משא ומתן בדברי בעל ה'ילקוט יוסף' שליט"א (3)

וזה ממש כדבריו בילקוט יוסף החדש שאין זה משנה. ובעיקר מה שהילקוט יוסף מתעקש על פוסקים ספרדים בדר"כ כי דנים בדעת השו"ע ובמנהגי הספרדים וגם כדי להרים קרנה של יהדות ספרד שרואים שיש ספרים שמתעלמים מהם.
ואין זה אומר שבכל דבר דווקא הפוסקים הספרדים תמיד צודקים וכן הלכה.
אם גם מי שלומד פוסקים ספרדים ומביא 15 פוסקים כמותו - משיג עליו, זה אומר שאין נ"מ באיזה פוסקים לומדים. העיקר הוא לפסוק כהרב עובדיה לפי מה שהוא ראה לנכון לפסוק. כך אני מבין מדבריו.
 
אם גם מי שלומד פוסקים ספרדים ומביא 15 פוסקים כמותו - משיג עליו, זה אומר שאין נ"מ באיזה פוסקים לומדים. העיקר הוא לפסוק כהרב עובדיה לפי מה שהוא ראה לנכון לפסוק. כך אני מבין מדבריו.
כמובן שאפשר להבין כך אבל אינו מוכרח.
 
בילקוט יוסף שבת החדש עמ' שפ"ח כתב

הצג קובץ מצורף 4852


ודבריו צע"ג, שהמעיין בספר הלכה ברורה סי' שי"ח בירור הלכה אות ק"ח יראה שהביא את כל הסברות ודן בהם באורך ולא נעלם ממנו כלום.

והיותר פלא מה שכתב שהוא 'חלק על מרן האבא', ואי אפשר לחלוק כ"כ הרבה וכו', ואלו דברים שלא ראויים להכתב כלל, דז"ל ההלכה ברורה בירור הלכה סימן שיח סעיף קח
והנה מספר פעמים נשאתי ונתתי עם אאמו"ר זצוק"ל בנידון זה, ושמעתי מפיו שאין כוונתו לסתם רוב ומיעוט, ואם הוא רוטב לח וצלול שאין לו שייכות אל הרוב, וכגון מרק שיש בו תפוחי אדמה וכיוצא בזה, אפילו אם התפוחי אדמה הם הרוב הגדול, אין שייך בכיוצא בזה לומר שהמיעוט בטל לרוב וחשיב מצטמק ורע לו, אלא כוונתו באופן שהמיעוט שייך אל הרוב והוא חלק מהתבשיל, וכגון בשר או דגים שיש בהם מעט רוטב, שאין צריך שיהיו הבשר או הדגים יבשים לגמרי בלא רוטב כלל, ובכל כיוצא בזה שאין הרוטב עומד בפני עצמו בטל הוא כלפי הרוב היבש, וכשם שבשר או דגים לבדם חשיבי למאכל יבש אף על פי אינם יבשים כעץ, ויש לחלוחית על פניהם, ואפילו לחלוחית מרובה, (וכמו שנתבאר לעיל, ודלא כפוסקים שהחמירו בזה), כך יש להקל אפילו כשאין הלחלוחית בלועה בתוכם אלא היא עומדת בפני עצמה, וכל כהאי גוונא בטל הרוטב שהוא מועט כלפי התבשיל היבש שהוא העיקר, ועל כל פנים בעינן שתהיה שייכות של הרוטב כלפי התבשיל היבש, והוא בא מחמתו, אבל כשהוא עומד בפני עצמו אין שייך לומר שיתבטל כלפי הרוב. ובשנת תשנ"א הוצאתי בס"ד חוברת בדיני אפיה ובישול בשבת, ואאמו"ר זצוק"ל עבר עליה בעיון מתחלתה ועד סופה, ואמר לי לכתוב שכל שהרוטב הוא מועט ביותר, והוא שייך אל התבשיל היבש, כגון בשר או דגים שיש בהם מעט רוטב, יש להקל. והעירני ידי"נ הג"ר גדעון בן משה, שאאמו"ר זצוק"ל כתב כן בעצמו בהדיא בחזון עובדיה שבת חלק א' (עמוד פב) בתשובתו אל הגר"ש משאש בנידון זה, "שאמנם כשהמרק הוא הרבה בשיעור הניכר לעין, מודה אני שראוי להחמיר, ולא כתבתי להקל אלא ברוטב בעלמא". (ותשובתו שם היא התשובה שבשו"ת יביע אומר חלק ז', ונראה שהוסיף עליה נופך לבאר כוונתו כאמור). והן עתה ראיתי בקובץ "מאור ישראל" (ירושלים תשס"ג) שנשאל בזה אאמו"ר זצוק"ל, אם יש לחלק בין רוטב עב וסמיך ובין אם הוא צלול כמרק, והשיב בכת"י: "אם הוא מועט מאד אפילו צלול מותר". הא קמן שלא היקל אלא באופן שהוא "מועט מאד", והיינו דבכהאי גוונא יש לו שייכות אל הרוב היבש ובטל כלפיו מחמת דחשיב כחלק ממנו, ומשום דלא בעינן בדבר יבש שיהיה יבש כעץ, ואף כשיש בו לחלוחית ומעט ממנה עומד בפני עצמו יש להקל, ודוקא בכהאי גוונא שייך לומר שהמיעוט בטל כלפי הרוב, כיון שהוא חלק ממנו, מה שאין כן כשהוא עומד בפני עצמו. וכן מוכח עוד מתשובתו מכת"י שהביא אחי ידידי הראש"ל הגר"י שליט"א בילקוט יוסף שבת חלק ג' (סוף עמוד ריב), שכתב: "ולפי זה יש לומר שאם יש רוטב מעט ורובו יבש, על פי רוב מצטמק ורע לו, שהלחלוחית המועטת מתאדה ומתייבשת" וכו', וע"ש שהביא ראיה לזה מדין האינפנאד"ה, שכתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף טז) להקל לחממה כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, ואף התם הרוטב היוצא ממנה הוא מועט ביותר באופן שיש לו שייכות אל הרוב היבש, והיינו דכל כהאי גוונא בודאי שהצימוק רע ליבש שמחמת כן הוא מתייבש. [אמנם בעצם דין האינפנאד"ה יש לומר דשאני התם שהשומן קרוש בשעה שבא לחממה, וכמו שיבואר בס"ד להלן בשם כמה אחרונים, על דברי השלחן ערוך בדין זה]. ועיין עוד ביאור הדברים באורך וברוחב בילקוט יוסף מהדורא חדשה שבת חלק א' (עמוד תקיט והלאה). ודו"ק. ובאמת שיש לומר שאף המנחת כהן הנ"ל, שכתב להקל ברובו יבש, כוונתו כאמור, שהרי טעמו להקל בזה הוא משום "שאין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצאים ממנו", ומבואר שכוונתו רק דלא בעינן שיהיה יבש לגמרי, ובכהאי גוונא שרוטב ושומן יוצאים ממנו והם המיעוט, הרי הם כחלק מן התבשיל היבש כיון שהם באים מחמת היבש, וזיל בתר טעמו שאין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצאים ממנו. [ולפי זה אתי שפיר גם מה שכתבתי לעיל להעיר מדברי רבינו ירוחם, דמשמע דרוטב חשיב מצטמק ויפה לו, דיש לומר דרבינו ירוחם מיירי כשמערה מים חמים לתוך תבשיל המצטמק, ובכהאי גוונא שהמים עומדים בפני עצמם ומתערבים בתבשיל, חשיב מצטמק ויפה לו, מה שאין כן כשהם מועטים ביותר ויש להם שייכות אל הרוב היבש, דבכהאי גוונא חשיבי מצטמק ורע לו, ובזה דוקא יש לומר דכיון שהם מתאדים, ונעלם הרוטב לגמרי, חשיב כמצטמק ורע לו. ודו"ק]. עכ"ד.

הלזה יקרא 'חולק על מרן האבא'??? מה דעת @אור יעקב @אור תורה @שמעון טרבלסי
הלשון "אסור" במרק הניכר עוררה אותו.
 
ואולי באמת הלשון "אסור" של הרב דוד יוסף שליט"א עוררה אותו. כי הרי מלשון מרן זצוק"ל בחזו"ע משמע ש"ראוי להחמיר".
הצג קובץ מצורף 4853
והרב דוד לא מתיחס להיתר של פסיק רישא דלא איכפת ליה ולא החשיבו לצירוף וכן שאר צירופיו של הרב יצחק אינם מוצקים כל כך
 
ג. הדיון מתחיל בדגים עם מעט רוטב, שמדברי גוף ההלכה בה"ב, נראה לאסור וכל מה שהתיר זה רק בשר עם לחלוחית וכדו' - אולם מדבריו בבירור הלכה משמע באמת שאם יש שיעור מועט של רוטב מותר גם בדגים.
לא רואה סתירה בין הדברים. הוא מתיר רק 'במעט ממש', ולא כמו הרב יצחק שאפילו שרוצה וחפץ להטביל בזה.

בכל אופן. לגבי עצם ההשגה שכתב שחלק על האבא 'ונעלמו ממנו כל המקורות להתיר' וכו' - אם לא קרא את ההערות אז מה הוא מעיר? האם זה רציני? האם אין בזה הוצאת שם רע וביזוי וכו'? להשיג בצורה כזו.

בפעם הבאה כשאתה הולך אליו כדאי שתראה לו את הדברים שיתקן אותם מהר מאוד, או אפילו בשיעורו השבועי יאמר איזה דברי התנצלות ופיוס.
 
והרב דוד לא מתיחס להיתר של פסיק רישא דלא איכפת ליה ולא החשיבו לצירוף
??
בשביל מה הוא מחמם? הוא רוצה לאכול דג 'פושר'? אם כך בכל מרק נאמר את ההיתר הזה, שהרי הוא לא מעוניין ביד סולדת אלא בפושר ולא ניחא לה. ומעתה מותר לחמם מרק בשבת מדין פס"ר דלא ניחא ליה.

נ.ב.
בד"כ ניחא ליה שיהיה יד סולדת כדי שעד שיבוא לאכול שבינתיים זה מתקרר מעט זה יהיה פושר, אבל אם מתחילה יהיה רק פושר - כשיבוא לאכול כבר יהיה קר.
 
וכן שאר צירופיו של הרב יצחק אינם מוצקים כל כך
הצירופים פשוטים.
ספק שמא הלכה כרמב"ם וסיעתיה, ספק שמא מצטמק ורע לו שרי, וספק לפי הטעמים של רוב.
(אבל "ראוי להחמיר" לחוש לטעמים האחרים של רוב)
??
בשביל מה הוא מחמם? הוא רוצה לאכול דג 'פושר'? אם כך בכל מרק נאמר את ההיתר הזה, שהרי הוא לא מעוניין ביד סולדת אלא בפושר ולא ניחא לה. ומעתה מותר לחמם מרק בשבת מדין פס"ר דלא ניחא ליה.
זה לא אחר מהצירופים לענין הנ"ל.
 
לא רואה סתירה בין הדברים. הוא מתיר רק 'במעט ממש', ולא כמו הרב יצחק שאפילו שרוצה וחפץ להטביל בזה.

בכל אופן. לגבי עצם ההשגה שכתב שחלק על האבא 'ונעלמו ממנו כל המקורות להתיר' וכו' - אם לא קרא את ההערות אז מה הוא מעיר? האם זה רציני? האם אין בזה הוצאת שם רע וביזוי וכו'? להשיג בצורה כזו.

בפעם הבאה כשאתה הולך אליו כדאי שתראה לו את הדברים שיתקן אותם מהר מאוד, או אפילו בשיעורו השבועי יאמר איזה דברי התנצלות ופיוס.
אמרתי לך, אחרי שעברתי על הנ"ל זה נראה יותר שמעיר על הלשון "אסור" בעוד שבחזו"ע כתב "ראוי להחמיר".
 
??
בשביל מה הוא מחמם? הוא רוצה לאכול דג 'פושר'? אם כך בכל מרק נאמר את ההיתר הזה, שהרי הוא לא מעוניין ביד סולדת אלא בפושר ולא ניחא לה. ומעתה מותר לחמם מרק בשבת מדין פס"ר דלא ניחא ליה.

נ.ב.
בד"כ ניחא ליה שיהיה יד סולדת כדי שעד שיבוא לאכול שבינתיים זה מתקרר מעט זה יהיה פושר, אבל אם מתחילה יהיה רק פושר - כשיבוא לאכול כבר יהיה קר.
הוא אשר דברתי שהרב דוד לא החשיבו כלל לצירוף כמבואר בדבריו{ויעיין שם אחרי שמצטט את דברי הילקוט יוסף כתב עליו ודו"ק} ודו"ק בזה הלא דבר הוא
 
אתה עובד על עצמך. תסתכל טוב מה הוא כותב. אף אחד לא טיפש. כולנו ב"ה יודעים לקרוא ולהבין.
עברתי והוא מעיר על כך שהרב דוד שליט"א כתב לאסור בניחא ליה.
והיינו "מרק הניכר לעין" שרוצה את המרק וניחא ליה.
 
תקרא לזה איך שתרצה, אבל הרב דוד יוסף שליט"א חולק על אביו.
בחזון עובדיה כתוב להדיא "ראוי להחמיר" (דהיינו שמעיקר הדין מותר וכמש"כ גבי ר"ת)
בהלכה ברורה כתב "אסור".

-
כל העדויות של הרב דוד יוסף שליט"א לא סותרות כלום, מרן זצוק"ל אמר לו שכל ההיתר שלו (לכתחילה!) זה בשיעור מועט מאוד, אבל שיעור ניכר לא. (דהיינו לא לכתחילה וכמו שכתב בחזו"ע להדיא)
 
אעתיק גם את תגובת א' החו"ר דהתם

אם כבר, יש עוד הרבה מה להעתיק...

"הוגה ומעיין" כתב:

אכן בתשובת אביו שביביע אומר ח"י יו"ד סי' מב, בהתייחסו לנושא בהרחבה באות ח, אינו מביא אלא את הבנתו שכך פשטות דברי מהרשד"ם, ומסתייע מדברי הציץ הקודש והאבן ישראל. ולדברי האז נדברו הוא מפנה, אך לא כמקור להבנה זו, ודין גרמא לבנו לסבור שאף הוא כותב כך, וכנראה גם את שאר הציונים ראה במקור אחד או שניים בהפניית שוליים או סוגריים וסבר שהם מקור לגופם של דברים ולא לדיון בהם, והדבר שכיח במלקטי ליקוטי בתר ליקוטי.
 
ראשי תחתית