הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[כאחד העם]

רק למה צריך לכסות?

דובר לעיל כמה וכמה פעמים
אם אתה לא קורא , או שאתה קורא ושוכח ומשכח תלמודך , אזאי איני יכול לעזור לך

 

[מילה בסלע]

דובר לעיל כמה פעמים על זה שהם ששיער שונה מגוף, אם משום דרגת הפריצות שבו או משום שאינו פרוץ בעצם (שע"ז הקשתי), אבל כפי שכבר הוכחתי ודאי שיש בו משום פריצות (ולא משנה אם תקרא לזה כך או חוסר צניעות - כלשון הראשונים שהבאתי, שחוץ מלסובב את המילים לא ענו על זה)

א', הגמ' בכתובות (עב.) "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית וכו' ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וכו'".
ולשון המאירי (שם), "ודת יהודית הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באומה מצד צניעות להיות בנות ישראל יתירות במדת צניעות על כל שאר נשים".
ולשון תוס' רי"ד "ואיזה דת יהודית יוצאה וראשה פרוע פי' דבר שאין בו איסור אלא שהנשים נוהגות בו דרך צניעות".
וז"ל הרשב"א (שו"ת ח"ה, סי' רמ"ו), "בין עוברת על מה שנהגו היהודי' לנהוג בנות ישראל בצניעות, דיוצאה שלא בכתובה".
ועוד הרבה מאד ראשונים שמגדירים זאת כצניעות. עיי"ש. ובפרט להזוהר שכידוע מייחס לזה קדושה ולהיפך ח"ו.

ומה שכתבת שהוא משום היכר, כבר הופרך (ואפילו "משיב כהלכה" הודה על כך).

 

[כאחד העם]

ומה שכתבת שהוא משום היכר, כבר הופרך

אתה מתכוין ל "הוכרח" ואולי התחלף לך.

 

[משיב כהלכה]

כפי שכבר הוכחתי ודאי שיש בו משום פריצות

לא הוכחת שום דבר, והרחבתי לעיל. לא קראת ולא הגבת מאומה, ואתה גם עושה סלט בין דת יהודית לדת משה. וכי דת יהודית שיסודה מנהג בנות ישראל מלמדת על הטעם של דת משה?

ובמקום להקשות על מה שכתבתי בתגובתי האחרונה, היה לך להבין שהיא גופא ראיה מן הראשונים שגילוי הראש לאשה נשואה לא נאסר משום שהוא פריצות בעצם, כי אינו פריצות בעצם אלא רק כאשר רגיל להיות מכוסה.

 

[מילה בסלע]

לא הוכחת שום דבר, והרחבתי לעיל. לא קראת ולא הגבת מאומה, ואתה גם עושה סלט בין דת יהודית לדת משה. וכי דת יהודית שיסודה מנהג בנות ישראל מלמדת על הטעם של דת משה?

ובמקום להקשות על מה שכתבתי בתגובתי האחרונה, היה לך להבין שהיא גופא ראיה מן הראשונים שגילוי הראש לאשה נשואה לא נאסר משום שהוא פריצות בעצם, כי אינו פריצות בעצם אלא רק כאשר רגיל להיות מכוסה.

יפה מאוד, ובדיוק על זה שאלתי אותך האם לדעתך באתרא דלא נהגו כן ושאינו 'רגיל להיות מכוסה', יהיה מותר ללכת בגילוי ראש?

 

[משיב כהלכה]

יש פוסקים שכתבו כן, מפני שהם סוברים שאין זה אלא מנהג הרמוז בתורה.

לרוב הפוסקים מדובר באיסור דאורייתא ולכן אינו תלוי במנהג, וכפי שכבר השיב לך @כאחד העם ואתה אוטם אוזניך משמוע.

 

[מילה בסלע]

יש פוסקים שכתבו כן, מפני שהם סוברים שאין זה אלא מנהג הרמוז בתורה.

לרוב הפוסקים מדובר באיסור דאורייתא ולכן אינו תלוי במנהג, וכפי שכבר השיב לך @כאחד העם ואתה אוטם אוזניך משמוע.

אתה קולט שאתה לא עונה לי?
איך מסתדר זה שאתה אומר שאין בזה בעיה בעצם, עם זה שלהלכה אין נפק"מ מהו מנהג המקום?
אם זה לא תלוי במנהג, זה לא אומר שזה בעצם? החכימני.
כאחד העם ענה שזה משום היכר, ועל זה גם אתה הודית שאין לזה שום מקור ושום סימוכין...

 

[משיב כהלכה]

אתה מפספס את הנקודה, ולכן אתה חושב שאינני עונה לך.

דיני דת יהודית תלויים במנהג המקום, אבל דיני דת משה לא תלויים במנהג המקום, כיוון שאיסור דאורייתא אינו תלוי במנהג. ואדרבה, זו הוכחה שאין קשר בין איסור התורה לבין פריצות, ואין טעמו משום זה.

אבל גם להסוברים שזהו איסור דאורייתא, לא מדובר בפריצות בעצם, ולכן הוצרכו חז"ל לחדש ששיער באשה ערוה, ולהביא פסוק משיר השירים כאסמכתא בעלמא.

ובוודאי שאף אחד אינו חולק על דברי הראשונים בברכות כ"ד, כעשרה ראשונים, שמדבריהם עולה בפשטות שהשיער אינו פריצות בעצם, אלא רק אם רגיל להיות מכוסה ופתאום מתגלה, אבל מה שרגיל להיות גלוי - אינו פריצות, ואינו גורם הרהור, ולכן מותר לקרות ק"ש כנגדו [וממילא מובן לכל בר דעת שאי אפשר לומר על ההולכת בפאה שזה "פריצות כמו שיער" כאשר השיער גופא איננו פריצות במצב כזה].

ואדרבה, מצינו מחלוקת אחרת בין הראשונים - כי כמה ראשונים וביניהם שני עמודי ההוראה - הרמב"ם והרי"ף - אין מושג כלל של "שיער באשה ערוה" לק"ש, כי לשיטתם אין השיער מעורר הרהור אפילו כשרגיל להיות מכוסה, והם לא דעה יחידאה.

ואע"פ שאין שמץ פריצות בשיער, לא התירו (רוב האחרונים) לצאת בשיער גלוי, אלא התירו לקרות ק"ש כנגדו, כי אין נפק"מ בין נשואה המגלה ראשה לבין בתולה המגלה ראשה.

ולגבי נשואה לא התירו לגלות ראשה, כי נדון זה לא שייך לברכות כ"ד אלא לכתובות ע"ב, ולרוב ככל הפוסקים הוא איסור דאורייתא שאינו תלוי במנהג, אבל לגבי ק"ש שכל עניינו הוא גרימת הרהור וטרדה לקורא ק"ש, אכן בדורות האחרונים שהרבה נשים נשואות חילוניות וגויות התרגלו לגלות ראשן, כתבו האחרונים להתיר לקרות כנגדן כדין שיער שרגיל בו.

וכן כתב הגאון רבי יהושע העשיל באב"ד זצ"ל רבה של לובלין בשו"ת "ספר יהושע" (סבו של בעל מנחת חינוך) סי' פ"ט: "והכלל, כי בזה תלוי גילוי הערוה, אם הוא דרך לכסות בנשים והיא מגלה הרי זה ערוה, אבל באם לא היה דרכן לכסות לא הוי בגדר ערוה כלל, כיון שכולם רגילים לילך... דרך משל: אם דרכן לכסות ידיהם או פניהם, אז אם מגלות טפח במקום שדרכו לכסות הוי גילוי ערוה ואסור לקרות כנגדן. וכמו כן בשערן, הוי גילוי ערוה אם דרכן לכסות. אבל אם מנהגן לגלות שערן או טפח בגוף כמו הבתולות שדרכן לילך בגילוי הראש, אין זה גילוי ערוה. וכמו כן במקומות שנשים הולכות [בגילוי] הפנים, וידיהם מגולות, אין זה ערוה כיון דדרכן בכך, ואם לא היה דרכן לילך בגילוי והיתה נמצאת אחת אשר גילתה מסתוריה, היה אסור לקרות כנגדה משום ערוה... דברים הללו ברורים כשמש בצהרים... וזה הוא יתד שהכל תלוי בו, שכל דבר הנראה תמיד ואין דרכן לכסותו ורגילים בהו אנשים, אין זה ערוה ואין בני אדם מתגרים בהם מפני שרגילין בכך... אבל במה שמנהג לכסותו אז בהתגלות קצת מתגרים בני אדם מהם [ו]אז ערוה מיקרי".

וכן כתב ערוך השולחן (או"ח סי' ע"ה סעיף ז'): "לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות, כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה, וכמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה בספ"ג וז"ל: כל הדברים שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור, עכ"ל. וכיון שאצלינו גם הנשואות כן, ממילא דליכא הרהור".

וכן כתב בשו"ת שרידי אש (חלק א' סי' ח' עמוד כ'): "בזמננו שרובא דרובא הולכות פרועות ראש וכבר הורגלו בזה, ואין השערות בגדר מקומות שדרכן לכסותן, וכ"כ בערוך השולחן. ודבריו ברורים לכל מי שדעתו ישרה ומודה על האמת. וכן יוצא מלשונו של המרדכי ושאר ראשונים".

וכן כתב הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא סעיף י"ב): "הנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך". והביאו כף החיים (סי' ע"ה ס"ק י"ז).

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ד' או"ח סי' ט'): "הראת לדעת כמה צווח אותו צדיק [מהר"ם אלשקר] על אותם האוסרים בדבר שכבר נהגו, ומלתא בטעמא טעים שכיון שרגילי בהו לא אתו לידי הרהור, וממוצא דבר יש ללמוד בנ"ד מכיון שפסתה המספחת בעוה"ר לגלות, עם שלא מצד שורת הדין, מ"מ כיון שעיקר טעם האיסור בזה הוא משום הרהור, כל שכבר נהגו ורגילי בהם לא מטרדי ולא אתו לידי הרהור".

וכן כתב בשו"ת מהר"ם בן חביב (הועתק מכת"י בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל): "אם יש לחוש לאלו הבתולות הבאות בקידושין שנהגו בערי פרנקיאה ללכת בגילוי שער, אם מותר או דילמא שער באשה ערוה ושכמ"ה. תשובה. נלע"ד דבר פשוט דכיון דכבר נהגו ללכת בגילוי שער דאין לחוש, כמ"ש הרא"ש ז"ל שלהי מי שמתו אהא דאמר רב ששת שער באשה ערוה דוקא בנשים שדרכן לכסות שער אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר, וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה וכ"כ הגהות מיימון פ"ג דק"ש, וכ"כ הטור בא"ח סי' ע"ה וכ"פ הרב ז"ל, ואם נפשך לדחות ולומר דאין מכאן ראיה דכ"ז מיירי בפנויה אבל במקודשת אסור, ליתא. דזיל בתר טעמא דלמה התירו הפוסקים בבתולות משום דכיון דרגיל בהו ליכא הרהור, ה"ה בנדון דידן. וראיה לדברינו אלה... דאפי' באשת איש נשואה אמר הראב"ד כיון שהוא מקום שאינו מתכסה אין בו משום [שיער באשה] ערוה".

וכן כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, בספרו אוצר המכתבים (חלק ג' סי' אלף תתפ"ד): "וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

וכן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ו' או"ח סי' י"ג): "מכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... והן אמת שאין לכחד שיש לחלק בין בתולות שהולכות כן בהיתר לפום דינא, לנשואות שעוברות על הדין, מ"מ כיון דהיינו טעמא משום הרהור, והאידנא ליכא הרהור, אין לאסור לומר דברים שבקדושה כנגדן, ומכל שכן באשה שאינו מכירה, ואיננו יודע אם נשואה היא ועוברת על דת, או בתולה פנויה היא, שאין לאסור בזה".

 

[משיב כהלכה]

יש פוסקים שכתבו כן, מפני שהם סוברים שאין זה אלא מנהג הרמוז בתורה.

ואצטט דבריהם לתועלת המעיינים (וב"ה שאין בדבריהם נפק"מ להלכה, כי הנשים הכשרות כיום נוהגות לכסות ראשן):

ראש לכולם הוא תרומת הדשן סי' רמ"ב, שכתב בדעת הרמב"ם שפריעת ראש איסורה מדרבנן, וזה לשונו: "ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסתמא סבירא ליה הא דפריך תלמודא 'דאורייתא היא' רצונו לומר רמז דאורייתא יש לה".

וכן כתב הרה"ג רבי יוסף נסים בורלא ראב"ד לעדת הספרדים בירושלים דאז, בספר "וישב יוסף" (חלק יו"ד סי' ב'), שאיסור פריעת הראש הוא תקנת חז"ל, ומהתורה יש לו סמך בעלמא:

"אזהרה שמענו מתנא דבי ר' ישמעאל דלא יצאו בפריעת ראש ואפי' דאין איסורא מדאורייתא, ואף אי רגילי, אין זה דרך צניעות. ותנינן שתצא בלא כתובה משום דת יהודית... גילוי שיער אשה דאיסורייהו לאו משום דהן החמירו על עצמן, אלא איסורייהו מדרבנן, ואסמכוה אקרא דמראך נאוה וכו'... איסורייהו מאזהרת תנא דבי ר' ישמעאל וכו' וסוף כל סוף יש סמך מן התורה... מתקנה ואזהרה מתנא דבי ר' ישמעאל הנזכר בסוף המדיר, וא"כ חזר הדבר שהוא תקנת חז"ל. הא ודאי משום סייג וגדר נגעו בה... איסורייהו דרבנן ויש לו סמך מדאורייתא ומשום סייג עשו".

ועוד כתב שם, במה שתמה עליו השואל על מה שאמר שהוא איסור דאורייתא, וזה לשונו, "ודבריו אינם אלא מן המתמיהין, דפעם הראה עצמו כמנוצח במה שהוכחתי דפריעת ראש לאו דאורייתא אלא אסמכתא בעלמא, ופעם נראה מדבריו כמחליט בדעתו דפריעת ראש איסורו מדאורייתא דוקא, אך בלתי שום סיוע וראיה לדבריו רק בדברים בעלמא, וגם לא הראה לנו שום סתירה לדברי אשר הוכחתי שאין איסורו מדאורייתא. ע"כ. וע"ז השיב המחבר וזה לשונו, השתוממתי על המראה וראיתי כי תואנה הוא מבקש לסתור דברי וכו'. ותהילות לאל הכל כתוב על ספר ומראש ועד סוף לא ימצא בכל דברי שכתבתי דפריעת ראש איסורו דאורייתא, כי אם בזאת היתה אמרתי כי פריעת ראש רמוז בדאורייתא, ופעם אחת כתבתי דאיסורו מקרא דפרע את ראש האשה, דרצוני לומר רמוז בקרא דופרע וכו', זהו אשר כתבתי, ולא ידעתי היכן מצא בדברי דפריעת ראש איסורו מדאורייתא בהחלט, אין זה כי אם סברת הראש ואין זה מדרכי הלימוד הלומדים להוציא הדין לאורה. ועיין בספר באר שבע דאיסור פריעת ראש הוי מדאורייתא מקרא, ע"ש באורך, ועליו תיפול קושייתו".

וכן כתב הגאון רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים חלק ג' (סי' אלף תתפ"ד):

"יסוד מוסד לכל הפוסקים, אשר בנו עליו כמו רמים מקדשם, הוא מה שדרש ר' ישמעאל, "ופרע את ראש האשה, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש" (כמש"כ במסכת כתובות עב.) ופרש"י ז"ל... "מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתה לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר"... ולפי' השני ג"כ אין האסור מצד עצם הדבר של גילוי שיער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה... וא”כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות וכש"כ שאין להן בגלוי הראש שום ניוול... א"כ נעקר האסור מעיקרו ונעשה היתר...

האידנא שכל הנשים מגלות שיער כל ראשן, חזר שיער הנשואות כשיער הבתולות שכולן מתאימות רגילות לגלותו, כי מידי הוא טעמא בבתולות, משום דרגילות לגלותו לא מקרי בגילויין פריצות, הוא הדין והוא הטעם האידנא בנשואות הרגילות לגלותו, דלא הוי בזה שום פריצות חלילה, וכן לענין מש"כ שיער באשה ערוה (ברכות כ"ד), מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

[את דבריו כתב כששימש רב באלג'יר, וחשב לתומו שכל הנשים בכל העולם הפסיקו לכסות ראשן].

וכן כתב הגאון רבי יצחק שמחה הלוי הורוביץ זצ"ל, מרבני ארה"ב, בספרו "יד הלוי" (על ספר המצוות, עמ' קמ"ג): "מהא דאמרו פרועת ראש דאורייתא אין שום קושיא [מדוע לא נמנה במנין המצוות], דאינו מצוה בפני עצמה, ותלוי במקום ובזמן... אין הפרש בין בתולה לאשת איש, ואם איסור אשת איש חמור, מה בכך, הלא גם פנויה בכלל עריות כמבואר בסנהדרין (סוף פרק בן סורר) ומה גם שכל הפנויות בזה הזמן נדות הן, וכן כתב הרמב"ם (פרק כ"א מאיסורי ביאה) והטור והשו"ע (אה"ע סי' כ"א) בהדיא וזה לשונו: "לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש", והוא מש"ס כתובות שם, דתנא דברי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא ילכו פרועות ראש, ולא חילק בין פנויה לאשת איש, וכן כתב הכסף משנה והב"ח... האמת יורה דרכו כי מקומות מקומות יש, והכל תלוי במנהג המקום..."

"היום המנהג כמעט בכל ערי ישראל, וביותר במקומנו בארץ החדשה [ארה"ב], שכולן יוצאין היום פרועות ראש בשוק, וכבר הותר הדבר אף לנשי ישראל הכשרות והצנועות, ומי הוא שיערב לבו לגמור דינן כפרוצות וכעוברות על דת, דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה... ואחרי שדרכן כהיום כן, הרי הן כבתולות לפנים שהיו דרכן בכך ולא נאסרו בזה, ושערותיהן כבשרן שהמקומות שדרכן להיות מכוסות אסור לגלותן, כמו שדקדק הטור (סי' ע"ה) וכתב "טפח המגולה באשה במקום שדרכה לכסות, וכן שיער של אשה שדרכן לכסותן אסור לקרות ק"ש כנגדן" אבל המקומות שדרכן להיות מגולות בין בבשרן בין בשערן, הרי הן כפניהן וידיהן דמותרין לצאת מגולות בחוץ, והא דאמרו (ברכות כד.) "שיער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים", ופרש"י "מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מינה תאוה היא" היינו במקום שדרכן לילך בשערות מכוסות.

וקרא אסמכתא בעלמא הוא, כאשר רגילין רז"ל בכל מקום לסמוך דבריהם על איזה פסוק כידוע, דאי לא תימא הכי, אלא לימוד גמור הוא מדברי קבלה לכל מקום ולכל זמן, מדוע לא למדו גם כן כי אף האשה ערוה שנאמר אפך כמגדל הלבנון, עיני אשה ערוה דכתיב עיניך יונים וכיו"ב שזכר שם, ויגיד עליו רעו, שאמרו שם "קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב", ואע"פ כן כתבו בהגהות מיימון הובא בב"י ובב"ח שם דקול הרגיל בו אין לחוש, והוא כמו שכתבנו, וכ"כ במקורן של דברים שם דאמרו פרועת ראש דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה וכו' פרש"י ז"ל בפירוש השני שכתב עליו וכן עיקר, דלמדו זאת מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש עכ"ל, ומבואר דרש"י עצמו כתב דבמנהגא תליא מילתא... כתבתי כל זה לא להלכה למעשה, רק ללמד זכות על בנות ישראל".

ובתשובה שנדפסה בירחון "דגל ישראל" (מדור השו"ת, עמ' 274), כתב עוד: "ואם אמרתי בתשובתי לחד מרבנן קשישא בירושלים ת"ו, דהא דקיימא לן דד"ת אין להם שינוי ולא תמורה, אינו אלא בדברים המפורשים בתורה, אחיכו עלי, כאילו מלבי הוצאתי הדברים האלו, והם מבוארים בדברי רבינו הרמב"ם ריש פרק פ"ט מהלכות יסודי התורה, ובדבר שאינו מפורש בתורה, לא לבד כי בית דין הגדול היו יכולים בכל פעם לשנותם כמש"כ הרמב"ם בריש פרק ב' דממרים, כי אם גם מנהג ישראל היום בכוחו להחליף דיני התורה, כמש"כ בירושלמי (פרק ז' דבבא מציעא הלכה א' ופרק י"ב מיבמות הלכה א') דמנהג מבטל הלכה.... ומבואר דאפי' קדמה הלכה למנהג, המנהג עוקרו, ובפרט בענין פריעת הראש שכבר הוכחתי בראיות ברורות דכל עיקר איסורו מתחילתו לא היה אלא משום מנהג, שכך נהגו הנשים באותן הדורות, דודאי אתי מנהג ומבטל מנהג.

ובאיסור יותר מפורש מאיסור פריעת ראש באשה, והוא איסור חדש, שכל הראשונים כהרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש והטור והשו"ע והסמ"ק כולם קיימו וקבלו להלכה דאיסורו מהתורה אף בזמן הזה ואף בשל גוי, והעם נהגו - שלא ברשות חכמיהם - להתיר, ואוכלים אותו באין מפריע, ולא ראיתי מי שיצא נגדם בקולות וברקים לגדור בעדם, אדרבה כל האחרונים כולם כהב"ח והבאר הגולה והט"ז והמג"א ועוד מגדולי האחרונים, כולם יצאו ללמד עליהם זכות, אף שהאוכלים לא פנו אליהם בשאלותיהם כלל, אלא הם בעצמם מצאו עצמם ברעה לומר על עם ה' כולם שיצאו ועמדו מחוץ לגדרי התורה חלילה.

והוא הדבר אשר התעורר החפץ גם בי ללמד זכות על בנות ישראל במדינה הזאת, שכולן באין יוצאת מהכלל, אף מבנות ונשי בני הרבנים שהרימו עלי בקולם, גם הן יוצאות וראשן פרוע בשוק, וחס לנו לדונן כפרוצות ועוברת על דת משה, לא ניחא ליה למרייהו דנאמר הכי, וחיפשתי ומצאתי להם היתר מהתורה, דאמרי מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות, ובזמן שגדולי ישראל הנזכרין שהתקנו בהיתר חדש, תלו עצמן למען זכות את ישראל בהיתרים פורחים באויר, כמו שהעיר הגר"א עליהם, עמדתי אני בעזר השם על דעת אמיתה של תורה, כמו שהראיתי בספרי, שכל עצמו של איסור פריעת ראש באשה אינו תלוי אלא במנהג... ואם בירושלים המנהג גם היום שלא תצאנה הנשים פרועות ראש בשוק, בוודאי אצלם האיסור במקומו עומד כמו שהוכחתי בספרי, וכל אשה שתצא שם בשוק וראשה פרועה, תצא שלא בכתובה כעוברת על דת משה".

ושם בדבריו ציין לפוסק נוסף שכתב כן: "ראיתי אחד קדוש שהבין כן בפשיטות מדברי רש"י הנזכרים, הלא הוא הגאון רבי דובער מייזליש זצ"ל, רב ואב"ד דק"ק וורשה, בספרו חידושי הר"ד על ספר המצוות, ע"ש".

וכן כתב הגאון רבי אברהם רומנו זצ"ל, רב העיר סרייבו שבבוסניה, בספרו "אברהם אברהם" (ח"ב, פרשת נשא), "ראשה פרוע דאורייתא היא, רצונו לומר גזרה אלימתא דרבנן דאסמכוה אקרא, דגזרה דאסמכוה אקרא אלימא מגזרה דלא אסמכוה, ואיך המשנה אומרת דת יהודית, דמשמע מנהג בעלמא שנהגו הנשים העבריות. ומתרץ, מדאורייתא - דהיינו האסמכתא - די בקלתה, ודת יהודית צריך רדיד על קלתה כשהיא יוצאת לרה"ר. אבל מדאורייתא ממש אין איסור אפי' לרה"ר פריעת ראש גמורה בלתי שום כיסוי.

והפוסקים העתיקו דאורייתא כמו שכתב בש"ס, ולא נחתו לפירוש דלאו דין דאורייתא אלא אסמכתא בעלמא, וכמו שעשו הרא"ש והתוס' והמרדכי ב'וקידשתו' כדאיתא בגיטין... והקשה הקרב"ן בגיטין משם הרמג"א דבגיטין אמר בהדיא שהוא דאורייתא ע"ש, ונ"ל אסמכתא קרי ליה מדאורייתא וכו'. עוד אפשר לבאר כמש"כ הגאון שב שמעתתא (ש"ד אות ח"י)... ניחא ליה לתרוצי לפי טעות המקשן... וכמו כן י"ל בכתובות דף ע"ב דהמקשן הקשה ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתב ופרע את ראשה האשה ותנא דבי רבי ישמעאל וכו', לא ידע את סוף הברייתא דתני אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, וא"כ הוי אסמכתא. והתרצן תירץ לו לפי טעותו, מדאורייתא קלתה שפיר דמי, אבל לפי האמת דמדאורייתא אין צריך כלום, והכל מדרבנן". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי אשר גרוניס זצ"ל, רבה של וילטשין בפולין, בספרו "פרי אשר" (סי' י"ב, עמ' ק"א) "והיה נראה לי לומר, דאף שנקטו בגמ' ראשה פרוע דאורייתא, אין הכוונה שזהו כאחת מתרי"ג המצוות, רק כיוון שהוזכר בתורה מנהג קדמונים שנשים לא רגילות ללכת בגילוי ראש, נקרא זה "דאורייתא". וכיו"ב מצינו בתוס' גיטין מ"ז וכו', ובתפארת ישראל ערכין (פ"ג מ"ה) "קיימא לן כתובת בתולה היא דרבנן, אע"פ שכתוב בתורה כמוהר הבתולות וכו' כך היה במורגל... כן הכא התורה נקטה המנהג המוסרי שהיה גם בין אומות העולם. וזה מצוי בתלמוד שנקטו "מדאורייתא" ואינו מהתורה ממש... [ומאריך בראיות] והכא נמי בענין פריעת ראש באשה שאין אזהרה מפורשת בתורה, רק מדציוותה צורה בסוטה 'ופרע את ראשה' שמעינן מכאן, שהיה דרכן לכסות ראשן. וזה שאמרו מדאורייתא היא, יען שהיא מסורת אבות מזמן התורה, ונזהרו בזה בנות ישראל אלפי שנים, וזהו דת משה ויהודית". עכ"ל.

וכן משמע מדברי הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל, בעל בן איש חי, בספרו "חוקי הנשים" (פרק י"ז): "הביטו הנשים, על אנשי אירופה: מנהגם לא להיסתר מפני זרים, ובכל זאת מלבושיהם מסודרים, לא מתגלה מגופם רק פניהם וצווארם, כפות ידיהם וראשם. ואמת נכון מגולה שערם, ולפי הדין שלנו אסור הדבר, אבל יש להם איזה התנצלות, כי אומרים לא נתיישב המנהג הזה אצל כל נשותיהם מבנות אומתם, וחוץ לאומתם נעשה גילוי השיער כמו גילוי פניהם וכפות ידיהם, ואינו גורם הרהור אצל האנשים במבט עיניהם" [ובמקור הערבי מופיע כאן עוד משפט, שצונזר במהדורא העברית, וזה לשונו בתרגום חופשי: "אלו דבריהן אשר ישיבו על מנהגן זה, ולנו אין מענה שנוכל להשיבן"]. עכ"ל. ואם איסור דאורייתא הוא, היה לו להשיבן שאין זה תלוי במנהג.

ובענין "דאורייתא היא", ראה עוד מש"כ בזה הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל, בשו"ת יחוה דעת (חלק ה' סי' ס"ב): "והנה אע"פ שהגמ' מקשה בפשיטות דאורייתא היא, אין מזה הוכחה גמורה שאיסור תורה הוא, וכמו שכתב כיוצא בזה המאירי (בכתובות קג:), שזה שהקשו בגמרא שם, כיבוד אשת האב דאורייתא, אינו אלא מדברי סופרים וסמכוהו על המקרא, וכן מצאנו בהרבה מקומות כיוצא בזה, כמו בתענית (כח:) הלל דראש חודש לאו דאורייתא, מכלל דשל מועדות דאורייתא? ובמועד קטן (יא:) שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא. וכן בהרבה מקומות (וציין הרה"ג המו"ל ר' אברהם סופר לראש השנה ל"ב ע"ב אין עולין באילן, דאורייתא. ועיין בפירוש רש"י שם). וכן כתבו התוספות חגיגה (יח.) ד"ה חולו של מועד, והרא"ש בפסקיו (ריש מועד קטן), ובספר יראים (סוף סימן קי"ג), ובמאירי (מועד קטן ב.). ע"ש. ובמאירי ראש השנה (ט.) כתב, ותוספת של יום הכפורים אינו אלא מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא. ויש חולקים ממה שאמרו בביצה (ל.) תוספת יוהכ"פ דאורייתא, ואין הכרח בכך, שכבר מצינו בכמה מקומות בש"ס שקורא דברי סופרים דאורייתא, כשהוא דבר שיש לו לעיקר שלו סרך מן התורה, אף על פי שאותו ענין אינו מן התורה". עכ"ל, וע"ש שהכריע לבסוף לגבי כיסוי הראש שהוא איסור דאורייתא.

וכן מצאתי בגמ' עבודה זרה (דף ל"ו) "יחוד דבת ישראל דאורייתא היא", וכתב ע"ז הראב"ד בספרו "כתוב שם" (תחילת סנהדרין) שאיסור זה הוא גזירת חז"ל והפסוק אינו אלא אסמכתא. וכן נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם שכתב שאיסור זה הוא מפי הקבלה, וחלקם סברו לומר בדעתו שהוא איסור דרבנן.

ועוד אמרו בגמ' שם, "דאורייתא - עובד כוכבים הבא על בת ישראל", וכתב הראב"ד בחידושיו שאין זה דין דאורייתא אלא גזירת בית דינו של שם הרמוזה בתורה במעשה תמר, ונקראת "דאורייתא" משום שהיא מוזכרת בתורה: "וקרי לה דאורייתא על שם שנכתב בתורה". וכן כתב תוס' רי"ד. והרי זה ממש כעין הנדון דידן, שכיסוי הראש רמוז בתורה במעשה הסוטה].

 

[מילה בסלע]

אתה מפספס את הנקודה, ולכן אתה חושב שאינני עונה לך.

דיני דת יהודית תלויים במנהג המקום, אבל דיני דת משה לא תלויים במנהג המקום, כיוון שאיסור דאורייתא אינו תלוי במנהג. ואדרבה, זו הוכחה שאין קשר בין איסור התורה לבין פריצות, ואין טעמו משום זה.

אבל גם להסוברים שזהו איסור דאורייתא, לא מדובר בפריצות בעצם, ולכן הוצרכו חז"ל לחדש ששיער באשה ערוה, ולהביא פסוק משיר השירים כאסמכתא בעלמא.

ובוודאי שאף אחד אינו חולק על דברי הראשונים בברכות כ"ד, כעשרה ראשונים, שמדבריהם עולה בפשטות שהשיער אינו פריצות בעצם, אלא רק אם רגיל להיות מכוסה ופתאום מתגלה, אבל מה שרגיל להיות גלוי - אינו פריצות, ואינו גורם הרהור, ולכן מותר לקרות ק"ש כנגדו [וממילא מובן לכל בר דעת שאי אפשר לומר על ההולכת בפאה שזה "פריצות כמו שיער" כאשר השיער גופא איננו פריצות במצב כזה].

גם אתה מסכים שאף אם מנהג המקום שאין מכסות, ומשום כך אין שם הרהור, עדיין אסור לגלות, וכמו שעולה מפורש מתוך מה שהבאת, שהם כותבים שלעניין ק"ש(!) אין זה ערוה, ופשוט שלכו"ע אסור לגלות. (ומה שהבאת אח"כ שיש סוברים שהוא מנהג, האם יש מי שחושב שכך ההלכה למעשה?)

אז אמור לי אתה, מדוע לשיטתך אסור לגלות את הראש?
בשלימא אם נאמר שאף שלעניין ק"ש אזלינן בתר הרהור, והיכא שרגילים בזה דליכא הרהור, מותר, אך לעניין צניעות אי"Z תלוי בזה, ניחא, דלכן אף אם רגילים בזה, אסור.
אבל אם נאמר שהא בהא תליא, אז מדוע היכא שלעניין ק"ש מותר, לעניין פריצות אסור?
ואם מכאן ראיה שאי"ז תלוי בהרהור, האין זה הכרח לומר שהוא כן פריצות בעצם (ורק לעניין ק"ש אזלינן בתר הרהור ולא בתר פריצות)?

 

[משיב כהלכה]

אז אמור לי אתה, מדוע לשיטתך אסור לגלות את הראש?

אני לא מצליח להבין מדוע אינך קורא מה שכתבתי לך לעיל, ומדוע אני צריך לחזור עבורך שוב ושוב על אותם דברים.

בכל אופן, לא "לשיטתי" אלא ע"פ המבואר בסוגיא בגמ', כתובות ע"ב, ורש"י שם, מדובר בכעין גזירת הכתוב, וע"פ המבואר בגמ' עירובין ק', מדובר באחת מקללות חוה, שראשה יהיה מכוסה, ומזה השתרש המנהג המוזכר בתורה ברמז.

ויש שני דברים שאתה צריך לשים אליהם לב:

א. הקפידא היא על הראש עצמו, שיהיה מכוסה, ולא על השיער, דהיינו - השיער היוצא מחוץ לכיסוי מותר בגילוי מדינא, ואע"פ שהוא שיער ארוך.

ב. היות והקפידא היא על הראש עצמו, גם אשה קרחת תהיה חייבת בכיסוי, ולא מצאנו בחז"ל ובראשונים היתר לאשה קרחת לצאת ללא כיסוי.

ואכתוב מעט מקורות על קצה המזלג.

כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ז' סי' פ'): "אודות השאלה שנתקבלה אתמול, אם אשה שאין לה שערות יש [לה] חיוב כיסוי... הנה ילפינן [כיסוי ראש] מדכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ובספרי ופרע וכו' לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ובמדרש רבה ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות, הרי שעיקר הקפידא שהראש יהיה מכוסה, והדיון בפוסקים הוא אם גם על השערות יש קפידא לכסותן כגון השערות שמחוץ לצמתן שיוצאות מהכיסוי, אם זה מדינא דגמ' צריכין לכסות או רק ע"פ הזוהר.

ומסתבר מאוד שאפי' בדברים כמו אלו לא דרשינן טעמא דקרא ולומר שעיקר מה שהקפידה התורה הוא משום צניעות כי השערות הם עיקר היופי של האשה, ובאשה קרחת הכיסוי מוסיף יופי וחן, לכן אין חיוב כיסוי. אלא אין לך מה שאמרה תורה, והרי אנו רואים שבפנויה אפי' היא ערוה אין [בה] דין של כיסוי הראש". עכ"ל.

ומבואר כדבריו במדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".

וכדברי הגר"ב זילבר כתב גם הגאון בעל שו"ת בני בנים בקובץ תחומין (י"ג): "ולפי הנאמר 'ופרע את ראש האשה' ולא 'את שיער האשה', משמע שגם אם גילחה ראשה היו מגלים את ראשה, ואם כן אסור לאשה לגלות את ראשה אף אם היא קרחת".

וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".

וכן כתב הרב יצחק יוסף במאמר שפירסם, וזה לשונו: "פשט דברי הרשב"א הם על צמה ממש, וכל מה שרגיל בו נחשב כפניה וידיה כיון שהרוב מכוסה. גם בשטמ"ק שם כתב בסתם, שערה מחוץ לצמתה אין חוששין לו". ועוד כתב על דברי הרשב"א: "ומלשון זה משמע שאינו מתכסה כלל, אף ברה"ר. וכן מוכח ממה שדימה שערה שמחוץ לצמתה לפניה וידיה, והא ודאי שפניה וידיה היו מגולים אף ברה"ר". ועוד כתב על דברי מהר"ם אלשקר: "ולכן אם מנהג אותו מקום לגלות שער צמתן, אין לאוסרו". עכ"ל. וכן כתב הגר"ע יוסף בהערות לשו"ת יביע אומר (הנדפס מחדש): "נראה להקל לפי דעת המהר"ם אלשקר סימן ל"ה, שכל שנהגו לגלותו לא שייך הרהור כלל ומותר".

וכן כתב הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (חלק א' סי' כ"ט) על המנהג בזמן חז"ל, שגם הבתולות היו יוצאות בשעת חופתן כשראשן מכוסה ושיער יוצא מהכיסוי, וההבדל בינן לבין הנשים הנשואות הוא "דנשים יוצאות ושערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסן לחופה היה שערן מסותרות" (ראה דבריו לקמן).

והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כתב בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב) שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, אפשר הוא אף ביוצאות טפח... והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".

 

[משיב כהלכה]

ומה שהבאת אח"כ שיש סוברים שהוא מנהג, האם יש מי שחושב שכך ההלכה למעשה?

מי שהבאתי זה מי שסובר שזה הלכה למעשה במקום שהנשים התרגלו לפרוע ראשן. והיה נדון כזה לפני עשרות שנים, כאשר היתה מגיפה רוחנית בכל העולם ואפילו נשים כשרות לא כיסו את הראש.

וממילא קל וחומר הוא לפאה נכרית, וכן כתב הגאון רבי יצחק שמחה הלוי הורוביץ זצ"ל, מרבני ארה"ב, בספרו "יד הלוי" (על ספר המצוות, עמ' קמ"ג):

"למרות הקללות והחרמות שהטילו גאוני הזמן כפעם בפעם על הנשים פורצות גדר בזמנם, התפשט המנהג הזה של פאות נכריות בכל ערי אירופה, והנשים כבר התרגלו בזה, ואין עוד מי מגדולי ישראל שפוצה פיו למחות בהן, כי באמת אחרי שהורגלו באלה, ודרכן בכך, לא היה עוד שום איסור ושמץ פריצות לאשה לצאת לשוק בפאה נכרית מטעם שביארנו... ואמנם רבנן קשישאי גאוני עולם בזמנם שלא הסכינו לראות בנות ישראל יוצאות וראשן פרועה בפאה נכרית על ראשן הרעישו עליהן עולם ומלואו... ובצדק ובמשפט עשו זאת, כי אחרי שלא היה דרכן בכך, היה באמת פריצות ועבירה על דת כאמור, אלא שבשנאתם לפריצות עקמו עלינו (אם במתכוון אם שלא במתכוון) את פשטות דברי רז"ל (שבת ס"ד, נזיר כ"ח וריש פ"ב דכתובות) עד שמי שיש לו מח בקדקדו לא יסבול זאת, עיין בדבריהם. והאמת שענין דברים אלו האסורין והמותרין אין בש"ס ופוסקים ראשונים יסודם, אלא במנהג הליכות הנשים במקום ובזמן ההוא".

 

[משיב כהלכה]

וכמו שעולה מפורש מתוך מה שהבאת, שהם כותבים שלעניין ק"ש(!) אין זה ערוה, ופשוט שלכו"ע אסור לגלות

לא לכ"ע, אלא חוץ מאותם כשבעה פוסקים שהבאתי לעיל (והם כסניף נוסף להקל בפאה, כדכתב מרן הגר"ש משאש).

אבל לרוב ככל הפוסקים גילוי ראש לאשה נשואה הוא איסור דאורייתא, ועם כל זה כתבו כל הנ"ל שאם שערה רגיל להיות גלוי אין בו הרהור ולכן מותר לקרות ק"ש כנגדו.

ולכן, לעשות גזירה שווה בין גילוי הראש לבין פאה נכרית הוא דבר מגוחך ביותר, כי גם גילוי הראש אינו פריצות לאחר שהורגלו בכך, ומהיכי תיתי מטעם של "פריצות" (שאינה קיימת) לאסור פאה? אלא דיינו מה שאסרה תורה ותו לא.

 

[משיב כהלכה]

בשלמא אם נאמר שאף שלעניין ק"ש אזלינן בתר הרהור, והיכא שרגילים בזה דליכא הרהור, מותר, אך לעניין צניעות אח"ז תלוי בזה, ניחא, דלכן אף אם רגילים בזה, אסור.
אבל אם נאמר שהא בהא תליא, אז מדוע היכא שלעניין ק"ש מותר, לעניין פריצות אסור?
ואם מכאן ראיה שאי"ז תלוי בהרהור, האין זה הכרח לומר שהוא כן פריצות בעצם (ורק לעניין ק"ש אזלינן בתר הרהור ולא בתר פריצות)?

צניעות והרהור הוא חדא מחתא, אם יש בזה חוסר צניעות - הרי זה מביא הרהור, ואם זה לא גורם הרהור - לא יתכן לומר שיש בזה חוסר צניעות (אלא אם כן מדובר בערוה בעצם שאיסורה דאורייתא ולא תלוי בשום דבר).

ולכן אני חוזר שוב על דבריי הקודמים: מהגמ' ומהראשונים מוכח ששיער אינו ערוה בעצם, אלא רק מדרבנן במקום שהרגילות היא לכסות.

ועם כל זה, איסורו מדאורייתא נותר על כנו, כי איסור גילוי הראש לא קשור לערוה או לפריצות (ולפיכך לא הביאה הגמ' בברכות ראיה מהתורה לשיער באשה ערוה אלא מפסוק בשיר השירים שאין בו שום הכרח).