת ראש ממש.

מכל מקום, מה שכתב כת"ה שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים אחרונים שיסבור כן. דבמס' כתובות (עב.) פריך בגמ' דמה שאמרו במתניתין בדת יהודית פריעת ראש דאורייתא, מדתני דבי ר' ישמעאל, ופרע ראש האשה, מכאן אזהרה, פשיטא דקאי על פריעת ראש ממש, וכי אשה שיש לה פאה נכרית לא צריך להסיר ממנה הכהן בעת ההיא.

וכל שכן מה שכתב כת"ה דמפורש בתורה, תמיהה בעיני הלא תוספת יום הכפורים דילפינן מכמה דרשות (יומא פא:) ולכ"ע הוי דאורייתא, מסיק בגמ' במ' ביצה (ל.) ובכמה מקומות, הני נשי דאכלי ושתי וגו' אין מוחים, דמוטב שיהיו שוגגין, ופירש הר"ן (שם ט"ז ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה והך) משום דאינו מפורש בתורה, כלומר רק מדרשא, כל שכן פאה נכרית דליכא רמיזא בהדיא. ועיין בתשובת מהרמשי"ק סי' קל"ו ביו"ד כשיש מתירים היאך להתנהג בתוכחה, עיין שם.

ולפני איזה זמנים הציע לפני ת"ח אחד דברי הירושלמי מס' כתובות (פ"ז הלכה ל"ו) בסוגיין, וז"ל, אמר ר' יוחנן קפליטין שלה אינו משום פריעת ראש, הדא דתימא בחצר במבוי ודאי אסור. ופירשו מפרשי ירושלמי (קרבן העדה שם ד"ה בקפלטין) היינו דבר קל על ראשה כגון מטפחת, כמו שפירשו הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה י"ב) והמחבר (אה"ע סי' קט"ו סעיף ד') על מה שאמרו בגמ' דידן קלתא, דהיינו מטפחת בלא רדידי. אבל בערוך ערך קפליטין, מפרש שהוא פאריק ושייטל או פאה נכרית. אם כן מפורש בירושלמי דפאה נכרית במבוי או מחצר לחצר וכל שכן ברה"ר, יש בה משום פריעת ראש. והנה לפ"ז עכ"פ להרמב"ם והמחבר, ולדברי הירושלמי לפי דברי הערוך, שניהם (פאה או מטפחת) יש בהם משום פריעת הראש.

[אמר המעתיק: כבר נודע שאין פירוש זה (על הערך "קפליטין") מבעל הערוך עצמו, אלא מבעל מוסף הערוך שהוא ר' בנימין מוספיא (רופא ומילונאי שחי לפני כשלוש מאות וחמישים שנה). ובדקו הדבר בדפוסים ראשונים, ומצאו כי במשך חמש מאות שנה נדפס ספר הערוך בלי הערך "קפליטין", והוא נוסף רק בפעם הראשונה שנדפס הערוך עם "מוסף הערוך", באמסטרדם שנת תט"ו, דהיינו מאה שנה אחר הדפסת ספר שלטי הגבורים. וממילא אין הכרח לפרש כפירושו הדחוק, ולא כשאר מפרשי הירושלמי].

וידעתי ונהירנא מאמי מורתי הצדקת נ"ע, היתה מאד מקפדת על המצנפת התחתון, מה שקורין אונטערהויב, וכמדומה שהיה לה שני אונטערהויבען. ולענ"ד זה העיקר, בכל מה שמכסות ראשן יהיה על אונטערהויב הנ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דגם מה שאוסר הירושלמי קפליטין דהיינו שייטל לפירוש הערוך, היינו נמי אם אינו על מצנפת אונטערהויב הנ"ל אלא על שערה ממש, דלא עדיף ממטפחת, אבל אם מלבשת על המצנפת הנ"ל לא קאמר דהוי משום עוברת דת יהודית בפריעת ראש.

וכן יש לדייק מלשון הירושלמי במאי דאמר קפליטין שלה, מה הוא מלת שלה, משמע דפשיטא דלכל אשה יש לה קפליטין. ולהנ"ל אתי שפיר דעל המצנפת אונטערהויב מותרת רק בקפליטין לבד בלא כיסוי אחרת תחתיהן, בזה יש בו משום פריעת הראש. ועל דרך זה ודאי יש להזהיר באזהרה אחר אזהרה כנ"ל. גם מדברי הירושלמי הנ"ל לפי מה שפירש בערוך מוכח דאינו דאורייתא, דהא חשביה לדת יהודית. כמובן ודאי טוב מזה ומזה שלא תצא כלל בפאה נכרית" (מהדורא תניינא יו"ד סי' קס"ח).

"אם נחוש לכל הפירושים אפי' מטפחת (טיכעל) לא יועיל. על כן נלענ"ד, לפי מה שאני נזכר באמי מורתי הצדקת נ"ע שהיתה מקפדת להיות סבכה (מה שקורין הארהויב) על ראשה, כמ"ש בגמ' (כתובות שם) דבלא זה הוה גילוי הראש ממש, ושוב בין מטפחת בין שאר הויבע"ן וכיו"ב, היה על הסבכה למעלה ממנה. ואם נפרש בלשון הירושלמי על דרך זה, במה שאמרו קפליטין שלהם, כלומר שאין על ראשה רק הקפליטין, ודאי לא עדיף ממטפחת באין סבכה על ראשה תחת הקפליטין. וא"כ השייט"ל והפרי"ק אם מלבשת על הסבכה, אין ראיה לאסור מדברי הירושלמי כנ"ל. על כן לענ"ד צריכה רבה לאותה תקנה שלא תלך אשה בלא סבכה בין שיש על ראשה מטפחת הוי"ב או מצנפת וכיו"ב, דאל"כ לדברי קרבן העדה ופני משה וחלקת מחוקק ובית שמואל במבוי שהוא דרך רבים, וכל שכן ברה"ר הרי היא עוברת על דת יהודית כנ"ל" (מהדורא רביעאי סימן פ"ו).

איפה??
לא נכתב כאן כלום ממה שהודגש שזה העיקר!

זו דוגמא טובה ל"השמטה" שאין בה שום השמטה... כי בסיכומו של דבר, לאחר שהביא דברי האוסרים "שאפילו בחול אסור לצאת בפאה נכרית" סיים על זה שאנו סומכים בזה הזמן על המקילים, דאין כאן איסור כלל. סוף פסוק.

וכך מופיע בספר חן וכבוד:

הגאון רבי מנחם מענדל קירשבוים זצ"ל, רב דק"ק פרנקפורט, בשו"ת "מנחם משיב" (סי' כ"ו. נכתב בשנת תרע"ד), כתב שאנו סומכים כיום על המקילים ואין בזה איסור כלל:

"אודות אשר הרבה מנשי החרדים הנוהגים היתר בפאה נכרית... אנו סומכין בזה הזמן על המקילין, דאין כאן איסור כלל אם שערותיה מכוסות בפאה נכרית, ורק דאגה בדבר אם ישאו שערותיהן תחת פאותיהן הנכריות ישתקע הדבר ח"ו ויהיו עוברים על דת משה" [ולכן כתב שם שראוי לגלח השיער תחת הפאה, כדי שלא יבואו בעתיד לגלות השיער לגמרי. וב"ה כיום לא שייך חשש זה בין נשות החרדים לדבר ה', וכולן מקפידות לכסות את ראשן כראוי].

תפתח בפנים ותעיין.
- כל מה שכתב להדיא לאסור איירי ברהר"ב.
ורק שכתב בסוף לסמוך על המקילים היינו בחצר - ופשוט כמו שהבאתי לפני. (ובכוונה המחבר השמיט את כל הקטע הזה שכותב לאסור.

גם כאן מדובר ב"השמטה" שאיננה השמטה, כי אין שום נפק"מ לדינא בהשמטה זו.

להלן הקטע המצוטט בספר חן וכבוד:

הגאון רבי שמעון סידאן זצ"ל, רבה של העיר טירנויא והגליל, בספרו "שבט שמעון" (חלק ג', קידושין ל"א. נדפס בשנת תרמ"ח) פסק כדעת המתירים פאה נכרית:

"בפאה נכרית מתיר השלטי גיבורים בשבת דף ס"ד, והוכיח כן מהגמ' שם. והמג"א בסי' ע"ה ס"ק ה' מביא בשם באר שבע לאסור פאה נכרית לאשה, והוא חולק עליו ומסכים עם הש"ג".

מסגנון הדברים מוכח שהוא מתיר, כי הביא את המתיר, ולאחר מכן את האוסר, וסיים שוב שהמג"א התיר והסכים עם הש"ג (לאחר מכן הוא הביא ראיות לכאן ולכאן ודן בהם אך לא הכריע שוב). וראיה לכך ניתן לראות בדברי הבית יוסף ביורה דעה סימן פז סעיף ט: "והרשב"א אע"פ שבחידושיו כתב שנראין דברי רבינו תם, בתורת הבית כתב 'המבשל בחלב שבקיבה אפילו היה צלול מותר דאינו אלא כפירשא בעלמא, ויש מי שאוסר בצלול אבל בשנקרש בחיי הבהמה מותר דכיון שנקרש בחיי הבהמה חשוב כפרש, והגאונים מסכימים להתיר' עכ"ל. נראה מדבריו אלה שהוא סובר כדברי הגאונים". ולמרות שהרשב"א בחידושיו מכריע כדעת רבינו תם, מסיק הב"י מדבריו בתורת הבית שהוא סובר כהגאונים, וזאת מפני שהביא שם את המתיר, וכתב שיש מי שאוסר, ושוב הביא שהגאונים מסכימים להתיר.

לאחר מכן בקטע "המושמט" הוא דן אם אפשר להביא ראיה מנזיר כ"ח נגד הבאר שבע, ואת זה הוא דוחה וסובר שאין ראיה כי עכ"פ אפשר לומר שאסור משום מראית העין.

אבל אין שום קשר למסקנתו לדינא שמשמע מדבריו להתיר.

- כמה אפשר לסלף דברים!
להעלים בכוונה ולהשמיט את הקטע שאומר שאסור משום מראית העין!?

ממילא אין שום טענה על המחבר ש"השמיט במזיד" דברים, כי לא התיימר להעתיק הכל, אלא אם כן בקטע המושמט יש דברים המשנים את התמונה ואז אפשר לטעון ש"הוציא את הדברים מהקשרם" וכדומה.

בכל הנ"ל זה משנה את התמונה

[אגב, לגבי מה שכתב על הניסיון שהוכיח שאם מחמירים וכו', זה רואים בחוש אצל הנשים "המחמירות" לא ללבוש פאה, והכיסוי ראש אצלן למחצה ולשליש ולרביע.

זה שיש כמה "מתפתחות" שמגלות את הכיסוי ראש יותר מידי, זה לא מלמד על רוב ככל נשות הספרדים הצנועות.

אתה מגיע ממקום של העתק הדבק. זה מה שהוכחת עד עכשיו. לא נכנסת אפילו לדיון קל שבקלים.

לידיעתך נכנסתי לנושא הזה כבר כמה שנים...
ורק עכשיו אני מוציא ע"ז חיבור.

 

[משיב כהלכה]

בטח שאין...
אחרי שהוציא את זה מהספר בגלל מה שכתבו עליו בקונטרס הנ"ל.

הוציא את זה הרבה קודם, והקונטרס הנ"ל מתייחס לטיוטה ישנה שהגיעה לידיו.

וממה נפשך, אם "ההשמטה" לא קיימת בספר אז מה אתה רוצה בעצם? אם הספר עכשיו הוא "סולת נקיה" מדוע אתה מתחמק ממנו?

לעיל כתבת שאינך רוצה להתייחס, כי רוב הדברים הם "השמטות", כעת אתה בעצם מגלה לנו שמדובר בתירוץ נבוב כדי להתחמק מהדברים...

אתה כמו כל משמיצן זול, תופס נקודות בודדות (אפילו כאלה שלא קיימות בספר למעלה מעשר שנים) כדי להשמיץ את כל הספר. וכאשר מעיינים גם בנקודות הבודדות הללו, רואים שאין בהם ממש.

 

[משיב כהלכה]

- כמה אפשר לסלף דברים!
להעלים בכוונה ולהשמיט את הקטע שאומר שאסור משום מראית העין!?

בהנחה שאתה יודע לקרוא עברית ולא רק לצעוק, אז הוא כותב "והנה מנזיר יש להביא ראיה נגד הבאר שבע, אך יש לאמר לעולם דאסור מדרבנן משום מראית עין..." וזהו כל המהלך בקטע "המושמט". האם יש ראיה מנזיר נגד הבאר שבע, או לא.

אם הוא היה כותב שלדינא יש לאסור פאה משום מראית העין (שגם זה לא שייך בימינו וכנ"ל, אבל מילא) היה לך מה לטעון. אבל הוא לא חוזר בו ממה שכתב שהש"ג מתיר, והוכיח מהגמ' שם (במסכת שבת, לא נזיר), והמגן אברהם חולק עליו ומסכים עם הש"ג.

 

[משיב כהלכה]

בכל הנ"ל זה משנה את התמונה

כפי שהוכחתי, זה לא משנה כלל את התמונה כי הסיקו לדינא להתיר.

אתה כמובן יכול לטעון (כמו המשמיצן שאתה מעתיק ממנו) שזה משנה את התמונה, ויש כאן השמטה איומה ונוראה.. וגם לקחת כמה דברים בודדים ולהשליך מהם על כל הספר. והבוחר יבחר.

 

[אור יעקב]

בהנחה שאתה יודע לקרוא עברית ולא רק לצעוק, אז הוא כותב "והנה מנזיר יש להביא ראיה נגד הבאר שבע, אך יש לאמר לעולם דאסור מדרבנן משום מראית עין..." וזהו כל המהלך בקטע "המושמט". האם יש ראיה מנזיר נגד הבאר שבע, או לא.

"אך יש לאמר לעולם דאסור מדרבנן משום מראית העין"
מה זה... סתם הוא כותב זאת?

 

[משיב כהלכה]

מזה שדרך אגב כתב שכך מנהג נשים צנועות...
- ומעניין למה המחבר השמיט את כל מה שכתב הרב שם (ורק דילג וכתב וכו') שמשמע מדבריו שדרך הנשים היה ללכת פרועות ראש, וודאי שפאה נחשבת "צנועה" ביחס אליהם.

הוא לא כתב שהפאה צנועה יחסית לגילוי ראש, אלא שנשים צנועות חובשות פאה. ומדבריו ברור ופשוט להתיר, שהרי אם היה סובר לאסור, לא היה כותב מילים כאלה בשתיקה אלא מדגיש שזה אסור מדינא.

ולמעשה אשתו הלכה עם פאה, וכן העיד הגאון רבי אברהם ארלנגר זצ"ל, ראש ישיבת קול תורה ומח"ס ברכת אברהם, כפי שהובא בספר קורות חייו (הליכות והנהגות, עמ' קס"ז). שאלוהו "בדין פאה נכרית יש מחלוקת גדולה בתשובות הפוסקים הקדמונים... מה ההכרעה בזה למעשה ומה קיבלת מרבותיך? והשיב: "קיבלתי שמתירים את זה, הבריסקער'ס כולם הולכים כך (לא ראיתי את אשת הרב, אבל כל המשפחה), ואצל יוצאי גרמניה אלה היו החרדים. אבל לא ארוך - הסלסולים והאריכות לא היו קיימים. כשנסעתי בהיותי בן 14 והוצרכתי לפגוש אשה (אמו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א), לקחו אותי לאנגליה ברכבת ולא ראיתי אותה, נכנסתי לרכבת והחלטתי לעבור עד שאראה אשה עם פאה, וכך מצאתי אותה. זה היה פרומער'ס [-המחמירים]. בירושלים היתה להם הנהגה אחרת, רק מטפחת. מסתמא בעקבות כל ההתפתחות שנהיה תעשיה של נוי מופרז, לכן נהיה התנגדות.

ושוב שאלוהו, "אבל סוף סוף יש תשובות שלמות של פוסקים שאסרו את זה, אז למה נהגו להקל?" והשיב: "כמו בכל דבר, יש הכרעה למעשה. אשתי הלכה רק עם שטיקל קטן, מקום שבין כך היה מכוסה. בשידוכים יכולתי לבחור ת"ח, הבחורים על רמה היה להם תנאי - רק עם פאה! אחרת הבנות שלי היו הולכות כמו אמא שלהן. אם היינו דורשים מטפחת, הם לא היו ניגשים לשידוך. ובזכות זה זכיתי לחתנים ת"ח... הרבנית של הטשבינער [הגאון רבי דב בעריש ווידנפלד זצ"ל, הגאון מטשעבין] הלכה עם פאה, וכן הרבנית מגור הלכה עם פאה"].

 

[משיב כהלכה]

"אך יש לאמר לעולם דאסור מדרבנן משום מראית העין"
מה זה... סתם הוא כותב זאת?

מה שאתה עושה כאן זה בדיוק מה שאתה טוען על אחרים, והפוסל במומו פוסל. אתה מצטט חצי משפט.

כשאתה מצטט את הקטע המלא (כדלעיל) אתה רואה שדיבר אך ורק על ראיה מנזיר ושלל אותה משום שאפשר לומר שאסור מדרבנן וכו'.

 

[משיב כהלכה]

איפה??
לא נכתב כאן כלום ממה שהודגש שזה העיקר!

המשפט ש"הושמט" מופיע במלואו בקטע שהעתקתי כאן (ומיותר לציין שגם במקרה הזה ה"השמטה" איננה השמטה, כי כל הנדון הוא האם עדיף פאה על מטפחת או לא, שבזה רוב הפוסקים לא דיברו כלל, אלא האם מותר או אסור, ובזה להדיא כתב שמותר ותו לא).

 

[אור יעקב]

הוא לא כתב שהפאה צנועה יחסית לגילוי ראש, אלא שנשים צנועות חובשות פאה. ומדבריו ברור ופשוט להתיר, שהרי אם היה סובר לאסור, לא היה כותב מילים כאלה בשתיקה אלא מדגיש שזה אסור מדינא.

פה בדיוק נכנס העניין שכל התשובה שלו זה לאדם שרוצה לגרש אשתו בגלל שהולכת בפרוע ראש...

ולמעשה אשתו הלכה עם פאה,

אוי ואבוי ל"ראיות" כאלה.

המשפט ש"הושמט" מופיע במלואו

לא מופיע במלואו, ובכוונה השמיט "להכות על קודקודם"...

 

[אור יעקב]

לשון השאלה המלא - (דיבר להדיא "לברך ולהתפלל" ולא לצאת לרהר"ב. וכמו שכתבתי לעיל, למחבר הנ"ל זה אותו נידון...)

"על דבר שאלתו אי מותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות של נשים נשואות כיון שעתה רובן הולכות כך. הנה שאלתו היא דבר מפורסם בפי האחרונים, יש מקילים כמו שהזכיר מע"כ, אבל במשנה ברורה סי' ע"ה ס"ק י' כתב: ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי ראש כדרך הפרוצות ,אסור. והחתם סופר ]או"ח סי' ל"ו[ מחמיר מאד. ולכן לכתחילה בודאי שאין להקל לברך בפני גלויי ראשים כאלו. ועל דבר פאה נכרית, אם כי רבו האוסרים, גם בזה הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור. זולת זה אין לנו מה להאריך, ומרוב הטרדה אקצר ואומר שלום וברכה למעלת כבודו, צבי פסח פראנק

 

[משיב כהלכה]

ולשיטתך שכל דבריו קאי על להתפלל ולברך, על מה כתב "רבו האוסרים"? רבו האוסרים משום קריאת שמע?

גם כשמסלפים כל דבר בשיטתיות, צריך להתבונן מעט...

פשוט וברור לכל בר דעת שכאשר הוא כותב "הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור" כוונתו למנהג לבישת הפאה שהתפשט ולא לקריאת שמע מול פאה.

 

[משיב כהלכה]

לא מופיע במלואו, ובכוונה השמיט "להכות על קודקודם"...

אכן, השמטה חמורה.

כל תשובתו הארוכה בהיתר פאה נכרית לא נחשבת לכלום, גם מה שצוטט מדבריו שעדיף מטפחת, רק מה שסיים בסוף דבריו מאיזה רב שכתב להכות על קודקודם - יש בזה נפק"מ עצומה לדינא.

 

[משיב כהלכה]

אוי ואבוי ל"ראיות" כאלה.

זו לא "ראיה", הראיה היא ממה שכתב בעצמו בספרו, ואז העובדה שאשתו חבשה פאה מבהירה יותר את הענין.

 

[משיב כהלכה]

פה בדיוק נכנס העניין שכל התשובה שלו זה לאדם שרוצה לגרש אשתו בגלל שהולכת בפרוע ראש...

כי אותה אשה הלכה בגילוי ראש ללא פאה וללא מטפחת.

 

[אור יעקב]

כי אותה אשה הלכה בגילוי ראש ללא פאה וללא מטפחת.

ולכן כתב ש"פאה" (שהאשה רוצה לנהוג כן) זה מנהג נשים צנועות ביחס למה שכתב לפני שרבים מקילים בפרוע ראש

ולשיטתך שכל דבריו קאי על להתפלל ולברך, על מה כתב "רבו האוסרים"? רבו האוסרים משום קריאת שמע?

גם כשמסלפים כל דבר בשיטתיות, צריך להתבונן מעט...

פשוט וברור לכל בר דעת שכאשר הוא כותב "הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור" כוונתו למנהג לבישת הפאה שהתפשט ולא לקריאת שמע מול פאה.

פשוט שבגלל שהדבר הותר בגלילות ("ואין לנו כח לאסור") ללכת כך, לכן מותר לברך ולקרוא כנגדה.

- ותסכים איתי שזה דבר פשוט שהיה המחבר צריך להביא את כל התשובה.
...

 

[משיב כהלכה]

תפתח בפנים ותעיין.
- כל מה שכתב להדיא לאסור איירי ברהר"ב.
ורק שכתב בסוף לסמוך על המקילים היינו בחצר - ופשוט כמו שהבאתי לפני. (ובכוונה המחבר השמיט את כל הקטע הזה שכותב לאסור.

ככה נראה אדם שלא פותח את המקורות בפנים, רק מעיין בקונטרסים של תעמולה. ואתה עוד ממליץ לי לעיין בפנים...

המעיין בתשובת "מנחם משיב" יראה שהתשובה עוסקת להדיא במנהג הפשוט בזמנו שנשים הולכות עם פאה ברשות הרבים, ולא באיזה "חצר". ודן האם יש בזה משום "ראשה פרוע" שהוא איסור דאורייתא.

ובסוף דבריו מביא להדיא את האוסרים והמתירים פאה (ברה"ר כמובן), וכותב - ואנו סומכים על המקילים שאין בזה איסור כלל. גם מה שסיים שפוחד שישתקע הדבר ויעברו על דת משה - פשוט שהוא ברה"ר, כי בחצר אין דת משה (ומביך אפילו להסביר דברים פשוטים כאלה לכל המעיין בדבריו שבצילום.

תחילת וסוף דבריו:

 

[משיב כהלכה]

וכעת, כך נראית השמטה: צילום מתוך הספר "זהב לבושה"

אין אפילו צורך להסביר עד כמה העמיס שטויות והבלים בסוגריים, ודייק ממה שכתב דא"כ לא הנחת בת לאברהם (ביטוי נפוץ בפוסקים) שמזה מוכח דאיירי בחצר... וסיים (תוך השמטת כל מסקנתו שאנו סומכים על המקילים!!) "הרי להדיא שכל היתרו הוא לחצר בלבד"...