פאה נכרית - בעד ונגד (2)

[משיב כהלכה]

וכך אני רואה שמגמתך היא גם כך, ולא יעזור מה שאני יעשה... אתה תקוע בראש שככה מותר

אני לא תקוע, אני פשוט למדתי את הסוגיא.

ובמשך שנים רבות אני מלבן את הסוגיא עם כל מאן דבעי, ולמרבה הפלא ה"תקועים" נמצאים דוקא בצד האוסר, עד כה אף אחד לא הצליח להוכיח מדוע לאסור.

 

[משיב כהלכה]

כמובן כל בחור שנשא אשה עם פאה לא העלה אפי' במחשבה שזה יותר צנוע

וכשהגברת בוחרת מטפחת / כובע / חצאית / נעליים, היא בוחרת מה שיותר "צנוע" או מה שיותר יפה?

אין אשה אלא ליופי, אמרו חז"ל, וכי "צניעות" פירושה כיעור?

מדוע שכיסוי ראש יהיה יותר צנוע, בגלל שהוא יותר מכוער?

 

[משיב כהלכה]

בעזה"י נקווה שיגיע המשיח במהרה ויגאל אותנו מכל הפריצויות האלה שבאו לעולם.

כבר ענה על זה מרן הגר"ש משאש:

"וכבר הכותב הזה העיד עדות גמורה שמעולם לא ישתנה המנהג הזה אפי' יחזרו בהם המתירין, ושנכון שיש בעלי תשובה ב"ה, אבל אצל בני התורה המצב לא ישתנה עד ביאת משיח צדקנו. ואמת תפסיה, שבעלי תורה היודעים ללמוד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ויודעים מקורות הדברים, ומי ומי המתירין, בודאי לא יחזרו בהם. ואפי' משיח צדקנו לא בא לא לרחק ולא לקרב, ולא בשמים היא, אלא הוא בעצמו יפסוק בספיקא דרבנן להקל, ובפרט דסברת המתירין ברורה. וגם המחמירים עצמם מודים בזמנינו שנתפשט המנהג להקל, ואין בזה לא דת יהודית ולא מצות עשה ולא משום מנהג וכמו שנתבאר לעיל. ובש"ס (מנחות לד.), אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, עיין מהרי"ק (שורש ט')".

ויתירה מכך פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ט הלכה ד), שאדם הטוען שנאמר לו בנבואה להכריע כפוסק פלוני, הרי הוא נביא שקר ומיתתו בחנק. וזה לשונו: "אמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא".

 

[אור יעקב]

- אני סיימתי פה את הויכוח, כי אני רואה שאין בה תועלת. ואת עיקרי הדברים כתבתי.

 

[משיב כהלכה]

רק אברך שאשתו הולכת בפאה נכרית יש לו את הכח בפועל לשמור את עיניו, וזולת זה מסתמא הוא יסתכל על שאר הנשים רח"ל ואשתו תתגנה בעיניו, עד כדי גירושין רח"ל ולכן ראוי להורות לכל הנשים ללכת בקאסטם ובכך (מסתמא) אף אברך לא יכשל בראיות אסורות, ולא יהיו בישראל בעיות של שלום בית חלילה

גם אלו דברי ליצנות שכתב הרב יניב עסיס כדי ללעוג לגדולי הדור שכתבו כן, כגון מרן הגר"ש משאש:

"מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן וכו' [בפאה] בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה".

וכדבריו כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, וזה לשונו: "עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו" (קובץ אור ישראל ל"ו).

וכן אמר הגאון רבי יהודה עמית, ראש ישיבת קרית מלאכי, בדרשתו (ה' שבט תשפ"ה): "ר' חיים גריינמן אמר 'תעזבו את הנשים, אתה רוצה לתקן את העולם תעבוד על עצמך, תעבוד על שנאת חינם ועל לשון הרע...' אם אתה לא שומר על העיניים, לא יעזור לך כלום... היום אחוז הגירושין גבוה, וחלק גדול מהגירושין הוא על שטויות, ואם היתה מוצאת חן בעיניו, יתכן שהיה חוסך את זה. היה לי פה בחור ישיבה שסבא שלו רב בקהילה ספרדית, והוא אמר: הרבה גיטין היו נמנעים אם היו הולכות עם פאה! וכאשר יש גט, זה דרך כמעט בדוקה לאבד חלק מהילדים לרחוב החילוני".

והביא הגאון הנ"ל את המעשה באבא חלקיה המובא במסכת תענית (דף כ"ג), ואמר על זה: "אם אתה פעם אחת כועס על אשתך, והיית יכול לחסוך כעס אחד, מישהו יכול לשקול כמה שווה הכעס הזה מול ההידור הזה שלא תלך עם פאה נכרית? מישהו יכול לשקול כמה שווה הענין הזה שאם תלך נאה יותר, הוא לא יתן עיניו באשה אחרת?" עכ"ל.

ואעתיק כאן את המעשה הנ"ל (כלשון תרגום "מהדורת שוטנשטיין", למען ירוץ הקורא): "אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכו'. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים. הלכו לביתו, אך לא מצאו אותו שם. הלכו לשדה לחפש אותו, ומצאוהו שהיה עודר בשדה וכו'. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים". ע"כ. והלכו כך עד שהגיעו לביתו וכו'. ובהמשך מובא בגמ': "אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים... מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת". ע"כ. ובגמ' לא מובא חולק על זה, ולא הביאה הגמ' מעשה זה אלא ללמדנו.

ופשוט שאין הפאה "תעודת ביטוח" לכל אברך שהולך ברחוב, שלא יסתכל על אחרות, אבל בהחלט זה תורם לכך שיהיה לו "פת בסלו" ויוכל להתמודד עם היצר הרע.

 

[משיב כהלכה]

מצא דמסקנת הדברים היא, דכל הפוסקים אשר הזכירו פאה נכרית לכל עניין שהוא ובכל אופן שהוא סבירא להו דמותר לחבוש קאסטם מהמם ברה"ר, ובצירוף הטענות כי ישנה עדיפות לפא"נ בת ימינו על כל פתרון אחר לכיסוי הראש, נמצא כי חבין אנו הכרת הטוב גדולה ביותר לייצרני פאות הקאסטם המהממות, שבתוצרתם נתנו לנו את הדרך הראויה לבת ישראל הצנועה והכשרה, לחיזוק שמירת העינים בקרב האברכים ולביצור חומת הצניעות, וה' יצילנו

ליצנות לחוד ומציאות לחוד.

מסקנת הדברים היא שפוסק שכתב בספרו להתיר פאה, נכנס לרשימת המתירים, ויש למעלה ממאה ושלושים כאלה.

ורוב ככל המתירים לא חילקו בין "קאסטם מהמם" ל"קש מכוער", ולא ראיתי אף אחד שהמליץ ללבוש פאה מכוערת דוקא, וכן הביא בספר "טהרת משה" עמ' קצ"א (יו"ל בהסכמת הגר"א בקשי דורון, הגר"י יוסף, הגר"ד לאו, הגר"מ מאזוז, הגרז"ן גולדברג, הגר"ש קורח, הגר"ע בסיס, הגר"ע בסיס, הגר"ש מחפוד ועוד), מפסקי הגאון רבי יוסף קאפח בתשובות כת"י: "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מומחה לעיצוב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית. ועיין פירוש המשניות [לרמב"ם] שבת פ"ו מ"ה. ומחלוקת האחרונים בזה ידועה, עיין שדי חמד".

וגדרי הצניעות בפאה מופיעים לעיל, כאשר פירט בהקדמת הספר חן וכבוד והביא מדברי גדולי ישראל.

 

[עשרה זהב]

והוא אמר אח"כ "שאני ישאר רווק ולא יתחתן עם אשה עם פאה" [וכן אוחז הנאמ"ן, ודלא כהרב עובדיה שהתיר במקום צורך]

אני יודע מקרוב על מקרה ספציפי שהתיר לבחורה מבוגרת יחסית ללבוש פאה כדי להתחתן.

 

[משיב כהלכה]

ולכן כתב ש"פאה" (שהאשה רוצה לנהוג כן) זה מנהג נשים צנועות ביחס למה שכתב לפני שרבים מקילים בפרוע ראש

פה כבר מדובר באוקימתא שלך, שהיות וכתב לעיל שרבים מקילים בפירוע ראש, ממילא מה שכתב לאחר מכן שמנהג נשים צנועות ללכת עם פאה, כוונתו "צנועות ביחס לפרוצות"...

וזה מאוד מזכיר את האוקימתא הקודמת שהבאת על "מנחם משיב", שהיות והזכיר בדבריו לעיל "חצר", ממילא כל מה שכתב על פאה נכרית והביא פוסקים אוסרים ומתירים שכולם דיברו ברה"ר, ודיבר על המנהג העכשווי (שכולנו מכירים מהו) וכתב שסומכים על המקילים, כוונתו על אותה חצר שהזכיר לעיל...

 

[משיב כהלכה]

פשוט שבגלל שהדבר הותר בגלילות ("ואין לנו כח לאסור") ללכת כך, לכן מותר לברך ולקרוא כנגדה.

- ותסכים איתי שזה דבר פשוט שהיה המחבר צריך להביא את כל התשובה.

אתה אפילו לא טורח להתבונן בדבריו...

זה דבר פשוט שאין שום קשר בין השאלה לבין מה שהזכיר פאה נכרית בתוך דבריו, כי בשאלה לא נזכר כלל פאה נכרית, וככל הנראה נשאל בעל פה על לבישת פאה, וענה מה שענה. ולכן הוא כתב "ועל דבר פאה נכרית" ולא כתב "ולהתפלל ולברך מול פאה נכרית"...

וזה דבר פשוט שעל ק"ש לא היה כותב "אין לנו כח לאסור" כי מה הבעיה לאסור לברך ולהתפלל כנגדה? צריך כח בשביל זה?

 

[משיב כהלכה]

- אני סיימתי פה את הויכוח, כי אני רואה שאין בה תועלת. ואת עיקרי הדברים כתבתי.

היה צפוי שתברח, לאחר שלא ענית אפילו על אחת מכל השאלות ששאלתי אותך.

 

[משיב כהלכה]

אהבתי שהוא קורא לזה "מאה ושלושים פוסקים", ומסתמך על הדברים הבאים להחשיב כמה שיותר פוסקים.

- א. כל דבר שמותר לקרות ק"ש ולברך כנגדו ממילא מותר לצאת בו לרה"ר, וממילא כל פוסק שכתב כי מותר לקרות ק"ש ולברך כנגד פ"נ על כרחך דעתו היא גם שמותר לצאת בפאה לרה"ר.

ראשית, אפילו בעיון שטחי ברשימת מאה ושלושים הפוסקים שהביא בספר חן וכבוד, ניתן לראות שדברי הליצנות מתייחסים ללא יותר מחמישה פוסקים, שציטטו את הרמ"א, ועליהם אולי היתה יכולה להיות הוה אמינא לומר ש"פסקו כרמ"א שדיבר רק על ק"ש"....

כמה זה חמישה מתוך מאה ושלושים?

ואלו הם: הלבוש, עולת תמיד, דברי חכמים, הלכה ברורה, דרך החיים.

שנית, ההבנה "התיר רק לק"ש אבל לא לרה"ר" היא אולי מושג שרגילים בו כיום כל אלה שמצטטים את הגר"ע יוסף, אבל אין לה יסוד כלל, ומקורה רק ביעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (על השו"ע סי' ע"ה), "שאפשר לומר" שהרמ"א התיר פאה נכרית רק לק"ש ולא ברה"ר, וחולק בזה על המג"א שפירש כוונת הרמ"א אף ברה"ר. והוסיף וכתב ראיה לכך, תדע דהא לא מייתי לה באה"ע, לא בסי' כ"א ולא בסי' קט"ו. ורק בדרכי משה הביא דין הש"ג שהתיר אף ברה"ר, ולא בשו"ע.

והנה מלבד שכל הגדולים שלפני היעב"ץ (שחי כמאתיים שנה אחר הרמ"א) הבינו שלא כדברי היעב"ץ ופירשו דברי הרמ"א שמתיר אף ברה"ר, וכגון המג"א, המקור חיים, עטרת זקנים, באר היטב (או"ח סי' ע"ה ואה"ע סי' קט"ו), מחצית השקל, פרי מגדים, הגר"א (שהביא ראיה לרמ"א ממתני' דשבת, ולענין שיער באשה ערוה אין שום ראיה משם), כולם הבינו בפשטות ברמ"א אף ברה"ר. גם בשדי חמד הביא שה"כפי אהרן" תמה על היעב"ץ וכתב שפירושו ברמ"א דחוק.

וכן כתבו האחרונים, שפירוש היעב"ץ הוא דוחק גדול, מפני כמה וכמה טעמים:

א. כמו שהקשה ב"בית אהרן" (קריספין, אה"ע ד' ל"ט), שהרי בדרכי משה סי' ש"ג ודאי התיר אף לצאת לרה"ר, שהרי איירי שם במה אשה יוצאה. והביא שם בפשיטות את דין הש"ג, וא"כ לא מסתבר שיפסוק כוותיה בדרכי משה, ויחזור בו ברמ"א. ובכלל, הרבה הלכות מביא בדרכי משה ולא בשו"ע, ומעולם לא שמענו שכיון שלא הביא בשו"ע הרי זו ראיה שחזר בו. והטעם שלא הביאו בשו"ע סי' ש"ג, כיון שכבר הביאו בסי' ע"ה בשו"ע ולא הוצרך להביאו שוב בסי' ש"ג, שכלל לא איירי בענין הלכות פאה נכרית, לא לענין ק"ש ולא לענין אחר. אבל כיון שהביאו בסי' ע"ה וסמך ידו על סברת הש"ג, פשוט שכוונתו לכל מילי לפסוק כוותיה.

ב. ועוד, שהרמ"א בעצמו בסי' ע"ה ציין לדבריו בסי' ש"ג, ושם איירי בענין יציאה לרה"ר ללא קשר לדין קריאת שמע.

ג. גם בסוף ההגה בשו"ע כתב הרמ"א את המקור לדבריו, "הגהות אלפסי החדשים", והרי הש"ג כתב להדיא את דבריו לא רק לענין קריאת שמע, ודוחק גדול לומר שכוונתו לפסוק כש"ג רק לענין ק"ש ותו לא.

ד. והרי לשון הרמ"א בסי' ע"ה סעיף ב', "הגה: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן, וכל שכן שיער נכרית, אפי' דרכה לכסות". והיינו אחר שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער היוצא מצמתן, שזה מותר אף ברה"ר, כתב "וכל שכן" שיער נכרית, היינו שזה יותר פשוט להיתר משיער היוצא מצמתן, וא"כ כמו ששיער היוצא חוץ לצמתן מותר אף ברה"ר, מותר פאה ברה"ר מכל שכן.

ה. גם מלשונו "אפי' דרכה לכסות", משמע שכ"ש אם אין דרכה לכסות, א"כ להדיא שמותר "לא לכסות" ולא רק לענין ק"ש מותר (וראה להלן את הביאור בדבריו במש"כ "דרכה לכסות"). ולכן המג"א ושו"ע הרב והמשנ"ב נקטו בפירוש להלכה דלא כיעב"ץ, והיה פשוט להם שהרמ"א התיר גם לענין פריעת ראש ולא רק לענין ק"ש.

ואם כן, ברור שזה דוחק גדול לפרש כך ברמ"א, ורק אחד מהפוסקים האוסרים פאה דחק בזה "בדרך אפשר".

שלישית, יש לציין שמתוך מאה ושלושים פוסקים שהתירו פאה לרה"ר, רבים מהם הסתמכו או ציינו את הרמ"א בסי' ע"ה כמקור להיתר, למרות שסי' זה עוסק בקריאת שמע. אציין כמה מהם:

הפמ"ג כתב להתיר פאה על סמך דברי הרמ"א בסי' ע"ה:

"ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע כאמור" (כוונתו לשו"ע סי' ע"ה, דהיינו הרמ"א שם).

גם הגאון רבי שלמה חלמא זצ"ל, בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם, בספרו "שולחן תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) הביא את הרמ"א והתיר לפיו:

"וכל שכן שיער נכרית, אפי' של עצמה שחתכה מראשה ועשתה פאה נכרית, אפי' דרכה לכסות, כיון שמותר לכתחילה לגלות אין בזה משום ערוה".

גם הגר"א, הביא מקור להרמ"א מ"חוטי שיער" (שהוא ענין יציאה לרשות הרבים), והבין שמדבר ברה"ר ולא רק לק"ש.

גם הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל ה"תניא", ב"שו"ע הרב" (או"ח סי' ע"ה סעיף ד'. הובא לדפוס בשנת תק"ע) הבין מהרמ"א להתיר:

"שיער של אשה שדרכה לכסותה ערוה היא, מפני שמביא לידי הרהור, ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר, אפילו היא אשתו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, שכיון שרגילין בהן אינן מביאין לידי הרהור. ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש".

גם הגאון בעל "מאורי אור" (לפני כשלוש מאות שנה) הסתמך על הרמ"א בסי' ע"ה:

"אבל פאה נכרית מסתברא להיתר, כדין רבינו הרמ"א. ונהניתי שמצאתי המג"א שם כתב להתיר".

גם הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו) התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה:

"וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א".

גם הגאון רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז), התיר ע"פ הרמ"א (ראה מקור בסוגריים שכתב המחבר - וכתב זאת על סימן ע"ה):

"פאה נכרית אפי' דרכן לכסותה מותר לקרות כנגדה, ואין חילוק בין אם הם משיער שלה או משל אחרים, ויש מחמירין אם השערות שלה, שנחתכו ואח"כ חיברה בראשה כדי שתהא נראית בעלת שיער (מגן גיבורים ועטרת זקנים). וגם מותר לגלותן ואין בזה משום יוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה באשת איש, מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיתה מכוסה (רמ"א)".

גם הגאון הספרדי רבי יצחק אבולעפיא זצ"ל, בשו"ת "פני יצחק" (חלק ו' אה"ע סי' ו'. נדפס בשנת תרל"א), התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה:

"ורואה אנכי דלא הרב שלטי הגיבורים לחודיה קאי בסברא זו להתיר פאה נכרית, אלא גם הגאון מור"ם ז"ל [הרמ"א] באורח חיים סי' ע"ה קאי כוותיה, דעל מש"כ מרן ז"ל שם דהבתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן, סיים עלה מור"ם ז"ל: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן, וכ"ש שיער נכרית אפי' דרכה לכסות. עכ"ל. ועיין עוד שם בבאר היטב ס"ק ח' משם עטרת זקנים מש"כ עוד בזה. הרי דגם מור"ם והעט"ז פשיטא להו דשרי ללבוש פאה נכרית".

גם הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל (ה"חפץ חיים"), בספרו "משנה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ט"ו. נדפס בשנת תרס"ז), הבין כך מהרמ"א בסימן ע"ה:

"שיער נכרית. קרי נכרית להשיער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש".

גם הגאון רבי שבתי פיינבערג זצ"ל, רב במיכיילישאק (וילנא), בספרו "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט), התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה:

"וכל שכן פאה נכרית, כצ"ל. דמותר לכתחילה לצאת בו אפי' מגולה, ואפי' חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה יש להקל".

וגם הגר"מ פיינשטיין התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה, וצירף לו את סי' ש"ג:

"אף דאיכא מאן דחושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין... מ"מ רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בדרכי משה".... (הרמ"א "שם" כוונתו לסימן ע"ה).

וכן הגר"נ קרליץ התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה (וכעין זה גם הגר"ח קניבסקי בספרו שונה הלכות):

"ולענין פאה נכרית כתב ברמ"א שם דמותר לקרות ק"ש כנגדה, וביאר במשנה ברורה שם דס"ל דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה, ואין בה משום פריעת הראש, והיינו דמותר לצאת בה אפי' ברשות הרבים" (אריכות וכפילות הלשון - לאפוקי מהטועים).

וכן לגבי שיער שחוץ לצמתה המוזכר ברמ"א לק"ש, הגר"ח פלאג'י כותב על הרמ"א שנשים הבאות למקום שנהגו לגלותן (את השערות שחוץ לצמתה) מותרות לגלותן, וכמובן איירי ברה"ר ולא איירי בק"ש.

גם אליה רבה מצטט את תשובת מהר"ם אלשקר להתיר יציאה כך לרה"ר.

גם לשון שו"ע הרב משמע כך "שרגילין לגלותן" ובפשטות פירושו שרגילין תמיד לגלותן.

גם ערוך השולחן מביא תשובת מהר"ם אלשקר דאיירי ברשות הרבים.

גם משנ"ב במקום מדבר על מנהג המקום לגלות השערות האלה או לא (בפשטות, ברה"ר).

רביעית, אם נסכם לגבי חמשת השמות הנ"ל, יש לומר בפשטות מדפסק כרמ"א, וראה את מקורו בסי' ש"ג, ובפרט שהרמ"א ציין לאותו מקום כאן בדרכי משה סי' ע"ה, משמע בפשיטות שפסק כדעת הש"ג להתיר פאה גם ברה"ר, ואם היתה דעתו לחלוק ולהתיר רק לענין ק"ש, בוודאי היה כותב זאת, וכמו שהסיק בשו"ת "פני יצחק" לעיל ע"ש. ופאה נכרית היא כשאר הדברים האמורים בפיסקה זו, דהיינו - שיער הרווקות ושיער היוצא מחוץ לצמתן, שההיתר הוא גם ברה"ר ולא רק לק"ש.

 

[משיב כהלכה]

- ב. כל הפוסקים דיברו על גילוי פאה נכרית ברה"ר ולא לעניין שם "ערוה" לעניין תוך הבית והחצר וכדו' וכמו שכבר יוכח לקמן בע"ה שניתן לישב חלק מהפוסקים באופן הזה, והרבה פעמים הדבר מוכח מתוך דבריהם שכמובן הושמטו בה"חן וכבוד"...

חלומות ודמיונות (בפרט לגבי ההשמטות). ואפס קצהו תראה מה"השמטה" הנזכרת לעיל בשו"ת מנחם משיב. מחבר הספר חן וכבוד שכמובן לא היה יכול להעתיק את כל תשובתו לפרק המכיל את תשובות הפוסקים בקצרה, וגם לא היה צריך להעתיק את כל דבריו המדברים על כיסוי ראש באופן כללי, או כיסוי ראש בחצר, "השמיט" את כל הקטע הלא רלוונטי, מה שנתן פתח לבדיחות קרש שעל זה קאי ה"מנחם משיב", ולפיכך הקטע הושמט במזיד...

 

[משיב כהלכה]

- ג. כל הפוסקים דיברו על פאה המכסה את כל הראש ולא רק פאה המקפת את קצה המצח או את הצדעים, וגם זה בניגוד גמור לדברי לא מעט גאוני עולם שכתבו להדיא היפך זה (ובינהם פוסקים שהביא ה"חן וכבוד" בעצמו) ויבואר הנושא בהמשך.

כולם דיברו על פאה המכסה את כל הראש, רק היו שניסו ליישב בדרך אפשר, שאולי אפשר לומר שפוסק פלוני התכוון לפאה שאינה מכסה את הראש, ולפי זה לא יהיה קשה (וגם מחבר הספר כתב בזה בהקדמתו). אך בוודאי שאי אפשר לדחוק בכל הפוסקים באופן זה, והוא לעג וקלס.

והכותב ניסח את דבריו באופן כללי, על "כל הפוסקים" שברשימה, כשבעצם גם אליבא דשיטתו העקומה אין הנדון אלא בפוסק אחד או שניים.

 

[מקור נאמן]

 

[משיב כהלכה]

@מקור נאמן לשם מה הדבקת כאן את הצילום הזה שאין לו שום קשר לכל מה שנאמר בדיון עד עכשיו? באת להטריל?

לדברי הגר"ש וואזנר אין שום מקור בחז"ל או בראשונים, שהרי ההיתר לנשים רווקות לצאת בשיער פרוע מובא בגאונים ובראשונים ואין שום רמז באף אחד מהם לחלק בין שיער פרוע לשיער אסוף, או לחלק בין שיער קצר לשיער ארוך.

וכמובן שאין רמז ששיער שאינו אסוף הוא פריצות.

וגם המגן אברהם (שרוב האחרונים חלקו עליו והתירו שיער פזור לרווקות, כפי שכתב ביביע אומר חלק ד סימן ג, וסיים שאף הוא יורה להקל בדורנו) לא חילק בין שיער ארוך לקצר כפי שעושים כיום, אלא הצריך קליעת שיער לכל הרווקות, וגם מדבריו לא משמע איסור גמור אלא שיש בזה חוסר צניעות, וכתב זאת כדי ליישב את דברי השו"ע שלכאורה סתר עצמו.

 

[משיב כהלכה]

- ד. אין שום הבדל בין מראה הפאות שמלפני מאות שנים לבין פאות ימינו, וכל הפוסקים שהתירו כוונתם היא כאמור גם לקאסטם מהמם... ואפילו אם אותם הפוסקים כתבו במפורש במקומות אחרים בחיבוריהם שפאות זמנינו הינם פריצות נוראית.

אמת ויציב, אין שום הבדל, והוכחתי זאת בפורום בכמה מקומות, גם הבאתי תמונה של פאה מלפני 3400 שנה שנמצאה במערת קבורה במצרים ומוצגת כיום במוזיאון באיטליה.

והפוסקים עצמם מעידים על כך, כפי שהארכתי בפורום, ובמקום אחר הבאתי עוד ראיות משנים עברו.

ומתוך כלל הפוסקים, רק פוסקים בודדים התייחסו למראה הפאה (ובדרך כלל לא בחיבוריהם), וגם כאשר דיברו על פריצות בפאות, התכוונו לפאות ספציפיות (ראה לדוגמא לעיל באשכול לגבי דברי הגרי"ש אלישיב). כמו כן כתבו גדולי הדור שפריצות בפאות הינן דבר משתנה לפי הזמן ולפי מנהג המקום.

 

[משיב כהלכה]

- ה. כל פוסק שהתיר כהוראת שעה בדיעבד ובלית ברירה את הפא"נ של זמנם, שהיו כעורות מהשיער עצמו כגון בתקופה בה רוב הנשים הלכו בגילוי ראש גמור ולא היה שייך למחות בהם, הכוונה היא שאותו פוסק מתיר גם בזמננו שהנשים כולם מכסות ראשם וגם את פאות ימינו שהינם יפות הרבה יותר מהשער וכל זה אפילו לכתחילה.

זה שיבוש גמור ובהמשך לשיבוש הנ"ל שכתב בסעיף הקודם, שהפאות בזמנם היו כעורות מהשיער עצמו, כאשר הפוסקים עצמם מעידים להיפך, וכותבים שמראה הפאה הוא כמראה השיער ואי אפשר להבדיל ביניהם.

מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות. לפני כחמש מאות שנה).

תשובה מאהבה: "בזה נראין הן… כאילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל".

ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".

תפארת ישראל: "וקשה לי הרי אסור משום מראית עין, דמחזי כפרועת ראש".

תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".

ר' שלמה קלוגר: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".

ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

שו"ת חסד לאברהם (לפני מאתיים שנה): "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות… שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

ברכת שלמה (דף ח', נדפס בתרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשוייין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער"…

 

[משיב כהלכה]

- ה. כל פוסק שהתיר כהוראת שעה בדיעבד ובלית ברירה את הפא"נ של זמנם, שהיו כעורות מהשיער עצמו כגון בתקופה בה רוב הנשים הלכו בגילוי ראש גמור ולא היה שייך למחות בהם, הכוונה היא שאותו פוסק מתיר גם בזמננו שהנשים כולם מכסות ראשם וגם את פאות ימינו שהינם יפות הרבה יותר מהשער וכל זה אפילו לכתחילה.

בהמשך להנ"ל, צריך גם לדעת שדברים מעין אלו מתחילים מנשים סוררות, שפורצות את גדר המנהג, וכאשר פושט המנהג, מנסים הפוסקים למצוא לו צדדים לקולא, ועל כן יש לפעמים בלשונות הפוסקים לשונות של בדיעבד ובלית ברירה.

ואמנם בכל מקרה אין בכך הערה על מחבר הספר חן וכבוד, שציטט את לשונם מילה במילה, והקורא יכול לראות מי התיר בדיעבד ומי התיר לכתחילה וכו' וכו', ופשוט שרוב הפוסקים התירו לכתחילה וללא פקפוק.

וזה שהפאות יפות יותר מהשיער, גם אם נניח כן, אין בזה שמץ איסור, דאינן אלא כבגד יפה, ולא שמענו איסור בבגד יפה, וכפי שציטטתי לעיל מהגר"י קאפח.

וגם מעולם לא שמענו חילוק בין שיער יפה לשיער מכוער, שיהיה אסור לרווקות לצאת בשיער יפה.

 

[מקור נאמן]

אמת ויציב, אין שום הבדל, והוכחתי זאת בפורום בכמה מקומות, גם הבאתי תמונה של פאה מלפני 3400 שנה שנמצאה במערת קבורה במצרים ומוצגת כיום במוזיאון באיטליה.

והפוסקים עצמם מעידים על כך, כפי שהארכתי בפורום, ובמקום אחר הבאתי עוד ראיות משנים עברו.

ומתוך כלל הפוסקים, רק פוסקים בודדים התייחסו למראה הפאה (ובדרך כלל לא בחיבוריהם), וגם כאשר דיברו על פריצות בפאות, התכוונו לפאות ספציפיות (ראה לדוגמא לעיל באשכול לגבי דברי הגרי"ש אלישיב). כמו כן כתבו גדולי הדור שפריצות בפאות הינן דבר משתנה לפי הזמן ולפי מנהג המקום.

אני לא תקוע, אני פשוט למדתי את הסוגיא.

ובמשך שנים רבות אני מלבן את הסוגיא עם כל מאן דבעי, ולמרבה הפלא ה"תקועים" נמצאים דוקא בצד האוסר, עד כה אף אחד לא הצליח להוכיח מדוע לאסור.

לא צריך להוכיח

 

[משיב כהלכה]

בוודאי שהאוסר איזה דבר צריך להוכיח ולנמק מדוע אסור.

אבל כדי להתיר לא צריך ראיה או הוכחה, די בשלילת טעמי האיסור.