ולגוף דבריהם, כל זה היה נכון אילו חיוב כיסוי ראש האש לא היה אלא 'גזירת הכתוב', ורק יש דבר 'צדדי' נוסף - שהגילוי הוא "גם" גורם הרהור (וכפי שכתב שם האז נדברו), ולכן יתכן לומר שיש כאן איזה "עניין רוחני" שהדבר הצדדי הזה של ההרהור מתווסף דוקא כאשר יש את ה"איסור" עצמו של הגזירת הכתוב, אמנם לפי מה שהתבאר לעיל שאין זה נכון אלא 'כל' האיסור כאן אינו אלא 'רק' פריצות, ואין כאן שום 'גזירת הכתוב' כלל, ממילא מוכח דגרימת הרהור שעל ידי גילוי השיער אסורה, וכפי שכבר התבאר בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה) ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה) ש"יסוד" האיסור כאן הוא מצד פריצות, אפילו אם כ-ו-ל-ן ילכו כך, ולא רק בגלל ש"מפגינה חוסר צניעות" וכו' וכו'. [ובעניין מה שהביא רבי אלחנן פרץ מחומרת המשנ"ב - עיין מה שכתבתי בזה בבגדי קודש פרק ו אות ו באריכות. וכן בעניין החילוק בין בתולה לנשואה - הארכתי בספר עמ' רסו והלאה, ובקובץ תגובה הנ"ל עמ' קפו והלאה].
כנראה אתה חושב שאם כתבת משהו בספר, וכתבת משהו בקובץ תגובה, כנראה נסתם הגולל ואין מה לענות על זה, בפרט ש"הארכת". המעיין לעיל יראה שלא כך הם פני הדברים (אם נתבטא בעדינות), רק מיחזור טענות קודמות (שכבר דחיתי והפרכתי) יחד עם פלפולים חדשים מביכים.
בכל אופן, מה שהמצאת שיסור האיסור בראשונים מצד פריצות - לא מיניה ולא מקצתיה, ולפי זה אין שום הבנה לדברי הראשונים בחילוק בין שיער שרגילים בו לבין שיער שלא רגילים בו, ומדוע חז"ל בברכות מביאים פסוק משיר השירים במקום פסוק מהתורה שמבואר בו שגילוי שיער הוא פריצות (לשיטתך), גם בחז"ל אין זכר לזה שטעם איסור גילוי הראש הוא משום פריצות אלא מבואר להיפך, שהמנהג החל מקללת חוה, ואדרבה בגמ' כתובות וכן במדרשים משמע שזה גזירת הכתוב, כמו כן שיער צמתה הגלוי ושיער שחוץ לצמתה שהתירו הראשונים סותר במישרין את ההמצאה שלך (ולכן אתה עושה כל טצדקי לפרוך אותה, ואין לאל ידך).
והנה ראיה פשוטה מהגמ' סוטה דף ח'.
איתא בגמ': "מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה בה מדדו לה. היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות.
היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, לפיכך ציפורניה נושרות. היא חגרה לו בצילצול, לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה, לפיכך יריכה נופלת. היא קיבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה".
והמעיין יראה שסדר העונשים הם לפי סדר ההתרחשות בפועל של המעשים: בתחילה עמדה בפתח ביתה להיראות לו, כשראשה מכוסה בסודרין נאין, פניה מקושטות ועיניה כחולות, ושערה קלוע יפה. לאחר מכן רמזה לו באצבע להיכנס לביתה, לאחר מכן הורידה בגדיה ונשארה רק עם צלצול (חגורה קטנה של פרוצות, ראה מדרש רבה אסתר ג', רש"י עירובין דף ק"ג, ומהרש"א שבת דף ס"ב), ולאחר מכן פשטה ירכה וכו' ועשתה מעשה.
ונמצא א"כ שבטרם רמזה לו להיכנס לביתה,
עמדה בפתח ביתה כששערה קלוע וראשה מכוסה בסודר, ולא מובן כיצד עמדה בפתח ביתה כששערה קלוע, והרי בפשטות מדובר ברשות הרבים וחייבת לכסות ראשה. וכן לא מובן כיצד נראתה לנואף קליעת שערה, אם ראשה היה מכוסה בסודר נאה.
ומכאן הוכחה על המנהג הפשוט בזמן חז"ל, להוציא צמה קלועה מהכיסוי ברשות הרבים, מנהג שהיה נוהג מזמן מתן תורה ועד ימינו אנו בארצות המזרח וכנ"ל. מה שסותר במישרין את כל ההמצאות על "פריצות נוי השיער שאסרה התורה"...