משיב כהלכה
חבר בכיר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 6,041
רק מכיון שמ"מ יכולים לטעות מלשונו (כפי שאתה טעית)
אתה היחיד פה שטעה, דבריו ברורים כשמש.
רק מכיון שמ"מ יכולים לטעות מלשונו (כפי שאתה טעית)
היפך ממה שכתב בעצמו שורות ספורות קודם לכן (שלפי הדת שלנו "אסור" להן לנהוג כך
דאין לגעת בכתבי המחבר כלל, וצדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם
ולא קשור להאשמות שלך על הרב מוצפי שכביכול העלים דעת המחבר האמיתית, כי הרי כאמור הוא סובר שדעת המחבר האמיתית היא אכן לחומרא.
באמת עדיף שתמתין ותרכז את התגובות כשתגמור, מאשר לסרבל את הדיון.
זה לא שאלה של "מה המצנזר סובר" כי הספר אינו שלו ואינו יכול לעשות בו כרצונו כדי להתאים את דברי הבא"ח לדעתו האישית.
הדבר היחיד שמופרך כאן הוא לעוות ולסלף את דברי הבא"ח שנכתבו בצורה ברורה מאוד
אתה היחיד פה שטעה, דבריו ברורים כשמש.
אולי כדאי גם לצנזר את דבריו של הגרב"צ אבא שאול בשיעורו, בו אמר במפורש שפאה מותרת ע"פ שו"ע ואף עדיפה ממטפחת, שמא "הרשעים" ילמדו ממנו היתר, נגד שיטת הרב מוצפי שמעיד בשמו לאסור, וסובר ש"דעתו האמיתית היא אכן לחומרא"...
מה שאתה לא עשית בעצמך, ולא המתנת שאגמור להגיב על כל דבריך.
לבקשתי נסרקו היטב 10,000 תמונות בארכיון המרכז למורשת יהדות בבל, מתברר שרוב תמונות הנשים במאגר הן מתקופה מאוחרת יותר, לאחר פטירת הבן איש חי, וכמה תמונות בודדות נשתיירו מאותה תקופה של הבן איש חי. לפחות ב-7 תמונות נראות נשים צנועות וכשרות מוציאות צמות קלועות משתלשלות מכיסוי ראשן, בדיוק כפי שתיאר הבן איש חי.
מנהג דומה למנהג זה בתקופת הבא"ח היה בימי מהר"ם אלשקר שהוא בתפר בין הראשונים לאחרונים, וכן הוא מוזכר בערוך ובש"ס כמנהג פשוט, וכך הוא מתאר: "ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן, בזמן שבית המקדש קיים, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים, דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, רב אמר בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלם וגו', ופירש בעל הערוך ז"ל, דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט, וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתייפו ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שיער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר".
ופשוט שכאשר הוא מדבר על כך שנהגו לגלותו, וכך נהגו בזמן התלמוד, ואשה עושה תכשיטיה, וזהו "מנהג הנשים כיום", כל זה לא משמע "בבית" אלא משמע על מנהג נפוץ שכולם רואים אותו.
כמו כן אם דיבר בבית, לא היה לו כלל להאריך בזה, שהרי מפורש היתרו בגמ' כתובות ע"ב, וכך הבינו רוב ככל הראשונים, וגם מי שחלק לא חלק אלא בחצר, אבל בבית פשוט היתרו, ורק הזוה"ק החמיר בזה וחלק על התלמוד בבלי. וכן בגמ' יומא (דף מ"ז) ביטלו חז"ל את דברי קמחית ואמרו לה "הרבה עשו כן ולא הועילו", וגם ממעשה קמחית משמע שהיתה מיוחדת בזה לכסות שערה גם בבית.
וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, בספרו "רוח חיים" (חלק אב"ע סי' כ"א אות ג'): "כתב הרב מהר"ם אלשקר בתשובה סי' ל"ה, דנשים הבאות ממקום שנהגו לכסותו, אם אין דעתן לחזור - יכולות לגלותו, הביא דבריו מוה"ר כנסת הגדולה בסי' זה בהגה"ט אות ח' יעויין שם. וכמו דהנשים הבאות מערי פראנקיאה לערי טורקיאה יע"א ואין דעתן לחזור, שצריכות לנהוג איסור לכסות השיער שלהן, אפילו יהיו השערות פאה נכרית, דנותנים עליהם חומרי המקום שבאו להתיישב והרי הן ככל תושבי העיר ההיא לכל דיניו, דהא אפילו בפאה נכרית ומשי איכא סרך איסור". עכ"ל. ומדבריו משמע בפשטות שמדבר על מנהג גלוי וידוע ברשות הרבים, שהיו מגלות צמותיהן, ואותן הנשים עם שיער דליל היו עושות צמה מפאה נכרית כנהוג בזמן הגמ', ועל זה כתב שהיכן שלא נהוג יש בו סרך איסור.
להאמור לעיל, זה בדיוק להיפך: הוא לא ראה צורך לפרש כי זה היה המציאות הפשוטה שהיו מגלות צמותיהן ברה"ר.
אין שמץ ראיה משם, בוודאי שעיקר הקישוט הוא לפני בעלה ולא לפני אחרים, וזו מטרת הקישוט.
ומלשונותיו בכל מקום אפשרי שדיבר על פאה, מוכח שמדובר בקישוט מפורסם וידוע לכולי עלמא, וכן בספרו בן יהוידע לעירובין דף ק' בד"ה "ומגדלת שיער כלילית", כתב עוד וזה לשונו: "דהא ודאי אם השיער סתור אינו שבח לה, דהוי כלילית, אך אחר שקולעתו הוא שבח, כי תתנאה בזה, וכנראה בחוש הראות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השיער בכלל הקישוטין, דכתיב "שערך כעדר העזים" והיינו בהיותו קלוע".
לא הבאת "דוגמא בעלמא" אלא ידעת היטב שדוקא הפוסקים האוסרים ברצונם לדחות דבריו התמקדו בסוגיות הגמ',
ומהגרר"ב טולדנו הבאת ראיה לסתור, שהרי בוודאי אין זה "חידוש גדול" אם הוא מפורש להדיא בגמ'.
הקדמתך משובשת לחלוטין. האחרונים שפסקו כהש"ג הלכו כל אחד בדרכו, הם לא "העתיקו" בנוסח העתק הדבק אלא כל מעתיק הסכים עם סברת הש"ג
והם לא "דנו בדברים צדדיים" אלא דנו בגוף הסוגיא, מראית העין היא האיסור הגדול והבולט בסוגיא זו ולכן כמה מהאחרונים התמקדו אך ורק בזה
כי היה פשוט להם שדת יהודית ופריצות משתנים לפי הזמן והמקום ולא ראו צורך לדבר בזה בכלל.
ומי שציין לסברת הש"ג, פירוש הדבר שהספיקה לו סברת הש"ג ולא היה צריך כלום יותר מזה, היות ושיער תלוש הוא כבגד ואין לו שום קשר לכיסוי ראשה או לשיער באשה ערוה המחובר לראשה.
ולכן גם אין שמץ ראיה מאותם אחרונים שדנו בראיות הש"ג, כי הם דנו גם בראיות הש"ג כחלק ממכלול הדברים של המשיגים עליו. אבל אין לזה שום משמעות כלפי סברת הש"ג שהיא יסוד בענין זה
(ולמעשה גם הגר"ע יוסף שהוא האוסר הבולט בדורנו מסכים ליסוד זה ששיער תלוש נחשב כיסוי, ולכן התיר פאה לגרושה ואלמנה החייבת בכיסוי, וגם פסק שעדיף מגילוי ראש, וכו').
בשאר הגוף אין מציאות של תלוש ומחובר, אלא רק בשיער,
וגם יש חילוק מהותי בין הגוף לבין השיער, כפי שהארכתי לעיל. כי תמונת הגוף מביאה הרהור, אבל שיער המונח על השולחן לכולי עלמא הוא שום דבר.
וכנראה לכן השמיט את המשפט האחרון.
רק מה שלא הצלחתי להבין
אם החכם הנ"ל השמיט לשון, בספר ובחיבור שאינו שלו
איך אפשר בכלל לסמוך עליו בשאר מה שעשה שם בספר, ומניין לנו שלא שלח יד ושינה גם בשאר נושאים ששם, וכגון גבי כיסוי הפנים והרגליים ושאר דברים.
ועל כגון דא נאמר- עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה
אתה דובר ערבית?כל אחד יכול לבדוק את המקור,
אתה דובר ערבית?
בצורה , שאתה יכול לתרגם?
מנהגנו בעירנו זו, שכאשר הולכת האשה ברחוב מחוץ לביתה, תשים כיסוי על פניה ותכסֵם עד אשר תשוב למקומה. אולם, כאשר רואה היא בדרך מחזה אשר יפה בעיניה, עושה היא את כיסוי פניה כעין אשנב, כדי שתוכל לראות את המחזה בקלות. באמת ובתמים, מעשה זה חסר הוא, ובערות, ומזולזל ומבוזה. פעם אחת, עשתה אשה אחת בכיסוי פניה מעשה זה. התעמתו עמה שלושה נערים ואמרו לה דברי ליצנות וזילות. האחד אמר: "הרימי את הכיסוי היטב, למען אראך ותראיני כראוי!". ופתח ואמר הנער השני: "הו אשה, אין כוונתך לראותני, אלא כוונתך שאני אראך בעיניי!". ענה השלישי: "אם כוונתך לראותני מבעד לכיסוי – הלא תראיני. ואם כוונתך שאראך אני – כבר ראיתי רבות שכמותך!".
דווקא מהלשון הזו שציטטת , אני רואה בדיוק הפוך ממה שאתה רוצה להוכיח.
כי כאן מדוייק - שמה שהיו מכסים את פניהם זה לשם "פריצות" ולא לשם צניעות , וכמאמר רש"י על הפס' ויחשבה יהודה ל....
כי כל מה שהיו מכסים את פניהם, הוא בכדי שיעברו ח"ו ליד גברים יעשו צחוק להוציא פתאום הכיסוי כדי שיסתכלו בהם.
וע"ז צועק שזה פריצות ומנהג מגונה.
ואין כוונתו כלל וכלל , כפי שרצית להוכיח
ואם כבר עסקינן בדברי הבא"ח , ראוי וחשוב להוסיף את דבריו שכתב בעברית בלי תרגומים וכד'.
שכאן בדבריו מורה להדיא לנשים שהולכות לטבילה שאסור להם לקלוע שערם בשבת , אז שהולכים לטבילה ישימו על שערם כיסוי פאה נכרית
בעבר היה כאן אשכול על פאה, לא מוצא אותו כרגע,
ושמה מישהו העלה מאיזה ספר שאשה לא צריכה לצאת לבחוץ לא נאה (בלשון המעטה מכוערת...)
אשמח אם יביאו את זה שוב...
כי יש פה סתם איזה שאלה (לא בטוח קשורה לנושא)
שיכול להיות אשה שנראת כעורה מאוד, וכמה שתשים איפור ותעשה את כל מה שאפשר כדי להראות נאה עדיין היא לא תמשוך אנשים ועדיין היא לא תגרום לאנשים להתבונן בה, משא"כ אשה שהיא נראית טוב, והיא נאה, ללא שום פעולה חיצונית, אז גם אם תשים מעט איפור היא כבר תמשוך אנשים יותר מהשנייה, (אני לא מדבר על המסתכל אני מדבר על האשה) השאלה היא מה באמת הגדר? מה מותר ומה אסור? לא יכול להיות שלה מותר להתאפר ולה אסור? אותה פאה על האשה הנאה יותר מושכת עין ויהיה אסור לה להשים, ועל השנייה שלא מושכת עין יהיה מותר?
אשמח אם יגיבו על העניין...
זוהי טעות נפוצה של מי שלא מכיר את המציאות ההיסטורית בבבל - הנידון שם אינו על פאה ככיסוי ראש (כפי שהיא מקובלת כיום במחוזותינו), אלא על צמות מלאכותיות. נשות בבל נהגו לצאת עם צמות, ומי שלא היה לה שיער מספיק או שבשבת לא יכלה לקלוע צמה (מאיסור קולע), הייתה מוסיפה 'פאה נכרית' בדמות צמה. אבל, אותן צמות – בין טבעיות ובין של פאה – היו מכוסות לחלוטין ברשות הרבים תחת ה'איזאר'
לא הבנתי את הרעיון , היו עושים צמות ומכסים אותם תחת האיזר?
אז מה העניין לעשות צמות אם מכסים אותם.
ועוד יותר לא מובן - פה מדובר באחת שיש לה טבילה , אז אומרים לה תקחי איתך פאה כדי שתכסי אותה תחת האיזאר? כ"כ מוזר ומשונה להעמיד כאלה אוקימתות משונות
לא מובן מה אתה רוצה. הוא לא "התאים" את דברי הבא"ח "לדעתו", אלא הבין בבירור את הבא"ח לא כמוך, וסבר שאחרים יכולים להיכשל ולטעות בהבנת המשפט סיום, וכנראה לכן השמיט את המשפט האחרון.
ה'אסור להן' (ולא באופן כללי מדין הגמ' בכתובות עב. כפי שכתבת) המפורש של הבא"ח, או ה'היתר' שדמיינת בין השורות.