משיב כהלכה
חבר בכיר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 2,679
בפורום מורשת מרן העלה אחד את ספרו, במה שעוסק שם בדין פאה נכרית. והיות ואי אפשר להגיב שם, כי דרכם לסנן ולא לאשר שום תגובה של אדם שקצת למד את הנושא וביכולתו להעיר לגופו של ענין, רק תגובות של כאלה שמגיבים מקופיא ואפשר לדחותם בנקל, לכן הוצרכתי להגיב כאן על הדברים (היות וכבר טרחתי לכתוב כמה מילים, שלא יהיה הטורח לשווא).
ובכן, בדבריו יש כביכול סיכום אובייקטיבי של שיטות האוסרים והמתירים, אבל למעשה ניכרת נטייתו החזקה לדעת האוסרים. כאשר את הפוסקים המתירים הביא בקיצור נמרץ ואת הפוסקים האוסרים הביא בהרחבה ותוך שיבוש דבריהם לגמרי, מהם שלא אסרו כלל ומהם שבוודאי יתירו בימינו כאשר כל טעמיהם לא שייכים, כמו המהר"ץ חיות שכתב "אע"ג דהרמ"א ומג"א הסכימו לדעת הש"ג להתיר בפאה נכרית, בכל זאת כיוון דנהגו העם לאסור... לא ערב לבי להתיר".
ויש הרבה מה להעיר על דבריו, וכתבתי בקצרה דוגמאות מעטות:
בעמ' הראשון כתב שמגן גיבורים צידד להחמיר, אבל לא החמיר אלא בפאה הנעשית משיער שלה, וכן הביא המשנה ברורה בשמו. וגם זה נבע מטעות בהבנת הלבוש.
בעמ' השני הביא את דברי תשובות והנהגות, והשמיט לגמרי את דבריו הברורים בספרו דת והלכה שם הרחיב מאוד בנושא הזה, ולא התיר פאות מסויימות ותנאים מסויימים אלא אדרבה כתב שאי אפשר לקבוע בזה שום כללים, ורק צריך להקפיד שלא תהיה הפאה יוצאת דופן ובולטת.
ושם הביא מהגרנ"ק בספרו חוט שני להתיר רק שיער סינטטי, אבל התיר שם שיער טבעי במפורש ואפילו משיער עצמה.
עוד כתב שם שפאה נכרית דבגמ' יש בה זוהמא וזה היפך הפאות של ימינו, ועיין בדברי הרא"ש במסכת נזיר (על הגמ' בדף כח:), "דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שיער אשה נכרית", והיינו שהפאה עצמה אינה מזוהמת אלא שמזוהם בעיני הבעל שיש על ראשה של אשתו שיער זר, וזה שייך גם בימינו.
עוד שם הציג את הספר סתרי ומגיני ואת ערוך השולחן כמעדיפים פאה על גילוי ראש, כאשר ערוך השולחן כתב בפשטות להתיר, וללא קשר לפריעת ראש שנפרץ בזמנו, וכן בספר סתרי ומגיני כתב תשובה ארוכה להוכיח היתר בזה, רק בסוף דבריו כתב שבתקופה כזו עדיף לא להחמיר כדי לא להקל (כאשר רואים גם בזמננו שהלובשות מטפחת מקלות בגילוי ראש אם מעט ואם הרבה).
עוד שם הציג כביכול יש מחלוקת אחרונים בדעת הרמ"א, כאשר רובא דרובא מהאחרונים הביאו את הרמ"א כמיקל בפשטות, ומנגד יש דעת יחידאה של היעב"ץ שכתב "בדרך אפשר" שאולי אפשר לומר שהתיר רק לק"ש, ונעלם ממנו דברים ברורים שכתב הרמ"א בדרכי משה, ואחריו באו עוד מאחרוני האחרונים וציטטו אותו.
בעמ' השלישי העתיק כרוכלא את הפוסקים האוסרים שציינו להם ולא שם לב שה"ערוך" מעולם לא כתב משהו שמשתמע ממנו איסור פאה נכרית אלא רק מוסף הערוך (שהוא רופא ומילונאי שחי לפני 350 שנה) שביאר קפליטין פאה נגד כל המפרשים שביארו מטפחת, וגם ע"פ ביאורו לא משמע איסור כלל להמעיין בהערוך עצמו שפאה אינה מכסה כל הראש.
ושם הביא את הגאון מוילנא כאוסר בספרו שנות אליהו, ונעלם ממנו שהוא עצמו הביא מקור אחר להתיר פאה, מחוטי שיער, וממילא לא שייך כלל להציגו כאוסר על סמך ביאורו במקום אחר.
עוד שם ציין להחיד"א כאוסר בספרו ברכי יוסף, והשמיט ששם כתב גם שנעלמו מהיעב"ץ דברי הש"ג, והביא את דברי האוסרים והמתירים, ואין ראיה חותכת מדבריו שדעתו כדעת האוסרים. וראה מש"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ו'), וזה לשונו: "העידותי בכם היום שכל דין בראשונים ואחרונים שהבאתי בברכי יוסף, אין כוונתי להיות כדל מסכים הולך לענין דינא, שאפשר שלא עמדתי בתשובה ההיא כפי עיוני, רק אגב ריהטא עין לו ראתה והבאתיו כדי להקל מעל המעיין טורח החיפוש... זולת כשאומר בפירוש וכן עיקר, שאז אני מגלה דעתי הקצרה, אבל בלאו הכי רק שאני כותב הדין בסתם בשם אומרו, עדיין טעון לינה בעומקה של הלכה". עכ"ל. וא"כ אין שמץ ראיה מדברי מהחיד"א.
כמו כן ציין לשו"ת רבי עזריאל כאוסר, כאשר כתב תשובה ארוכה להתיר. וספר בית יעקב, שרק כתב שאין ראיה מהגמ' בנזיר כ"ח, ואין בדבריו רמז לאסור פאה להלכה.
בעמ' הרביעי הביא את הפני יצחק כמתיר רק בחצר, כאשר התיר מפורש ברה"ר.
ועוד שם, ציין להגר"ח פלאג'י כאוסר, כאשר התיר מפורש במקום שנהגו.
ועוד שם כדי להגדיל הרשימה ציין ליביע אומר והליכות עולם וילקוט יוסף כביכול לא מדובר באותו רב, ועוד כמה ספרי ליקוטים כמו "דבר ה'" ודומיו, ושמועות שקר בשם רבנים שונים כמו בשם הרב כדורי והבבא סאלי (שבנותיו וחתניו הכחישו זאת מכל וכל). וציין להרב יהודה צדקה שכתב לא לבטל שידוך על זה ולא לגרום מחלוקות על זה, ולגופו של ענין כתב שאין רוח חכמים נוחה אבל לא אסר.
בעמ' 5 ציין לחרם ההפלאה בזמנו ובמקומו שאין לו שום שייכות כיום כאשר פשט המנהג, והתעלם מחרם הרבה יותר חמור על מטפחת המגלה שערות, שכתבו האחרונים, עיין בשדי חמד, דבשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו וכו'.
ומה שהיה בירושלים מנהג קדום לא לילך בפאה נכרית, השמיט גם שהיה מנהג קדום לא לילך במטפחת אלא בשאל גדול, ועוד הרבה ענייני לבוש שהלבוש כיום הוא פריצות גמורה מול הנהוג אז. והשמיט דברי הסטייפלר שגאון עצום עלה לירושלים (ר' יצחק בלאזר) ולא הסכים שאשתו תוריד את הפאה, וכן סיפר גם הגרי"ש אלישיב.
ושם בדעת הפרי מגדים הביא ש"חזר בו באם לבינה" אבל בספר חן וכבוד הביא מספר בירור הלכה להגאון רבי יחיאל זילבר ביאור נפלא המבאר שהפמ"ג נכתב אחר אם לבינה וזו משנתו האחרונה.
וגם מה שכתב שהמשנ"ב נסמך על הפמ"ג ויבטל דעתו לאור ההמצאה שהפמ"ג חזר בו, גם זה הבל, ואין לנו אלא דברי הפוסקים שלפנינו שנסמכו עליהם גדולי הדורות. והמשנ"ב אינו "מלקט" דעות אלא פוסק בעצמו, והביא גם את הספר מגן גיבורים שהקל בזה, וכן אשתו השניה חבשה פאה כפי שהעיד הרב שך. וממנה יצאו ת"ח (והשמועה שהביא בשמו כביכול הורה לאשתו לא ללבוש פאה, היא מבעלי פשקווילים ושקרים המוציאים שם רע על גדול בישראל ועל אשתו).
ומה שכתב בספר גדר עולם הוא שבביתה לפני בעלה יכולה להתנאות בשערה או בפאה, ולא בא לאפוקי שברה"ר אסור (וכמובן שאם היה רוצה לכתוב זאת, היה כותב ולא מסתיר את דעתו ברמזים משונים. וכל דבריו שם הם נגד הפירצה שפשטה אז בגילוי ראש).
בעמ' 6 כתב על הכנסת הגדולה שדעתו לאסור פאה, ועיין להגאון בעל "כדת וכדין" שתמה על היביע אומר שהעתיק דבריו בשינוי לשון, "וכל הרואה נכונה יתמה איך היפך את שיטת הכנסת הגדולה מהיתר לאיסור" ע"ש (הביאו בספר חן וכבוד פרק ט"ז).
עוד שם הביא את ההמצאה המופרכת שהש"ג התיר רק בחצר ותלה אותה באחרונים כאשר לא מיניה ולא מקצתיה, והומצאה בדורנו ע"י בעלי ליקוטים וסילופים, ויש לציין ש"תגלית" זו שהש"ג כאן אזיל לשיטתו בכתובות שאסור לצאת פרועת ראש לחצר, כבר כתבו כן הרבה מהאחרונים, ועם כל זה לא עלה בדעת אחד מהם לומר שהתיר "רק" בחצר, ונקטו בפשיטות שאע"פ שהש"ג אוסר גילוי שיער בחצר פשוט שכאן מתיר פאה אף ברה"ר, כסתימת לשונו. וכבר בדברי השואל ליעב"ץ (בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' ח') הזכיר זאת, ועם זה לא עלה לא בדעתו ולא בדעת אביו היעב"ץ לחדש שהש"ג התיר "רק בחצר". גם הפני יצחק (שמנה אותו בספר דת משה וישראל עמ' נ"ט) רצה לומר שהתיר "מחצר לחצר", וחזר בו וכתב שכולם חלקו עליו. גם נכד הישועות יעקב (נדפסו דבריו בישועות יעקב אה"ע סי' כ"א) הזכיר זה. וכן בעדות ביהוסף הזכיר שהש"ג לשיטתו שאוסר בחצר פריעת ראש. וודאי שלא עלה על דעת אחד מהם לומר שהש"ג התיר רק בחצר. ופשוט שסתימת לשונו משמע שמותר בכל גוונא. גם בשו"ת הרי בשמים (מהדורא קמא סי' ל"ו) הביא זה. וא"כ כל אחרוני האחרונים ידעו מ"תגלית" זו ולא עלה על דעתם מעולם המצאה כזו שהתיר רק בחצר.
ולפי המצאה זו כל דברי הש"ג מיותרים, שהרי מוכח מהגמ' בכתובות ע"ב שמנהגם אז היה לילך בחצר בגילוי ראש לגמרי, כמש"כ רוב הראשונים (ורק הירושלמי אסר בחצר), ואם כך היה מנהגם, פאה מאן דכר שמיה, פשיטא שמותר, וא"כ מדוע צריך "ראיה וסמך" לכך שנהגו ללכת עם פאה, כאשר מוכח שהלכו עם שיער עצמן, וגם נפסק כך להלכה ולמעשה ע"י רוב הראשונים?
וגם ההמצאה שהש"ג פסק כריא"ז אינה נכונה, כי רק העתיק דבריו כמו שהעתיק דבריו במקומות רבים.
והביא שם גם את הבא"ח ששפתיו ברור מיללו על מנהג הנשים בזמנו להוציא צמה מכיסוי הראש שלהן ולהניח אותה מגולה (וכן נהגו בזמן הגמ' ואכמ"ל) ויש כמה וכמה תיעודים של נשות עיראק הנוהגות כן, ובשבת המליץ להן להוציא צמה של פאה, וכן העיד על מה שראה בעיניו בספרו בן יהוידע (עירובין ק בד"ה "ומגדלת שיער כלילית") "דהא ודאי אם השיער סתור אינו שבח לה, דהוי כלילית, אך אחר שקולעתו הוא שבח, כי תתנאה בזה, וכנראה בחוש הראות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השיער בכלל הקישוטין, דכתיב "שערך כעדר העזים" והיינו בהיותו קלוע".
ובסוף דבריך ציין שאין זה כדברי מרן הגר"ש משאש, רק "שכח" שגם אין זה כדברי הגר"ע יוסף שדחה בפשטות דאיירי בפאה מכוסה ולא העלה על דעתו שהצמה מגולה...
עוד שם הביא מי שרצה לומר בדעת הגר"א שאסר פאה, והשמיט את כל הראיות לכך שהוא מתיר.
והנה בוודאי שאין להביא ראיה מפירוש המשניות, שאין כוונת הגר"א שם להלכה, כשיש ראיה מפורשת מהגהותיו לשו"ע, ששם כיוון להלכה ולמעשה. אך מכל מקום נראה שלדעת הגר"א "חוטי שיער" זוהי פאה של ימינו, ולא פאה המוזכרת במשנה.
ואכן בביאור הגר"א הנ"ל הביא מקור והוכחה להיתר הרמ"א מדברי המשנה שם "יוצאה אשה בחוטי שיער". ומקור זה שהביא הגר"א, הלא הוא מוזכר בדברי המג"א, שהביא מקור זה לדברי הרמ"א, וכתב על הב"ש שדבריו הם דברים דחויים, והלכה כש"ג. ומכך שראה הגר"א את דברי הרמ"א והמג"א המפורשים בהיתר פאה נכרית, ולא חלק עליהם ולא העיר עליהם, אלא חזר על המקור שהביא המג"א, מוכח שהוא סובר כמותם, כי דבר זה ידוע בכללי ביאור הגר"א, שכאשר הוא מביא מקור לשו"ע ולרמ"א ולמג"א ואינו חולק עליהם, הרי כן דעתו להלכה ולמעשה.
וראה מש"כ החזון איש (קובץ אגרות, עמ' נ"ד איגרת כ"ח) וזה לשונו: "הגר"א ז"ל בביאור הגר"א אינו מסתפק בביאור מקורו של השו"ע, אלא נכנס תמיד לקבוע מסמרות בהכרעת ההלכה ומגלה תמיד דעתו ז"ל במקום שנוטה מדברי השו"ע, ודבריו ז"ל תמיד במלול ברור בלהבת אש. ומעולם לא עבר בשתיקה, אם נטתה דעתו ז"ל להלכה לנטות מדברי השו"ע. ואם נמצאים מקומות מספר שהניח מלחלוק, יש באלו מקומות טעם, או משום שאין הדבר מוכרע כל כך, או שאין הנדון אלא בהידור מצוה ולא בעיקר הלכה [ושני טעמים אלה לא שייכים כלל בפאה]. סוף דבר, לפי מנהגו של הגר"א, לא יתכן שיכוון לחלוק על השו"ע ויכחד תחת לשונו, ויכתוב בלשון כמראה מקור הלכה ויכוון לחלוק, אלא היה מפרש כוונתו ז"ל בגלוי". עכ"ל.
והמעיין יראה גם שאין סתירה בין פירוש הגר"א למשניות לבין ביאורו לשו"ע, כי אמנם בפירושו למשניות משמע שאין ראיה מדברי המשנה "ובפאה נכרית לחצר" כמש"כ הש"ג, מפני שמדובר שם לשיטתו בפאה נכרית מכוסה, אך מאידך בפירושו לשו"ע הוא מביא ראיה אחרת, שלא עלתה על דעת הש"ג, והיא מתחילת המשנה, "יוצאה אשה בחוטי שיער", שגם הם כיסוי של שערות מגולות, והמשנה מתירה לצאת בהם לרה"ר בשבת, מפני שהם קשורים היטב עם השערות ואין חשש שיפלו כמו שחששה המשנה בפאה נכרית (וכך הם פאות ימינו שמותר לצאת בהם בשבת, ולכן הביא הגר"א ראיה מכאן דוקא). וראה פירוש הראיה בדברי מחצית השקל ופמ"ג. וזאת מפני שהרמ"א בסי' ש"ג כתב את דבריו על הדין שיוצאה אשה בחוטי שיער. וכן הפרישה, וכן האליה רבה, ושבת של מי, וכף החיים, ועוד, הבינו שחוטי שיער במשנה הם פאה נכרית של ימינו, ופסקו כש"ג אך הביאו ראיה אחרת לשיטתו. וממילא ברורה דעתו של הגר"א להתיר כש"ג וכרמ"א. ויתכן שהוצרך לפרש כך בפירוש המשניות, משום דקשיא לו קושיית האחרונים, למה אסרה המשנה לצאת בפאה נכרית מגולה, הרי בודאי לא תסירנה ותלך בגילוי ראש ברה"ר (והאחרונים תירצו זאת כל אחד לפי דרכו), ולכן כתב שמדובר בפאה מכוסה.
ובספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" (סי' ע"ט) להגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, כתב וזה לשונו: "בביאורו מייתי רבינו זצ"ל הוכחה מהאי דאיתא בפרק ו' דשבת דאשה יוצאה בפאה נכרית, ומשמע דמסכים דשרי. ויותר מזה מבואר בדברי רבינו, שהרי הרמ"א [בסי' ע"ה] מיירי רק לענין איסור ערוה, דלא הוי ערוה לענין ק"ש, ורבינו מייתי הראיה מעצם מאי דיוצאה בפאה נכרית, וממילא לא הוי ערוה לק"ש. ואף שבביאורו למשנה בפרק ו' דשבת דחה הראיה וביאר דמיירי שיוצאה עם כיסוי, דבריו בביאורו כתב אח"כ והם עיקר טפי, כיון שנכתבו ע"י עצמו ולדינא, משא"כ ביאורו למשנה הוא מתלמידים. וכך מקובלים אנו מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו שהתירו... ועל סמך זה נהגו בפאה נכרית בליטא ורוסיה ופולין". עכ"ל. וכן כתבו בפשטות כמה אחרונים, ומהם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, והגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש, שדעת הגר"א להתיר לבישת פאה.
בעמ' 7 כתב על כף החיים שלא יתכן שכתב "הסכמת כל הפוסקים להתיר" כאשר "עינינו הרואות שרוב ככל הפוסקים אוסרים".
ומלבד שעצם הקביעה הזו אינה נכונה, ויש למעלה ממאה ושלושים פוסקים מתירים, הרי שהציטוט בשמו אינו נכון, וכנראה העתקת מאיזה מלקט שהעתיק ממלקט אחר שסילף דבריו, ואלה דבריו: "וכן כתב בשלטי הגבורים, דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער וכו'. דלא כבאר שבע סי' י"ח שחולק עליו והאריך בדברי דיחוי, מגן אברהם ס"ק ה'. וכן היא הסכמת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א ז"ל".
ואם היה מצטט את כל הקטע, היה מובן מאליו שאין קושיה כי הוא כתב "הסכמת האחרונים להתיר" ולא "הסכמת כל הפוסקים", מה גם שהביא בדבריו את הבאר שבע שאוסר, ואת המגן אברהם שדחה אותו, והם לא דנו בק"ש אלא ביציאה לרה"ר, וממילא אי אפשר לסלף את דברי כף החיים ולהעמידם דוקא לק"ש.
עוד שם, כתב על האור לציון ש"אין להוכיח מתשובותיו" בח"א ובח"ב. ואמנם באור לציון הבליע את דעתו מחמת שלא רצה בפרסום הדבר בגלל ידידו הגר"ע, ולכן לא כתב מסקנה להתיר למעשה, אבל גם עיוור יכול לראות את המסקנה הברורה שעולה מהדברים, וזהו קיצור דבריו:
"מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה... ומקורו מדברי שלטי הגבורים... ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל... והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה... ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".
ובחלק ב' (שם עבר על ההלכות ועל הביאורים הדק היטב) נכתב במפורש היתר לצאת לרשות הרבים, וגם שם הובלע בהערה ולא בגוף ההלכה, מהטעם הנזכר:
"ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע".
ולאחרונה התפרסם תמליל מהקלטת דרשתו, שם אמר במפורש ובפה מלא שפאה מותרת ואף עדיפה על מטפחת:
"אם שערות האשה יוצאות בחוץ, לפי הזוהר זה לא טוב. ופאה עדיף, שהיא מכסה את כל הראש. ולא נקראת הולכת וראשה פרוע, כך משמע מהרמ"א. ואפילו שיש חולקים, אנחנו פוסקים כמו השו"ע והרמ"א. אבל הבעיה היום שהפאה היא יפה, שהיא כמו בתולה ויותר יפה, זה נקרא בעיה בצניעות. ומה שיש בעיה בפאה מצד צניעות, יש גם בשמלות של היום שהרבה הולכות בלי צניעות, זה מהודק לגוף. ולפי האמת היה צריך לשנות את כל השמלות, רק איני יודע אם אשה היתה יכולה לעמוד בזה, אבל בכל אופן כך צריך. וגם אשה שהולכת עם בגדים רחבים וכיסוי ראש במטפחת, מי שלמד כתובות יודע שלפי דת יהודית צריכה שני כיסויים, אבל הציבור חלש... הדין הוא: מי שמכסה במטפחת, יותר טוב. אבל זה רק אם מכסה הכל. ומכל מקום גם פאה מותר, שהרי אם ראובן יגרש את אשתו על שאינה הולכת עם מטפחת, נפסוק שחייב ליתן כתובה, כי אינה נקראת פרועת ראש" [עד כאן דבריו מתוך ההקלטה].
ואחרי שאמר את הדברים בכבודו ובעצמו, והדברים מוקלטים, דומני שאין טעם להתחבא מאחרי סיסמאות או תלמידיו המעידים אחרת.
עוד כתב שם שלדעת החסד לאברהם זהו איסור דאורייתא, ואינו כן אלא כתב זאת בדרך אפשר, אליבא דפירושו הראשון של רש"י, "מדעבדינן לה הכי לנוולה", וממשיך ומעיר על עצמו שלפירושו השני של רש"י מדובר בגזירת הכתוב, ועליו כתב רש"י "וכן עיקר". וזה לשון החסד לאברהם: "אם לא שנתפוס פירוש שני של רש"י ז"ל שפי' שם וז"ל, "אי נמי מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש" ע"כ. ולפי זה י"ל דגזרת הכתוב היא שלא תלך פרוע, ומוכחינן לי מדבעי קרא להתיר פרועת הראש בסוטה, על כרחך דשאר בנות ישראל אין הולכין כן... נראה לפי עניות דעתי לולא פירש"י ז"ל שסיים על פירושו השני "וכן עיקר..."
אמנם "גזירת הכתוב" זו אינה גזירת הכתוב ממש אלא כעין גזירת הכתוב, שלמדים מהפסוק באגב שכך הוא מנהג בנות ישראל, ומפני שמוזכר המנהג בתורה, נחשב דאורייתא. וסיבת המנהג היא קללת חוה כמבואר בגמ' עירובין (דף ק'), ומשם החלו הנשים לכסות את הראש, ללא טעם.
ויש לבאר דברי רש"י, מדוע סבר שהפירוש השני עיקר, ולא הפירוש הראשון: "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור". ולענ"ד נראה שהמקור לדברי רש"י בפירושו הראשון הוא בגמ' בסוטה (דף ח'): "היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות", וכן איתא בתוספתא. ומפני שלא למדו מזה שום ענין לגבי כיחול העיניים או קישוט הפנים, ממילא גם כיסוי הראש אין ללמוד מזה.
וגם מפורש בספרי (פרשת נשא) כדברי רש"י בפירושו העיקרי: "לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן". אבל החסל"א הבין שכוונת רש"י היא שפרעה ראשה לנואף ולכן הכהן פורע ראשה, ולזה אין מקור בחז"ל אלא במדרש הגדול או במדרש לקח טוב שאינם מדרשי חז"ל אלא ספרי ליקוטים שנתחברו לפני כמה מאות שנים, ובגמ' בסוטה הנ"ל וכן בתוספתא מבואר להיפך.
לאחר מכן כתב גם בשם ה"חקל יצחק" שאסר מדאורייתא, וכנראה זו התוצאה כאשר מלקטים מתוך המלקטים ולא מסתכלים כלל בפנים, וזה לשונו במסקנתו: "הוא אסור מדת יהודית, ויוצאה בלא כתובה, ואולי הוא אסור מדאורייתא". ונתלה בישועות יעקב, אך גם הוא לא אסר מדאורייתא.
וכל מה שרגילים להחשיב את ה"ישועות יעקב" לאחד מגדולי האוסרים, הוא משום שרוב העולם לא ראו את דבריו בפנים, אלא נסמכו על המעתיקים שסילפו דבריו מן הקצה אל הקצה, ואף כתבו שאסר מדאורייתא.
אבל המעיין בתשובת ה"ישועות יעקב" יראה שלא מיניה ולא מקצתיה, וכל דבריו הם במענה לשאלת הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל בעל ספר "טעם המלך", מדוע דחה המג"א את הבאר שבע וכתב עליהם שהם דחויים, וה"ישועות יעקב" ענה לו וביאר באריכות את ראיות השלטי גיבורים, וראה בשו"ת מהר"ץ חיות שכתב "ועיין ישועות יעקב שהחזיק גם כן דברי הש"ג והסיר השגת הרב הב"ש מעליו".
וכך כתב הישועות יעקב בסיום דבריו: "ולגוף הדין כיון דהך דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עלה, וכיון שאינו ניכר השיער של פאה נכרית אם הוא משיער גופה או משיער נכרית (כאן חסר, ונראה שרצה להחמיר משום שאינו ניכר). ואמנם המגבעות של שיער יש בדבר להקל ולהחמיר, שאם השערות ארוכות ויוצאין חוץ למגבעות יש להחמיר, אבל המגבעות לבד אין בזה חשש איסור (נראה שכוונתו למה שכתב בתחילת תשובתו שם: "יוצאה אשה בפאה נכרית, וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהמה מגבעות של שיער שרגילים הנשים לשאת על ראשם". ועל זה פסק שאם השיער קצר מותר, אך אם השיער ארוך ואז לא ניכר שאינו שיער עצמה, אסור). ולענין לקרות ק"ש כנגדה, ג"כ בפאה נכרית יש להתיר. ועיין לעיל דחשוב כיסוי. ובהא דקאמר הש"ס יוצאת וראשה פרוע הוא בכלל עוברת על דת יהודית, וקאמר הש"ס דאורייתא הוא ולא מוקי לה ביוצאה בפאה נכרית, היינו דממה נפשך: או דאף דת יהודית לא קעביד, או דיש איסור תורה". עכ"ל.
ומובן מדבריו שפאה נכרית נחשבת ככיסוי ראש, ורק פאה שאינה ניכרת אסורה (כתקנון "בי"ד משמר התורה" בימינו, שמחמירים לצאת ידי חובה גם לשיטת האוסרים), ומותר לקרות ק"ש כנגדה (כלומר שאין זה ערוה ופריצות בעצם), ולאחר שכתב כל זה סיים בראיית הפמ"ג, וכתב שאין זו ראיה, כי אפשר להעמיד בשני אופנים - או שאין בפאה נכרית אפי' איסור דרבנן של דת יהודית (כראיית הפמ"ג), או שיש בה איסור תורה ולכן לא נמנתה בדת יהודית. אבל לא הכריע לומר שיש בפאה איסור תורה אלא אדרבה התיר שיער קצר, והחשיב הפאה ככיסוי ראש, והתיר לקרוא ק"ש כנגדה.
ובכן, בדבריו יש כביכול סיכום אובייקטיבי של שיטות האוסרים והמתירים, אבל למעשה ניכרת נטייתו החזקה לדעת האוסרים. כאשר את הפוסקים המתירים הביא בקיצור נמרץ ואת הפוסקים האוסרים הביא בהרחבה ותוך שיבוש דבריהם לגמרי, מהם שלא אסרו כלל ומהם שבוודאי יתירו בימינו כאשר כל טעמיהם לא שייכים, כמו המהר"ץ חיות שכתב "אע"ג דהרמ"א ומג"א הסכימו לדעת הש"ג להתיר בפאה נכרית, בכל זאת כיוון דנהגו העם לאסור... לא ערב לבי להתיר".
ויש הרבה מה להעיר על דבריו, וכתבתי בקצרה דוגמאות מעטות:
בעמ' הראשון כתב שמגן גיבורים צידד להחמיר, אבל לא החמיר אלא בפאה הנעשית משיער שלה, וכן הביא המשנה ברורה בשמו. וגם זה נבע מטעות בהבנת הלבוש.
בעמ' השני הביא את דברי תשובות והנהגות, והשמיט לגמרי את דבריו הברורים בספרו דת והלכה שם הרחיב מאוד בנושא הזה, ולא התיר פאות מסויימות ותנאים מסויימים אלא אדרבה כתב שאי אפשר לקבוע בזה שום כללים, ורק צריך להקפיד שלא תהיה הפאה יוצאת דופן ובולטת.
ושם הביא מהגרנ"ק בספרו חוט שני להתיר רק שיער סינטטי, אבל התיר שם שיער טבעי במפורש ואפילו משיער עצמה.
עוד כתב שם שפאה נכרית דבגמ' יש בה זוהמא וזה היפך הפאות של ימינו, ועיין בדברי הרא"ש במסכת נזיר (על הגמ' בדף כח:), "דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שיער אשה נכרית", והיינו שהפאה עצמה אינה מזוהמת אלא שמזוהם בעיני הבעל שיש על ראשה של אשתו שיער זר, וזה שייך גם בימינו.
עוד שם הציג את הספר סתרי ומגיני ואת ערוך השולחן כמעדיפים פאה על גילוי ראש, כאשר ערוך השולחן כתב בפשטות להתיר, וללא קשר לפריעת ראש שנפרץ בזמנו, וכן בספר סתרי ומגיני כתב תשובה ארוכה להוכיח היתר בזה, רק בסוף דבריו כתב שבתקופה כזו עדיף לא להחמיר כדי לא להקל (כאשר רואים גם בזמננו שהלובשות מטפחת מקלות בגילוי ראש אם מעט ואם הרבה).
עוד שם הציג כביכול יש מחלוקת אחרונים בדעת הרמ"א, כאשר רובא דרובא מהאחרונים הביאו את הרמ"א כמיקל בפשטות, ומנגד יש דעת יחידאה של היעב"ץ שכתב "בדרך אפשר" שאולי אפשר לומר שהתיר רק לק"ש, ונעלם ממנו דברים ברורים שכתב הרמ"א בדרכי משה, ואחריו באו עוד מאחרוני האחרונים וציטטו אותו.
בעמ' השלישי העתיק כרוכלא את הפוסקים האוסרים שציינו להם ולא שם לב שה"ערוך" מעולם לא כתב משהו שמשתמע ממנו איסור פאה נכרית אלא רק מוסף הערוך (שהוא רופא ומילונאי שחי לפני 350 שנה) שביאר קפליטין פאה נגד כל המפרשים שביארו מטפחת, וגם ע"פ ביאורו לא משמע איסור כלל להמעיין בהערוך עצמו שפאה אינה מכסה כל הראש.
ושם הביא את הגאון מוילנא כאוסר בספרו שנות אליהו, ונעלם ממנו שהוא עצמו הביא מקור אחר להתיר פאה, מחוטי שיער, וממילא לא שייך כלל להציגו כאוסר על סמך ביאורו במקום אחר.
עוד שם ציין להחיד"א כאוסר בספרו ברכי יוסף, והשמיט ששם כתב גם שנעלמו מהיעב"ץ דברי הש"ג, והביא את דברי האוסרים והמתירים, ואין ראיה חותכת מדבריו שדעתו כדעת האוסרים. וראה מש"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ו'), וזה לשונו: "העידותי בכם היום שכל דין בראשונים ואחרונים שהבאתי בברכי יוסף, אין כוונתי להיות כדל מסכים הולך לענין דינא, שאפשר שלא עמדתי בתשובה ההיא כפי עיוני, רק אגב ריהטא עין לו ראתה והבאתיו כדי להקל מעל המעיין טורח החיפוש... זולת כשאומר בפירוש וכן עיקר, שאז אני מגלה דעתי הקצרה, אבל בלאו הכי רק שאני כותב הדין בסתם בשם אומרו, עדיין טעון לינה בעומקה של הלכה". עכ"ל. וא"כ אין שמץ ראיה מדברי מהחיד"א.
כמו כן ציין לשו"ת רבי עזריאל כאוסר, כאשר כתב תשובה ארוכה להתיר. וספר בית יעקב, שרק כתב שאין ראיה מהגמ' בנזיר כ"ח, ואין בדבריו רמז לאסור פאה להלכה.
בעמ' הרביעי הביא את הפני יצחק כמתיר רק בחצר, כאשר התיר מפורש ברה"ר.
ועוד שם, ציין להגר"ח פלאג'י כאוסר, כאשר התיר מפורש במקום שנהגו.
ועוד שם כדי להגדיל הרשימה ציין ליביע אומר והליכות עולם וילקוט יוסף כביכול לא מדובר באותו רב, ועוד כמה ספרי ליקוטים כמו "דבר ה'" ודומיו, ושמועות שקר בשם רבנים שונים כמו בשם הרב כדורי והבבא סאלי (שבנותיו וחתניו הכחישו זאת מכל וכל). וציין להרב יהודה צדקה שכתב לא לבטל שידוך על זה ולא לגרום מחלוקות על זה, ולגופו של ענין כתב שאין רוח חכמים נוחה אבל לא אסר.
בעמ' 5 ציין לחרם ההפלאה בזמנו ובמקומו שאין לו שום שייכות כיום כאשר פשט המנהג, והתעלם מחרם הרבה יותר חמור על מטפחת המגלה שערות, שכתבו האחרונים, עיין בשדי חמד, דבשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו וכו'.
ומה שהיה בירושלים מנהג קדום לא לילך בפאה נכרית, השמיט גם שהיה מנהג קדום לא לילך במטפחת אלא בשאל גדול, ועוד הרבה ענייני לבוש שהלבוש כיום הוא פריצות גמורה מול הנהוג אז. והשמיט דברי הסטייפלר שגאון עצום עלה לירושלים (ר' יצחק בלאזר) ולא הסכים שאשתו תוריד את הפאה, וכן סיפר גם הגרי"ש אלישיב.
ושם בדעת הפרי מגדים הביא ש"חזר בו באם לבינה" אבל בספר חן וכבוד הביא מספר בירור הלכה להגאון רבי יחיאל זילבר ביאור נפלא המבאר שהפמ"ג נכתב אחר אם לבינה וזו משנתו האחרונה.
וגם מה שכתב שהמשנ"ב נסמך על הפמ"ג ויבטל דעתו לאור ההמצאה שהפמ"ג חזר בו, גם זה הבל, ואין לנו אלא דברי הפוסקים שלפנינו שנסמכו עליהם גדולי הדורות. והמשנ"ב אינו "מלקט" דעות אלא פוסק בעצמו, והביא גם את הספר מגן גיבורים שהקל בזה, וכן אשתו השניה חבשה פאה כפי שהעיד הרב שך. וממנה יצאו ת"ח (והשמועה שהביא בשמו כביכול הורה לאשתו לא ללבוש פאה, היא מבעלי פשקווילים ושקרים המוציאים שם רע על גדול בישראל ועל אשתו).
ומה שכתב בספר גדר עולם הוא שבביתה לפני בעלה יכולה להתנאות בשערה או בפאה, ולא בא לאפוקי שברה"ר אסור (וכמובן שאם היה רוצה לכתוב זאת, היה כותב ולא מסתיר את דעתו ברמזים משונים. וכל דבריו שם הם נגד הפירצה שפשטה אז בגילוי ראש).
בעמ' 6 כתב על הכנסת הגדולה שדעתו לאסור פאה, ועיין להגאון בעל "כדת וכדין" שתמה על היביע אומר שהעתיק דבריו בשינוי לשון, "וכל הרואה נכונה יתמה איך היפך את שיטת הכנסת הגדולה מהיתר לאיסור" ע"ש (הביאו בספר חן וכבוד פרק ט"ז).
עוד שם הביא את ההמצאה המופרכת שהש"ג התיר רק בחצר ותלה אותה באחרונים כאשר לא מיניה ולא מקצתיה, והומצאה בדורנו ע"י בעלי ליקוטים וסילופים, ויש לציין ש"תגלית" זו שהש"ג כאן אזיל לשיטתו בכתובות שאסור לצאת פרועת ראש לחצר, כבר כתבו כן הרבה מהאחרונים, ועם כל זה לא עלה בדעת אחד מהם לומר שהתיר "רק" בחצר, ונקטו בפשיטות שאע"פ שהש"ג אוסר גילוי שיער בחצר פשוט שכאן מתיר פאה אף ברה"ר, כסתימת לשונו. וכבר בדברי השואל ליעב"ץ (בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' ח') הזכיר זאת, ועם זה לא עלה לא בדעתו ולא בדעת אביו היעב"ץ לחדש שהש"ג התיר "רק בחצר". גם הפני יצחק (שמנה אותו בספר דת משה וישראל עמ' נ"ט) רצה לומר שהתיר "מחצר לחצר", וחזר בו וכתב שכולם חלקו עליו. גם נכד הישועות יעקב (נדפסו דבריו בישועות יעקב אה"ע סי' כ"א) הזכיר זה. וכן בעדות ביהוסף הזכיר שהש"ג לשיטתו שאוסר בחצר פריעת ראש. וודאי שלא עלה על דעת אחד מהם לומר שהש"ג התיר רק בחצר. ופשוט שסתימת לשונו משמע שמותר בכל גוונא. גם בשו"ת הרי בשמים (מהדורא קמא סי' ל"ו) הביא זה. וא"כ כל אחרוני האחרונים ידעו מ"תגלית" זו ולא עלה על דעתם מעולם המצאה כזו שהתיר רק בחצר.
ולפי המצאה זו כל דברי הש"ג מיותרים, שהרי מוכח מהגמ' בכתובות ע"ב שמנהגם אז היה לילך בחצר בגילוי ראש לגמרי, כמש"כ רוב הראשונים (ורק הירושלמי אסר בחצר), ואם כך היה מנהגם, פאה מאן דכר שמיה, פשיטא שמותר, וא"כ מדוע צריך "ראיה וסמך" לכך שנהגו ללכת עם פאה, כאשר מוכח שהלכו עם שיער עצמן, וגם נפסק כך להלכה ולמעשה ע"י רוב הראשונים?
וגם ההמצאה שהש"ג פסק כריא"ז אינה נכונה, כי רק העתיק דבריו כמו שהעתיק דבריו במקומות רבים.
והביא שם גם את הבא"ח ששפתיו ברור מיללו על מנהג הנשים בזמנו להוציא צמה מכיסוי הראש שלהן ולהניח אותה מגולה (וכן נהגו בזמן הגמ' ואכמ"ל) ויש כמה וכמה תיעודים של נשות עיראק הנוהגות כן, ובשבת המליץ להן להוציא צמה של פאה, וכן העיד על מה שראה בעיניו בספרו בן יהוידע (עירובין ק בד"ה "ומגדלת שיער כלילית") "דהא ודאי אם השיער סתור אינו שבח לה, דהוי כלילית, אך אחר שקולעתו הוא שבח, כי תתנאה בזה, וכנראה בחוש הראות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השיער בכלל הקישוטין, דכתיב "שערך כעדר העזים" והיינו בהיותו קלוע".
ובסוף דבריך ציין שאין זה כדברי מרן הגר"ש משאש, רק "שכח" שגם אין זה כדברי הגר"ע יוסף שדחה בפשטות דאיירי בפאה מכוסה ולא העלה על דעתו שהצמה מגולה...
עוד שם הביא מי שרצה לומר בדעת הגר"א שאסר פאה, והשמיט את כל הראיות לכך שהוא מתיר.
והנה בוודאי שאין להביא ראיה מפירוש המשניות, שאין כוונת הגר"א שם להלכה, כשיש ראיה מפורשת מהגהותיו לשו"ע, ששם כיוון להלכה ולמעשה. אך מכל מקום נראה שלדעת הגר"א "חוטי שיער" זוהי פאה של ימינו, ולא פאה המוזכרת במשנה.
ואכן בביאור הגר"א הנ"ל הביא מקור והוכחה להיתר הרמ"א מדברי המשנה שם "יוצאה אשה בחוטי שיער". ומקור זה שהביא הגר"א, הלא הוא מוזכר בדברי המג"א, שהביא מקור זה לדברי הרמ"א, וכתב על הב"ש שדבריו הם דברים דחויים, והלכה כש"ג. ומכך שראה הגר"א את דברי הרמ"א והמג"א המפורשים בהיתר פאה נכרית, ולא חלק עליהם ולא העיר עליהם, אלא חזר על המקור שהביא המג"א, מוכח שהוא סובר כמותם, כי דבר זה ידוע בכללי ביאור הגר"א, שכאשר הוא מביא מקור לשו"ע ולרמ"א ולמג"א ואינו חולק עליהם, הרי כן דעתו להלכה ולמעשה.
וראה מש"כ החזון איש (קובץ אגרות, עמ' נ"ד איגרת כ"ח) וזה לשונו: "הגר"א ז"ל בביאור הגר"א אינו מסתפק בביאור מקורו של השו"ע, אלא נכנס תמיד לקבוע מסמרות בהכרעת ההלכה ומגלה תמיד דעתו ז"ל במקום שנוטה מדברי השו"ע, ודבריו ז"ל תמיד במלול ברור בלהבת אש. ומעולם לא עבר בשתיקה, אם נטתה דעתו ז"ל להלכה לנטות מדברי השו"ע. ואם נמצאים מקומות מספר שהניח מלחלוק, יש באלו מקומות טעם, או משום שאין הדבר מוכרע כל כך, או שאין הנדון אלא בהידור מצוה ולא בעיקר הלכה [ושני טעמים אלה לא שייכים כלל בפאה]. סוף דבר, לפי מנהגו של הגר"א, לא יתכן שיכוון לחלוק על השו"ע ויכחד תחת לשונו, ויכתוב בלשון כמראה מקור הלכה ויכוון לחלוק, אלא היה מפרש כוונתו ז"ל בגלוי". עכ"ל.
והמעיין יראה גם שאין סתירה בין פירוש הגר"א למשניות לבין ביאורו לשו"ע, כי אמנם בפירושו למשניות משמע שאין ראיה מדברי המשנה "ובפאה נכרית לחצר" כמש"כ הש"ג, מפני שמדובר שם לשיטתו בפאה נכרית מכוסה, אך מאידך בפירושו לשו"ע הוא מביא ראיה אחרת, שלא עלתה על דעת הש"ג, והיא מתחילת המשנה, "יוצאה אשה בחוטי שיער", שגם הם כיסוי של שערות מגולות, והמשנה מתירה לצאת בהם לרה"ר בשבת, מפני שהם קשורים היטב עם השערות ואין חשש שיפלו כמו שחששה המשנה בפאה נכרית (וכך הם פאות ימינו שמותר לצאת בהם בשבת, ולכן הביא הגר"א ראיה מכאן דוקא). וראה פירוש הראיה בדברי מחצית השקל ופמ"ג. וזאת מפני שהרמ"א בסי' ש"ג כתב את דבריו על הדין שיוצאה אשה בחוטי שיער. וכן הפרישה, וכן האליה רבה, ושבת של מי, וכף החיים, ועוד, הבינו שחוטי שיער במשנה הם פאה נכרית של ימינו, ופסקו כש"ג אך הביאו ראיה אחרת לשיטתו. וממילא ברורה דעתו של הגר"א להתיר כש"ג וכרמ"א. ויתכן שהוצרך לפרש כך בפירוש המשניות, משום דקשיא לו קושיית האחרונים, למה אסרה המשנה לצאת בפאה נכרית מגולה, הרי בודאי לא תסירנה ותלך בגילוי ראש ברה"ר (והאחרונים תירצו זאת כל אחד לפי דרכו), ולכן כתב שמדובר בפאה מכוסה.
ובספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" (סי' ע"ט) להגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, כתב וזה לשונו: "בביאורו מייתי רבינו זצ"ל הוכחה מהאי דאיתא בפרק ו' דשבת דאשה יוצאה בפאה נכרית, ומשמע דמסכים דשרי. ויותר מזה מבואר בדברי רבינו, שהרי הרמ"א [בסי' ע"ה] מיירי רק לענין איסור ערוה, דלא הוי ערוה לענין ק"ש, ורבינו מייתי הראיה מעצם מאי דיוצאה בפאה נכרית, וממילא לא הוי ערוה לק"ש. ואף שבביאורו למשנה בפרק ו' דשבת דחה הראיה וביאר דמיירי שיוצאה עם כיסוי, דבריו בביאורו כתב אח"כ והם עיקר טפי, כיון שנכתבו ע"י עצמו ולדינא, משא"כ ביאורו למשנה הוא מתלמידים. וכך מקובלים אנו מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו שהתירו... ועל סמך זה נהגו בפאה נכרית בליטא ורוסיה ופולין". עכ"ל. וכן כתבו בפשטות כמה אחרונים, ומהם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, והגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש, שדעת הגר"א להתיר לבישת פאה.
בעמ' 7 כתב על כף החיים שלא יתכן שכתב "הסכמת כל הפוסקים להתיר" כאשר "עינינו הרואות שרוב ככל הפוסקים אוסרים".
ומלבד שעצם הקביעה הזו אינה נכונה, ויש למעלה ממאה ושלושים פוסקים מתירים, הרי שהציטוט בשמו אינו נכון, וכנראה העתקת מאיזה מלקט שהעתיק ממלקט אחר שסילף דבריו, ואלה דבריו: "וכן כתב בשלטי הגבורים, דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער וכו'. דלא כבאר שבע סי' י"ח שחולק עליו והאריך בדברי דיחוי, מגן אברהם ס"ק ה'. וכן היא הסכמת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א ז"ל".
ואם היה מצטט את כל הקטע, היה מובן מאליו שאין קושיה כי הוא כתב "הסכמת האחרונים להתיר" ולא "הסכמת כל הפוסקים", מה גם שהביא בדבריו את הבאר שבע שאוסר, ואת המגן אברהם שדחה אותו, והם לא דנו בק"ש אלא ביציאה לרה"ר, וממילא אי אפשר לסלף את דברי כף החיים ולהעמידם דוקא לק"ש.
עוד שם, כתב על האור לציון ש"אין להוכיח מתשובותיו" בח"א ובח"ב. ואמנם באור לציון הבליע את דעתו מחמת שלא רצה בפרסום הדבר בגלל ידידו הגר"ע, ולכן לא כתב מסקנה להתיר למעשה, אבל גם עיוור יכול לראות את המסקנה הברורה שעולה מהדברים, וזהו קיצור דבריו:
"מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה... ומקורו מדברי שלטי הגבורים... ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל... והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה... ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".
ובחלק ב' (שם עבר על ההלכות ועל הביאורים הדק היטב) נכתב במפורש היתר לצאת לרשות הרבים, וגם שם הובלע בהערה ולא בגוף ההלכה, מהטעם הנזכר:
"ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע".
ולאחרונה התפרסם תמליל מהקלטת דרשתו, שם אמר במפורש ובפה מלא שפאה מותרת ואף עדיפה על מטפחת:
"אם שערות האשה יוצאות בחוץ, לפי הזוהר זה לא טוב. ופאה עדיף, שהיא מכסה את כל הראש. ולא נקראת הולכת וראשה פרוע, כך משמע מהרמ"א. ואפילו שיש חולקים, אנחנו פוסקים כמו השו"ע והרמ"א. אבל הבעיה היום שהפאה היא יפה, שהיא כמו בתולה ויותר יפה, זה נקרא בעיה בצניעות. ומה שיש בעיה בפאה מצד צניעות, יש גם בשמלות של היום שהרבה הולכות בלי צניעות, זה מהודק לגוף. ולפי האמת היה צריך לשנות את כל השמלות, רק איני יודע אם אשה היתה יכולה לעמוד בזה, אבל בכל אופן כך צריך. וגם אשה שהולכת עם בגדים רחבים וכיסוי ראש במטפחת, מי שלמד כתובות יודע שלפי דת יהודית צריכה שני כיסויים, אבל הציבור חלש... הדין הוא: מי שמכסה במטפחת, יותר טוב. אבל זה רק אם מכסה הכל. ומכל מקום גם פאה מותר, שהרי אם ראובן יגרש את אשתו על שאינה הולכת עם מטפחת, נפסוק שחייב ליתן כתובה, כי אינה נקראת פרועת ראש" [עד כאן דבריו מתוך ההקלטה].
ואחרי שאמר את הדברים בכבודו ובעצמו, והדברים מוקלטים, דומני שאין טעם להתחבא מאחרי סיסמאות או תלמידיו המעידים אחרת.
עוד כתב שם שלדעת החסד לאברהם זהו איסור דאורייתא, ואינו כן אלא כתב זאת בדרך אפשר, אליבא דפירושו הראשון של רש"י, "מדעבדינן לה הכי לנוולה", וממשיך ומעיר על עצמו שלפירושו השני של רש"י מדובר בגזירת הכתוב, ועליו כתב רש"י "וכן עיקר". וזה לשון החסד לאברהם: "אם לא שנתפוס פירוש שני של רש"י ז"ל שפי' שם וז"ל, "אי נמי מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש" ע"כ. ולפי זה י"ל דגזרת הכתוב היא שלא תלך פרוע, ומוכחינן לי מדבעי קרא להתיר פרועת הראש בסוטה, על כרחך דשאר בנות ישראל אין הולכין כן... נראה לפי עניות דעתי לולא פירש"י ז"ל שסיים על פירושו השני "וכן עיקר..."
אמנם "גזירת הכתוב" זו אינה גזירת הכתוב ממש אלא כעין גזירת הכתוב, שלמדים מהפסוק באגב שכך הוא מנהג בנות ישראל, ומפני שמוזכר המנהג בתורה, נחשב דאורייתא. וסיבת המנהג היא קללת חוה כמבואר בגמ' עירובין (דף ק'), ומשם החלו הנשים לכסות את הראש, ללא טעם.
ויש לבאר דברי רש"י, מדוע סבר שהפירוש השני עיקר, ולא הפירוש הראשון: "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור". ולענ"ד נראה שהמקור לדברי רש"י בפירושו הראשון הוא בגמ' בסוטה (דף ח'): "היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות", וכן איתא בתוספתא. ומפני שלא למדו מזה שום ענין לגבי כיחול העיניים או קישוט הפנים, ממילא גם כיסוי הראש אין ללמוד מזה.
וגם מפורש בספרי (פרשת נשא) כדברי רש"י בפירושו העיקרי: "לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן". אבל החסל"א הבין שכוונת רש"י היא שפרעה ראשה לנואף ולכן הכהן פורע ראשה, ולזה אין מקור בחז"ל אלא במדרש הגדול או במדרש לקח טוב שאינם מדרשי חז"ל אלא ספרי ליקוטים שנתחברו לפני כמה מאות שנים, ובגמ' בסוטה הנ"ל וכן בתוספתא מבואר להיפך.
לאחר מכן כתב גם בשם ה"חקל יצחק" שאסר מדאורייתא, וכנראה זו התוצאה כאשר מלקטים מתוך המלקטים ולא מסתכלים כלל בפנים, וזה לשונו במסקנתו: "הוא אסור מדת יהודית, ויוצאה בלא כתובה, ואולי הוא אסור מדאורייתא". ונתלה בישועות יעקב, אך גם הוא לא אסר מדאורייתא.
וכל מה שרגילים להחשיב את ה"ישועות יעקב" לאחד מגדולי האוסרים, הוא משום שרוב העולם לא ראו את דבריו בפנים, אלא נסמכו על המעתיקים שסילפו דבריו מן הקצה אל הקצה, ואף כתבו שאסר מדאורייתא.
אבל המעיין בתשובת ה"ישועות יעקב" יראה שלא מיניה ולא מקצתיה, וכל דבריו הם במענה לשאלת הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל בעל ספר "טעם המלך", מדוע דחה המג"א את הבאר שבע וכתב עליהם שהם דחויים, וה"ישועות יעקב" ענה לו וביאר באריכות את ראיות השלטי גיבורים, וראה בשו"ת מהר"ץ חיות שכתב "ועיין ישועות יעקב שהחזיק גם כן דברי הש"ג והסיר השגת הרב הב"ש מעליו".
וכך כתב הישועות יעקב בסיום דבריו: "ולגוף הדין כיון דהך דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עלה, וכיון שאינו ניכר השיער של פאה נכרית אם הוא משיער גופה או משיער נכרית (כאן חסר, ונראה שרצה להחמיר משום שאינו ניכר). ואמנם המגבעות של שיער יש בדבר להקל ולהחמיר, שאם השערות ארוכות ויוצאין חוץ למגבעות יש להחמיר, אבל המגבעות לבד אין בזה חשש איסור (נראה שכוונתו למה שכתב בתחילת תשובתו שם: "יוצאה אשה בפאה נכרית, וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהמה מגבעות של שיער שרגילים הנשים לשאת על ראשם". ועל זה פסק שאם השיער קצר מותר, אך אם השיער ארוך ואז לא ניכר שאינו שיער עצמה, אסור). ולענין לקרות ק"ש כנגדה, ג"כ בפאה נכרית יש להתיר. ועיין לעיל דחשוב כיסוי. ובהא דקאמר הש"ס יוצאת וראשה פרוע הוא בכלל עוברת על דת יהודית, וקאמר הש"ס דאורייתא הוא ולא מוקי לה ביוצאה בפאה נכרית, היינו דממה נפשך: או דאף דת יהודית לא קעביד, או דיש איסור תורה". עכ"ל.
ומובן מדבריו שפאה נכרית נחשבת ככיסוי ראש, ורק פאה שאינה ניכרת אסורה (כתקנון "בי"ד משמר התורה" בימינו, שמחמירים לצאת ידי חובה גם לשיטת האוסרים), ומותר לקרות ק"ש כנגדה (כלומר שאין זה ערוה ופריצות בעצם), ולאחר שכתב כל זה סיים בראיית הפמ"ג, וכתב שאין זו ראיה, כי אפשר להעמיד בשני אופנים - או שאין בפאה נכרית אפי' איסור דרבנן של דת יהודית (כראיית הפמ"ג), או שיש בה איסור תורה ולכן לא נמנתה בדת יהודית. אבל לא הכריע לומר שיש בפאה איסור תורה אלא אדרבה התיר שיער קצר, והחשיב הפאה ככיסוי ראש, והתיר לקרוא ק"ש כנגדה.