@איתן ראשית ייש"כ על דבריך המאירים.
ברוך תהיה.
ראיתי ושמעתי תאוריות נוספות,
וגם בספרי המדקדקים הקדמונים (ראב"ע, ן' חיוג' ועוד) רואים שיש מספר לא מבוטל של מחלוקות ביניהם,
וגם רואים בחוש שהיו מסורות וכללים נוספים בדורות שעברו, ובזה מתבטאים החילוקים בניקוד ועוד בין כתבי התנ"ך השונים לדורותם.
רוב ככל המחלוקות הן בפרטי הפרטים, אבל בכללים כולם צודקים.
אכן היו שלשה סוגי ניקוד בעבר.
השנים הקיצוניים הם הניקוד הבבלי מול הניקוד הטברייני (הטברני), האמצעי הוא הניקוד הארץ-ישראלי.
הבבלי נקרא 'ניקוד עליון' כי רוב נקודותיו מעל האותיות, לעומת הטברייני התחתון שרוב נקודותיו תחת האותיות (רק החולם מעליהן).
בניקוד הבבלי יש פחות תנועות, ורק הטברייני מתאים לעשר התנועות הנודעות לנו.
אבל כל זה שייך להיסטוריה.
כיון שקיבלו עליהן הכל את הניקוד הטברייני, כל הספרים מנוקדים באופן שכזה.
אמנם בני תימן קיבלוהו עליהם מאוחרים לכולם, ולכן הגייתם קצת שונה ודומה יותר לניקוד הבבלי בעל התנועות הקצרות יותר (לכן אין להם הבדל בין פתח לסגול, כי אצלם זו אותה תנועה), מכל מקום כל ספרי הדקדוק - גם אצל בני תימן - הושפעו כמעט לגמרי מהניקוד הטברייני ונוהגים בו הלכה למעשה. [רק ב'לשון חכמים', דהיינו תושבע"פ, המשיכו להגות כפי הניקוד הבבלי הקדום].
כך שכיום הושוו הדעות כולם בנטילת הניקוד הטברייני כעיקר.
כל ספרי הדקדוק למזמן הרד"ק ועד ימינו, בין ספרד ובין אשכנז, כולם הולכים בדרך זו.
והחילוקים ביניהם בפרטים, כנ"ל.
אבל כללי בג"ד כפ"ת והשוואים וכו', כולם מיוסדים על הניקוד הזה שנתקבל אצל הכל, ולכן גם כמעט כל הספרים שווים בזה.
אם בני אשכנז קבלו עליהם את המערכת של הניקוד בספרים, שבנויה על ההגייה הנ"ל, בהכרח צריכים הם לקבל גם את ההגייה. אי אפשר לעשות בזה 'פלגינן'. (על שאלת הביצה והתרנגולת שהקשית, אתייחס להלן).
מלבד זאת, ענין ההגייה - שעליו הדיון כאן - אינו אלא חלק מחכמת הדקדוק, כי יש בניינים וגזרות והבנות של שרשים, שאינם שייכים כלל להגייה כשלעצמה.
קח למשל את המחלוקת אם כל שורש הוא שתי אותיות או שלש, או האם אותיות המוצא מתחלפות או לא, או איך מנקדים 'עשבי' בשי"ן דגושה או לא, ותראה שאין זה שייך להגייה.
וגם בזה חכמה עמוקה יש.
ועיקר חכמת המדקדקים היא להבין את השורש הפנימי של המילים.
ההגייה כלפי זה היא העטיפה החיצונית יחסית.
אך למען האמת, לא ברור בכלל שבזמן ביהמ"ק דיברו או קראו בתורה ע"פ המסורת שלנו היום, יתכן בהחלט שהיו עושים באופנים שונים לחלוטין. כך שאין אפשרות לומר בודאות מי יותר קרוב לאמת ומי לא, אפי' אם ההיגוי האשכנזי אינו תואם למה שמקובל כיום, כי אפשר בהחלט שיש דברים שבהם הם קרובים אל האמת יותר מהספרדים. (איני יודע היסטורית אם זה בא להם במסורת איש מפי איש, או שזה הרגל שנדבק בהם מגויי הארץ (למעט החריזה של קמ"ץ עם פת"ח, שזה מוכיח שהיו דומים לספרדים בהגיית הקמ"ץ). אבל בהחלט אני בטוח שלא מן הנמנע שההיגוי והדקדוק הספרדי הושפע לא פחות, מהשפה הערבית המקומית השלטת).
ומכיון שכך, גם אם תהיה צודק בהגדרות שהגייה פלונית מושכת אות אלמונית או לא, זה טוב ונכון לנו המושפעים כיום מסגנון דיבור ושיטה מסויימת. ואפשר שאילו היינו רגילים אחרת, היינו מבינים ומרגישים אחרת.
כך שאני לא בא להתווכח עם עצם מה שאתה אומר, אלא עם המסקנא שאנחנו בודאי יותר קרובים לאמת כי כך אנו רואים לכאו' בספרים.
שאלה טובה שאלת.
יש לתקן את נוסחה: אין כוונתך לומר ש'אנו לפי דורנו היום אולי מבינים יותר את הנוסח הספרדי, אבל שמא אם היינו בדורות קודמים היינו מבינים אחרת', שהרי הראיות - אם ישנן - הן בעיקר מספרי הקדמונים.
אלא שעליהם עצמם תחול שאלתך.
ובעצם, שורשה הוא: גם אם נוכיח שכלל דקדוקי נפוץ מכריח הגייה מסויימת, עדיין לא יגהה מזור, כי מי יערוב לנו שהכלל ההוא מיוסד על אדני פז? שמא הכלל ההוא צריך ראיה? והרי זה כשאלת הביצה והתרנגולת וסיבה המסבבת סיבה באופן מעגלי, שאינך יודע מה קדם למה.
והוספת עוד לשער ש'לא ברור שהיו עושים בביהמ"ק כפי שאנו עושים היום'.
ובכן, אם ניטול את ההשערה המדומה הזאת (כי אכן אין לנו תיעוד על הדבר, אבל המסורת חזקה מן הכל, ולטעון בסתם טענת כופר הכל, מוכרחים איזה בסיס כלשהו. אמת שהשפה היא דבר דינמי וחי, אבל זה רק בפרטים ולא בכללי היסוד שלה).
וגם אם ניטול מה שכתבת בענין ההשפעה של הערבית (יש בזה משהו, אבל לטיבותא. כי הערבית והארמית והעברית 'אחיות' הן, ונלמדות זו מזו. המכיר את הערבית יודע שהיא ממש דומה להפליא ללשון הקדש. בין באותיותיה ובין בהגייתה, וכמעט אין לך שפה דומה לה, זולת הארמית שכמעט נכחדה בזמנינו, ונשארה רק בכתיבת דברי חכמינו).
עדיין השאלה תעמוד בעינה: שמא ההיגוי האשכנזי מייצג כאן איזו מסורת קדומה, שנמצאת למעלה בקודש מזמן הראשונים והגאונים?
ובכן, התשובה לזה, פי שנים לה:
חדא, הוא מה שרמזתי לעיל: מקובל בידינו ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'. ואם אנו רואים בעינינו שהניקוד הטברייני וחכמת הדקדוק הכללית תואמת דוקא למבטא שאינו אשכנזי, א"כ יש עדיפות לצאת בעקבי הצאן של הדברים המפורשים אצלנו ולפנינו, מאשר לשער השערות ולהעלות טענות מסופקות.
ההוגה כפי חכמי הדקדוק הראשונים, בודאי עושה כהוגן. ההוגה כפי מנהג ארצו ומקומו, בודאי יש אומרים שאינו עושה כהוגן. ועל מי איפוא יסמוך?
(כל האמור הוא מצד בירור האמת של הדברים, שיש לנו לראות עד היכן שידינו מגעת ועינינו רואות. אך אין לזה שייכות כלל לענין הלכה למעשה! שבזה כבר מילתי אמורה בפורום הזה שהדבר מסור לגדולי ישראל, ורובם ככולם - מטעמים שונים - סוברים שאין לבני אשכנז לשנות מבטאם הנהוג כלל, אפילו אם יוכח באותות ומופתים שהוא שגוי. ואכמ"ל).
והשניה, שבדקו החוקרים ומצאו שהמקור של ההגייה האשכנזית היה דומה להגייה הספרדית, אלא שנשתנה בדורות האחרונים.
ואין אפשרות לפרוס את ראיותיהם והכרעותיה הנה.
(כמדומני שכמה מהם באו בספר 'ההגייה הקדם-אשכנזית', ומעט מהם תוכל למצוא גם במבוא לגמ' המנוקדת של מהדו' עוז והדר).
אשמח לשמוע ממך כללים והגיונות בדקדוק המסורתי
האמת אומר, שידיעתי במקצוע זה דלה וקצרה ואינה מספקת.
אבל על דברים פשוטים אפשר שאוכל לענות.