משא ומתן בדברי בעל ה'ילקוט יוסף' שליט"א

  • יוזם האשכול יוזם האשכול כהן
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
סטטוס
לא פתוח לתגובות נוספות.
תמהני עליך, וכי מה חשבת, שמנהג ירושלים יסודו מימי המקדש? מה לך לסדר המנהגים עד זמן הרז"ה ולמעלה בקודש?
ברור שהמנהג בירושלים ובכל מקום אחר היה נתון לשינויים ולחילופי זמנים.

וכי כשמדברים על מנהג מרוקו מדברים על משהו שקיים מלפני אלף שנה?
האינך יודע שבעבר נהגו במרוקו כפסיקות הרי"ף, לתקופה מסויימת קיבלו את פסיקות הרמב"ם,
בהמשך עם הגעת המגורשים לספרד קיבלו את הרא"ש עליהם כרבן,
[דוגמה בולטת לכך היא בנושא הנפיחה, שקודם הגירוש נהגו להחמיר בזה, ולאחריו למדו מהמגורשים להקל כדעת הרא"ש, והתפלמס עימם באריכות מהר"ח גאגין בחיבורו עץ חיים והעיד בסופו של דבר שדבריו לא נתקבלו וכולם שינו מנהגם],
ועם התפשטות השו"ע קיבלו את הכרעותיו (מלבד במקרים מסויימים).
כך היה גם בשאר מדינות ואכמ"ל. וברי שגם בירושלים.

א"כ, ומאחר ואתה מכיר בעובדה שמנהג ירושלים "במאות השנים האחרונות" הוא להניח תפילין בשחרית, מה לך כי תלין על הרב שמדבר על מנהג ירושלים בזה?

לא הבנת.

לא באתי לומר שלפני 800 שנה היה מנהג אחר בירושלים. זה נושא אחר לגמרי, האם המנהג היה קיים בזמן השו"ע, שנאמר שקדם לו, או שהוא מנהג חדש, ואז לכאורה לשיטת הגר"ע צריך לבטלו וללכת אחר השו"ע (ובענין תפילין בת"ב זה מנהג חדש).

אלא באתי לומר שלא היה מנהג אחיד בירושלים מזה 800 שנה.

דהיינו, מה שאתה רואה כיום בירושלים כמה וכמה עדות ומנהגים, ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, תימנים ועוד, כך הוא המצב במשך 800 שנה - אין מנהג אחיד בירושלים אלא כל עדה ומנהגה.

וביניהם גם עדת מרוקאים, אגב.

והבא לירושלים, לאיזה "מנהג ירושלים" יתבטל, שנאמר קמא קמא בטיל? (ואותו דבר לגבי ארץ ישראל).

וממילא אין מושג כזה "מנהג ירושלים", אלא מנהג ק"ק יחוה דעת בהר נוף (לדוגמא).

ומהיכי תיתי לדחות מפני זה את השו"ע?
 
האינך יודע שבעבר נהגו במרוקו כפסיקות הרי"ף, לתקופה מסויימת קיבלו את פסיקות הרמב"ם,
בהמשך עם הגעת המגורשים לספרד קיבלו את הרא"ש עליהם כרבן,
[דוגמה בולטת לכך היא בנושא הנפיחה, שקודם הגירוש נהגו להחמיר בזה, ולאחריו למדו מהמגורשים להקל כדעת הרא"ש, והתפלמס עימם באריכות מהר"ח גאגין בחיבורו עץ חיים והעיד בסופו של דבר שדבריו לא נתקבלו וכולם שינו מנהגם]

אני לא חושב שזה לגמרי מדוייק, אבל עכ"פ כל זה הוא לפני הופעת השו"ע וממילא אין ענין לבטל מנהגיהם.

וגם הגר"ע מסכים בזה, רק חידש בטובו שכאשר הגיעו לארץ ישראל צריכים להתבטל למרא דאתרא ומנהג המקום.

וזאת למודעי שעוד בחיי מרן השו"ע, ובהוראתו הישירה, נהגו בצפת שלא כמו השו"ע. וא"כ מהיכי תיתי לבטל מנהג כלשהו לאחר חמש מאות שנה, בטענת מרא דאתרא?

וכיצד יהיה מרן "מרא דאתרא"?

האשכנזים יוצאים ביד רמ"א והם לפחות 40 אחוז, ומבין הספרדים יש מרוקאים ותימנים ועוד עדות, ולכל עדה מנהגיה, וא"כ העולה לא"י למי יתבטל, האם לליטאים או לספרדים או לתימנים או לחסידים, ויש קהילות אין ספור, וגם הספרדים בפועל אינם עושים כמרן כי חולקים עליו בעשרות מקומות כנ"ל, הלזה יקרא אתריה דמרן?

בפרט שעוד בזמן מרן היתה קיימת בארץ ישראל קהילה מרוקאית, עם בי"ד ומנהיגים, ומעולם לא התבטלו למאן דהו. גם בירושלים (אגב דעסקינן במושג "מנהג ירושלים" שמעולם לא היה אחיד וכנ"ל), וגם בצפת, בעירו ובמקומו של השו"ע שבוודאי היה שם "מרא דאתרא".

בצפת בזמן מרן השו"ע היו כמה וכמה קהילות, גם לאשכנזים וגם לספרדים, והספרדים (אני משתמש בכינוי הנהוג היום) נחלקו לשלוש קהילות: מוסתערבים (תושבי כמה ממדינות ערב שהגיעו לארץ), ספרדים (מגורשי ספרד), ומערבים (יהודי מרוקו שעלו לארץ).

רבי יששכר אבן סוסאן היה מנהיג קהילת המגרבים (או מערבים, כינוי למרוקאים) בצפת בזמן השולחן ערוך (נפטר שנה אחת לפניו) והוא נולד בפאס שבמרוקו. כך הוא כתב על אחת ההלכות שבה פשט המנהג כספרדים:

"וכן עתה בקהילות צפת תו"בב, שבאו הנה מארצות חוץ לארץ, יש נוהגין ויש נוהגין, כל קהילה כפי מנהג ארצה ומחוזה שבאו משם, והמוסתערבים יצ"ו תושבי הארץ, וכן שאר הקהלות יצ"ו אשר שם, נוהגין כספרד, וכן נהגנו כמותם גם אנו קהל המערביים יצ"ו אשר שם, ובכך הלכנו אחר הרוב" (ספר עיבור שנים, פ"ב).

בענין אחר, מרן השו"ע עצמו הורה שהמערבים ימשיכו במנהגם ולא יבטלוהו בגלל קהילת הספרדים שנהגו אחרת בענין מסויים.... (שם, ס"א).

דהיינו, לא רק שכל קהילה נהגה במנהגה, אלא גם מרן השו"ע עצמו הורה שתמשיך במנהגה ולא תתבטל. והורה זאת ספציפית לעדת המרוקאים...

הספרדים המכונים כיום ספרדים, אינם ספרדים אלא עולים מארצות ערב כגון כורדים, גרוזינים, בוכרים, חלבים, עיראקים, טורקים, פרסים, וכו'. דהיינו, מוסתערבים (ומשתמשים בטעות בכינוי "ספרדים" כאשר אינם אלא עדות המזרח. בענין זה ידוע מה שאמר מרן הגר"ע יוסף זיע"א למלך ספרד, אבל דחאו בקש).

עכ"פ היות וחלק גדול ממגורשי ספרד הגיעו למרוקו, ממילא גם המרוקאים של ימינו הם ספרדים ברובם, אבל כך או כך, גם מגורשי ספרד וגם המרוקאים הן קהילות עתיקות בארץ, מלפני מרן השו"ע ועד ימינו אנו.

והנה ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ויש לנו כיום את קהילת המוסתערבים בראשות הגר"ע יוסף זיע"א (המכונים ספרדים ועדות המזרח) ומולם את קהילת המרוקאים / ספרדים (אמיתיים, לשם שינוי).

מהיכי תיתי לבוא אחר 500 שנה, ולבטל מנהגים בשם השו"ע, נגד הוראת השו"ע עצמו, בזמנו, ובמקומו - בצפת?

מהיכי תיתי לומר "קמא קמא בטיל" כאשר יסוד קהילתם נטוע בארץ ישראל מאות שנים, עוד לפני מרן, וגם כאשר עלו לארץ בעליות האחרונות - עלו עם רבניהם ומנהיגיהם?

גם במאות השנים האחרונות, כאשר רוב רובו של היישוב היהודי התרכז בירושלים, במפקד שהתבצע בשנת 1863 למניינם היו הספרדים (מגורשי ספרד!) רוב מכריע בקרב יהודי ירושלים. נספרו 7,500 ספרדים, כאשר מספר המערבים (מרוקאים) מתוכם היה כ-600, עם בית דין משלהם, כמובן.
 
והרב שמעון ללוש (תלמידו של הרב יצחק) טען לי שהמרוקאים לא באו לתוך קהילת המרוקאים שבצפת, אלא באו מעורבים ובלולים עם יתר העולים מהעדות השונות לתוך מעברות ומחנות עליה ומשם העבירו את כולם יחד בתערובת אחת לתוך קהילות קיימות או למקומות חדשים להתיישבות, וממילא נתבטלו לאותם קהילות שבאו לתוכם, וכן במשך השנים באו ונתערבו בתוך הקהילות הקיימות. כך שאינם חלק מקהילת המרוקאים שהיתה מזמן מרן הב"י בצפת, כדי שיקבלו את דיניהם (מלבד מקומות בודדים שנתייחדו לעדות מסויימות בעיקר, לא לענייני הלכה אלא לענייני חברה וביסוס כלכלי, כנתיבות למרוקאים, ראש העין לתימנים, וכפר ברכיה לג'רבאים).

ועניתי לו שהוא מפספס את העיקר, והוא - שבזמן מרן השו"ע היו קהילות וכל קהילה עשתה כמנהגה, ובמקום לאחד את כל קהילות הספרדים למנהג אחד (כפי שניסה לעשות הגר"ע יוסף זצ"ל) אדרבה הוא הורה לכל קהילה לנהוג כמנהגה ולא להתבטל לאחרים!

ועוד שבצפת גופא נהגו דלא כמרן השו"ע, כדכתב בשו"ת דברות אליהו ח"ז סי' א', "ותימה גדולה דראינו אפילו באתרא דמרן בעיר צפת דנהגו בהרבה הלכות דלא כפסק בשו"ע, עיין ויקרא אברהם קונטרס מקום שנהגו (אות ג') ובשו"ת מנחת שלום (חלק ז' סי' ב') שמנה מעלה ממאה דברים בארבעת חלקי השו"ע דנהגו דלא כמרן השו"ע, אלא ודאי דבמקום מנהג, המנהג במקומו קיים, ולא לבטלו, שכן הוא דעת מרן כפי דאמרינן, במקום שיש מנהג ישארו במנהגם".

בדרך אגב יש את הענין הזה שקהילת המרוקאים היא וותיקה מאוד בארץ ישראל, עוד קודם למרן, על רבניה ומנהיגיה, ודור דור ודורשיו, בכל דור היו את גדולי הדור כהגר"ש משאש שהתוו את דרכה של העדה ועמדו בתוקף על קיום המנהגים. ומהיכי תיתי לומר להם שיתבטלו.

ואין נפק"מ דוקא במה שנהגו המרוקאים לפני חמש מאות שנה אלא בעצם קיום העדה המרוקאית בארץ ישראל, דלא כפי שנהוג לחשוב בטעות (וכן במרוקו עצמה היו לפעמים חילוקי מנהגים בגלל שהיא ארץ רחבת ידיים, אבל היה את המנהג הרווח שנהגו בו הרוב).

ומה שכתב שאינם מרוכזים במקום אחד,

ראשית - שוברו בצידו, דלמי יתבטלו, אם נכנסו לתוך קהילות רבות וכל אחת ומנהגה מימים ימימה.

שנית, והוא העיקר - אין צורך שיהיו כולם מרוכזים במקום אחד, וכיום לא נהגו לגור במקום אחד, אלא בכל עיר ועיר יש קהל ליטאים (ומביניהם, הפלג הירושלמי יש לו בתי כנסת משלו, ורוב הליטאים בבתי כנסת משלהם), וקהל חסידים (על כל מאות החסידויות, כל חסידות ובתי הכנסת שלה), וקהל מוסתערבים המכונים ספרדים (בליל העדות שהזכרתי לעיל שאין להם קשר לספרד), וקהל מרוקאים הממשיכים את מנגינותיהם ומנהגיהם, מי יותר ומי פחות.

ומספיקה העובדה שהם שמשתייכים לקהילתם, ויש להם בתי כנסת משלהם ורבנים משלהם, ולא בעינן "בית דין", אלא "כבית דין", יעויין בדברי מרן השו"ע בשו"ת אבקת רוכל סימן לב - דעיקר הטענה היא שכל קהל נוהג כמנהגו הראשון:

"ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור מהו לכוף אותם לנהוג כהר"י וזולתם מהאחרונים המביאים הסברות או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו.

תשובה מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כשום א' מן הפוסקים ראשונים ואחרונים... הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקי' וכל קהלות ארץ ישראל והאראביסטאן והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרבן מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו למה יכפוהו לזוז ממנו ומה גם אם נהגו אבותיהם ואבות אבותיהם שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב"ם ז"ל ואפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת וקי"ל כרבא דהיכא דאיכ' שתי דיינים בעיר אחת אלו נוהגי' לאסור ואלו נוהגים להתיר אין כאן משום לא תתגודדו כדאית' פ"ק דיבמות וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד כופין לבני קהל אחר וכ"כ מוהר"ר דוד כהן ז"ל בתשובותיו והנ"ל כתבתי הצעיר יוסף קארו".
 
הפלגת כאן לנושאים אחרים לגמרי. אין לי כוונה לפתוח כעת כל פולמוס המנהגים בא"י, ונשתברו ע"ז כמה וכמה קולמוסין.
היה לי חשוב להשיב רק לטענת ה"חוסר אחידות" שהבאת מאותו כותב (ומחילה שחשדתיך שאתה הוא),
ולהראות שאין הדברים אלא עלילה, או לכה"פ חוסר הבנה של הכותב.
ותו לא מידי.
 
הדוגמה שהבאת (וכן הבאות אחריה) מצויינת להמחשת הדברים שהארכתי בהם בתגובתי. חוסר ההבחנה בין נושא הלכתי שבו אנו מצווים לילך אחר דברי הפוסקים, לנושאים השייך לסדר התפילה, שינויי נוסח ושילוב פסוקים בתפילה וכו'.
הנידון האם להניח תפילין בט"ב בשחרית אינו נידון הלכתי. אין כל איסור להניח תפילין בשחרית, ואין איסור שלא להניח.
הנידון ההלכתי שדוקא כן מוזכר בראשונים, הוא האם להניח תפילין בט"ב כל עיקר. שכן יש שסברו שדין ט"ב כדין אבל, ואבל אסור להניח תפילין מדינא דגמ'. אבל לשיטה זו אין כל חילוק בין שחרית למנחה. ממילא מאחר ולכל המנהגים כיום אין חילוק אלא בשאלה האם להניח בשחרית או במנחה, מובן מאוד שהמנהג מכריע כאן, כבכל נושא שאין בו איסור הלכתי לכאן או לכאן.
ומאחר וכאמור מנהג ירושלים במאות האחרונות (ואפילו יהיה כך במאה האחרונה בלבד) להניח בשחרית, זהו בדיוק המקום בו המנהג מכריע ההלכה.
מאותה הסיבה אין כמעט משקל לדברי השו"ע בענין זה. מרן השו"ע (בסי' תקנה) לא פסק "שלא להניח תפילין בשחרית" (כפי שכתבת), אלא ציין ש"מנהג העולם שלא להניח". ואילו בזמנו היה המנהג כן להניח פשוט שהיה כותב בסעיף זה שנוהגים העולם להניח, שכן אין בזה כאמור כל נפק"מ לענין ההלכה (ואף בב"י ניתן לראות שלא נטה לאף אחד מהצדדים).
ממילא לגבי זמנינו מובן מאוד שאם נשתנה המנהג בזה משתנית גם ההוראה. ולפיכך הורה מרן הגרע"י כפי המנהג שראה והכיר.
אין זה אומר שאם ישנם קהילות שנוהגים שלא להניח צריכים לשנות מנהגם, אבל עבור השואלים כיצד לנהוג בירושלים - זה בדיוק המקום לציין בו את מנהג ירושלים.

ראשית, בוודאי שזהו נדון הלכתי. הרי הגמ' בברכות (י"ד ע"ב) אומרת שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אומר שהקורא קריאת שמע ללא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים.

וביאורו התוספות (ברכות י"ד ע"ב ד"ה ומנח תפילין) כי קריאת שמע ללא תפילין הינה עדות שקר שכן הקב"ה מצווה בתורתו והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עינך ולכן קריאה ללא האות על היד והטוטפות בין העיניים היא עדות שקר ובמשנה ברורה כתב עוד כי יש בכך גם חלילה כמי שמראה זלזול במצוות ה' שיש עליו טורח להניח את התפילין.

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' כה סעיף ד) "צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפילה" וכן פסק השולחן ערוך בסימן לז סעיף ב "ומכל מקום צריך כל אדם לזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפילה".

וא"כ בתשעה באב שקוראים ק"ש ללא תפילין, זהו ענין הלכתי.

שנית, כפי שהוכחתי לעיל, אין מושג כזה "מנהג ירושלים" אלא תוכל לומר לכל היותר שכך הוא מנהג כמה בתי כנסיות בירושלים.

שלישית, א"כ מהיכי תיתי לקרוא לציבור לשנות מנהגם שהוא כשו"ע ולנהוג כמנהג כמה בתי כנסיות בירושלים?

רביעית, לשיטת הגר"ע רק מנהגים שקדמו לשו"ע אין לבטל, אבל מה שהונהג אחר השו"ע יש לבטל ולנהוג כדעת השו"ע.

חמישית, גם לגבי ראש חודש השו"ע לא פסק נגד שני עמודי הוראה אלא הביא י"א וי"א, וכתב שהמנהג במקומו כרמב"ם שלא נוהגים לברך.
 
אתה שואל זאת כאילו זו הפעם הראשונה שנזרקת שאלה זו לחלל האויר. והלא תשובת הרב עוסקת בשני הנושאים גם יחד, וחילק באופן מפורש בין הדברים. אם אינך מקבל סברתו זו זכותך, אבל להציג זאת כחוסר שיטתיות זה חוסר יושרה.
וז"ל בשו"ת יבי"א ח"א סימן ט:
ולענין פסוק גואלינו שאחר ההפטרה, נראה שהוא יותר עדיף ממנהג האומרים אמת תוה"ק בסוף הקריאה, שהרי פסוק הוא, ולסיים בכי טוב ובנחמה בדברי הנביא, וכמ"ש בברכות (לא) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומי'. ע"ש. ומרן הב"י (סי' קמד) הק' על המנהג שנוהגים בשבת שיש בו חתן לומר אחר הפטרת השבוע, ב' וג' פסוקים מהפטרת שוש אשיש, וכשאירע ר"ח בשבת וביום א', אחר שמפטירין או' פסוק ראשון ופ' אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש, והיאך נתפשט המנהג הזה, הא אין מדלגין מנביא לנביא. והביא ד' התה"ד (סי' כ) שכ' ליישב המנהג. ומהר"י בן חביב תי' בשם הנ"י, דשאני שוש אשיש דאינו אלא כזמר בעלמא. ע"ש. וה"נ פסוק גואלינו הוי כזמר בעלמא, ומשום הפסק לא חיישינן כלל, דהוי מענינא דיומא, ולסיים בכי טוב.
ובכלל חשוב להזכיר, ואולי לשכך במעט חמת המרוקאים, שאף לענין "אמת תורתינו הקדושה" לא הורה הרב כלל שיש בזה משום הפסק, ואפילו כתב בפירוש שהאומרו אין למחות בידו, אך בכל זאת העיר שנכון לחוש ולא לאומרו. וז"ל:
"הדין דין אמת, שאע"פ שטוב ונכון להחמיר שלא לומר אמת תוה"ק בסוף קריאת ס"ת, לפני הברכה, (אלא שהאומרו יש לו ע"מ לסמוך ואין למחות בידו)".
הרי לך שהרב הניח פתח לאלו הרוצים להמשיך לנהוג כן, וכתב שלא למחות בידם.
האם נאסר עליו אפילו להביע את דעתו ההלכתית שטוב שלא לאומרו, רק משום שאין זה תואם באופן מוחלט את מנהג המרוקאים?

לא הערתי על כך שפסק לאסור, כי כפי שציטטת בעצמך, הוא לא פסק לאסור אלא כתב טוב להחמיר, אבל הערתי על זה שכאן כתב פשט המנהג, וכאן כתב שלא פשט.
 
והנה הגעת סוף סוף לנושאים שאכן שייך לומר שהם נושאים הלכתיים, ושוב אתה ממחיש את דברי טוב ממני.
שים לב כיצד בכל דוגמה שהבאת שאינה נושא הלכתי הראית בעצמך שהלך הרב אחר המנהג (בירושלים או בכלל).
וכאן אתה מתחיל להעיר על הרב שביטל המנהג.
לא שאלת את עצמך מדוע? נראה לך שהרב היה מבולבל? אולי עשה אנדנדינו? פעם שלף מהראש את כוח המנהג ופעם הורה לבטל אותו?
לפטור את עצמך בתשובה שטחית של "חוסר שיטתיות" אולי מיקל עליך, אבל לא מסייע לדיון ולהבנת דעת הרב.
אבל התשובה ברורה כפי שכתבתי מעלה, כאן מדובר בנושאים הלכתיים מובהקים, כאלו שיש בהם חשש איסור, ובמקרים אלו למנהג השפעה פחותה הרבה יותר על הכרעת ההלכה.
לדוגמה, נושא ב"ה וב"ש בברכות שיוצאין בהן יד"ח נוגע בשאלת הפסק בברכה, וכתבו פוסקים רבים שיש להימנע מלאומרו מטעם זה. ובהם: החיד"א (שאמנם כתב שאין למחות במקילים), מהר"י עייאש (גדול פוסקי אלגי'ריה), מהר"ש אבוהב, המ"א, הגר"ז ועוד רבים (ולא באתי כאן למנות השיטות). חלקם גם כתבו שיש כאן חשש שלא יוצאים יד"ח הברכה כשעונים ב"ה וב"ש.
אותו הדבר לגבי ברכה על מ"ע שהז"ג לנשים. לדעת הרמב"ם וסיעת הראשונים שעמו, ומרן השו"ע שקיבלנו הוראותיו, ברכתם היא ברכה לבטלה ממש, שהרב כידוע מחמיר בעניינה מאוד וסובר שהיא דאורייתא.
ועוד יותר לענין הדיבור קודם טעימת כוס המילה, שנוגע לענין הפסק ממש בין ברכה לטעימה.
בנושאים אלו שהם הלכתיים פסק הרב כפי הכרעת ההלכה לדעתו, ולא חשש למנהג המרוקאים ולא למנהג עדות אחרות.
[ובאשר למ"ש בס' נתיבי עם לענין אמירת ב"ה וב"ש שכן מנהג ירושלים, כבר השיב עליו הרב שאינו כן].

גם על ברכת ההלל בליל הסדר לנשים אפשר לומר חשש ברכה לבטלה, וגם על ברכת החנוכיה בבית הכנסת אפשר לומר חשש ברכה לבטלה, וגם על ברכת הנותן ליעף אפשר לומר חשש ברכה לבטלה.

וא"כ, גם בנדונים הנ"ל היה אפשר לפסוק להמשיך במנהג שהוא מנהג ארץ ישראל / ירושלים עוד מזמן השו"ע.

החילוק שלך הוא חילוק חלש מאוד.
 
ראשית, בוודאי שזהו נדון הלכתי. הרי הגמ' בברכות (י"ד ע"ב) אומרת שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אומר שהקורא קריאת שמע ללא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים.

וביאורו התוספות (ברכות י"ד ע"ב ד"ה ומנח תפילין) כי קריאת שמע ללא תפילין הינה עדות שקר שכן הקב"ה מצווה בתורתו והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עינך ולכן קריאה ללא האות על היד והטוטפות בין העיניים היא עדות שקר ובמשנה ברורה כתב עוד כי יש בכך גם חלילה כמי שמראה זלזול במצוות ה' שיש עליו טורח להניח את התפילין.

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' כה סעיף ד) "צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפילה" וכן פסק השולחן ערוך בסימן לז סעיף ב "ומכל מקום צריך כל אדם לזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפילה".

וא"כ בתשעה באב שקוראים ק"ש ללא תפילין, זהו ענין הלכתי.
אדרבה, דבריך הם סיוע לדעת הרב שעדיף להניח בשחרית. ועיקר כוונתי לומר שמה שהורה הרב כפי מנהג זמנו להניח בשחרית במקום במנחה, וכנגד השו"ע - אין בזה כל חשש הלכתי (אבל באמת שגם המנהג להיפך להניח במנחה בט"ב אין בו נפק"מ כ"כ, ואין בזה איסור כמובן).

והרב זצ"ל בספר יחוה דעת (ח"ב סי' סז) הביא דברים אלו כסיבה שעדיף להניח תפילין דוקא בשחרית, ואעתיק כל לשונו:

"אולם מנהג קהל קדוש בית אל בירושלים משנים קדמוניות להתפלל שחרית בבית הכנסת עם הצבור בטלית ותפילין, כמנהגם בכל הימים, וכמו שהעידו על המנהג הזה בספר חסד לאלפים (סימן לח), ובספר כף החיים (סימן תקנה). ומנהג זה נתפשט אחר כך בכל בתי הכנסת שבירושלים החדשה, זולת בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי שנהגו לעשות כמו שכתוב בשלחן ערוך. וכמו שהעיד בגדלו בשו"ת קרית חנה דוד חלק ב' (דף קמה ע"ד). ובאמת שמנהג זה בירושלים הוא מנהג עתיק יומין, שכן מבואר בספר חיים וחסד מוספייא (בקונטרס חידושי דינים מרבני ירושלים, שנת רס"ט), בימי הנגיד רבי יצחק הכהן שולאל, שמנהג ירושלים להניח תפילין בשחרית בבית הכנסת כמנהגם בכל יום, ושהגאון רבינו יצחק אבוהב היה מסירם מיד לאחר תפלת שמונה עשרה קודם הקינות. ע"כ. לפיכך צדקו המחזירים עטרה ליושנה. וראה בשו"ת בית דוד (חלק או"ח סימן שלז), ובשו"ת דבר משה (סימן לח), ובספר איי הים (דף סב ע"א). וכן נהגו בכמה בתי כנסת חשובים ברחבי ארצנו הקדושה. ויפה נהגו. ובמקום שנהגו כדברי מרן השלחן ערוך ימשיכו במנהגם להניח תפילין במנחה. ועל כיוצא בזה אמרו בפסחים (נ:) לעולם אל ישנה אדם במקום שנהגו מפני המחלוקת. ונהרא נהרא ופשטיה. והשי"ת יהפוך לנו את הצום החמישי לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".
עכ"ל.

הרי כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מדברי הרב:
א. הרב מעיד בגודלו שהמנהג להניח תפילין בשחרית נתפשט אחר כך בכל בתי הכנסת שבירושלים החדשה, זולת בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי שנהגו לעשות כמו שכתוב בשלחן ערוך. והביא סיוע לדבריו מחכם (מרוקאי!) הג"ר דוד הכהן סקלי שכתב כן.
נמצא שאין המדובר במנהג כמה בתי כנסיות כפי שטענת.

ב. המנהג הנ"ל עתיק, וממש לא נתפשט לאחרונה ממנהג בית אל כפי שטענת, אלא נכתב כמנהג ירושלים פשוט וידוע כבר בשנת רס"ט, היינו לפני למעלה מ-500 שנה (ולהוי ידוע שהרשימה הנ"ל שבסו"ס חיים וחסד ידועה כמוסמכת בפי הפוסקים, ורבים מצטטים מדבריו במקומות שונים ללמוד ממנו המנהג העתיק בירושלים).

ג. הרב לא הכריע בשאלה בסכינא חריפא. בלשון השאלה נכתב "איזה מנהג ישכון אור, האם נכון יותר להניח בשחרית או במנחה". ובסיומה כתב "ויפה נהגו". ואף הוסיף בפירוש שבמקומות שלא נהגו כן "ימשיכו במנהגם להניח תפילין... ונהרא נהרא ופשטיה", ואף הפציר בנו שלא לגרום למחלוקת.
וכ"ז שלא כפי שטענת שהרב הורה לנוהגים להניח במנחה לשנות המנהג.

א"כ איני מבין, מה רצונכם מהרב בזה, ומה לך כי תלין עליו? האם נאסר עליו להביע דעתו לשואליו בדבר מה עדיף יותר? האם הרב מחוייב להתייעץ עם חכמי המרוקאים או שמא עם ועד העדה המערבית לפני הוצאת כל פסק הלכה?
 
נערך לאחרונה:
רביעית, לשיטת הגר"ע רק מנהגים שקדמו לשו"ע אין לבטל, אבל מה שהונהג אחר השו"ע יש לבטל ולנהוג כדעת השו"ע.
בנושאים שיש בהם חששות הלכתיים! להניח תפילין בשחרית בדוקא אין בעיה הלכתית כפי שכתבתי.

חמישית, גם לגבי ראש חודש השו"ע לא פסק נגד שני עמודי הוראה אלא הביא י"א וי"א, וכתב שהמנהג במקומו כרמב"ם שלא נוהגים לברך.
כידוע י"א וי"א הלכה כיש בתרא. אבל בלי קשר, הגענו כאן לבעיה הלכתית של חשש ברכה לבטלה. ואין צורך לכפול הדברים.
 
לא הערתי על כך שפסק לאסור, כי כפי שציטטת בעצמך, הוא לא פסק לאסור אלא כתב טוב להחמיר, אבל הערתי על זה שכאן כתב פשט המנהג, וכאן כתב שלא פשט.
שאלת "למה זה הפסק וזה אינו הפסק", ורמזת שזה קשור לכך שהרב אינו מתייחס למנהג המרוקאים.
ועל כך הבאתי לך מדברי הרב שהסביר החילוק ברמה ההלכתית.
אבל כעת אני מבין מדוע חשבת כך, כי בס' דברי שלום ואמת (כרך א עמ' 151) העתיק רק סיום תשובתו של הרב שהתייחס לנושא המנהג, ושכח כנראה המחבר להעתיק את הבסיס ההלכתי לחילוק (כנראה שזה מפריע לתזה).
תמיד כדאי לבדוק הדברים במקורם.
 
נערך לאחרונה:
גם על ברכת ההלל בליל הסדר לנשים אפשר לומר חשש ברכה לבטלה, וגם על ברכת החנוכיה בבית הכנסת אפשר לומר חשש ברכה לבטלה, וגם על ברכת הנותן ליעף אפשר לומר חשש ברכה לבטלה.

וא"כ, גם בנדונים הנ"ל היה אפשר לפסוק להמשיך במנהג שהוא מנהג ארץ ישראל / ירושלים עוד מזמן השו"ע.

החילוק שלך הוא חילוק חלש מאוד.
תמיד אפשר לומר דברים, אבל לא כל מה שאפשר לומר גם נכון כשלומדים את מקורות ההלכה. זה ההבדל בין פוסק טוב לעורך טבלאות (אינני מתכוין אליך).

ברכת ההלל לנשים - הרב הוכיח ע"פ הירושלמי והראשונים שטעם אמירת ההלל היא משום הנס, וממילא למד שגם כאן אומרים "שאף הן היו באותו הנס".
הרב גם למד כן מדברי התוספות בסוכה שמוכן כן מדברים שנשים חייבות בהלל זה.
וגם תמך דבריו בדברי השו"ע שכתב שנשים חייבות כאנשים בכל המצוות שבלילה זה.
כמו כן לא מצאנו באחרונים שלפני דורינו (עכ"פ לא ידוע לי) מי שכתב שנשים פטורות.
ממילא לא שייך לומר כאן סב"ל, מאחר ואין ספק בדבר.

הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת - הובאה כהלכה פשוטה בשו"ע, ומקורו מדברי הראשונים. ובריב"ש כתב שהוא מנהג ותיקין. ובכלל לא ידוע לי על ערעור מצד האחרונים בזה מצד ברכה לבטלה. וכך המנהג בכל ישראל (כמדומני שאף בקרב המרוקאים).
א"כ לא ברורה לי הטענה, למה שיורה כאן הרב כנגד המנהג וההלכה הפשוטה והפסוקה בשו"ע שאין עוררין עליה? אין כאן שום חשש.
[ובאשר לשאלה שקשה דוקא על השו"ע, כיצד מברכין על מנהג, שהרי דעתו שלא לברך, כבר עסקו בזה אחרונים רבים, והביא דבריהם הרב בס' חזו"ע חנוכה, ואכמ"ל].

ענין ברכת הנותן ליעף כח והטעם שנהגו לברכה כמעט כל ישראל - נתיישבה כבר ע"י הרב בשו"ת יבי"א ח"ב סי' כה אות יג, ובעוד מקומות. וביאר גם מדוע לא חששו כאן לברכה לבטלה, וכמ"ש הרא"ש מאחר ואין אומרים בברכה זו וציוונו. וכבר כתב כן הט"ז. והבאתי זה לעיל.
 
נערך לאחרונה:
כדאי לך לקנות את שלושת הכרכים האחרים, הסדרה הזו היא אוצר בלום.
נ"ל שזה מיותר לגמרי לאור העובדה שאתה מזכה אותנו כאן דבר יום ביומו בציטוטים נרחבים מהס' הנ"ל. וק"ל.

ובכלל, ולמרות הערכתי לעבודה שעשה, ואני מסכים איתך בהגדרה שספריו אוצר בלום של מידע, המחבר הנ"ל נופל בדיוק בבעיות המתודיות שהצבעתי עליהן לעיל, עריכת טבלאות ורישומים של כל המקומות שהרב פסק בעד/נגד המנהג, בעד/נגד השו"ע וכו', ובין הדברים משחיל שאלות תם: למה כאן פסק כך, וכאן כך, ולמה לא נסתפק בכלל רק בכלל אחד שינחה אותנו בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך?
ולא נכנס לעומק הדברים להבין את מכלול השיקולים שעל פיהן פסק הרב בכל מקרה ומקרה כפי שפסק [והדברים מופיעים תמיד בדברי הרב עצמו].
 
נערך לאחרונה:
א. הרב מעיד בגודלו שהמנהג להניח תפילין בשחרית נתפשט אחר כך בכל בתי הכנסת שבירושלים החדשה, זולת בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי שנהגו לעשות כמו שכתוב בשלחן ערוך. והביא סיוע לדבריו מחכם (מרוקאי!) הג"ר דוד הכהן סקלי שכתב כן.
נמצא שאין המדובר במנהג כמה בתי כנסיות כפי שטענת.

ב. המנהג הנ"ל עתיק, וממש לא נתפשט לאחרונה ממנהג בית אל כפי שטענת, אלא נכתב כמנהג ירושלים פשוט וידוע כבר בשנת רס"ט, היינו לפני למעלה מ-500 שנה (ולהוי ידוע שהרשימה הנ"ל שבסו"ס חיים וחסד ידועה כמוסמכת בפי הפוסקים, ורבים מצטטים מדבריו במקומות שונים ללמוד ממנו המנהג העתיק בירושלים).

ג. הרב לא הכריע בשאלה בסכינא חריפא. בלשון השאלה נכתב "איזה מנהג ישכון אור, האם נכון יותר להניח בשחרית או במנחה". ובסיומה כתב "ויפה נהגו". ואף הוסיף בפירוש שבמקומות שלא נהגו כן "ימשיכו במנהגם להניח תפילין... ונהרא נהרא ופשטיה", ואף הפציר בנו שלא לגרום למחלוקת.
וכ"ז שלא כפי שטענת שהרב הורה לנוהגים להניח במנחה לשנות המנהג.
א. הבאתי לך מהכף החיים לא כן, אלא שיש איזה בתי כנסת שנהגו כמקובלי ב"א. אז למה לשמיט ולצטט רק את מה שמסתדר?
ובכל מקרה מדובר במנהג חדש דלא כמרן.
ב. זו טעות ידועה וחוסר הבנה של מה שכתוב שם*
ג. בדרשות הרב אמר שיחזרו למרוקו... ובנו ממשיך דרכו מדבר כך כל ימי בין מצרים אבל גם בשאר השנה... (יחד עם הנושאים החביבים עליו - ברכה לפני הדלקה, שפיכת רותחים לחמין, ברכה על ההלל בראש חודש וכו'...)

====

* אני מצטט את הרב @משיב כהלכה בפורום אחר:

להעמיד דברים על דיוקם.

בספר 'חיים וחסד', לר' חיים מוספאיה, ליוורנו תר"ד, מדף צ ע"ב ואילך, נדפס קונטרס המכיל פסקי ומנהגי רבני ירושלים, אשר הגיעו לשם לאחר גירושי ספרד ופורטוגל (רנ"ב-רנ"ז).

שם נאמר (סעיף כב):
בירושלים אין דרכם לומר הפטרה בט' באב במנחה. ונוהגים להניח תפילין ולהתעטף בטלית במנחה, אבל בשחרית המדקדקים אינם מתעטפים. ואמרו שהרר"י אבוהב ז"ל היה מסיר התפילין מיד שמתפלל י"ח קודם שיתחילו הקינות.

ככל הנראה, אין כאן עדות על הנחת תפילין בשחרית כלל. וכפי שסתם וקבע "נוהגין להניח תפילין ולהתעטף בטלית במנחה". כנראה היה מנהג להתעטף בטלית בלבד בשחרית, וכך נוהגים בני תימן בכל תפלות ט"ב (ובלי ברכה), כעיטוף דאבלות (ועוד יש חילוק בין טלית ותפילין, דרק הם פאר). והמדקדקים נמנעו מלהתעטף.

ועכ"פ, מנהג 'המדקדקים', כפי שבעל הקונטרס עצמו מכנה אותם, הוא שלא להתעטף בטלית ובתפילין בשחרית. לא ברור אם כן, מדוע לבחור דווקא במנהג השני. בפרט לאחר שגם השו"ע פסק: 'נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית'.

חשוב להוסיף. מה שכתוב בקונטרס הנ"ל בסיפא: 'ואמרו שהרר"י אבוהב ז"ל היה מסיר התפילין מיד שמתפלל י"ח קודם שיתחילו הקינות', אינו קשור למנהג ירושלים. בכל הקונטרס הלז מובאים מנהגים רבים של רבני ירושלים בעת ההיא: ר' יעקב מטריל, ר' אברהם אבזרדאל, ר' יעקב בירב (טרם עלה לצפת) ועוד. מלבד זאת, הובאו בקונטרס עוד שתי שמועות בלבד על מנהגו של ר' יצחק אבוהב ז"ל, וכן שמועה אחת על מנהגו של ר' יצחק די ליאון זלה"ה (1. הנ"ל; 2. סעיף לז: 'ראיתי לכמהר"י משפשף טיט יבש מבגדו בשבת, וכך הוגד לי שהיה עושה הרר"י אבוהב ז"ל'; 3. סעיף פא: 'החכם השלם כמהר"א אבזרדאל היה נוהג... ואמר שכך היה נוהג הרב ר' יצק די ליאון זלה"ה').

אין ספק שמדובר בשני ראשי הישיבות הגדולים שהיו בקסטילייה קודם גירוש ספרד, ונפטרו בספרד ובפורטוגל. על אודותם מוסר ר' אברהם זכות (שהכירם מקרוב), ספר יוחסין, מהדו' פיליפווסקי, עמ' 226:
[offtopic]הג' החכמים הרשומים ראשי הישיבות: הראשון, החכם הגדול ר' יצחק די ליאון מלומד בניסים... ומת זקן מאוד, ולא נשאר לו בן, אבל נשארו אחרין תלמידיו... והשני, החכם השלם מורי ר' יצחק אבוהב ז"ל, חריף ומחודד, ונפטר בפורטוגאל שנת רג"ן, שבעה חודשים אחר הגירוש, ואני הייתי שם ודרשתי עליו הנה אנכי שולח לכם מלאך, פרשת משפטים.[/offtopic]
הווי אומר, מנהגו של ר' יצחק אבוהב להניח טלית ותפילין בשחרית בט' באב, אינו קשור למנהג ירושלים. והוא מעולם לא דרך בירושלים.

ישנם ספרים שתוך כדי אזכור מנהג ירושלים זה, מכלילים בו גם את ר' יצחק אבוהב. אך זו טעות.

====
ע"כ דברי הרב שליט"א, ואחדד עוד קצת את הדברים שכבר עמד עליהם הרב הנ"ל.

ישנם שני נידונים ושנים בתכלית שהועלו בטור ובש"ע:

נידון אחד האם מותר או ראוי להניח תפילין, האם מותר או ראוי לעשות זאת בשחרית.

נידון שני הוא עיטוף בציצית, וז"ל הטור:
ועוד כתב הר"מ מרוטנבורג: וציצית נהגו קדמונינו ובכל אשכנז שלא להתעטף בו בט"ב, ואסמכוה אקרא בצע אמרתו ואיתא במדרש בזע פרפורין דיליה, ויש שאינן רוצין לשנות המנהג וגם אין רוצין להיות בלא ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם.

בשני הנידונים יש לנו את דברי מרן הקדוש
נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה

ועכשיו נעבור למנהג ירושלים...
נוהגים להתעטף ולהניח במנחה - כדברי מרן הש"ע.

בשחרית המדקדקים אינם מתעטפים - נוהגים גם הם כמנהג שהעיד עליו מרן.

שאר העם
- שאינו בגדר "המדקדקים" - או שהיה מתעטף בטלית, ועשה שלא כמנהג שאותו חקק מרן - רק לעניין עיטוף בטלית. אבל תפילין לא עלו על ראשו ח"ו הורצה לטעון כן עליו הראיה. או שלא היה מתעטף בטלית כלל - לא בת"ב שחרית ולא במנחה ואף לא בכל השנה וא"כ נהגו כמנהג שהעיד עליו מרן שבשחרית לא הניחו ולא התעטפו. וזה כבר נושא אחר - האם העם היה מתעטף בטלית לפני 500 שנים? יש בזה עדויות מגולת ספרד שבמרוקו ואכמ"ל.

עניין נוסף - אמרו שמהר"י אבוהב הניח תפילין וחלץ אותם אחרי י"ח. כאן יש לנו שמועה על מנהגו של חכם בודד שכנראה לא היה בירושלים...

נדמה שלא צריך את תורת החילוק בשביל להבין דברים אלו לאשורם...

ומיותר עוד לנהל עוד וויכוח על ההנחה השגויה שזוכה לפרסום באמצעים אלקטרונים עוצמתיים - שמנהג ירושלים מאז ומתמיד היה להניח בשחרית דלא כרב משאש שנעלם ממנו הקונטרס הנ"ל... ואין צריך להביא את דברי מהר"ם חגיז בשו"ת הלכות קטנות, ותפלה לדוד ושאר פוסקים שחיו בירושלים שהעידו שמהר"ש שרעבי הוא שייסד המנהג להניח בשחרית, וכולם פה אחד מעידים על מנהג ירושלים כדעת מרן הקדוש שקיבלנו הוראותיו גם נגד אלף אמירות דמיוניות שנאמרו וייאמרו בנושא הזה
("המנהג קדם למרן", "לא קיבלנו דעתו בהלכות תפילה"... וכו')
 
נערך לאחרונה:
מצורף מסמך עם כמה וכמה תמיהות בספרי הילקוט יוסף.
ביחס להערה ט' במקו"א יישבתי ואצטט:
אמנם יש ליישב והא לך לשון הרמב"ם:
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
על פניו כוונת הרמב"ם למי שהולך בדרך לא טובה במידות רעות [שכן בספרי הראשונים 'מידה' נקראת 'דרך'] אבל כנראה הרב אוחז שברמב"ם דרך היינו כפשוטו כל דרך שהיא לא טובה ובכלל זה אלו שהולכים בדרך לא טובה בהלכה ומזיקים לעצמם ולציבור.
 
כנראה הרב אוחז שברמב"ם דרך היינו כפשוטו כל דרך שהיא לא טובה ובכלל זה אלו שהולכים בדרך לא טובה בהלכה ומזיקים לעצמם ולציבור.
ועל זה כתבתי שאינו נכון כלל, ואין זה כתוב ברמב"ם כלל, וזהו פירוש מעוות שלא יתכן ברמב"ם.
אם כל אחד יחשוב שמה שהשני אומר 'בהלכה' הוא דרך לא טובה - נגיע לחורבן העולם.
דרך לא טובה היא דרך שמוסכמת על שומרי התורה והמצוות שאינה טובה, ולא דברים שלפי דעתך היא לא טובה. בפרט שהשני מוחזק בתור שומר תורה ומצוות וירא שמים אלא שאינך סבור כדעתו.
 
ועל זה כתבתי שאינו נכון כלל, ואין זה כתוב ברמב"ם כלל, וזהו פירוש מעוות שלא יתכן ברמב"ם.
אם כל אחד יחשוב שמה שהשני אומר 'בהלכה' הוא דרך לא טובה - נגיע לחורבן העולם.
דרך לא טובה היא דרך שמוסכמת על שומרי התורה והמצוות שאינה טובה, ולא דברים שלפי דעתך היא לא טובה. בפרט שהשני מוחזק בתור שומר תורה ומצוות וירא שמים אלא שאינך סבור כדעתו.
לא אם אתה רואה שהוא לומד בדרך לא נכונה.
אולי הרב שך היה צריך להמנע מלצאת נגד שטינזלץ?
 
לא אם אתה רואה שהוא לומד בדרך לא נכונה.
אולי הרב שך היה צריך להמנע מלצאת נגד שטינזלץ?
אתה באמת משווה את גדולי ישראל לרב עדין שציינזלץ?
בלי לזלזל בכבודו, הסיפור שמה היה על עניינים הנוגעים במינות שגם הוא התנער מהם אח"כ ואכמ"ל.
והקטע שאנחנו מדברים זה מחלוקת לגיטימית בין גדולי ישראל.

האם לגיטימי שבנו של הרב שך יבזה את הרב עובדיה (או להיפך, העיקר הרעיון) בעקביות ברבים ותוך סילוף דבריו בכוונה תחילה, על מחלוקת הלכתית או אה"נ על מחלוקת בשיטת הלימוד?
 
ככלל,
בענין היחס למנהגים נגד מרן שו"ע,
כל תלמידי מרן הגרע"י אף א' לא השיב על המוני מאמריו המלאי בקיאות של כמהר"ר חיים יעקב סופר בספריו הרבים והגדולים
שם הוכיח בראיות מופתיות וחלוטות שאין שום רוח שבעולם מוזיזתן שגדולי רבני ספרד, ומהם, חיד"א, כה"ח ר"ח פאלג'י, שד"ח ובא"ח סוברים שיש מקום למנהג נגד שו"ע,
ברור שיש צד שני
אבל צד זה חזק מאוד בקרב רבני הספרדים לדורותיהם
 
הספר מעתיקי השמועה נתגלגל תחת ידי וראיתי בו מספר דברים תמוהים. בע"ה אעלה את הכל בקרוב אבל לע"ע אסתפק בהערה אחת:
יש שם תשובה בה הוא מונה את כל שמות הרבנים שעפ"ד קבלו הוראות מרן, עלעלתי בה קלות ומלבד מה שיש להתווכח על עצם העיקרון, הרב הקל"ו שהוא מונה שם הוא רבי צדוק הכהן מלובלין, שהיה, למי שלא מכיר, אשכנזי מפולין, חסיד עד שורשי שערותיו ובלי שום ספק לא קבל הוראות מרן.
מילא בתוך ליקוט 'שבחי מרן' יש שייכות לדבריו, אבל בתור ראייה על קבלת הוראותיו? מה שייך?
 
סטטוס
לא פתוח לתגובות נוספות.
ראשי תחתית