משעשע, מי דיבר על "צלמי רחוב" המסתובבים ומתעדים? מדובר על צלם מקצועי, הוא והצוות שלו, והצילום היה במקום ייעודי - לרוב אצל הצלם עצמו, על רקע נחמד (שו"ר שכתבת זאת בעצמך בהמשך).
כיצד הגיעו להצטלם אצל הצלם? עם מסוק?
או אולי הגיעו לצלם ואז הורידו את הרדיד לכבודו, כי יש לו דין של רופא ומותר להתפשט אצלו?
וחוץ מזה, אתה מכיר אשה נשואה חרדית המצטלמת בגילוי ראש? אם אסורה לגלות צמותיה, כיצד מותרת להצטלם?
בבגדאד היו יוצאות לרשות הרבים עם האיזאר, שהוא בגד כולל מהראש ועד למטה ומכסה היטב גם את הצמות וכנז' לעיל, וכאשר הגיעו למרחב פרטי פעמים שהורידו אותו, כדין קלתה שמותר בחצר ובמבוי שאינו מפולש אע"פ שמגולה מקצת שיער לקצת אנשים, בדיוק כמו כאן. [וזאת אפילו שבוודאי עיקר הדת יהודית שלא לצאת עם קלתה נוצר מכח הבנה של הנהגה בצניעות, וכפי שגם אתה מודה וכמו שכתבת בעצמך במקום אחר – הובא בעטרת קודש עמ' קסח, שכתבת "ודת יהודית הוסיפו כיסוי על המטפחת כדי להוסיף בצניעות". וכך כתבת בעוד כמה מקומות, אלא שכתבת שאין קשר בזה לציווי הכתוב עצמו שהוא נוצר ממעין גזירת הכתוב (וכבר הופרך במקומו), אבל הדת יהודית תמיד הודית שהוא מצד תוספת צניעות שקבלו על עצמן בנות ישראל, וכדכתבו הראשונים, ואפ"ה בחצר וכד' שיש רק מעט אנשים - לא אימצו הנהגה זו].
ומה שכתבת בהמשך שכל ההיתר בזה הוא דוקא 'באקראי' - אם לפעמים יכנס אדם שיראה אותה כך, שבזה לא עשתה איסור, אבל לכתחילה כאשר יודעת שיש שם אדם אסור לה לצאת כך, וכן אם בתחילה לא היה איש ולאחר מכן הגיע איש צריכה לילך ולכסות ראשה כדבעי. עי' מה שהשבתי על זה לעיל באורך.
בפרט כאשר באו 'להיצטלם' שבוודאי לא יחבשו באותו זמן בגד שעל ידו רוצים 'להיסתתר' (אין כוונתי שזה הסיבה עצמה שמותר, אלא שזה מראה שאין קשר הכרחי בין זמן הצילום לזמן ההיסתתרות ברשות הרבים).
ועוד, שיתכן דחשיב כטרוד באמונותו וכמ"ש בשו"ת עולת יצחק רצאבי (ח"ב סי' רלה) ובספרו ש"ע המקוצר (קדושה סי' רא הערה יב אות ו). עי"ש. [וגם את"ל דהאידנא לא חשיב טרוד כיון שמצלם כמויות של תמונות והטירדא היא רק אחר כך בבחירת התמונות המוצלחות, מ"מ בזמנם שעסק הצילום היה גדול ומורכב, ומספר התמונות היה מוגבל, אפשר יותר להבין דחשיב טרוד באומנותו]. רק זה לא יעלה מזור לאם נאמר שלא כיסו את צמותיהן בפני אורחים, שאינם טרודים באומנותם, ונצטרך לומר כנ"ל [אולם ראה להלן שבאמת בפני אורחים זרים היו מתכסות, ולק"מ]. ועוד, שברשותה הפרטי, מי שנכנס איהו דאזיק אנפשיה ואי אפשר לחייב אותה להתכסות ברדיד בתוך ביתה בגללו, דאין זה אפשרי, דמפריע מאד לעבודה במלאכות הבית וכו' (כפי שאמרו לי סבתא שלי ודודה שלה), וזו צורת חייה בבית, ולא קיבלו בנות ישראל על עצמם דת יהודית לכסות צמות אלו גם בביתה הפרטי, אף אם יבואו מידי פעם אורחים. ועיין וראה כיוצא בזה - במה שהבאתי בבגדי קודש עמ' שנג, עי"ש.
והיינו בדיוק כמו זרועותיה, שאע"פ שהבא"ח סובר שהזרוע זה החלק התחתון, כמבואר בדבריו (שנה ראשונה פרשת תולדות הלכה יז) שקרא לפרק התחתון "זרוע", ואילו לעליון קרא "פרק הסמוך לזרוע" או "פרק שאחר הזרוע", עי"ש, אלמא לדידיה הזרוע הוא החלק התחתון, וא"כ זהו ה'דת יהודית' שאמרו בש"ס (כתובות עב:), אפילו הכי מבואר שם בדבריו שנהגו לגלות את החלק הזה, והיאך היו מגלים אותו, הלא זהו דת יהודית כדאיתא בהדיא בגמ' הנ"ל ללא חולק. ואין לומר דבזמן הש"ס היו מכסות ורק בזמן הבא"ח היו מגלות זאת, זה אינו דהא בעוד יוסף חי דלהלן כתב ש"כל הנשים" "משנים קדמוניות" היו מגלים פרק זה, והיאך זה יתכן אם זהו הזרוע לדעתו כדלעיל (וקשה לומר שבתחילה היו מכסות ואח"כ השתנה ש"כל" הנשים מגלות ואח"כ שוב השתנה לכסות, דמלבד שפשט לשון "משנים קדמוניות" משמע מאז ועד עתה, גם זה דוחק שהיו כל כך שינויים בעיה"ק 'בגדד' טרם שבאו פריצים וחיללוה הלא המה בתי ספר אליאנס וגונדא דילהו בסוף ימיו של הבא"ח). אלא על כרחך דמיירי ברשותה הפרטי ושם לא קבלו על עצמן דת יהודית של הזרוע, וה"נ יש לומר כן גם בעניין הצמות. וזהו כוונתו גם בדבריו בעוד יוסף חי (פרשת בא סעיף א), דשם מיירי נמי בעניין ה'כותנת' כלשונו, ע"ש, אבל לא מיירי בעניין ה'איזאר' שהוא כאמור הבגד החיצוני שהיה מכסה הכל כשלובשתו בצאתה לרה"ר. [וע"ע בבא"ח פרשת תולדות הנ"ל שלאחר שכתב לגבי החלק התחתון של הזרוע שיש שמגלים אותו ויש שמכסים (שם מיירי לענין נט"י בנגיעה במקומות המכוסים), הוסיף "וכן הדדין בזמן שמניקת את בנה שדרכן להיות מגולין תמיד", ע"ש, וכ"ה בפרשת בא (הלכה ח): "דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה", ע"ש, ואפ"ה בודאי אין הכוונה שהיתה מגלה את דדיה ברה"ר, אלא בבית כלפי בעלה, ואע"פ שסתם הדברים, מ"מ מובן מאליו שזה הכוונה, ומעתה לא רחוק דכך הוא גם לענין הזרוע, דכך היה פשוט בזמנם שבחוץ הכל היה מכוסה, ולא הוצרך לבאר, וכנ"ל גם לעניין הצמות הקלועות. וראה בזה עוד לעיל].
ועוד, דגם אם תאמר שהיה בזה איסור, מהיכן אתה כל כך בטוח שאותן אלו שהצטלמו הן היו צדיקות בעניינים אלו. היו הרבה נשים שאמנם ברשות הרבים הלכו בתמימות כפי המסורת באותו מקום, אבל ברשות פרטית יותר לא הקפידו כל כך, בין אם זה כדין או שלא כדין [כי במרחב הפרטי יש יותר מקום לחלשי אופי להיאחז בחוסר שמרנות בדברים מסויימים, כמו לגלות צמותיה בפני הצלם וכד'. בפרט שהניסיון גדול, כי לא היו להם נשים 'צלמות', אלא רק צלם (כך בג'רבא, כפי שסיפרה לי דודה של סבתי שתחי'), ובבגדאד היו הצלמים גויים (כך אמר לי ר' יעקב זמיר שיחי'), ובאירועים מיוחדים כחתונה וכד' רצו שישאר למזכרת, אז 'הרשו לעצמם' להצטלם ע"י גבר גם אם לא בטוח שזה מותר הלכתית].
הרי כבר הבן איש חי עצמו התלונן בספרו חוקי הנשים (פרק יז) על אותו מנהג של הנשים בזמנו שכאשר באים לראות איזה דבר ברשות הרבים – הן פותחות את הכיסוי פנים (חיליי) כדי לראות, וכן התמרמר שם על עוד מנהגים שונים שהחלו בתקופת סוף חייו. אז האם אפשר לומר ולהוכיח שצילומים אלו הן בהסכמתו? [וראה להלן מיד גדולה מזו...].
ולקמן שאלת היאך 'התייר' היה רואה את הצמות בביתה, אבל גם זה אינו שאלה כלל (מלבד כל האמור לעיל), דעד שאתה שואל על התייר ההוא, תשאל על דברים יותר חמורים שקרו בבית. עי' בחוקי הנשים פרק א (במהד' סאלם עמ' כא והלאה), שכתב להתלונן כנגד מה שמחד גיסא בנות עירו מכסות את פניהן ברשות הרבים, ומאידך גיסא "אבל נמצא דבר מוזר כאשר יכנס לבית אדם זר, נושא חבילת מטפחות וגרבים, ושמיכות ומעילים, בד משי ואבנטים רחבים, או מוכר מיני מאכלים, או פועל שוליא ובעל מלאכות, לא יסתרו הנשים ממנו, וישא ויתנו עמו כאילו היה אחד מהם, ובפעמים ושלש נעשה בן ביתם, ויתרגל ויתחיל להיכנס גם לחדרם, והם אינן יודעות מהיכן הוא, אולי עינו רעה ולבו חורש מזמה. פלא כי עם הזקן התנהגו במנהגי הצניעות, ועם האדם הזר בעל השפם, הצניעות מהם והלאה?!. עכ"ל.
נמצא שהשאלה שלך בנוגע "לתייר" היא בדיוק השאלה של הבא"ח בעניין "המוכר גרביים" וכד' שהוא אפילו נהיה כבן ביתם. ואין מכך כל הוכחה להיתר הדבר.
וגדולה מזו הוסיף הבא"ח שם וכתב: עוד אתלונן, נמצאת אשה מוסתרת, מחזיקה בדרכי הצניעות, השבח לה, יאריכו ימיה. אבל כשנמצאת עם קרוביה, ובני ביתה, מחזיקה בדרכי הצניעות בקלות, גם בחלישות וגם בקלישות, אינה מתבוננת עם צוארה חשוף, וכשסורקת שערות ראשה, אינה נותנת דעתה אם רואים אותה, ואינה חוששת אם חגור חלוקה פתוח, ולא תתבונן אם בגדה העליון הוסר, וכדברים האלה ודומיהם, לא יתנו דעתן עליהם, כי עולה בדעתן כי בפני קרוביהן ומשרתיהן, ואשר גדלים בבתיהן, אינן צריכות ללכת בדרכי הצניעות. וכן בכל אלו הדברים לא די להן, אלא ימצא בחלק מהמקרים, ישחקו עם קרוביהם ואנשי ביתם, לא רק בדברים, אלא ישחקו בגופם – תדחף אותו וידחפה, תכהו ויכה, תחזיק בכפו ויחזיק בכפה, תמשוך כתפו וימשוך כתפה, תזיזהו ויזיזה, תלפות ידו בידה, ישוחחו ביניהם כאילו שניהם נשים, ואינם יודעים את מעשה השטן. ובקצור, דבר זה הוא טעות וכו'. עי"ש.
ומעתה בודאי שאין שום "ראיה" ממה שהיקלו גם להיצטלם כלפי גבר זר, דהא מה שהצטלמו כך אין זה אומר ש'מותר', וכמבואר. (וראה עוד לקמן).
וע"ע בספר שרשרת הדורות הנדפס מקרוב (עמ' תעז) שכתב: גם בבית כשנכנסו זרים היו צריכות הנשים להתעטף בצעיף מעל המטפחת כדי להסתיר את צמותיהן. נוסעי מסעות אשכנזים (מלפני מאתיים שנה) שהיו מתארחים בבגדד אצל משפחות יהודיות התלוננו על מנהג זה של גילוי הצמות, שיש בזה חוסר צניעות, שכן לא תמיד 'זכרו' הנשים לכסות בפני קרובים וזרים שנכנסו לביתם בפתע פתאום. עכ"ל.
ובאמת שסבתא שלי ודודה שלה אמרו לי שבדרך כלל אנשים זרים לא היו נכנסים לבית, אלא אם מישהו היה צריך משהו היה דופק וכד', והיא היתה ניגשת לאחורי הדלת, ושואלת מה הוא צריך, וכד', והיה הולך לו. וגם כאשר בכל זאת היה נכנס גבר זר לבית לדבר עם בעלה וכד', היה כל עסקו רק עם הבעל, ומדבר איתו בכניסה, ותו לא, ואם בכל זאת השיחה היתה מתארכת וכד' והוצרך להכניסו – היה מכניס אותו לאחד החדרים שהאשה לא שם, וגם אם בכל זאת איכשהו היה מן הצורך להכניסו למקום שהאשה שם, אז אמנם לא היו לובשות את הספסארי, אבל היו משתמשות ב'פוטה' הביתית לכסות איתו את עצמה יותר – כולל את הצמות וכד'. זהו בג'רבא. וכיו"ב היה בבגדאד בתחילה, כמ"ש התייר יעקב אובראמייר (בעיתון "המגיד" ט' אייר התרל"ו, עמ' 147), וז"ל: "גם הם למדו להסתיר את פניהן מפני זר, על כן תלכנה בשוק ופניהן מכוסה בצעיף שחור, ואם יבא איש גר, בביתו, נחבאות מעיניו, וכן אם יש זבח משפחה בעיר לא תראה כלל פני אשה בקהל הגברים". עכ"ל. ובהערה שם הוסיף בזה"ל: "מנהג הסתתרות הנשים גרם כי לא יכלו יהודי בגדאד להכניס אורח גר בתוך ביתם, וכל התחברות הריעים ביחד איננו אלא בבתי הקאפע אשר רבו כמו רבו בבגדאד". עכ"ל. אם אחר כך ירדו בעניינים אלו, אין מזה כל ראיה למנהג והדין המקורי, וכנ"ל. וע"ע בחכמה ומוסר (ענתיבי, נפטר בתרי"ח. עמ' קצא במהדורת מכון הכתב) שכתב, בזה הלשון: ואחד משלוחי ארץ ישראל הגיד לי שנתאכסן בביתו של בעל הבית בבבל, ונתעכב בביתו של בעה"ב יותר משנה תמימה (!), ולא אירע שום פעם שפגש באשתו של בעה"ב מבלי מסוה על פניה, ובפרט כשיש אורח בביתה אינה יוצאת אפילו לחצר כל עוד שהאורח מצוי, אלא דוקא כל כבודה בת מלך פנימה. ע"כ.
ומכל מקום בני המשפחה הקרובה היו בבית, אפילו אם היו נגלין הצמות בפניהן, מכיון שהם רגילים שם, ולעניין בני הבית אה"נ דמועיל רגילות - כי הם אכן 'רגילים' בהם ספציפית, משא"כ שאר אינשי. בפרט שאם עיקר האיסור הוא מצד 'הרחקה מן העריות', הרי זה פחות שייך בבני הבית הרגילים בזה (וכל שכן לפי המובא ביומא סט: שביטלו את יצר הרע של עריות לעניין הקרובים, עי"ש). וגדולה מזו מצינו בדברי רבי שמואל בר חפני בספר הבגרות (עמ' 137), וראה בירחון האוצר (גליון נב, עמ' שפא, הערה מד) מה שכתב בדבריו, ויל"ע.
ובאמת שגם אתה מוכרח להודות לכל זה, שהרי מכיון שבחוץ הצמות היו מכוסות לחלוטין, אם כן גם לשיטתך שאין זה מדינא, סוף סוף הדבר אמור לכאורה להביא הרהור כאשר מאן דהו רואה את זה מגולה בבית, שהרי זה מקום המכוסה בחוץ, אלא מוכרחים לומר ככל הנ"ל.
ועוד, שה"הוכחה" שאתה רוצה להביא מהתמונות הללו אינו אלא שהשיער ששורשו מכוסה בכיסוי, ורק המשכו של השיער יוצא מהכיסוי, שרי, ואילו כאן - בהרבה מהתמונות שהבאת, לא מגולים רק 'הצמות' ותו לא, אלא גם מה'שיער של הראש עצמו', ולפעמים רואים אף את בשר הקרקפת (בכעין שביל שנעשה בקצה שערותיה), ונפל ההוכחה בבירא. וע"כ לומר כנ"ל.
