בילקוט יוסף שבת החדש עמ' שפ"ח כתב
הצג קובץ מצורף 4852
ודבריו צע"ג, שהמעיין בספר הלכה ברורה סי' שי"ח בירור הלכה אות ק"ח יראה שהביא את כל הסברות ודן בהם באורך ולא נעלם ממנו כלום.
והיותר פלא מה שכתב שהוא 'חלק על מרן האבא', ואי אפשר לחלוק כ"כ הרבה וכו',
ואלו דברים שלא ראויים להכתב כלל, דז"ל ההלכה ברורה בירור הלכה סימן שיח סעיף קח
והנה מספר פעמים נשאתי ונתתי עם אאמו"ר זצוק"ל בנידון זה, ושמעתי מפיו שאין כוונתו לסתם רוב ומיעוט, ואם הוא רוטב לח וצלול שאין לו שייכות אל הרוב, וכגון מרק שיש בו תפוחי אדמה וכיוצא בזה, אפילו אם התפוחי אדמה הם הרוב הגדול, אין שייך בכיוצא בזה לומר שהמיעוט בטל לרוב וחשיב מצטמק ורע לו, אלא כוונתו באופן שהמיעוט שייך אל הרוב והוא חלק מהתבשיל, וכגון בשר או דגים שיש בהם מעט רוטב, שאין צריך שיהיו הבשר או הדגים יבשים לגמרי בלא רוטב כלל, ובכל כיוצא בזה שאין הרוטב עומד בפני עצמו בטל הוא כלפי הרוב היבש, וכשם שבשר או דגים לבדם חשיבי למאכל יבש אף על פי אינם יבשים כעץ, ויש לחלוחית על פניהם, ואפילו לחלוחית מרובה, (וכמו שנתבאר לעיל, ודלא כפוסקים שהחמירו בזה), כך יש להקל אפילו כשאין הלחלוחית בלועה בתוכם אלא היא עומדת בפני עצמה, וכל כהאי גוונא בטל הרוטב שהוא מועט כלפי התבשיל היבש שהוא העיקר, ועל כל פנים בעינן שתהיה שייכות של הרוטב כלפי התבשיל היבש, והוא בא מחמתו, אבל כשהוא עומד בפני עצמו אין שייך לומר שיתבטל כלפי הרוב.
ובשנת תשנ"א הוצאתי בס"ד חוברת בדיני אפיה ובישול בשבת, ואאמו"ר זצוק"ל עבר עליה בעיון מתחלתה ועד סופה, ואמר לי לכתוב שכל שהרוטב הוא מועט ביותר, והוא שייך אל התבשיל היבש, כגון בשר או דגים שיש בהם מעט רוטב, יש להקל. והעירני ידי"נ הג"ר גדעון בן משה,
שאאמו"ר זצוק"ל כתב כן בעצמו בהדיא בחזון עובדיה שבת חלק א' (עמוד פב) בתשובתו אל הגר"ש משאש בנידון זה, "שאמנם כשהמרק הוא הרבה בשיעור הניכר לעין, מודה אני שראוי להחמיר,
ולא כתבתי להקל אלא ברוטב בעלמא". (ותשובתו שם היא התשובה שבשו"ת יביע אומר חלק ז', ונראה שהוסיף עליה נופך לבאר כוונתו כאמור). והן עתה ראיתי בקובץ "מאור ישראל" (ירושלים תשס"ג) שנשאל בזה אאמו"ר זצוק"ל, אם יש לחלק בין רוטב עב וסמיך ובין אם הוא צלול כמרק, והשיב בכת"י:
"אם הוא מועט מאד אפילו צלול מותר". הא קמן שלא היקל אלא באופן שהוא "מועט מאד", והיינו דבכהאי גוונא יש לו שייכות אל הרוב היבש ובטל כלפיו מחמת דחשיב כחלק ממנו, ומשום דלא בעינן בדבר יבש שיהיה יבש כעץ, ואף כשיש בו לחלוחית ומעט ממנה עומד בפני עצמו יש להקל, ודוקא בכהאי גוונא שייך לומר שהמיעוט בטל כלפי הרוב, כיון שהוא חלק ממנו, מה שאין כן כשהוא עומד בפני עצמו.
וכן מוכח עוד מתשובתו מכת"י שהביא אחי ידידי הראש"ל הגר"י שליט"א בילקוט יוסף שבת חלק ג' (סוף עמוד ריב), שכתב: "ולפי זה יש לומר שאם יש רוטב מעט ורובו יבש, על פי רוב מצטמק ורע לו, שהלחלוחית המועטת מתאדה ומתייבשת" וכו', וע"ש שהביא ראיה לזה מדין האינפנאד"ה, שכתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף טז) להקל לחממה כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, ואף התם הרוטב היוצא ממנה הוא מועט ביותר באופן שיש לו שייכות אל הרוב היבש, והיינו דכל כהאי גוונא בודאי שהצימוק רע ליבש שמחמת כן הוא מתייבש. [אמנם בעצם דין האינפנאד"ה יש לומר דשאני התם שהשומן קרוש בשעה שבא לחממה, וכמו שיבואר בס"ד להלן בשם כמה אחרונים, על דברי השלחן ערוך בדין זה]. ועיין עוד ביאור הדברים באורך וברוחב בילקוט יוסף מהדורא חדשה שבת חלק א' (עמוד תקיט והלאה). ודו"ק. ובאמת שיש לומר שאף המנחת כהן הנ"ל, שכתב להקל ברובו יבש, כוונתו כאמור, שהרי טעמו להקל בזה הוא משום "שאין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצאים ממנו", ומבואר שכוונתו רק דלא בעינן שיהיה יבש לגמרי, ובכהאי גוונא שרוטב ושומן יוצאים ממנו והם המיעוט, הרי הם כחלק מן התבשיל היבש כיון שהם באים מחמת היבש, וזיל בתר טעמו שאין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצאים ממנו. [ולפי זה אתי שפיר גם מה שכתבתי לעיל להעיר מדברי רבינו ירוחם, דמשמע דרוטב חשיב מצטמק ויפה לו, דיש לומר דרבינו ירוחם מיירי כשמערה מים חמים לתוך תבשיל המצטמק, ובכהאי גוונא שהמים עומדים בפני עצמם ומתערבים בתבשיל, חשיב מצטמק ויפה לו, מה שאין כן כשהם מועטים ביותר ויש להם שייכות אל הרוב היבש, דבכהאי גוונא חשיבי מצטמק ורע לו, ובזה דוקא יש לומר דכיון שהם מתאדים, ונעלם הרוטב לגמרי, חשיב כמצטמק ורע לו. ודו"ק]. עכ"ד.
הלזה יקרא 'חולק על מרן האבא'??? מה דעת
@אור יעקב @אור תורה @שמעון טרבלסי