מערכה בפרשה • ה'שיעור כללי' בפרשה

[ידידיה]

היכן ביאר?

אמר לי תלמיד חכם עצום ונסתר ענוותן כהלל שמקור הדברים הוא בהקדמת החיד"א למחזיק ברכה.

 

[כהנא דמסייע]

שכידוע החיד"א הוי בזה כמעתיק בעלמא (בא סימן "ולקחתם מפרי הארץ") וכדרכו וכפי שביאר לנו מהלכו בהעתקת פסקי אחרונים שמצא

אולם הרבה פעמים נכנס לענין. וגם מסתבר שכשמעתיק מישהו אחז שיש שם דברי טעם.
אך אין כאן הכרעה גמורה

 

[מחשבות טובות]

מצורף גיליון המערכה בפרשת בהר-בחוקותיי
כולל סיכום והקדמה מאת ידידנו רב ספרא ורב אהבה, ריש מתיבתא ודיינא רבא, החכם הכולל כהנא דמסייע, אשר ערך ושלח לנו תקציר וסיכום הנקודות המרכזיות במאמר, וזה משמש כעין הקדמה לפתוח פתח לבאים להיכנס בשערי המערכה.


סוגיית אבן משכית מפרשת בהר, "וְאֶבֶן מַשְׂכִית לֹא תִתְּנוּ בְאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ", פותחת פתח לדיון רחב ומעמיק בפרטי ההלכה והטעמים העומדים ביסודה.

ראשית, נחלקו הראשונים בביאור הגדר המדויק של "אבן משכית".



1 יש שפירשוה כאבן מצוירת או מפותחת (כדעת אבן עזרא, תרגומים, בעלי התוספות, רשב"ם, חינוך).

2 יש שביארוה כאבן העשויה ומיועדת לשם השתחוויה (כתרגום אונקלוס, רמב"ם בסהמ"צ).

3 ויש שסברו שהאיסור באבן שמהוקצעת ומסותתת וראויה להשתחוויה עליה, ואינה חייבת להיות מצוירת, ואף אינה חייבת להיות עשויה לשם כך בלבד. דעה זו מיוחסת לרש"י ולרמב"ם בדומה להלכות עבודה זרה.


הנפקא מינה בין הפירושים גדולה, למשל באבן מצוירת שאינה מהוקצעת, או באבן מהוקצעת שאינה מצוירת.

שנית, בטעם איסור זה נאמרו שלוש שיטות עיקריות בראשונים:

1. הרחקה מעבודה זרה ודימוי למעשיהם (דעת הרמב"ם).
2. דומיא דמקדש - שהתורה אסרה לעשות בחוץ כמעשה המותר בבית המקדש בלבד (דעת רש"י).
3. חשד - שמא יחשדו בו שהוא משתחווה לאבן עצמה (דעת החינוך).

הנפקא מינה המרכזית בין הטעמים הללו היא לעניין דין יהרג ואל יעבור. לדעת הרמב"ם שהאיסור קשור לעבודה זרה, יש מקום לומר שיהרג ואל יעבור, ואילו לדעת רש"י שזה דומיא דמקדש, יעבור ואל יהרג.

שלישית, הסוגיא המרכזית הדנה באיסור נמצאת בגמרא במגילה יד ע"א, שם מתברר מדוע רב לא נפל על פניו. הגמרא מציעה מספר אופנים:

- שהיה על רצפת אבנים.
- שדרכו היה להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים (פיו"ר), האסור מן התורה.
- שדינו היה כאדם חשוב שאין לו ליפול על פניו שמא לא ייענה ויהרהרו אחריו.



הדיון בגמרא ובראשונים מתרכז בצורת ההשתחוויה האסורה. מן התורה האיסור הוא דווקא בפישוט ידים ורגליים. אולם, נחלקו הראשונים והאחרונים האם נפילה על פנים בלא פיו"ר (המכונה "קידה") אסורה מדרבנן כאשר נעשית על רצפת אבנים, או אף שלא על רצפת אבנים, או רק כאשר יש צירוף של אבן וקידה. לדעת האור זרוע ופוסקים אחרים, רק פיו"ר אסור מן התורה, וכל השאר מותר אף מדרבנן. מאידך, מדברי הרמב"ם ומנחת חינוך ופוסקים אחרים עולה שיש גם איסור דרבנן בנפילה על פנים על רצפת אבנים אף בלא פיו"ר. המשנה ברורה מסכם את הדעות השונות לעניין זה.


הסוגיא נוגעת גם למנהג הנפילה על פנים ביום הכיפורים. עולה השאלה ביחס לרצפות המצויות כיום (קרמיקה, אבן מלאכותית), וכן עניין החציצה על ידי סדין או מגבת. נחלקו הדעות האם חציצה זו פוטרת לגמרי, ואף באופן ההשתחוויה הנהוג כיום (בלא פיו"ר ממש), האם יש בו איסור. יש שהקשו על מנהג זה מצד ההלכה, אך המנהג נפוץ, ונידונה בו שאלת אופן הנפילה והצורך בחציצה תחת הראש והידיים בנוסף לברכיים.

 

[פלוריש (אריאל)]

לא הבנתי מה שכתב כת"ר על מגדל העץ של עזרא הסופר. הרי לא רק עזרא השתחווה אלא כל העם, והם עמדו מחוץ למגדל

 

[מחשבות טובות]

לא הבנתי מה שכתב כת"ר על מגדל העץ של עזרא הסופר. הרי לא רק עזרא השתחווה אלא כל העם, והם עמדו מחוץ למגדל

הערה נכונה.
וצריך לומר שדוקא העומדים שם (לשון הכתוב בנחמיה ח ד: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם) נפלו על אפיהם, משא"כ מי שמחוץ למגדל. ויל"ע אמאי, האם בגלל שלא שמעו אלא שבתוך המגדל (ואע"פ שבסתמא במעמדות כאלה דאגו שכולם ישמעו, מ"מ הכא כבר מבואר בגמרא סוטה סט ב שהוראת שעה היתה, וא"כ אפשר שגם לגבי נקודה זו) או דאע"פ ששמעו השאר לא יכלו להשתחוות משא"כ אלה שבתוך המגדל יכלו (ודאגו שיהיו עכ"פ שומעים שיוכלו להשתחוות אף דלא כו"ע יכלי למיעבד הכי, ויתכן עוד שמי שמחוץ למגדל מכיון שנמצא ברשות אחרת לכן אינו חייב להשתחוות [וכדמצינו הכי לעניין עניית אמן ואכמ"ל] משא"כ אלה שבתוך המגדל), ודו"ק ועצ"ע.

 

[פלוריש (אריאל)]

הערה נכונה.
וצריך לומר שדוקא העומדים שם (לשון הכתוב בנחמיה ח ד: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם) נפלו על אפיהם, משא"כ מי שמחוץ למגדל. ויל"ע אמאי, האם בגלל שלא שמעו אלא שבתוך המגדל (ואע"פ שבסתמא במעמדות כאלה דאגו שכולם ישמעו, מ"מ הכא כבר מבואר בגמרא סוטה סט ב שהוראת שעה היתה, וא"כ אפשר שגם לגבי נקודה זו) או דאע"פ ששמעו השאר לא יכלו להשתחוות משא"כ אלה שבתוך המגדל יכלו (ודאגו שיהיו עכ"פ שומעים שיוכלו להשתחוות אף דלא כו"ע יכלי למיעבד הכי, ויתכן עוד שמי שמחוץ למגדל מכיון שנמצא ברשות אחרת לכן אינו חייב להשתחוות [וכדמצינו הכי לעניין עניית אמן ואכמ"ל] משא"כ אלה שבתוך המגדל), ודו"ק ועצ"ע.

תודה על התשובה, ומכל מקום, לענ"ד הפשטות היא שגם מי שמחוץ למגדל השתחווה, ולכן צריך תירוץ אחר (שהקרקע שם לא היתה מרוצפת וכדומה)

 

[מחשבות טובות]

לחו"ר כותל המזרח. מצורף גיליון המערכה בפרשת במדבר - שמירת המקדש.


כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע הקדמה וסיכום המערכה מאת הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:
מצוות שמירת בית המקדש – לכאורה הוראה שתכליתה הגנה על מקום המקדש. אולם כשמתבוננים רואים דיון מרתק: האם השמירה נועדה למנוע כניסת זרים וטמאים (ויתכן אף שמירה מפני גנבים שיכולים לבזוז את כלי הקודש היקרים), או שמא עיקרה ביטוי של כבוד ותפארת לבית ה', בדומה לשומרי כבוד בארמון מלך? מחלוקת יסודית זו מתגלגלת לשאלות נוספות: האם השמירה נדרשת רק בלילה או גם ביום? מי בדיוק חייב בה – כהנים, לויים, ואולי אף נשים או קטנים? ומעל הכל, מהי משמעותה של מצווה זו בזמננו, כשהמקדש חרב והמציאות שונה בתכלית?

העיון במקורות בנוגע למצוות שמירת בית המקדש מציג מספר נקודות מרכזיות:

מקור החיוב: המצווה נלמדת מפסוקים שונים, בין אם מפרשת במדבר ("מלבד משכן הלויים משמרת") ובין אם מפרשת קורח ("ושמרתם את משמרת אהל מועד... ולא יהיה עוד קצף").
תכלית השמירה – מחלוקת יסודית: זוהי המחלוקת המרכזית:

לכבוד ותפארת: דעת הרמב"ם והחינוך גורסת שהשמירה היא בעיקרה כבוד למקדש, כפי ששומרים לפלטין של מלך, ואינה נובעת מפחד אויבים או גנבים.​

למנוע כניסת אסורים: דעות אחרות (ובהם פרשנות רש"י) סוברות שהתכלית היא למנוע כניסת גורמים אסורים כמו זרים, טמאים, גנבים וליסטים. עם זאת, מיקום השומרים במקדש עשוי לרמוז שהשמירה אינה רק למניעת כניסה בשערים, אלא גם למעקב ופיקוח, ואולי תומך יותר בתכלית הכבוד.​

זמן השמירה:

רק בלילה: הרמב"ם והחינוך כתבו שהשמירה היא כל הלילה. הסבר אחד לכך, התואם את דעת הכבוד, הוא שבלילה, כשעבודת המקדש שובתת, השמירה מבטאת את אי-היסח הדעת מהמקדש, שהוא ביטוי לכבודו, משא"כ ביום אין צורך לכך, כי בלא"ה יש פעילות המונעת את היסח הדעת.​

גם ביום וגם בלילה: אחרים סוברים שהשמירה נוהגת גם ביום, במיוחד אם תכליתה למנוע כניסת אסורים. קיימים גם הסברים קבליים המסבירים את חשיבות השמירה בלילה למניעת אחיזה לגורמים חיצוניים.​

החייבים במצווה: הכהנים והלויים הם החייבים העיקריים.

נשים: נדון האם נשים חייבות, במיוחד אם המצווה תלויה בזמן ("זמן גרמא"). יש מקור בספרי שממנו לומדים, לכאורה מדברי רבי עקיבא, שנשים בכלל החיוב, ויש הרוצים להסביר שהחיוב כולל גם לאו ("לא יקרב זר"), המחייב גם נשים.​

קטנים: נזכר שהיו שומרים, ויש מפרשים שהכוונה לקטנים שאינם ראויים לעבודה במקדש אך יכולים לשמור. נשאלת השאלה כיצד קטנים שאינם בני חיוב יכולים לקיים מצווה זו, ויש סברה שהמצווה היא על הבית להיות נשמר, ופעולת הקטנים מקיימת זאת על ידי הציבור.​

השמירה בזמננו:

הדבר תלוי בשאלה האם קדושת המקדש נשארה לאחר החורבן (קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא). דעת הרמב"ם המקובלת להלכה היא שהקדושה נשארה.​

גם אם הקדושה נשארה, קשה לומר מהי "שמירה" כיום. אם השמירה היא לכבוד, יש לדון האם היא נוהגת בחורבן. אם היא למנוע כניסת אסורים, יש לדון על איסור כניסת גויים וטמאים (אנו טמאי מתים) למקום כיום.​

ראוי ליתן את הדעת לכך שיתכן שהאופן המעשי של שמירה מפני כניסה אסורה שונה משמירה הנעשית לכבוד.​

יש המבססים חיוב בזמננו על "מורא מקדש" הנוהג גם בחורבנו.​

 

[מחשבות טובות]

למעלת היושבים ראשונה בכותל המזרח. מצורף גיליון המערכה בפרשת נשא - דין הישראל בברכת כהנים

כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע, מבוא וסיכום המערכה מאת ידידי הגאון הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:

המאמר מקיף ומעמיק בהיבטים שונים של ברכת כהנים, בדגש על מעמד ה'מקבלים' (ישראלים) והיחס בינם לבין ה'מברכים' (כהנים), תוך ניתוח דעות רבות והצגת סתירות לכאורה וניסיונות ליישבן.

א. דין עשרה בברכת כהנים: האם העשרה נדרשים מצד דין 'דבר שבקדושה', או מצד גזירה שווה מפסוקים אחרים כמו "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ב. האם יש מצווה על הישראלים להתברך מפי הכהנים, בנוסף למצוות הכהנים לברך. דברי ספר חרדים וספר חינוך המורים שיש מצווה כזו על ישראל, ונבחנים מקורות נוספים כמו שו"ת מן השמים ודעות אחרות בראשונים.

ג. מקור האיסור לישראל לישא כפיו: האיסור הוא 'עשה', ומובאים פירושים שונים למקורו (למשל, מ"כה תברכו - אתם ולא זרים"). נדונה גם סוגיית רבי יוסי בגמרא שבת והתמיהה עליה, והיחס בין האיסור לבין דין ברכה לבטלה.

ד. חיוב הישראל להתברך מהכהנים משום שבלעדיו לא תתקיים הברכה: מוצג מהלך ההפלאה הסובר שאיסור הזר הוא מצד ביטול מצוות הישראל להתברך מהכהנים, כיוון שהזר המברך אינו יכול להתברך בעצמו.

ו. ביאור הדינים שנאמרו על הישראל בברכת כהנים: כמו האיסור להסתכל בכהנים המברכים והחיוב לכוין לברכה, והצורך להמתין לציבור שיענה אמן. דינים אלו משמשים כראיות אפשריות לכך שיש תפקיד או חיוב על הישראלים. כמו כן, נדונה שאלת 'פנים כנגד פנים' ומשמעות דרישת הקשבת הישראלים לברכה.

ז. דין השומע ברכת כהנים באמצע תפילת עמידה: סעיף זה עוסק בשאלה מעשית - כיצד ינהג מי שעומד בתפילת שמונה עשרה בשעה שהכהנים נושאים כפיהם. מוצגות דעות חלוקות בין פוסקים אחרונים (אגרות משה, הגריש"א, שבט הלוי, יביע אומר) האם עליו להפסיק בשתיקה ולהקשיב לברכה, והדבר נקשר למחלוקת היסודית האם יש חיוב על הישראל להתברך.

*יש לציין כי במערכה המקורית, הענף האחרון הוקדש לשאלה מרתקת התלויה בכל האמור לעיל ובעוד נידונים בענייני ברכות. מדוע אין הישראלים מברכים על מצוותם לקבל או לשמוע ברכת הכהנים, על כן הנני מציגו כאן לתועלת המעיינים.

ח. מדוע הישראל לא מברך על שמיעת ברכת כהנים​

ובחתימה דמילתא אמרתי אחכמה לדעת לפי הסוברים שיש מצוה על ישראל לקבל ברכת הכהנים, אמאי לא תקנו ברכה על כך. [והיה מקום לומר, כי המה יוצאים בברכת אקב"ו שאומרים הכהנים קודם נשיאת כפים. אבל לא מצאנו לפוסקים שהעירו לכהנים לכוון להוציא את הציבור בברכה זו וכן לישראל לצאת ידי חובת ברכה זו מדין שומע כעונה, ובאמת לא תהני הך ברכה לישראל, כיון שהכהנים מברכים על מה שהצטוו לברך ואילו הישראל הצטוו להתברך]. ולכאורה צ"ל (ושוב הראני ידידי רי"ח סימ"ט שליט"א שכן השיב מרן הגרע"י זצ"ל לידידנו ר"ג רבינוביץ שליט"א, והובא במשנת יוסף קובץ יא סימן צח) עפמש"כ הפוסקים (עיין בטור או"ח סי' תלו ובב"י סי' תלב, ובמקו"א הארכתי בזה) גבי ביטול חמץ, שאין מברכים על מצוה הנעשית בלב. אמנם יש לעיין האם מצוה המתקיימת ע"י שמיעה חשיבא כדבר שבלב, דאפשר שמחמת האמירה של הכהנים דנים הדבר כמעשה. אכן יש לומר דאדרבא משום הכי סגי במה שמברכים על עיקר המצוה הנעשית ע"י הכהנים, והיא מועילה גם למה שהישראלים צריכים להשתייך למצוה, שכיון שכל עניינם הוא להשתייך למצוה ואינם עיקר המצוה, על כן לא שייך לתקן על זה ברכה.

וראיתי בספר חק המלך (פסחים סי' ח' אות ד) שהביא כן בשם מרן הגרא"מ שך, שהקשה דאם הישראלים שייכים בכלל המצוה מדוע אינם מברכים על מצוה זו. ודן שם הגר"ח קרלנשטיין ליישב כאמור שאין מברכים על מצוה שאין בה מעשה, אלא שהקשה הלא אנו מברכים "לשמוע קול שופר" (עיין יום תרועה ר"ה כט ועמק ברכה בענין שופר אות ב וקונטרס הביאורים ר"ה סימן ז בענין איכוון ותקע לי), ועל כרחך היינו משום דעכ"פ כדי ליצור מצב של שמיעה צריך לעשות מעשה תקיעה ולכן חשיב כמצוה שיש בה מעשה, וא"כ הכא נמי בשביל שישראל ישמעו את הברכה צריך אמירה של הכהנים והוי מעשה. וכתב שאולי יש לחלק, דגבי שמיעת קול שופר הרי מוטלת על כל אחד ואחד מישראל החובה לתקוע כדי ליצור מצב של שמיעת קול שופר, ורק שגם אם שמע תקיעה של אחר מהני, אך אם אין לו אחר שיתקע עבורו צריך לתקוע בעצמו, ולכן שפיר חשיב מצוה שיש בה מעשה, משא"כ גבי ברכת כהנים הרי ליכא חובה לישראל ליצור מצב של שמיעת ברכת כהנים, אלא שאם יש כהנים המברכים יש לו מצוה לשמוע ברכתם, וכיון שאין מוטלת על כל או"א חובה לעשות מעשה כדי לשמוע ברכת כהנים, לכן הרי זה נחשב מצוה שאין בה מעשה, ומשו"ה אין מברכים על זה, ודו"ק.

[אחר זמ"ר הראני הגאון מוה"ר מאיר קויפמן שליט"א, למה שדן בשו"ת רבינו עקיבא איגר (מהדו"ק סו"ס ט) דלכאורה ההולך מביתו לעסקיו לכמה ימים, כשיחזור לביתו יצטרך לברך על המצוה של מזוזה, כיון שבינתיים כשלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה ועתה מתחיל חיוב חדש, ושוב הביא שראה למרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' יט) שכתב בפשיטות דאינו מברך, משום דלא תקנו הברכה רק על שעת קביעת המזוזה, עיי"ש ברעק"א שסיים שלדינא צל"ע. ויש לדון במי שנוטלים לו ידים, דלכאו' אינו עושה מעשה, אלא רק עושים בו מעשה, ואולי לא יברך בזה, ומצאנו להגר"ז (סי' ג קו"א ס"ק יא) שכתב שכיון שהאדם מסייע בנט"י לכן זה נחשב שיש עשייה מצידו, אך הגרמ"ק שליט"א צידד שתקנת ברכה התחדשה שאם נעשית בגוף אדם זה פעולה יוכל לברך (וראה ברמ"א סימן קנט סעיף יג ובמשנ"ב שם ס"ק סה שבנט"י מהני כוונת נותן או כוונת נוטל), אבל סתם מסייע לא יהני. ומכל זה יש לדון לגבי שומע, שיתכן דמהני מעשה המברך לענין הא דהשומע יברך על זה, אך יש לחלק שכשנוטלים על גוף אדם נחשב הדבר שנעשה מעשה בגופו משא"כ כשמברכים והוא שומע אי"ז נחשב שנעשה מעשה בגופו, ואולי תלי בגדר שומע כעונה, ועיין].

ועין ראתה בספר מחקרי ארץ (נשיאת כפים פרק ו עמ' קכו) שכתב שגם לשיטות שיש מצוה על הישראלים להתברך בברכת כהנים, לא תיקנו ברכה לישראלים לשמוע ברכת כהנים, ואינו דומה לברכת השופר שמברכים לשמוע קול שופר, והטעם הוא משום שהגם שיש מצוה לישראל להתברך מפי הכהנים, מ"מ אין המצוה לישראל לשמוע הברכה אלא לקבל הברכה והיינו להסביר פנים כלפי הכהנים לקבל את הברכה, וגם אם אינו שומע את הברכה מהכהנים רק ידע שעכשיו הכהנים מברכים והוא מתכוין להתברך הרי יוצא בזה, וכמו העם הנמצאים בשדות אם ישמעו את הברכה ע"י מכשיר-קשר וכדומה אע"פ שאין כאן שמיעה מ"מ מהני כוונתם לצאת יד"ח (ואמנם יש פוסקים דחשיב שמיעה, ומ"מ נפ"מ היום שרואים בשידור חי במסך ברכת כהנים ולא שומעים אותה) עיי"ש. אכן לפמשנ"ת שהעם שבשדות אמנם מתברכים, אבל להיות חלק מהמצוה צריך לשמוע ממש את הברכה ולכוון לה, א"כ ליתא לתירוץ זה, וצריך לומר כשני הדרכים שכתבתי לעיל.

וכאשר באו גוִילי אורייתא דידן לידי ידידי הרה"ג רי"ח סימ"ט שליט"א, התפלא אמאי לא תירצתי קושיא זו ע"פ תשובת הרשב"א הנודעת (ח"א סימן יח) שאין מברכים על מצות צדקה וכדומה כיון שהיא תלויה בעני המקבל ואפשר שהוא לא יתרצה בה ונמצא מעשה מתבטל, והכא נמי חיישינן שמא הכהנים לא ישאו כפיהם לברך את ישראל, ולהכי אינו מברך. ועניתי ואמרתי לו כי מיניה וביה מוכח דלא שייכא הך עניינא הכא, דהא חזינן שהכהנים עצמם כן מברכים אע"פ שהם תלויים בישראל, ואין לומר שלגבי הכהנים ליכא חשש ולא תלו בשומעים כיון שהם יכולים לברך לעם שבשדות (ואף אי לא הוי ברכת כהנים דאורייתא אלא רק דרבנן וכנ"ל עכ"פ שפיר מברכים וליכא חשש ברכה לבטלה), זה אינו דהא אע"פ שיכולים לברך לעם שבשדות מ"מ חייב שיהיו עשרה בבית הכנסת ובלא זה לא שייך לברך לעם שבשדות, וא"כ אכתי הכהנים מיתלא תלו בישראל, ואעפ"כ מברכים, ועכצ"ל דהא לא אמרינן הכי, או משום שכיון שכבר נמצאים בתוך מערכת התפילה אזי נקטינן שתהא כתיקונה ולא חיישינן לשינויים, או בגלל שיש מצוה על הישראל לקבל את הברכה לא חיישינן שיבטלו מצוותם וא"כ כל שכן שלא חיישינן שהכהנים לא ישאו כפיהם ויבטלו מצות עשה דידהו.

אולם ידידי הנ"ל חגר חרבו והשיב מלחמה השערה לקיים דברותיו הראשונות, דשאני ישראל מהכהנים, שהישראל אין לו לברך, דילמא הכהן לבסוף לא יברך וכגון שיתבלבל בברכה או ישתתק או יברך באופן שלא ישמעו אותו ולא יקבלו מיניה הברכה, משא"כ הכהן יכול לברך, כיון שאף אם הישראל לא ירצו להשתתף בברכה, מ"מ כיון שהוא התחיל במצוה יכול הוא לסיים. והנה כבר הביא המשנ"ב (סימן נה ס"ק י) שאם יצאו מקצת מהעשרה באמצע החזרה יכול לסיימה אך לא ישאו הכהנים כפיהם כיון שזה ענין אחר, ואמנם מבואר שם (בס"ק ו ובביאור הלכה סימן קכח ד"ה בפחות) שאם התחילו נשיאת כפים ויצאו חלק מהעשרה יכולים הכהנים לסיים, אך לא התפרש מה הדין אם רק ברכו ברכת המצוות ועדיין לא החלו בפסוקי ברכת כהנים, האם חשיבא התחלה, ואדרבא ממה שהמשנ"ב נשמר מלכתוב זאת משמע דלא מהני ואין להם לשאת כפיהם (ודלא כמש"כ באשי ישראל פרק טו סעיף מז בשם המשנ"ב) אלא יסיימו 'למדני חוקיך' ואם סיימו הברכה יאמרו בשכמל"ו. וראיתי שחקר בזה בחכמה בספר אשא כפי (עמ' פב), והביא מהגרי"א דינר שליט"א בשם מרן הגרח"ק זצ"ל שמסתבר דכה"ג נחשב התחלת ברכת כהנים. ולפי זה לכאו' מיושב הכא, שהכהנים יכולים לברך ואף אם יצאו חלק מהעשרה מ"מ לא התבטלה המצוה ויכולים לגמור ולומר כל ברכת כהנים.

[אולם בינותי להקשות, שאם הכהן יכול לברך משום שבברכה הוא התחיל במצוה וכבר לא אכפ"ל שהישראלים יצאו החוצה וכדומה כיון שאעפ"כ המצוה במקומה ויכולים להשלימה, מדוע אצל הישראל חיישינן שהכהנים יחזרו בהם אחר ברכת הישראל, הרי מדובר שהכהנים כבר נטלו ידיהם ואף עקרו רגליהם לעלות לדוכן ורק אז הישראל היה מברך. אכן המתבונן יראה דלא דמי, דלגבי כהנים לא אמרו שבמציאות אין אנו חוששים שמישהו מהעשרה מתפללים יצא החוצה וכדומה, אלא אמרינן שאף אם מישהו יצא זה לא משנה את המצב שהכהנים יכולים להמשיך ולומר ברכת כהנים אחר שכבר התחילו בפעולתם במה שבירכו עליה ברכת המצוות, משא"כ אם הישראל מברך והכהן יחזור בו, ברוך שלמפרע תהא כאן ברכה לבטלה (ובמקו"א נתבאר שדברי הריטב"א גבי נט"י לא שייכי בזה ואכמ"ל), ואין לישראל מה להמשיך במצוה כי מכאן ואילך הכל תלוי בכהן].

וידידי הרה"ג חו"ב רא"י מאור שליט"א אף הוא התהלך בפשיטות במהלך הנזכר שמצוה התלויה באחרים אין לברך עליה, ועל פי זה יישב קושיתנו אמאי אין הישראל מברך על מצוותו לשמוע ולקבל הברכה. ואהא דהכהנים גופייהו מברכים ולא אמרינן שתלויים הם בישראל השומעים, בחלוקות ישית למו, שלגבי ברכת הכהנים הרי הכל כשר ומוכן לסעודה, ואין לנו לחוש שמא ישתנה המצב והציבור יצא מבית הכנסת וכדומה, אלא אדרבא יש לנו להשאיר המצב בחזקתו, משא"כ לגבי ישראל המברך, הרי הוא אמור לברך קודם שתתחיל ברכת כהנים, ובזה אמרינן שאינו יכול לברך על סמך שיתחדש מצב ותהא ברכת כהנים, דהא כלפי זה הדבר מחוסר מעשה כיון שבשביל שהישראל יברך הוא צריך לסמוך שתהא כאן ברכת כהנים שזה מצב חדש שלא נעשה עד עתה, וכהאי גוונא שפיר דמי לצדקה וכל כהאי גוונא שאין מברכים כשהדבר תלוי בשני.

 

[ספיר ויהלום]

למעלת היושבים ראשונה בכותל המזרח. מצורף גיליון המערכה בפרשת נשא - דין הישראל בברכת כהנים

כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע, מבוא וסיכום המערכה מאת ידידי הגאון הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:

המאמר מקיף ומעמיק בהיבטים שונים של ברכת כהנים, בדגש על מעמד ה'מקבלים' (ישראלים) והיחס בינם לבין ה'מברכים' (כהנים), תוך ניתוח דעות רבות והצגת סתירות לכאורה וניסיונות ליישבן.

א. דין עשרה בברכת כהנים: האם העשרה נדרשים מצד דין 'דבר שבקדושה', או מצד גזירה שווה מפסוקים אחרים כמו "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ב. האם יש מצווה על הישראלים להתברך מפי הכהנים, בנוסף למצוות הכהנים לברך. דברי ספר חרדים וספר חינוך המורים שיש מצווה כזו על ישראל, ונבחנים מקורות נוספים כמו שו"ת מן השמים ודעות אחרות בראשונים.

ג. מקור האיסור לישראל לישא כפיו: האיסור הוא 'עשה', ומובאים פירושים שונים למקורו (למשל, מ"כה תברכו - אתם ולא זרים"). נדונה גם סוגיית רבי יוסי בגמרא שבת והתמיהה עליה, והיחס בין האיסור לבין דין ברכה לבטלה.

ד. חיוב הישראל להתברך מהכהנים משום שבלעדיו לא תתקיים הברכה: מוצג מהלך ההפלאה הסובר שאיסור הזר הוא מצד ביטול מצוות הישראל להתברך מהכהנים, כיוון שהזר המברך אינו יכול להתברך בעצמו.

ו. ביאור הדינים שנאמרו על הישראל בברכת כהנים: כמו האיסור להסתכל בכהנים המברכים והחיוב לכוין לברכה, והצורך להמתין לציבור שיענה אמן. דינים אלו משמשים כראיות אפשריות לכך שיש תפקיד או חיוב על הישראלים. כמו כן, נדונה שאלת 'פנים כנגד פנים' ומשמעות דרישת הקשבת הישראלים לברכה.

ז. דין השומע ברכת כהנים באמצע תפילת עמידה: סעיף זה עוסק בשאלה מעשית - כיצד ינהג מי שעומד בתפילת שמונה עשרה בשעה שהכהנים נושאים כפיהם. מוצגות דעות חלוקות בין פוסקים אחרונים (אגרות משה, הגריש"א, שבט הלוי, יביע אומר) האם עליו להפסיק בשתיקה ולהקשיב לברכה, והדבר נקשר למחלוקת היסודית האם יש חיוב על הישראל להתברך.

*יש לציין כי במערכה המקורית, הענף האחרון הוקדש לשאלה מרתקת התלויה בכל האמור לעיל ובעוד נידונים בענייני ברכות. מדוע אין הישראלים מברכים על מצוותם לקבל או לשמוע ברכת הכהנים, על כן הנני מציגו כאן לתועלת המעיינים.

ח. מדוע הישראל לא מברך על שמיעת ברכת כהנים​

ובחתימה דמילתא אמרתי אחכמה לדעת לפי הסוברים שיש מצוה על ישראל לקבל ברכת הכהנים, אמאי לא תקנו ברכה על כך. [והיה מקום לומר, כי המה יוצאים בברכת אקב"ו שאומרים הכהנים קודם נשיאת כפים. אבל לא מצאנו לפוסקים שהעירו לכהנים לכוון להוציא את הציבור בברכה זו וכן לישראל לצאת ידי חובת ברכה זו מדין שומע כעונה, ובאמת לא תהני הך ברכה לישראל, כיון שהכהנים מברכים על מה שהצטוו לברך ואילו הישראל הצטוו להתברך]. ולכאורה צ"ל (ושוב הראני ידידי רי"ח סימ"ט שליט"א שכן השיב מרן הגרע"י זצ"ל לידידנו ר"ג רבינוביץ שליט"א, והובא במשנת יוסף קובץ יא סימן צח) עפמש"כ הפוסקים (עיין בטור או"ח סי' תלו ובב"י סי' תלב, ובמקו"א הארכתי בזה) גבי ביטול חמץ, שאין מברכים על מצוה הנעשית בלב. אמנם יש לעיין האם מצוה המתקיימת ע"י שמיעה חשיבא כדבר שבלב, דאפשר שמחמת האמירה של הכהנים דנים הדבר כמעשה. אכן יש לומר דאדרבא משום הכי סגי במה שמברכים על עיקר המצוה הנעשית ע"י הכהנים, והיא מועילה גם למה שהישראלים צריכים להשתייך למצוה, שכיון שכל עניינם הוא להשתייך למצוה ואינם עיקר המצוה, על כן לא שייך לתקן על זה ברכה.

וראיתי בספר חק המלך (פסחים סי' ח' אות ד) שהביא כן בשם מרן הגרא"מ שך, שהקשה דאם הישראלים שייכים בכלל המצוה מדוע אינם מברכים על מצוה זו. ודן שם הגר"ח קרלנשטיין ליישב כאמור שאין מברכים על מצוה שאין בה מעשה, אלא שהקשה הלא אנו מברכים "לשמוע קול שופר" (עיין יום תרועה ר"ה כט ועמק ברכה בענין שופר אות ב וקונטרס הביאורים ר"ה סימן ז בענין איכוון ותקע לי), ועל כרחך היינו משום דעכ"פ כדי ליצור מצב של שמיעה צריך לעשות מעשה תקיעה ולכן חשיב כמצוה שיש בה מעשה, וא"כ הכא נמי בשביל שישראל ישמעו את הברכה צריך אמירה של הכהנים והוי מעשה. וכתב שאולי יש לחלק, דגבי שמיעת קול שופר הרי מוטלת על כל אחד ואחד מישראל החובה לתקוע כדי ליצור מצב של שמיעת קול שופר, ורק שגם אם שמע תקיעה של אחר מהני, אך אם אין לו אחר שיתקע עבורו צריך לתקוע בעצמו, ולכן שפיר חשיב מצוה שיש בה מעשה, משא"כ גבי ברכת כהנים הרי ליכא חובה לישראל ליצור מצב של שמיעת ברכת כהנים, אלא שאם יש כהנים המברכים יש לו מצוה לשמוע ברכתם, וכיון שאין מוטלת על כל או"א חובה לעשות מעשה כדי לשמוע ברכת כהנים, לכן הרי זה נחשב מצוה שאין בה מעשה, ומשו"ה אין מברכים על זה, ודו"ק.

[אחר זמ"ר הראני הגאון מוה"ר מאיר קויפמן שליט"א, למה שדן בשו"ת רבינו עקיבא איגר (מהדו"ק סו"ס ט) דלכאורה ההולך מביתו לעסקיו לכמה ימים, כשיחזור לביתו יצטרך לברך על המצוה של מזוזה, כיון שבינתיים כשלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה ועתה מתחיל חיוב חדש, ושוב הביא שראה למרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' יט) שכתב בפשיטות דאינו מברך, משום דלא תקנו הברכה רק על שעת קביעת המזוזה, עיי"ש ברעק"א שסיים שלדינא צל"ע. ויש לדון במי שנוטלים לו ידים, דלכאו' אינו עושה מעשה, אלא רק עושים בו מעשה, ואולי לא יברך בזה, ומצאנו להגר"ז (סי' ג קו"א ס"ק יא) שכתב שכיון שהאדם מסייע בנט"י לכן זה נחשב שיש עשייה מצידו, אך הגרמ"ק שליט"א צידד שתקנת ברכה התחדשה שאם נעשית בגוף אדם זה פעולה יוכל לברך (וראה ברמ"א סימן קנט סעיף יג ובמשנ"ב שם ס"ק סה שבנט"י מהני כוונת נותן או כוונת נוטל), אבל סתם מסייע לא יהני. ומכל זה יש לדון לגבי שומע, שיתכן דמהני מעשה המברך לענין הא דהשומע יברך על זה, אך יש לחלק שכשנוטלים על גוף אדם נחשב הדבר שנעשה מעשה בגופו משא"כ כשמברכים והוא שומע אי"ז נחשב שנעשה מעשה בגופו, ואולי תלי בגדר שומע כעונה, ועיין].

ועין ראתה בספר מחקרי ארץ (נשיאת כפים פרק ו עמ' קכו) שכתב שגם לשיטות שיש מצוה על הישראלים להתברך בברכת כהנים, לא תיקנו ברכה לישראלים לשמוע ברכת כהנים, ואינו דומה לברכת השופר שמברכים לשמוע קול שופר, והטעם הוא משום שהגם שיש מצוה לישראל להתברך מפי הכהנים, מ"מ אין המצוה לישראל לשמוע הברכה אלא לקבל הברכה והיינו להסביר פנים כלפי הכהנים לקבל את הברכה, וגם אם אינו שומע את הברכה מהכהנים רק ידע שעכשיו הכהנים מברכים והוא מתכוין להתברך הרי יוצא בזה, וכמו העם הנמצאים בשדות אם ישמעו את הברכה ע"י מכשיר-קשר וכדומה אע"פ שאין כאן שמיעה מ"מ מהני כוונתם לצאת יד"ח (ואמנם יש פוסקים דחשיב שמיעה, ומ"מ נפ"מ היום שרואים בשידור חי במסך ברכת כהנים ולא שומעים אותה) עיי"ש. אכן לפמשנ"ת שהעם שבשדות אמנם מתברכים, אבל להיות חלק מהמצוה צריך לשמוע ממש את הברכה ולכוון לה, א"כ ליתא לתירוץ זה, וצריך לומר כשני הדרכים שכתבתי לעיל.

וכאשר באו גוִילי אורייתא דידן לידי ידידי הרה"ג רי"ח סימ"ט שליט"א, התפלא אמאי לא תירצתי קושיא זו ע"פ תשובת הרשב"א הנודעת (ח"א סימן יח) שאין מברכים על מצות צדקה וכדומה כיון שהיא תלויה בעני המקבל ואפשר שהוא לא יתרצה בה ונמצא מעשה מתבטל, והכא נמי חיישינן שמא הכהנים לא ישאו כפיהם לברך את ישראל, ולהכי אינו מברך. ועניתי ואמרתי לו כי מיניה וביה מוכח דלא שייכא הך עניינא הכא, דהא חזינן שהכהנים עצמם כן מברכים אע"פ שהם תלויים בישראל, ואין לומר שלגבי הכהנים ליכא חשש ולא תלו בשומעים כיון שהם יכולים לברך לעם שבשדות (ואף אי לא הוי ברכת כהנים דאורייתא אלא רק דרבנן וכנ"ל עכ"פ שפיר מברכים וליכא חשש ברכה לבטלה), זה אינו דהא אע"פ שיכולים לברך לעם שבשדות מ"מ חייב שיהיו עשרה בבית הכנסת ובלא זה לא שייך לברך לעם שבשדות, וא"כ אכתי הכהנים מיתלא תלו בישראל, ואעפ"כ מברכים, ועכצ"ל דהא לא אמרינן הכי, או משום שכיון שכבר נמצאים בתוך מערכת התפילה אזי נקטינן שתהא כתיקונה ולא חיישינן לשינויים, או בגלל שיש מצוה על הישראל לקבל את הברכה לא חיישינן שיבטלו מצוותם וא"כ כל שכן שלא חיישינן שהכהנים לא ישאו כפיהם ויבטלו מצות עשה דידהו.

אולם ידידי הנ"ל חגר חרבו והשיב מלחמה השערה לקיים דברותיו הראשונות, דשאני ישראל מהכהנים, שהישראל אין לו לברך, דילמא הכהן לבסוף לא יברך וכגון שיתבלבל בברכה או ישתתק או יברך באופן שלא ישמעו אותו ולא יקבלו מיניה הברכה, משא"כ הכהן יכול לברך, כיון שאף אם הישראל לא ירצו להשתתף בברכה, מ"מ כיון שהוא התחיל במצוה יכול הוא לסיים. והנה כבר הביא המשנ"ב (סימן נה ס"ק י) שאם יצאו מקצת מהעשרה באמצע החזרה יכול לסיימה אך לא ישאו הכהנים כפיהם כיון שזה ענין אחר, ואמנם מבואר שם (בס"ק ו ובביאור הלכה סימן קכח ד"ה בפחות) שאם התחילו נשיאת כפים ויצאו חלק מהעשרה יכולים הכהנים לסיים, אך לא התפרש מה הדין אם רק ברכו ברכת המצוות ועדיין לא החלו בפסוקי ברכת כהנים, האם חשיבא התחלה, ואדרבא ממה שהמשנ"ב נשמר מלכתוב זאת משמע דלא מהני ואין להם לשאת כפיהם (ודלא כמש"כ באשי ישראל פרק טו סעיף מז בשם המשנ"ב) אלא יסיימו 'למדני חוקיך' ואם סיימו הברכה יאמרו בשכמל"ו. וראיתי שחקר בזה בחכמה בספר אשא כפי (עמ' פב), והביא מהגרי"א דינר שליט"א בשם מרן הגרח"ק זצ"ל שמסתבר דכה"ג נחשב התחלת ברכת כהנים. ולפי זה לכאו' מיושב הכא, שהכהנים יכולים לברך ואף אם יצאו חלק מהעשרה מ"מ לא התבטלה המצוה ויכולים לגמור ולומר כל ברכת כהנים.

[אולם בינותי להקשות, שאם הכהן יכול לברך משום שבברכה הוא התחיל במצוה וכבר לא אכפ"ל שהישראלים יצאו החוצה וכדומה כיון שאעפ"כ המצוה במקומה ויכולים להשלימה, מדוע אצל הישראל חיישינן שהכהנים יחזרו בהם אחר ברכת הישראל, הרי מדובר שהכהנים כבר נטלו ידיהם ואף עקרו רגליהם לעלות לדוכן ורק אז הישראל היה מברך. אכן המתבונן יראה דלא דמי, דלגבי כהנים לא אמרו שבמציאות אין אנו חוששים שמישהו מהעשרה מתפללים יצא החוצה וכדומה, אלא אמרינן שאף אם מישהו יצא זה לא משנה את המצב שהכהנים יכולים להמשיך ולומר ברכת כהנים אחר שכבר התחילו בפעולתם במה שבירכו עליה ברכת המצוות, משא"כ אם הישראל מברך והכהן יחזור בו, ברוך שלמפרע תהא כאן ברכה לבטלה (ובמקו"א נתבאר שדברי הריטב"א גבי נט"י לא שייכי בזה ואכמ"ל), ואין לישראל מה להמשיך במצוה כי מכאן ואילך הכל תלוי בכהן].

וידידי הרה"ג חו"ב רא"י מאור שליט"א אף הוא התהלך בפשיטות במהלך הנזכר שמצוה התלויה באחרים אין לברך עליה, ועל פי זה יישב קושיתנו אמאי אין הישראל מברך על מצוותו לשמוע ולקבל הברכה. ואהא דהכהנים גופייהו מברכים ולא אמרינן שתלויים הם בישראל השומעים, בחלוקות ישית למו, שלגבי ברכת הכהנים הרי הכל כשר ומוכן לסעודה, ואין לנו לחוש שמא ישתנה המצב והציבור יצא מבית הכנסת וכדומה, אלא אדרבא יש לנו להשאיר המצב בחזקתו, משא"כ לגבי ישראל המברך, הרי הוא אמור לברך קודם שתתחיל ברכת כהנים, ובזה אמרינן שאינו יכול לברך על סמך שיתחדש מצב ותהא ברכת כהנים, דהא כלפי זה הדבר מחוסר מעשה כיון שבשביל שהישראל יברך הוא צריך לסמוך שתהא כאן ברכת כהנים שזה מצב חדש שלא נעשה עד עתה, וכהאי גוונא שפיר דמי לצדקה וכל כהאי גוונא שאין מברכים כשהדבר תלוי בשני.

האם טרח לבאר דין הישראל שנכנס באמצע הברכה אם עובר ב"בל תגרע",
דלכאו' כהן שמברך רק פסוק א' עובר בבל תגרע,
ואם יש דין על הישראל להתברך, א"כ עובר בב"ת, כיון שנכנס באמצע, ולא שמע הכל
ולפ"ז צ"ע שהעולם לא נזהר בזה.
ולפו"ר לא ידעתי ישוב לקו' זו.

 

[תורת אמת]

כמו כן ראיתי דנים על כהן המתברך אי מקיים בזה מצוה.

 

[מחשבות טובות]

האם טרח לבאר דין הישראל שנכנס באמצע הברכה אם עובר ב"בל תגרע",
דלכאו' כהן שמברך רק פסוק א' עובר בבל תגרע,
ואם יש דין על הישראל להתברך, א"כ עובר בב"ת, כיון שנכנס באמצע, ולא שמע הכל
ולפ"ז צ"ע שהעולם לא נזהר בזה.
ולפו"ר לא ידעתי ישוב לקו' זו.

אדרבא, חו"ר שליט"א מוזמנים לעמוד על חקר הענין, ויעלו הגיגהם כאן.

 

[מחשבות טובות]

כמו כן ראיתי דנים על כהן המתברך אי מקיים בזה מצוה.

לכאורה כוונתו באופן שהכהן היה צריך שלא לעלות, כמו בית כנסת שכולה כהנים ויש שם יותר מעשרה.
ויל"ד בתרתי, הן אי נימא כה'חרדים' שהישראל המתברך מקיים מצוה, האם הו"ה הכהן. והן אי לא נימא כ'החרדים' י"ל דעכ"פ כשכהן עושה מצוותו שלא לעלות ובכדי שתחול ברכת אחיו הכהנים א"כ בזה גופא נחשב שקיים המצוה כמו כהן המברך בעצמו.

 

[מחשבות טובות]

אדרבא, חו"ר שליט"א מוזמנים לעמוד על חקר הענין, ויעלו הגיגיהם כאן.

אמרתי במקום שאין איש אהיה אנא עניא איש עיטי לבל יגרע ובל יפקד ענף זה מהמערכה, וזה החלי. הנה כתב מרנא הגרשז"א בהליכות שלמה (תפילה פרק י סעיף א) להסתפק, במי שנמצא בביהכ"נ ולא הקשיב כראוי לחלק מברכת הכהנים ואפילו החסיר תיבה אחת, האם קיים בזה המצוה להתברך לדעת החרדים, והטעם לפי שמבואר בתוספתא (מנחות פ"ו ה"ו) דברכות כהנים מעכבות זו את זו, וא"כ הו"ה כלפי השומע. והנה הדגיש שם את הנקודה של הפסד מצ"ע, אך יש לדון יתירה מזה, דהנה פסק במשנה ברורה (סימן קכח ס"ק קה) שאם הכהן גרע מהברכות עובר משום 'בל תגרע', ויותר מפורש בשו"ת בנין שלמה (סימן י ד"ה ולענין) שאפילו אם חיסר תיבה אחת עובר ב'בל תגרע'. ומעתה נקיש לישראל המתברך, שאם אינו מקשיב לפסוק אחד או לתיבה אחת הרי הוא ב'בל תגרע' ביחס למצוותו לשמיעת ברכת כהנים, ואף אי נימא שמצוותו מתקיימת בעצם שהותו שם, יל"ע כאשר מגיע לבית הכנסת באמצע ברכת כהנים, דבכה"ג אין לו אלא חלק מהמצוה והוי בבל תגרע, ואף אי נימא שכל שלא היה שייך בה אי"ז מגרע, עכ"פ כאשר יוצא באמצע ברכת כהנים נמצא שעובר בזה על 'בל תגרע' כיון שקיים רק חלק מהמצוה, וצ"ע.

והמתבונן יראה שקושיא זו קשה בין אי נימא שיש חיוב על ישראל ליצור את המצב של ברכת כהנים ובין אי נימא שחיובו מתחיל רק לאחר שכבר יש ברכת כהנים שאז צריך הוא לשמוע ולהתברך, דבין כך ובין כך הכא קיימינן על מצב של ברכת כהנים שאין לו לגרע ממנו. והנה הראוני כי ידידנו הרה"ג גמליאל הכהן שליט"א בספרו 'גם אני אודך' (עניני ברכת כהנים סי' לז) הריץ שאלה זו לגדולי המשיבים ומורה ההוראה זצ"ל ושליט"א, וחלק מהם השיבוהו שאין כאן גריעה מהמצוה, יען גם כאשר הוא מחוץ לבית הכנסת לא גרע מהעם שבשדות. והנה צריך להזכיר בזה מש"כ במשנה ברורה (ס"ק צו) שמי שאינם אנוסים אפילו עומדים בביהכ"נ אלא שהם אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה שמראים בעצמם שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים, ולפי זה הו"ה בענייננו כל הדימוי הוא דוקא בגוונא של אונס, ואמנם אפשר שזהו דוקא במי שיוצא מביהכנ"ס משא"כ מי שעוד לא נכנס לא חשיב שמפקיע עצמו ולכן הוא לא גרע מהעם שבשדות. אמנם בעיקר הדימוי לעם שבשדות, זכור אל תשכח מה שהתבאר לעיל (אות ...) לחלק, שהעם שבשדות הם בכלל הברכה אבל הנמצאים בבית הכנסת הם בכלל המצוה, וא"כ לפי"ז לכאורה אכתי כלפי המצוה איכא בל תגרע ולא אהני ליה מה שבשאר ברכת כהנים הוא כלול בברכה, כיון שעכ"פ גרע עצמו מהמצוה, ודוק"ה.

ובינותי ליישב בזה ע"פ הדרך שיישבתי לעיל (שם) מדוע אין הישראל מברך על מצוָתו, דהיינו טעמא דכיון שכל עניינו הוא להשתייך למצוה של ברכת הכהן לכן סגי במה שמברכים על עיקר המצוה הנעשית ע"י הכהנים. ולעניננו הכי נמי, עיקר המצוה היא של הכהן, ובה נאמרו גדרי המצוה על כל פרטיהם, ולכן כל ענין 'בל תוסיף' ו'בל תגרע' שייך דוקא בברכת הכהן גופיה, אבל כאשר עשה הכהן את המצוה כתיקונה, ממילא הישראל יכול להשתייך לכל חלק ממנה, וכל אשר חוטף ואוכל זוכה לו לשלל, ולא שייך לומר על זה 'בל תגרע', כי עצם הברכה לא נגרע כלל אלא עומדת בשלמותה, ודוק"ה. [ואמנם נראה שכהן שהוסיף אח"כ ברכה ועבר על 'בל תוסיף', מ"מ הישראל לא הפסיד הברכה שבתחילה הייתה כתיקונה, אך יל"ע כאשר הכהן הוסיף באמצע איזה פסוק, וגם יל"ע כאשר הישראל התכוון לצאת יד"ח בהוספה המקולקלת של הכהן. ודו"ק]. גם יל"ד עפמש"כ לעיל (שם) לומר שאין מברכים על שמיעה גרידא שהיא כמצוה שבלב, והכא נמי אפשר שאין 'בל תגרע' בכה"ג, ובכלל צ"ע בדבר שאינו ניכר מצד עצמו אי שייך בי 'בל תגרע'. ואי נימא דשאני ברכת כהנים שיש מעשה של דיבור מצד הכהנים, א"כ שוב אתינן לתירוץ הקודם דסגי במה שמצידם המצוה הייתה מושלמת, וכפי שתירצנו התם דלהכי סגי בברכה על המעשה מצד הכהנים וממילא הנטפל למצוה נטפל גם לברכה, ודו"ק.

וחביבים עלי דברי שה"ת רבינו שי"ח קנייבסקי זצ"ל דלהלן, בספר 'שמענו כן ראינו' (עמ' קצה) ששאל באחד שרצה לחדש שכיון שיש מצוה על הישראלים לשמוע ברכת כהנים אסור להיכנס לבית הכנסת אחרי שהתחילו הכהנים בברכה משום בל תגרע שהרי שומע רק חצי ברכה, והשיב אין לזה טעם וריח, ונשאל שוב מדוע לא נימא הכי לשיטת החרדים שמצוה על הישראל לשמוע, והשיב דממילא אם הכהנים אומרים כַּדין מותר גם לישראל לשמוע. וזה כסברתנו האמורה למעלה. אלא ששוב נשאל בישראל שיוצא לחוץ באמצע ברכת כהנים האם עובר על בל תגרע לדעת החרדים, והשיב 'אפשר'. והיינו שיש מקום לחלק, שכשיוצא במזיד באמצע ברכת הכהנים אפשר שחשיב גורע כי מראה שאינו חפץ בברכתם. אולם בספר מנחת עיון (עמ' רכג) שאל את הגרח"ק האם יש להקפיד שלא לשמוע חצי ברכת כהנים משום לא תגרע לדעת החרדים, והשיב לו בפשיטות אין לא תגרע בישראל השומע חצי ברכת כהנים כיון שזה לא מצוה אישראל אלא שהוא בכלל מצות הכהן. ומשמע דהיינו גם לענין לצאת באמצע ברכת כהנים, ודו"ק. וע"ע בספר 'אריה דבי עילאי' (עמ' שסה) בבירור דעת הגרח"ק. וכן עיי"ש ציון ('חמדת ישראל' בענין שופר [וע"ע כלי חמדה פר' ואתחנן], 'מנחת חיים' פרשת דברים) ליסוד שבשמיעה ליכא 'בל תגרע', ושוב מצאתי בספר שמחת מרדכי (עמ' רנו) שכן השיב הגרח"ק גופיה.

ודע שיש שחששו לקושיא זו, דתנא ירושלמאה הגה"צ רבי אביגדור נבנצל הלוי שליט"א הסתפק בזה בכמה דוכתי ונשאר בצ"ע, ובכמה ספרי דבי רב הביאו מהגה"צ המקובל רבי שריה דבילצקי זצ"ל שחשש בזה ל'בל תגרע', וכן הובא שהגר"מ שטרנבוך שליט"א מחמת חששו זה נקט דבכה"ג לא יכוון לקיים המצוה אלא רק לקבל ברכה בעלמא, וראה גם בשיעורי הגאון רבי נחום נבנצאל (בהעלותך תשע"ט) שנקט בפשיטות דאיכא בל תגרע על הישראל, ויצא לדון דישראל שיצא באמצע ברכת כהנים מכל מקום יהני ליה לילך למנין אחֵר להשלים מה שחיסר, משא"כ בכהן שבירך רק חלק מהברכות לא יהני ליה להשלים במנין אחר יען זה מחייב חדש, ודלא כהישראל שאין המנין מחייב בפרטות אלא זו מצוה כללית להתברך. שוב ראיתי בקובץ משולחן גבוה (תורה תניינא ח"א עמ' קלב) שערך שלשה מהלכים אמאי אין כאן איסור בל תגרע, עיין היטב בדבריו שיש בהם תוספת לדברינו דלעיל. ויש עוד אריכות בכל זה (וכפי שציינתי שבספר 'גם אני אודך' הדפיס הרבה תשובות חכמי דורנו נר"ו בענין), וכאן עמד קנה.

 

[מחשבות טובות]

מצורף גיליון המערכה בפרשת בהעלותך
גירות ישראל במעמד הר סיני (עדיין רשמי חג השבועות מהדהדים בליבנו) ודין אחוות משה אהרן ומרים



כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע, מבוא וסיכום המערכה מאת ידידי הגאון הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:

הרב בעל המערכה, מפתיע אותנו בפקפוק היסודות שגדלנו עליהם, כמו לדוגמא שיתכן כי משה ואהרן אינם נחשבים אחים...

תשאלו כיצד?

לפי העיקרון "גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי", יש לבטל כל קשרי משפחה שהיו קודם. ואם כך, הרי גם אהרן ומרים התגיירו, ולכאורה שוב אינם אחים.

ה"מהר"ל" מחדש: גירות מתוך כפייה, כמו במעמד הר סיני, אינה נחשבת לידה חדשה. רק גירות ברצון גמור יוצרת "קטן שנולד". נמצא: שאהרן, שהיה "תחת ההר", גוייר בכפייה – ונשאר קרוב למרים. ואילו משה, שהיה "מעל ההר", גוייר ברצון – ונחשב זר.

דחיית המהלך – והבנה עמוקה יותר בגדר הכפייה:

• כל עניין הכפייה נועד לגלות את שורש הקדושה הפנימי של עם ישראל – לא לייסד מערכת חדשה.
• 
  
• הכפייה אינה הופכת את ישראל לגרים, אלא מבטאת את מהותם העצמית: בנים למקום, בני אברהם יצחק ויעקב.
• 
  
• מכאן: גם משה רבינו, שלא הוצרך לכפייה, נכלל בכלל ישראל, ואין לחלק בינו לבין אהרן. כולם לא נעשו "קטן שנולד", והקורבה נשמרת.

בתוך המערכה באים על פתרונם כמה וכמה דברים עמומים, גדר גירות ישראל במתן תורה. באיזה גיל התנבאו אלדד ומידד, ומי היו הוריהם. ולמה כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל לאחר שאמרו 'נעשה ונשמע', ועוד ועוד כאשר יחזו עיני המעיין.

 

[כהנא דמסייע]

גירות ישראל במעמד הר סיני (עדיין רשמי חג השבועות מהדהדים בליבנו) ודין אחוות משה אהרן ומרים

יגדיל תורה ויאדיר. דברים מרתקים עד מאד.

 

[פלוריש (אריאל)]

תתחדש על העיצוב!

 

[מחשבות טובות]

תתחדש על העיצוב!

תודה. לא כזה חדש, אפשר לומר שכל גיליון יש בו איזה משהו קטנטן שונה, אבל הקונספט בכללותו אותו דבר.
נ"ב. כשראיתי זאת נלחצתי, כי חששתי שמא צירפתי קובץ לא נכון. בעז"ה. השבוע הגיליון יופיע 'באוצר גליונות' המופץ בכל הארץ, ולשם שלחתי גיליון מקוצר בן 3 עמ' באותיות טיפה יותר גדולות.

 

[כהנא דמסייע]

השבוע הגיליון יופיע 'באוצר גליונות' המופץ בכל הארץ,

יגדיל תורה ויאדיר.

 

[מערבי]

בענין ברכת כהנים, נתקלתי במשהו מיוחד:

 

[מחשבות טובות]

מצורף גיליון המערכה בפרשת שלח-לך - חיוב ציצית בבגדים של זמננו
לסדר "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" ובקרוב "הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ".

נ"ב. לעת עתה עוד לא קיבלתי סיכום המערכה, בעז"ה בקרוב נחזה בו.