דברך נכונים, וכך גם אני חשבתי,
עד,
ששמעתי מפי אחד מתלמידיו שנלחמים בעוז לבסס את חלק ב' שיש בו גם דברים שאינם מפיו, אז נשארתי בצ"ע ..
ועוד,
בתחום הסת"ם (לדוגמא), כמה שאותו עורך יהיה ת"ח, אם אחד מתלמידיו שהוא סופר יאמר לי משהו, אאמין לו (הווה עובדא) ...
בכל אופן, צ"ע.
לענ''ד יש כאן עירוב תחומין שגורם לבלבול וגורם לפתחון פה לליצנים. וזה ישוב על הסתירה של אותו תלמיד שנלחם לבסס ח''ב ומצד שני מכחיש חלק מסוים.
הכל יודעים שמרן הגרב''ץ היה לו דרך משלו בפסיקה שמושתת על ב' מרכיבים א' גאונות אדירה ב' שמרנות נפלאה. וכנגד חלו בדור האחרון שינויים מן הקצה אל הקצה בצורת הפסיקה אצל הציבור הרחב בעקבות שיטתו של היבי''א. כנגד האורל''ץ סלל דרך מיוחדת מאוד בין הנתיבות.
פעמים שהמנהג הישן אינו מוכרח כלל נקט דעביד כמר עביד, (כיון שכבר רבים נוהגים להיפך) כמו לענין עושה מעשה בראשית עם שו''מ וכמו ברכה על הדלקת נרות, אך לא ס''ל כהיבי''א שהמנהג בעייתי כיון דס''ל שיש משקל למנהג המקורי. פעמים דעתו של מרן היתה נחרצת נגד השינויים שחלו, ופעמים סלל דרך אמצעית.
מי שמתבונן בדרך הרי שיש כאן דרך נפלאה מאוד ומסודרת מאוד, אמנם בפרטי הדברים תמיד יכול ליפול דברים שאפשר להתווכח וכיו''ב.
כשהתלמידים שלו אומרים על דברים מסויימים שאינם מדוייקם אין הכוונה שהדרך בכללותה אינה מדוייקת, אלא שלא צריך להיתפס לכל פרט כמגדיר את הספר אלא לתפוס את הכיוון ולהמשיך הלאה.
הרי אפילו בדברי המ''ב יש עדויות בדברים רבים שהמ''ב לא נהג כמו שכתב בספרו, הרי כל ת''ח בעל שיעור קומה שנכנס לעובי הקורה יכול להביע את דעתו בנידונים הפרטיים הללו, אבל השאלה היא הדרך הסלולה, והדברים מאוד ברורים שרוב הת''ח שלא נוקטים כדרכי היבי''א הם על דרך כלל עם התייחסות זהה להבנת כללי קבלת הוראות מרן/יחס למנהגים/יחס לחכמת הקבלה וכיו''ב הגם שבפרטים יתכן מחלוקות רבים.
לדוגמא היבי''א מצטט מהקול אליהו שכותב שדברי האורל''צ לאו מר בריה דרבינא חתים עליה, וכשפותחים בפנים רואים שהנידון הוא היתר פתיחת בקבוקים שהאורל''צ בספר התיר, ועל זה מתמרמר בקול אליהו שהאורל''צ פסק כיבי''א, והיבי''א מסתמך על זה שהספר לא מדויק, אבל באמת אין כאן עירעור על המכלול של הדרך של הספר כיון שהדבר הוא מחלוקת בין אחרוני זמנינו, ואין זה קשור לקו הכללי שנלמד מהספר. ואפשר שבשעת כתיבת הספר נטתה דעתו למתירים (ואולי בצעירותו נטה למחמירים) ואין כאן נפק''מ בשרשי צורת ההוראה.
ועל כן אין בעיה לדון בפרטים מסויימים מה דעת האור לציון, הבעיה שהדבר מתפרש אצל המתנגדים לספר, כחיזוק לשיטתם שאין צד שני ליבי''א, וכל מי שחולק על היבי''א הוא לא בר דעת, וכל גדולי ישראל הסכימו ונכנעו לדרכו של היבי''א, וזה ודאי שקר וכזב כי כל חכמי פורת יוסף עמדו כנגד, והיה להם שיטות אחרות בפסיקה, אלא שמענוותם כי רבה, הם לא ראו צורך לכתוב ולהתייחס לזה, כי היה ברור להם שאם יש מחלוקת בין הבן איש חי לאברך בן עשרים וחמש (בזמנו) מופלג ככל שיהיה, אין להם סיבה וצורך להביע דעה. [ויש עדויות שזה היה היחס].
ומהאי טעמא נראה שספר דברי שלום למרן הגר''ש כהן הוא בחינת בא השלישי ויכריע ביניהם, להראות מה באמת היתה הדעה הרווחת בין חכמי פורת יוסף, ואכן גם שם כשיש נושאים פרטיים לפעמים יש נטיה לדברי היבי''א, אבל בנושאים כלליים הקו מאוד ברור. (וכן הוא אותה דרך בשאר בתי המדרשות של הת''ח שיש להם מסורת פסיקה, כמו דרכם של חכמי קול יעקב וכיו''ב, שהגם שחלוקים על האור לציון בכמה פרטים, אבל בכלל הדרך היא אותה דרך).
