מערכה בפרשה • ה'שיעור כללי' בפרשה

רב אחד חב"דניק שם לב שיש אחד שבורח כל יום קודם ברכת כהנים, עד שהחליט לשאול מה זה, סיפר לו שהוא היה במחנה נאצי, וזקן אחד ער"פ הצליח להתגנב למטבח ובליקוט כמה חיטים טחן ועשה שתי מצות קטנטנות, ובליל הסדר ישב במרכז הצריף וערך את הסדר ואח"כ חילק לכל מאות האנשים שם כך שכל אחד קיבל פירור, לפתע נכנס הקאפו ושאל מה זה, אמר אם לא יענו אהרוג את כולם, אז הזקן הבין שחייב להודות ואמר לו עשיתי ליל הסדר וכו', אמר אני אהרוג אותך אבל לא סתם אלא קבל עם ועדה, למחרת הוציאו את כל האיסירים לחצר והכריחום לצפות בהוצאה להורג, טרם הלה משחרר את הכדור, הזקן מבקש בקשה אחרונה לפני המוות, כסא לעלות עליו וטלית, טלית לא הייתה אז התפשר על מעיל, הוא אמר אני נפרד מכם ואני כהן אז אני רוצה לברך אתכם בברכת כהנים, שם על ראשו ועל ידיו הפרושות ובירך אותם טרם שקעה שמשו.
אמר לו אותו יהודי, אני ראיתי את אותה ברכת כהנים, ואיני רוצה לשכוח אותה, בגדר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, לכן אני לא נותן לשום ברכת כהנים אחרת להיכנס לי בדיסק...
אמר לו הרב, מעתה אני כל ברכת כהנים שאהיה בה, אזכור את אותה ברכת כהנים.

עד כאן מהזיכרון, כמובן שהבנש"ק נר"ו למשפחת אבוחצירה מספר זאת בהרבה יותר רגש ודרמה.
 
מצורף גיליון המערכה בפרשת שלח-לך - פטור מציצית בבגדים המצויים בזמננו שיש להם ארבע כנפות מקדימה
נ"ב. שבוע ושבוע שעבר, נדפסה המערכה גם ב'אוצר גיליונות' והופצה בעוד עשרות (מעל מאה) מוקדים חדשים. אמנם מכיון שזה דורש תקציב ואיני עומד בעלויות הדבר, כנראה לא אמשיך בזה שבוע הבא. הרוצה לעזור בענין, יתקבל בברכה, ושכרו כפול מן השמיים



כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע*, מבוא וסיכום המערכה מאת ידידי הגאון הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:

* אשר למרות טרדותיו העצומות הן בקודש והן בחול בעת מלחמה זו, קבע לו זמן והכין לנו סיכום בקרבך הביא. ישר כוחו.​


וכעת הגאון ר' אליהו ברכה בעל המערכה מביא מערכה מיוחדת ואקטואלית מאד. בעניינים הנדונים בבי מדרשא, ואין בהם סדר ומשטר.

תמצית היוצא מתוך הדברים, הנידון של חיוב ציצית בבגדים המצויים בזמננו – כגון סוודרים, חולצות פתוחות מקדימה, מעילים ארוכים וצעיפים – מורכב וטעון בירור הלכתי עמוק. הגאון בעל המערכה עומד על הקושיות העולות מההנהגה הרווחת שאין מטילים ציצית בבגדים אלו, למרות שיש להם ארבע כנפות לכאורה, ומציג את מכלול דברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, בניסיון ליישב את המנהג ולמצוא היתר.

לגבי סוודרים (סודרים) של זמנם (כעין המטפחות שעל ראשי מקובלי מרוקו), הבית יוסף מתלבט מדוע אין מטילים בהם ציצית, ומביא שתי סיבות אפשריות: אולי הם נחשבים ככיסוי ראש, או שעיקר שימושם הוא לצורך עטיפת חפצים ולא כבגד.

בנוגע לגלימות, הבית יוסף מביא שני תירוצים לאי הטלת ציצית: א. הן נלבשות לכבוד ולא להגנה, ולכן אינן נחשבות "כסות". ב. חוטי הציציות היו נגררים על הארץ ונדרשים תיקון מתמיד. הרמ"א דוחה תירוצים אלו.

הרמ"א מביא טעם חדש: מצוות ציצית היא באופן ששתי כנפות תהיינה לפני הלובש ושתיים לאחריו. בבגדים שלנו, שכל ארבע הכנפות לפניו, אין חיוב. עוד מוסיף הרמ"א, שבבגדים שיש להם צווארון ששתי כנפותיו האחוריות מכוונות כנגד הקדמיות – פטור. המשנה ברורה מציין שמאחר שההלכה "רופפת", ירא שמיים יעגל קרן אחת.

בעל המערכה מנתח את הדברים ביחס לבגדים המודרניים. טעמי הבית יוסף אינם שייכים בחולצות וסוודרים כיום, שאינם לכבוד ואינם ארוכים עד הרצפה. אמנם לגבי חולצה הוא יוצא לדון האם קצוות הצווארון נחשבים כנף, וכן האם סגירת הכפתורים מחשיבה את הבגד כסגור ומבטלת מהבגד מציאות של כנפות, ועל דרך זה חוקר לגבי רוכסן של סוודרים המצויים בימינו.

לגבי צעיפים, הצעיף המודרני לרוב נכרך סביב הצוואר או נקשר כעניבה, ובכך רובו סגור ואין כנפותיו ניכרות. אך אם צד אחד מושלך לאחור, יש שתי כנפות מלפניו ושתיים לאחוריו, ואז סברת הרמ"א לפטור אינה קיימת.

לבסוף מביא בשם הציץ אליעזר שמלבד שאר צירופי הקולות, התבסס בתחילה על שני טעמים שהם רעיון אחד, שהבגד המחויב הוא כדוגמת טלית שמתעטפים בה כמות שהיא, שהיא פתוחה לגמרי ועומדת לעיטוף, ולא שצריך להכניס גופו או ראשו לתוכה באיזה אופן שבו יהיה מולבש בה.

לסיום, המערכה מתייחסת למנהג התימנים המתעטפים בטלית גדולה המקופלת לכל אורכה כך שכל ארבע כנפותיה לפניהם, שלכאורה לא יוצאים י''ח לפי שיטת הרמ''א. ומבאר בזה כל חמיר'א.

טעמו וראו כי טוב.
 

קבצים מצורפים

מצורף גיליון המערכה בפרשת שלח-לך - פטור מציצית בבגדים המצויים בזמננו שיש להם ארבע כנפות מקדימה
נ"ב. שבוע ושבוע שעבר, נדפסה המערכה גם ב'אוצר גיליונות' והופצה בעוד עשרות (מעל מאה) מוקדים חדשים. אמנם מכיון שזה דורש תקציב ואיני עומד בעלויות הדבר, כנראה לא אמשיך בזה שבוע הבא. הרוצה לעזור בענין, יתקבל בברכה, ושכרו כפול מן השמיים



כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע*, מבוא וסיכום המערכה מאת ידידי הגאון הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:

* אשר למרות טרדותיו העצומות הן בקודש והן בחול בעת מלחמה זו, קבע לו זמן והכין לנו סיכום בקרבך הביא. ישר כוחו.​


וכעת הגאון ר' אליהו ברכה בעל המערכה מביא מערכה מיוחדת ואקטואלית מאד. בעניינים הנדונים בבי מדרשא, ואין בהם סדר ומשטר.

תמצית היוצא מתוך הדברים, הנידון של חיוב ציצית בבגדים המצויים בזמננו – כגון סוודרים, חולצות פתוחות מקדימה, מעילים ארוכים וצעיפים – מורכב וטעון בירור הלכתי עמוק. הגאון בעל המערכה עומד על הקושיות העולות מההנהגה הרווחת שאין מטילים ציצית בבגדים אלו, למרות שיש להם ארבע כנפות לכאורה, ומציג את מכלול דברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, בניסיון ליישב את המנהג ולמצוא היתר.

לגבי סוודרים (סודרים) של זמנם (כעין המטפחות שעל ראשי מקובלי מרוקו), הבית יוסף מתלבט מדוע אין מטילים בהם ציצית, ומביא שתי סיבות אפשריות: אולי הם נחשבים ככיסוי ראש, או שעיקר שימושם הוא לצורך עטיפת חפצים ולא כבגד.

בנוגע לגלימות, הבית יוסף מביא שני תירוצים לאי הטלת ציצית: א. הן נלבשות לכבוד ולא להגנה, ולכן אינן נחשבות "כסות". ב. חוטי הציציות היו נגררים על הארץ ונדרשים תיקון מתמיד. הרמ"א דוחה תירוצים אלו.

הרמ"א מביא טעם חדש: מצוות ציצית היא באופן ששתי כנפות תהיינה לפני הלובש ושתיים לאחריו. בבגדים שלנו, שכל ארבע הכנפות לפניו, אין חיוב. עוד מוסיף הרמ"א, שבבגדים שיש להם צווארון ששתי כנפותיו האחוריות מכוונות כנגד הקדמיות – פטור. המשנה ברורה מציין שמאחר שההלכה "רופפת", ירא שמיים יעגל קרן אחת.

בעל המערכה מנתח את הדברים ביחס לבגדים המודרניים. טעמי הבית יוסף אינם שייכים בחולצות וסוודרים כיום, שאינם לכבוד ואינם ארוכים עד הרצפה. אמנם לגבי חולצה הוא יוצא לדון האם קצוות הצווארון נחשבים כנף, וכן האם סגירת הכפתורים מחשיבה את הבגד כסגור ומבטלת מהבגד מציאות של כנפות, ועל דרך זה חוקר לגבי רוכסן של סוודרים המצויים בימינו.

לגבי צעיפים, הצעיף המודרני לרוב נכרך סביב הצוואר או נקשר כעניבה, ובכך רובו סגור ואין כנפותיו ניכרות. אך אם צד אחד מושלך לאחור, יש שתי כנפות מלפניו ושתיים לאחוריו, ואז סברת הרמ"א לפטור אינה קיימת.

לבסוף מביא בשם הציץ אליעזר שמלבד שאר צירופי הקולות, התבסס בתחילה על שני טעמים שהם רעיון אחד, שהבגד המחויב הוא כדוגמת טלית שמתעטפים בה כמות שהיא, שהיא פתוחה לגמרי ועומדת לעיטוף, ולא שצריך להכניס גופו או ראשו לתוכה באיזה אופן שבו יהיה מולבש בה.

לסיום, המערכה מתייחסת למנהג התימנים המתעטפים בטלית גדולה המקופלת לכל אורכה כך שכל ארבע כנפותיה לפניהם, שלכאורה לא יוצאים י''ח לפי שיטת הרמ''א. ומבאר בזה כל חמיר'א.

טעמו וראו כי טוב.
לא הבנתי תמצית ההיתר גבי סוודרים, אם הולך בו כשהרוכסן פתוח.
ועי' בשו"ת מחזה אליהו ח"א סי' א שהאריך בזה.
 
לא הבנתי תמצית ההיתר גבי סוודרים, אם הולך בו כשהרוכסן פתוח.
ועי' בשו"ת מחזה אליהו ח"א סי' א שהאריך בזה.
בסוודרים שלנו יש את טעם הרמ"א שכשארבע הכנפות מקדימה א"צ ציצית, ויש מקום סמיכה לספרדים לסמוך על זה יען סתם סוודר אינו צמר וא"כ לדעת מרן חיובו רק מדרבנן וממילא הוי ספק דרבנן לקולא.
ואמנם בפשיטות כל זה דוחק, ובפרט אחר שנראה ממרן דלא סבירא ליה לטעמא דהרמ"א, אך אחרי התוספות סברות קולא של הגאון ציץ אליעזר שהוא תוקע להן יתד מדברי הראשונים, ועיקרן שהבגד המחויב הוא כדוגמת טלית שמתעטפים בה כמות-שהיא שפתוחה לגמרי ועומדת לעיטוף ולא שצריך להכניס גופו או ראשו לתוכה באיזה אופן שבו יהיה מולבש בה וא"א כלל לפרוס אותה עליו ולהתעטף בה כשהיא פשוטה, בזאת יש לנו סמך נוסף להקל.
ומה שציינת למחזה אליהו, ישר כח. וכבר קדמך תלמידו ידידי חבר בית מדרשנו הרה"ג אליהו אבולעפיא שליט"א, והיזהרני שהאריך בזה (והרי איתמחי קמיעא בעניני מלבוש, וכדאמרינן "הוד והדר לבושה של תורה"), ומקוה להגיע לזה בקרוב לעיין בדברי קודשו.
 
בסוודרים שלנו יש את טעם הרמ"א שכשארבע הכנפות מקדימה א"צ ציצית, ויש מקום סמיכה לספרדים לסמוך על זה יען סתם סוודר אינו צמר וא"כ לדעת מרן חיובו רק מדרבנן וממילא הוי ספק דרבנן לקולא.
ואמנם בפשיטות כל זה דוחק, וכו'.
אוסיף עוד שהיה לי משא ומתן בזה עם ידידי הג"ר אברהם יקותיאל אוהב ציון שליט"א שהעלה להחמיר בזה, ופלפלתי עמו האם לא ניתן להקל עכ"פ בבגדים שאינם של צמר, וצידד יותר שלא לחלק. ועכ"פ אציג כאן את עיקר תשובתו בענין (אע"פ שלא סיפק ביָדִי לעיין בה היטב).

יש"כ

אני משגר מה שכתבתי בזה לפני כמה שנים

האם מעילים וסוודרים שיש להם ד' כנפות מקדימה חייבים בציצית

שאלה:
בשנים האחרונות נפוצים בחנויות סוודרים ומעילים שבצד הקדמי שלהם ישנם ארבע כנפות, שתיים מלמטה ושתים למעלה ליד הצוואר, האם הם חייבים בציצית או לא.

תשובה בקיצור: המעיין בסוגיא יראה שאין מקור ברור לפטור בגד שיש בו ד' כנפות בגלל שארבע כנפותיו מקדימה, ולכן יש ליתן בו ציצית, ואם קשה הדבר מטעמי נוחיות וכיו"ב, אזי יש לעגל צד אחד באופן הניכר שהוא עגול, ובזה הוא פוטר את הבגד מחיוב תורה, ובפרט בגד של צמר או פשתן שאין בו ספק שיש בו חיוב תורה אם הוא בן ד' כנפות.


נימוקים ומקורות
:
א. מצינו למרן זיע"א בבית יוסף או"ח (סו"ס י) שמדבר על בגד שהיה מצוי בזמנם והוא כמו סוודר, שיש לו ד' כנפות בחלק הקדמי, ומתפלא שלא היו מטילין בו ציצית, רק איזה זקנים קדמונים שלכאורה היו מחמירים על עצמם, וביאר בשתי דרכים. א. כי בגד זה נועד לכבוד ולתפארת, ולא לחימום או הגנת הגוף, וכל חיוב ציצית של תורה הוא בבגד המיוחד לצרכי קור או חום וכו', ועל כן בגדי כבוד פטורים מן הציצית. [וכבר העירו שיסוד ושורש לדברי הב"י נמצא בתוס' נדה (סא ע"ב, ד"ה אבל). וראה מה שהארכתי בזה בס"ד בשו"ת יעלת חן ח"א (חיו"ד סי' סא). ע"ש]. ועוד ביאר הב"י כי ב' הכנפות התחתונות הם סמוכות לקרקע, ואם יטילו בהן ציצית יקרעו בכל פעם, והתורה דרכיה דרכי נעם. עכ"ד. ומבואר דהגם שהב"י ראה לפניו בגדים של ד' כנפות מקדימה, לא עלתה על דעתו לפטרם משום שאין ב' מקדימה וב' מאחורה.
ב. אמנם הרמ"א בדרכי משה שם השיג על דברי הב"י שלפי טעמו הראשון דבגד של כבוד פטור מציצית אם כן כל טליתות של תפלה שאנו מתעטפים בהן פטורים כיון שאינן בגדר בגד לקור או לחול, רק לכבודה של תפלה, ואם הם פטורין אזי יוצא שברכתם לבטלה. ולכן ביאר הרמ"א טעם חדש לפטור בדגים הללו מציצית מפני שאין בהם ב' כנפות מקדימה וב' מאחורה, והסמיך הגדרה זו מדברי אגדה. ע"ש. ודבריו של הדרכי משה מחודשים מאד, ואמנם מיישב הוא בזה מנהג ישראל על טליתות של תפלה, אבל לא הראה שום מקור הלכתי שיש עיכוב בדין שאין מצוה של ציצית אלא א"כ ב' כנפות מקדימה וב' מאחורה. ולעצם קושיית הרמ"א על הב"י הרחיבו האחרונים בביאורים, ובפרט שמצינו לב"י יסוד נאמן מדברי התוס' בנדה כנ"ל, וראה מה שכתבתי בזה בס"ד בשו"ת יעלת חן שם.
ג. וידוע דרכו של מורינו הרב דוב קוק שליט"א לזכות במצות ציצית כמה שיותר ויש על גופו עשרות ציציות תמיד, וכן היה מנהגו של הגאון הגדול ר' חיים פנחס שיינברג זיע"א, ראש ישיבת תורה אור, שהיו עליו מאות טליתות, ואמר לי מורינו הגר"ד קוק שליט"א, שגם בימות הקיץ הוא חפץ לזכות במצוה זו אלא שהחום מעיק מאד, ולכן עלה בדעתו להכנס לחדר שיש בו מזגן ולהפעילו על קור ובכך יוכל לקיים מצוה בעוד ציציות, אלא שהוא מסופק אי בכהאי גוונא שעושה פעולה חיצונית כדי לקיים מצוה יש בזה את גדר בגד של ציצית, ושורש הספק מחמת מה שנתבאר בב"י הנ"ל. וגם בהיותו אבל על אמו נסתפק מאד שמא יש לקרוע את בגד הציצית שהרי באביו ואמו אמרו שקורע כל בגדיו עד שיגלה את לבו, ולכן הוציא מעליו את הטלית העליונה שהיא עיקר בגד אצלו [כידוע שמעוטרת ברקמה יפה], והשאר הניחם בשב ואל תעשה. [וראה מה שהרחבתי בשו"ת יעלת חן שם מפי ספרים וסופרים אודות קריעת טלית קטן באבלות].
ד. והמג"א (ס"ק יג) כתב, דכיון דהלכה זו רופפת בידי הגאונים ולא מצאו טעם נכון לפטור, ירא שמים יעגל כנף אחד בבגדים הללו, וכאשר העיד בב"י על זקנים קדמונים. והפמ"ג (אשל אברהם ס"ק יג) העיר ע"ד הדרכי משה דכל זה אינו אלא למצוה, אך מעיקר הדין גם אם הד' כנפות מלפניו חייב בציצית, ואי אפשר לדון לפטור בהלכה עפי"ד אגדה. וגם בב"י מוכח דלא ס"ל כקולת הרמ"א כמו שביארנו לעיל, שהרי ממרחק הביא לחמו ליתן תרי טעמי ללימוד זכות לפטור, ולא הביא מן הקרוב דבר הכי פשוט לפנינו שד' הכנפות לפנים, הרי דלא שמיעא ליה כלומר לא ס"ל קולא זו. וכ"כ בביאור הלכה (סו"ס י) שד' הרמ"א לא ברירי כ"כ. גם רבינו הגר"א מוילנא בביאוריו ציין לדברי המג"א, וידוע שבציוניו מכוין להוראה הלכה למעשה.
ה. וע' בתשו' הגאון ר' נסים קרליץ זיע"א בס' "חוט שני" (הלכות מזוזה בקובץ ענינים שבסופו סי' ב, עמ' שפט) שכתב דכיון דהמג"א כתב דירא שמים יטיל ציצית, אך מעיקר הדין מסכים לדרכי משה דפטור, א"כ י"ל דבסוודר של אקרילן שאינו צמר וכו', יש לפטור מעיקר הדין גם אליבא דהמג"א, או שיפקיר וכו'. ע"ש. אכן במעילים וסוודרים של צמר דחמירי טפי לא יכונו דבריו. ולפי"ז בסוודרים ומעילים של צמר הנפוצים היום שיש בהם ד' כנפות בחלק הקדמי, יש לעגל כנף אחד. וכן הכריע לדינא מורינו הגאון ר' דב הכהן קוק שליט"א, לאחר שראה הבגדים הללו. וכן כתב רב אחאי הרה"ג ר' יצחק אוהב ציון שליט"א בס' שערי ציון (ח"ב סי' א אות ב) בשם מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי (שליט"א) שיש לעגל צד א', ושכן נהגו בבית מרן הקהילות יעקב זיע"א. והגאון מהרא"י וולדנברג זצוק"ל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' א) הרחיב בהפלגה גדולה מאד, ללמד זכות על מה שאין נוהגים להטיל ציציות בבגדים הללו. וכמדומה שאין בזה כדי שביעה דאורייתא. ועל כן יש מקום הגון לחשוש לביטול מצות עשה ולנהוג כנ"ל. וע' בספר כנף הבגד (סי' י, עמ' נה). ובס' מגד יוסף (סי' ב). ובס' עבודה ברורה (ע"ז ב ע"ב). ודו"ק.
ו. והיו שרצו לצרף כאן צד לקולא מצד מה שיש במעילים ובסוודרים שרוולים, ויש דעה שבגד ד' כנפות שיש בו שרוולים פטור מציצית, אכן דעה זו דחויה היא, ועדיין צד החיוב של תורה גובר בכאן, ולכן ההוראה הנכונה היא לחשוש ולעשות מעשה כדי שלא להכנס בביטול מצות עשה וכדכתיבנא. ומ"מ כדי שלא למנוע טוב וכבר אמרו חז"ל דקודשא בריך הוא חדי בפלפולא, לכן אמרתי להביא בזה מה ששמעתי בס"ד ממורינו הגר"ד קוק שליט"א ביסוד המחלוקת בענין זה של בגד עם שרוולים אי יש לפוטרו מציצית, ואציגה נא בזה מה שהעלה מורינו הרב שליט"א על הכתב בזמן שדנתי לפניו בסוגיא זו.
--​
וז"ל רבינו הגדול בכתב ידו הטהורה: הב"י בסימן י' הביא דעה בבגד של ד' כנפות שיש לו שרוולים שעל ידן הוא מתעטף בו - פטור מן הציצית, וחלק עליו הב"י. ומשמע הנידון בזה, כמו שחקרו בבית של ראובן ופתח הבית של שמעון, אם חייב ראובן במזוזה, [דשמעון פשיטא שאינו חייב], היינו שאם הוי גדר החיוב "בית בפתחו", א"כ בתר בעה"ב אזלינן, ואף אם אינו בעלים על הפתח, אבל אם הוי גדר החיוב כלפי חפצא של "פתח הבית", א"כ [גם] ראובן פטור כל שאין פתח הבית גם שלו, וה"נ יש לעיין גבי ציצית בבגד של מצב לבישה בלבד, [ולאפוקי ממא"ד דכלי קופסא חייבים בציצית], אם כלפי "חפצא של בגד" במצב לבישה קאי החיוב, או "לבישת גברא" של ארבע כנפות הוא החיוב, ונפק"מ להנ"ל בבגד שבפועל יש בו ד' כנפות, אבל אין כח לבישת הגברא מחמת אותן כנפות - אלא מחמת השרוולים, שאם פתח הבית הוא חייב, הכי נמי בגד בן ארבע כנפות הוא מחוייב (במצב של לבישה), ואם בית מחוייב בפתחו, הכי נמי בגד של ד' כנפות במצב לבישתו. עכ"ל צדיק. ודפח"ח.
ז. ואמר לן הגר"ד קוק שליט"א שבזה יש לתלות הפלוגתא של הראשונים בענין פתח גבוה מאד אם ליתן המזוזה בשליש העליון של הפתח שהוא גבוה מאד, או כנגד כתיפו של אדם, כי להסוברים שיש ליתן בשליש אפי' הוא גבוה מאד [רמב"ם (פ"ו ממזוזה הי"ב), ועוד], סברתם היא מפני ששורש החיוב הוא ב"פתח הבית", וא"כ שליש העליון הוא פתיך בגדר החיוב כל פתח לפי עניינו, ולהסוברים שמניח בגובה כתיפו ודיו, [ראה ירושלמי (פ"ד דמגילה ה"ב), ותוס' מנחות (לג ע"ב, ד"ה ומאי), ולשון הראב"ד שם], דעתם שהמחייב הוא "בית בפתחו" ואם כן בתר בני הבית אזלי' [כעין דברי רש"י בפסחים (ד סע"א) בענין חיוב שוכר במזוזה], ולכן מניח בגובה הגברא הנכנס בפתח. [ועשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' ריט), ואבני נזר (חיו"ד סי' שעט). ועוד]. ודו"ק.

ולמעשה אמר רבינו הגר"ד קוק שליט"א ועוד גדולים, שיש לחייב את הסוודרים והמעילים הללו בציצית, ומכיון שהדבר קצת קשה לביצוע מבחינה פרקטית, יש לעגל את כנף הבגד מצד אחד ובזה יוצא מכל שאלה. ואין זה בכלל מה שאמרו במנחות (מא ע"א) דבעידן ריתחא מקבל עונש על זה שלא חיזר על מצות ציצית, כיון דהכא הרי יש לו טלית קטן ומקיים מצות ציצית, ובגמ' שם מיירי שהיה רב קטינא מהלך ללא ציצית כלל.
 
עוד אוסיף משהו ששלחו לי בהקשר למה שדנתי גבי מנהג תימן, וגם בזה עוד לא סיפק בידי לעיין בהיותי כבר במערכות הבאות עלינו טובה, ואתה תחזה.

לכבוד המערכת שליט"א
שלמא יסגי לעלמין מן קדם עתיק יומין.

נא להעביר להגאון הרב אליהו ברכה שליט"א על מה שכתב בעיטוף הטלית למנהג תימן וכדלהלן:
א. מנהג תימן האמיתי היה שהטלית פרושה עליו וממילא היה שתי כנפות לפניו ושתי כנפות לאחריו וכפי שהוכחנו בס"ד בספרנו הידור עטיפת הציצית.
ב. לגבי טלית כפולה לא היה מנהג כזה, ורק לפני כשלושים שנה המתחדשים עושים כך ויש בזה חשש ברכה לבטלה, וכבר הארכתי בזה כמה פעמים בשו"ת ברכת אוריאל חלק א-ג, עיי"ש.
בברכת שלום לאוהבי תורתך וגו'.
אשמח לקבל תגובה הערה והארה כדרכה של תורה.
אוריאל חוברה
נחליאל
 
כתבתי בזה בעבר, אך הדברים אינם מסודרים בכדי להעלותם.
ואף אני כתבתי להתיר מטעם שאינו צמר. ושבסוודר שרובו צמר יש מקום לומר שיעגל פינה אחת, או שיקפיד ללכת עימו סגור.
 
כתבתי בזה בעבר, אך הדברים אינם מסודרים בכדי להעלותם.
ואף אני כתבתי להתיר מטעם שאינו צמר. ושבסוודר שרובו צמר יש מקום לומר שיעגל פינה אחת, או שיקפיד ללכת עימו סגור.
הכי מסתברא, אך כמדומה שכיום בל יראה ובל ימצא במחוזותינו סוודר עשוי צמר אא"כ עבודת יד, ולילך עמו סגור צל"ע אי תלי ביה או בנוהג אינשי.
 
עוד אוסיף משהו ששלחו לי בהקשר למה שדנתי גבי מנהג תימן, וגם בזה עוד לא סיפק בידי לעיין בהיותי כבר במערכות הבאות עלינו טובה, ואתה תחזה.

לכבוד המערכת שליט"א
שלמא יסגי לעלמין מן קדם עתיק יומין.

נא להעביר להגאון הרב אליהו ברכה שליט"א על מה שכתב בעיטוף הטלית למנהג תימן וכדלהלן:
א. מנהג תימן האמיתי היה שהטלית פרושה עליו וממילא היה שתי כנפות לפניו ושתי כנפות לאחריו וכפי שהוכחנו בס"ד בספרנו הידור עטיפת הציצית.
ב. לגבי טלית כפולה לא היה מנהג כזה, ורק לפני כשלושים שנה המתחדשים עושים כך ויש בזה חשש ברכה לבטלה, וכבר הארכתי בזה כמה פעמים בשו"ת ברכת אוריאל חלק א-ג, עיי"ש.
בברכת שלום לאוהבי תורתך וגו'.
אשמח לקבל תגובה הערה והארה כדרכה של תורה.
אוריאל חוברה
נחליאל
כעת ישבתי על דבריו הנפלאים, ושיבצתי תורף הענין בתוך המערכה, והנה הוא לפניכם:

.... קיבלתי מכתב מאת בן עדת תימן הוא הרה"ג אוריאל חוברה שליט"א רב הישוב 'נחליאל' וחבר ביה"ד לממונות 'מטה בנימין', ובו מתבאר כי אמנם כבוד הר"מ בן הגרי"ץ רצאבי שליט"א חיבר קונטרס 'עטיפת ציצית כהלכתה' להחזיק מנהג התימנים שמביאים כל ארבע כנפותיהם לקדמת גופם, אך איהו חיבר נגדו קונטרס 'הידור עטיפת הציצית' ובו תנא ופליג על דבריו, ושנה פרקו בשו"ת ברכת אוריאל (ח"א ס"ג), והעלה כי דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שסדר הנחת הטלית יהיה באופן ששני כנפות לפנים ושני כנפות לאחור, וכך היה מנהג תימן האמיתי שהטלית פרושה עליו וממילא היה שתי כנפות לפניו ושתי כנפות לאחריו. ולגבי טלית כפולה לא היה מנהג כזה, ורק לפני כשלושים שנה המתחדשים עושים כך ויש בזה חשש ברכה לבטלה מלבד הפסד המצוה עצמה. ובתוך דבריו כתב שהמעיין בדברי מח"ס 'עטיפת ציצית כהלכתה' לא ימצא אפילו פוסק אחד שכתב שצורת הנחת הטלית על גופו באופן שכל ארבע כנפות לפנים, ושבחו והדרו של אדם הוא כאשר יראה האמת וסברת כל הפוסקים יחזור בו ולא יחפש לעצמו תחבולות חידושים מחודשים כדי להצדיק את מעשיו.
 
לחו"ר אתרא הדין שליט"א היושבים ראשונה בכותל המזרח
מצורף גיליון המערכה בפרשת קרח - בענין אמירת 'שמועה זו נאה' והמסתעף


כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע, מבוא וסיכום המערכה מאת ידידי הגאון הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:

ועתה הגאון בעל המערכה שליט''א נותן לנו הדרכה בין שבילים ונתיבות בתוככי התורה הקדושה, ובדרכי טכסיס והנהגת ת''ח, בין הכרת האמת וערך של כל חלק בתורה, וכל ת''ח, לבין חשש זלזול בכבוד תורה, או נושאיה:

המורכבות בהתבטאויות של תלמידי חכמים, במיוחד בכל הנוגע לשבח או לביקורת. הדבר כרוך גם בחלק של ידיעת כוחות הנפש, שגם נלמד מהפרשה, כיצד מנתחים מעשה אם נעשה בנקיות או מתוך נגיעה, וגם בידע תורני, מה מותר ומה אסור. שהרי קיימת אזהרת חכמים ש"כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה". מפרשים שונים התחבטו ביישוב אמירה זו עם לשונו של רש"י שכתב על פרשת קרח "פרשה זו יפה נדרשת".

נושאים רבים עלו במאמר, ומהם: האם האיסור רק על אמירת 'זו אינה נאה' או גם על 'זו נאה': דעה מרכזית היא שהאיסור חל בעיקר על אמירת "זו אינה נאה", כלומר שלילת תורה, אך לא בהכרח על אמירת "זו נאה" בלבד. אולם, יש דעות הסוברות כי גם באמירת 'זו נאה' בלבד יש קפידא, במיוחד אם הדבר בא להצביע על 'זו אינה נאה' אחרת, בין במפורש ובין במחשבה. שבח לשם הנאה עצמית: הגאון הנצי"ב מסביר כי האיסור חל כאשר האדם אומר "זו נאה" להנאתו האישית ולגופו, כגון השותה יין וטוען שדעתו צלולה יותר. אבל לומר על דברי חכמים אם הם "נכונים ומעולים" זוהי "דרכה של תורה בכל דוכתי". הבחנה בין הלכה לאגדה: יש מי שמחלק בין הלכה, שעליה חלה הקפדה, לבין פלפול או דרשה, שבהם מותר להביע התפעלות באמירת 'זו נאה'. הגדרת "מבזה חבירו": אמירת "הא מעליא שמעתא" (שמועה זו מעולה) הייתה מקובלת בין האמוראים לשבח תלמידי חכמים, אך יש להתייחס לאזהרה מפני השפלת חכמים או שכחת הלכות גדולות מתוך קביעה אישית מה "הגון" ומה "אינו הגון" בתורה. לשונות חריפים במחלוקת: למרות האזהרות, המאמר מראה כי חכמים לעיתים קרובות השתמשו בלשון חריפה ואף בוטה במחלוקותיהם, כגון עולא שכינה הלכה "חומץ לעיניים וכעשן לשיניים". ואף מרן הבית יוסף עצמו לא נמנע מלהטיח דברים קשים נגד חכמים שקדמו לו, כשהיה זה נפקא מינה משמעותית להלכה, להיתר אשת איש לשוק. לשון הרע על תלמיד חכם לצורך התורה: החזון איש מציין כי מותר לדבר לשון הרע על אומן באומנותו, וכך גם על תלמיד חכם באומנותו – תורתו. זאת במטרה להודיע למחזיקים בתורה מיהו אותו גדול בישראל, מתוך הבנה ש"ידיעה על חכמי הדור הן הן גופי תורה". עם זאת, נדרשת זהירות יתרה בדבר לדבר אמיתי ומדוּיַק, ולא מתוך מניעים אישיים של הגדלת כבוד עצמו או רבותי.. שבח עצמי: הפסוק "יהללך זר ולא פיך" קובע שאסור לאדם לשבח את עצמו. עם זאת, מותר לו להודיע על עצמו במקום שאין מכירים אותו לצורך התורה. הלל הזקן התפאר בעצמו בשמחת בית השואבה ("אם אני כאן – הכל כאן") באופן שנראה כהיפך מענווה, אך ניתן לפרש שעשה זאת כדי שלא ישבח במידת הענווה, ובכך להביא עצמו לענווה גדולה יותר. הגבלות שבח בפניו: "מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו". אמירה זו מורה שאף שמותר לשבח חבר שלא בפניו בהרבה, אין מרבים בשבחו בפניו, כדי שלא ייראה כמחניף או יבוא לידי גאווה. כלל זה רלוונטי גם להספדים על גדולי ישראל, שבהם אין לומר את כל שבח הנפטר בפני הקהל כדי למנוע חשש לגאווה של המספיד או המת. היסוד של ר' ישראל סלנטר: אין אדם מחויב להתחשב בכך שמעשיו עלולים לגרום לחברו להיכשל במידה שאינה נכונה. ייחוד סוגיות וספרים בתורה: המאמר מעלה את השאלה האם יש עניין לשבח מסכתות, סוגיות או ספרים מסוימים באופן מיוחד. בשם בעל הברכת שמואל מובא שכל התורה כולה נעימה ומתוקה, ואין לתת ציונים מיוחדים למסכתות וסוגיות. מאידך, המאמר טוען כי יש עניין להבליט ייחודיות של סגנונות או נושאים כדי שהציבור ידע את טיב הדבר ויבקשנו. כמו כן, מילים כלליות עלולות לאבד את משמעותן. דוגמאות לשבח ספציפי: מובאים חכמים ששיבחו מסכתות מסוימות על פני אחרות, כגון מי שרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, או שהרמב"ם התייחס לענייני אמונה כיקרים מכל אשר ילמד. ישנם גם חכמים ששיבחו ספרים ספציפיים וציינו את מתיקותם וייחודם.
 

קבצים מצורפים

חבל לא זכר מר דברי הר' יצחק יוסף שאסור לשבח יותר מידי והביא כן מהשדי חמד.
ובזה התפלא על כמה רבנים, שח"ו לא יחשבו שהם מנהיגי עולם התורה ויכשלו בגאוה.
 
חבל לא זכר מר דברי הר' יצחק יוסף שאסור לשבח יותר מידי והביא כן מהשדי חמד.
ובזה התפלא על כמה רבנים, שח"ו לא יחשבו שהם מנהיגי עולם התורה ויכשלו בגאוה.
מצאתי כי לא נעלם מעיני ידידנו הגאון המופלג בעל המערכה בפרשה, אלא טמן זאת ברמז...

דהכי כתב בתוך דבריו: "ויעוין בשדי חמד (מערכת הח כלל קמ) שיצא לדון במה שנשתרבב בדורנו מנהג להפליג ולהרבות בתוארים כדוגמת 'הגאון המפורסם' או 'הגאון האמתי' וכיוצא בהם, אם יש בזה חשש איסור חנופה. וכעת נדפס קובץ 'ישכיל דעת' ושם (ח"ב עמ' רלז ואילך) האריך הרה"ג מאיר יוחנן אלקובי בענין הפלגת תוארים לזולתו ודינם בהספד והשכבה ונוסח מצבה. והנה שמע'תי באומרים לי בשם השד"ח שדן שמא יש בעיה לשבח אדם בפניו כיון שזה יביאו לידי גאוה ואיכא לפני עיוור. ופלא שלא הזכירו לדברי הגמרא האמורה שמבואר שבפניו אמרינן מקצת שבחו ולא כל שבחו, אך לא מצד חשש גאוה של המשתבח אלא מצד חנופה של המשבח. ועכ"פ לא מצאתי כזאת בשד"ח (אך נמצא בספר "פלא יועץ" ערך 'הִלול' וערך 'שבח'), וכנראה התחלף להם במה שהביא (במערכת ו כלל כו אות ל) לקושיא הנודעת של ה'מוצל מאש' (סימן מה) בשם החבי"ף (נשמת כל חי ח"ב ס"ט) איך מותר להשביע חבירו הרי מכשילו בשבועת שוא. ועל זה הדרך שאלו היאך מותר לכבד חבירו, הרי מכשילו בגאוה. וידוע יסודו של אור ישראל מסלנט שאין לפני עיוור במידות. והיינו כאשר האדם עושה מה שהוא מחויב, אינו צריך להתחשב שעי"כ יכשל חבירו במידה שאינה נכונה. וכפי שעשה תלמידו הגרי"ץ בלזר (ראה בהקדמה לכוכבי אור עמ' 15) שע"פ הוראת רבו, הניח תלמידיו לשיר לו 'צדיק כתמר יפרח'. ויש להאריך בזה, ועוד חזון למועד".
 
לחו"ר אתרא הדין שליט"א היושבים ראשונה בכותל המזרח הרחוק כמטחווי קשת מן המערב הפרוע
מצורף גיליון המערכה בפרשת חוקת - בענין אמירת "פרה-אדומה" האם היא חוק או יש בה טעם, והמסתעף


בינתיים לא הניף הכהן את סיכומם של הדברים, ואע"פ שיתמהמה (כמובן מחמת ההכרחים שלו, וכמו לגבי משיח גופיה שאין כאן כביכול טענת התרשלות אלא הכל תלוי בנו) עם כל זה נחכה לו.
 

קבצים מצורפים

לחו"ר אתרא הדין שליט"א היושבים ראשונה בכותל המזרח הרחוק כמטחווי קשת מן המערב הפרוע
מצורף גיליון המערכה בפרשת חוקת - בענין "פרה-אדומה" האם היא חוק או יש בה טעם, והמסתעף


בינתיים לא הניף הכהן את סיכומם של הדברים, ואע"פ שיתמהמה (כמובן מחמת ההכרחים שלו, וכמו לגבי משיח גופיה שאין כאן כביכול טענת התרשלות אלא הכל תלוי בנו) עם כל זה נחכה לו.
צ"ל גליון 36...
 
דברים נפלאים כדרכו בקודש,
ולחיבת הקודש אציין לדברי הפנים יפות ברי' פרשתן,
שבשבוע שעבר היה יום פטירתו זיע"א,
דברים נפלאים ומיוחדים.
 
דברים נפלאים כדרכו בקודש,
ולחיבת הקודש אציין לדברי הפנים יפות ברי' פרשתן,
שבשבוע שעבר היה יום פטירתו זיע"א,
דברים נפלאים ומיוחדים
הזכרתי בקצרה לדברות הגאון רפ"ה במוסגר השני יעוי"ש.
 
ראשי תחתית