"ס"ט" כתב:
הנה בשו"ת אבקת רוכל (סי' כה) כתב הב"י, כי נידו למקילים שלא להפריש תרו"מ מפירות הגוי שנגמרה מלאכתם ביד ישראל (כסברת המבי"ט), ולא הזכיר כלל וכלל כי היה איזה חרם או נידוי לשומרים בהם קדושת שביעית (כסברת המבי"ט ג"כ).
וזה לשונו:
"אמר יוסף קארו, אחר שכתב החכם הר' משה מטראני אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה, ומיחו בידו. ובשמיטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים. נאום הצעיר יוסף קארו".
יבוא הטוען ויטען לאו דוקא, והב"י חדא מינייהו נקט, דהא בהא תליא, ולדעתו כמו"כ הנידוי כולל ג"כ מי ששומר בהם קדו"ש.
ולאידך יטען שכנגדו, דאדרבה, אילו היה כך בודאי לא היה לו לב"י להשמיענו רק שנידו למקילים שאינם מפרישים תרו"מ, אלא גדולה מזאת היה לו להשמיענו שאפילו למחמירים לנהוג בהם קדו"ש נידו והחרימו, שזהו חידוש גדול ורבותא טפי לנדות למי שנוהג כסברת המחמירים, ובודאי לא היה לו לב"י להניח רבותא זו. אלא ש"מ שבאמת לא נידו אלא למקילים שלא להפריש תרו"מ, ואילו המחמירים לנהוג בהם קדו"ש, הגם שלדעת הב"י ודעימיה אין צורך, מ"מ לנדות על כך לא עלה על לבם מעולם.
כך או כך, את הכתוב באבקת רוכל (וגם מה שלא כתוב) אי אפשר לשנות ולהזיז ממקומו.
ואולם מצאתי דבר מצער בספר חזון עובדיה (חנוכה, עמ' פה אות ה) שגרע והוסיף בלשון האבקת רוכל כרצונו, ועשה בו כבשלו.
וזה לשון החזון עובדיה שם:
"והנה נידון האמרי יושר היה בשמן זית שהובא מא"י לחו"ל, וסיים שם, שאע"פ שרוב השמנים הבאים מארץ ישראל של גויים הם, מ"מ יש לחוש לדברי המבי"ט שדין שביעית נוהג גם בשל גויים. וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה. וזה אינו, שהעיקר כמרן הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סי' כה) שאין דין שביעית נוהג בפירות של גויים בין להקל בין להחמיר. ובפרט שכן הסכימו עם מרן כל חכמי צפת בדורו, כמו שסיים שם וזה לשונו: הנה בשנתינו זו השל"ד כתב ה"ר משה מטראני אגרת זאת השנית, שיש דין שביעית אף לפירות של גויים, והקשה את רוחו ואמץ את לבבו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר הזאת צפת יע"א, ועיינו היטב בדבריו, וראו שאין בהם ממש, והכריזו כולם בבתי כנסיות בגזירת נידוי שלא לנהוג דין שביעית בפירות של גויים וכמו שכתבתי, ע"ש".
הרי שהעלים לגמרי הכתוב באבק"ר כי נידו למקילים שלא להפריש תרו"מ, ותמורת זה "שתל" בדברי האבק"ר (כבר ברישא ובעיקר בסיפא) כי נידו לנוהגים דין שביעית בפירות של גויים. ואולם כאמור להד"ם (כלומר בנוסח ובלשון האבק"ר).
ועוד:
באבקת רוכל (סי' כ"ד), העתיק תחילה בהרחבה דברי הר"ש סיריליאו שיש דין ביעור וקדו"ש בפירו"נ, וכתב להשיב על דבריו ע"פ דרכו. אח"כ הוסיף להביא ג"כ לדברי המבי"ט שיש דין ביעור וקדו"ש בפירו"נ, וגם שפטורים מן המעשרות, וכתב ג"כ להשיב על דבריו ע"פ דרכו.
לקראת סוף התשובה סיכם האבק"ר בזה"ל:
"והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו, ואדרבה יש ראיות לפיטור. וכ"ש במקום שהמנהג פשוט להתיר, כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא"י שינהג ביעור בשביעית, והא קי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כ"ש במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעור, היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרם מהמעשרות. ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלו הם חייבים בביעור ועל כן אני פוטרם מהמעשרות, נאמר לו אי אתה נאה מקיים, דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעור, דא"כ קלא הוה ליה למילתא, וזהו דבר שאין עליו תשובה".
הנה פשוט וברור שכל הנידון כאן האם פירו"נ חייבים בביעור או פטורים מן הביעור.
ומה שכתב "מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא"י שינהג ביעור בשביעית", בודאי זאת משום שכל מאכלם (תבואה ופירות) היה משל הגויים, ומאחר שהמנהג היה שלא לנהוג בהם קדו"ש, הרי שבכלל זה מעולם לא נהגו ביעור בשביעית כלל. וזהו מה שסיים ג"כ "אנן סהדי מימיך לא נהגת חיוב ביעור", והיינו מאחר וכל מאכל תבואתך ופירותיך מן הגויים, ואנן סהדי שמימיך לא נהגת בהם ביעור, א"כ הרי שאינך נאה מקיים.
עכ"פ כאמור ברור שהנידון הוא אם פירו"נ חייבים בביעור או פטורים מן הביעור.
תשובה זו של האבקת רוכל חזרה ונדפסה כולה מתחילה ועד סוף בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ב, ובסי' מ"ג כתב מהרי"ט להשיב ע"פ דרכו על שיטת הר"י קארו בזה.
בספר ברכ"י (יו"ד סי' של"א אות י') כשדן בהרחבה בדין פירו"נ בשמיטה לענין ביעור ולענין מעשר, כתב בזה"ל:
"ומהר"ם בן חביב בתוספת יום הכיפורים דף כ"ב ע"א כתב דחסידים ואנשי מעשה היו נוהגים בביעור פירות שביעית, כמש"כ מהר"י קורקוס, והוא ז"ל זו הלכה העלה לחוש לשתי הסברות לעשרן ולהפקירן. וכבר בתשובת מרן, הובאה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ב, כתב, דמעולם לא נשמע שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג בביעור שביעית, ע"ש. אף אנן בעניותין בדורנו לא ראינו לא שמענו שום חסיד שיהא נוהג ביעור אפילו ע"י הפקר".
הרי שהברכ"י נסתייע מתשובת הר"י קארו הנ"ל שאין נוהגים כלל ביעור בפירו"נ, והוסיף ואמר שאף בדורנו לא ראינו נוהגים בהם ביעור אפילו ע"י הפקר.
________________________
ידועה מחלוקת הראשונים היאך מקיימים מצות ביעור בפירות שביעית. דלהרמב"ם בשריפה וכילוי, ולהרמב"ן ועוד בהפקר בלבד (וחוזר וזוכה).
בספר אור לציון שביעית (עמ' נ"ד-נ"ה) כתב שבני ספרד יש להם לילך אחר הוראת הרמב"ם שמצות ביעור היינו שריפה או איבוד מן העולם.
ואולם בספר יבי"א (ח"ט סי' ק"ח אות ח') כתב להשיג על הנ"ל בזה"ל:
"גם בענין הביעור שהמחבר (אור לציון) ע"פ שיטתו כאן, כתב בספרו על שביעית להחמיר בכל פרי שכלה מינו מן השדה, שחייבים לבערו ע"י שריפה כדעת הרמב"ם, ושלא כדעת התוס' הרא"ש הסמ"ג והרמב"ן דסגי ע"י הפקר ולחזור ולזכות בו, הנה המהר"ם בן חביב בתוספת יוה"כ כתב לענין ביעור פירות שביעית המנהג בירושלים להפקירם ולחזור ולזכות בהם. וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י יו"ד (סי' של"א סק"י), ושכן כתב בשו"ת מהרי"ט ח"א (ס"ס מ"ב) שמעולם לא נשמע בשום עיר מארץ ישראל שיהיו נוהגים מצות ביעור בשריפה וכו', ע"ש".
הנה יסוד הלשון הנ"ל היא לשון הר"י קארו באבק"ר דלעיל, הנעתקת בשו"ת מהרי"ט, וחוזרת ונזכרת בברכ"י, וככל הנ"ל.
אלא שהיבי"א לא שם לבו שזה בעצם לשון הר"י קארו (המועתק בשו"ת מהרי"ט), והזכיר הדברים בשם הברכ"י בשם מהרי"ט. אבל החמור מכך, הוסיף תיבת "בשריפה", מה שלא נזכר כלל במקור, וע"פ זה סולפה ההבנה לגמרי, שכן בעוד במקור הדיון הוא אם פירו"נ חייבים או פטורים מן הביעור, והכוונה בלשון הנ"ל לומר שמעולם לא נהגו כלל ביעור בפירו"נ, הרי שע"פ המוצג ביבי"א נראה כאילו הדיון הוא היאך מתקיימת מצות ביעור (בפירות ישראל), ושמעולם לא נהגו בשריפה, וש"מ שבהפקר כן. ולהד"ם.
