משא ומתן בדברי בעל ה'ילקוט יוסף' שליט"א

[משיב כהלכה]

נראה לי שזה נובע מקריאה של הסיכום של התשובה בלי כל הדיון.
ע"פ רוב כן מובן למה פסק במקום אחד כמו המנהג ובמקום אחר נגד המנהג וכד'.
אמנם יש דברים שלא מובנים, כמו לדוגמא מקומות שלא חשש לסב"ל, כמו לברך המפיל אחרי חצות, שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ, ברכה על תפילין כשהסירם, ברכה על בושם סינטטי (לפי השיטה שבחזו"ע ברכות חזר בו) וכו'.

תוך כדי דיבור אתה מחזק את הדברים וכותב "אמנם יש דברים שלא מובנים"...

 

[משיב כהלכה]

צר לי לומר לך הרב משיב כהלכה, אבל "כתבו לך"

כתבת את המילים "כתבו לך" במרכאות כלועג ואינו מאמין, אם תרצה אצלם לך את המכתב מהתיבה האישית שלי בפורום לתורה. אבל אני חושב שכל מי שמכיר את כתיבתי יוכל לזהות שזה לא סגנון הכתיבה שלי. גם באופן אישי אינני מזדהה עם הסגנון, ניסיתי לעדן אותו ככל האפשר, ויעיד הרב "חש בראשו" שהתייעצתי עמו כיצד אפשר לכתוב את הדברים באופן מכובד.

 

[משיב כהלכה]

ראשית כדאי להבהיר:
כולנו חסידי מרן הגר"ע זצ"ל

אם כוונתך למעריצים, לדבר בשם "כולנו" זה יומרני וגם מביך, אבל אני באופן אישי בהחלט מעריץ את הגר"ע יוסף בכל לב ומכבד אותו מאוד, ומרגיש מאוד מאוד קטן לעומתו.

אבל אין שום קשר בין הערצה / כבוד לבין מחלוקת בהלכה. גם מרן הגר"ש משאש כיבד בכבוד מופלג את הגר"ע יוסף, ועם זה חלק עליו בתוקף בעשרות הלכות.

 

[משיב כהלכה]

הגר"ש משאש [שהיה מפנה אליו בקביעות שאלות קשות, כינה אותו במכתבו המפורסם למרן בתארים הבאים (העתקתי רק חלקם): "ידידינו ידיד ה' וידיד כל בית ישראל, מעוז תפארתינו ותפארת כל ישראל, פאר הדור והדרו, נזר ישראל ופארו, יחיד בדורו ובדורות הקודמים לו, גאון ישראל אביר הרועים". ועוד בעשרות מקומות בספריו ניכרת היטב הערצתו למרן].
וכו' וכו'.
מובן שכל חכם חלק גם על מרן במקומות מסויימים, על פי שיקול דעתו וסברתו, ועל פי מנהגי אבותיו ורבותיו, וכך היא דרכה של תורה. אבל אין בזה כדי לגרוע כהוא זה מן ההערכה, ולעתים: ההתבטלות - שהיתה להם כלפי מרן זצ"ל.

ראשית, רק כדי לדייק את העובדות: הוא לא היה "מפנה אליו שאלות קשות", ובוודאי שלא בקביעות. רק יש עניינים שהפוסקים נוהגים לא להכריע לבדם, מכובד המשקל, ומתנים זאת בהצטרפות חכם נוסף.

ולפיכך מצינו בשו"ת יביע אומר תשובות בהלכות חמורות של עגונות וממזרים, שמרן הגר"ש משאש כתב פסק הלכה והתנה זאת בהסכמתו של הגר"ע יוסף, וכן להיפך - שהגר"ע כתב "ובתנאי שיצטרפו עמי שניים מגדולי הדור" ולבסוף הביא את הסכמת הגר"ש משאש.

שנית, להגר"ש משאש לא היה שמץ "התבטלות למרן", כי אי אפשר גם לחלוק בהלכה וגם להתבטל, זה תרתי דסתרי. כבוד וחיבה מופלגת - כן, התבטלות? ממש לא.

 

[משיב כהלכה]

זה כבר שיבוש גמור, שמראה שהכותב אינו מונח כלל בסוגיא. והלא הרמב"ם כתב להדיא בהל' שבת פ"ה ה"א:"וחייב לברך קודם ההדלקה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת".

התייחסתי לזה כבר לעיל, ככל הנראה מדובר בשגיאת כתיב וכוונתו לומר שמרן שינה מלשונו של הרמב"ם שהדגיש את הברכה לפני ההדלקה.

לא לקרוא תגובות קודמות, להיתפס לטעות טכנית, ולכתוב על זה שיבוש גמור, מעיד על התלהמות מיותרת.

בסברתו הישרה ידע להכריע מה לקרב ומה לרחק, אילו סברות מכוונות לאמיתה של תורה ואלו סברות הן בגדר סברות כרס דמעיילי פילא בקופא דמחטא.
ובכוח הכרעתו העצומה והיכרותו עם ספרי הכללים והמנהגים ידע להכריע בכל נושא ולתת את המשקל הנכון לכל הנ"ל, עד שהוציא דין לאמיתו.

לצערנו, במקום שהמחלוקת בין רבני מרוקו, תימן וכו', עם הגר"ע יוסף, תהיה באחווה שלום ורעות כמו שהיה הגר"ש משאש עם הגר"ע יוסף, חולקים בתוקף ועוז כדרכה של תורה ואוהבים בלב ונפש, ישנה מגמה מצד צעירי הצאן להכביר מילים שאינן לגופו של ענין, שאינן תורמות לדיון אלא רק להגדיל את אש המחלוקת, לדוגמא -

א. החולקים פשוט לא עיינו במקורות כאשר זכיתי אני לעיין ברוח בינתי.

ב. אין להם ספריה גדולה כמו שלי, ונעלם מהם (ולפלא טענה כזו, כאשר יש פרוייקט השו"ת ואוצר החכמה בביתו של כל אחד).

ג. החולק השתבש במה שקרא, והבין בטעות מה שהבין. אבל אני לא השתבשתי ולא טעיתי מעולם.

ד. אני ורק אני זכיתי להקיף את הכל, וזכיתי לסייעתא דשמיא לברר ולשקול במאזני השכל משקלי ההכרעה של רוב מנין ובנין ולצעוד בבטחה בדרך סלולה, והשאר הולכים בבוץ, לא שכל ולא הכרעה ולא סייעתא דשמיא.

ה. החולק אינו מתמודד, הוא בורח כי אין לו מה לענות, רק אני יש לי סבלנות לענות לכולם, לא ראיתי אף אחד שענה לי.

ו. כל טענות החולקים הם סברות הכרס ופסקי הראש, מבלי עיון ומבלי התבוננות, שטחיות ורדידות, בושה וחרפה וחוצפה עצומה. אבל אני מבסס דבריי על המקורות, בעיון והתבוננות.

(בכל הנ"ל אין נפק"מ אם כותב זאת על עצמו, או על רבו שהוא יותר טוב מהגדולים האחרים שחלקו עליו).

יש לזכור שהחולקים הם גדולי עולם ולא קטלי קניא באגמא, ומהם מרן הגר"ש משאש זצוק"ל, שרבינו הגר"ע שמו עטרה לראשו והתכבד במכתבו בראש ספרו יביע אומר שיצא לעת זקנתו ולא לקח הסכמה מאף אחד כי כבר לא הוצרך להסכמה והיה בעצמו שר המסכים.

ואפשר לחלוק ולהסביר בשפה רגועה ועדינה כדרכה של תורה, מבלי להקטין את החולקים ולזלזל בהם, ולא תהיה תפארת הכותב על ריבוי הביטויים הללו.

 

[משיב כהלכה]

מרן הגרע"י זצ"ל בדברו פעמים רבות על מנהג ירושלים בעניינים שונים, טרח כמעט תמיד לגבות את דבריו במקורות מדברי הפוסקים.
זאת לעומת הכותב הנכבד, שמעבר לקביעה פסקנית לא אמר כלום, ולא טרח לתת לנו אף לא דוגמה אחת להצהרה בומבסטית וכוללנית זו.

כאמור לעיל - לא התעמקתי בדברי הכותב אלא בקושי קראתי מקופיא, והנחתי כאן עבור החברים שיעירו הערותיהם. אבל אתייחס לפרט אחד:

אותו הדבר לגבי מנהג ירושלים. הכותב מצפה (במין תמימות שכזו) שמשום שמרן הזכיר במקומות אחדים את מנהג ירושלים וסמך עליו, מעתה עליו ללכת בכ"מ אחר מנהג ירושלים (האמיתי או המדומה) כסובא בארובה, ובלי לשקול בפלס אם הדבר תואם את ההלכה.
מנהג ירושלים אינו אלא מנהג ירושלים! יש לו משקל מסויים כחלק מהכרעת ההלכה, ותו לא.

כאשר יש שולחן ערוך מפורש שפסק לא להניח תפילין בשחרית תשעה באב, ונהגו כמותו כמעט בכל העולם (!) וגם פה בארץ ישראל ברוב הקהילות, והגר"ע יוסף דוחה אותו מחמת "מנהג ירושלים" (שאינו כן, כדלהלן, אבל נניח שכן), ובנו הרב יצחק מגדיל ובדרשתו ממליץ לכל עם ישראל לשנות את מנהגם שהוא כשו"ע ולנהוג כ"מנהג ירושלים", ממילא לא מדובר ב"משקל מסויים בהכרעת ההלכה" אלא בהכרעה כמנהג ירושלים תוך התעלמות מהשו"ע והאחרונים והמנהג הפשוט בכל העולם.

ואני מדבר על הנחת תפילין בשחרית תשעה באב. המנהג החל מק"ק בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, התפשט במאות השנים האחרונות לעוד בתי כנסת והפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הגר"ע יוסף זצ"ל דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. לאחר מכן ניסה הרב יצחק למצוא מקור יותר קדום, ללא הצלחה (ואכמ"ל כאן).

ואתה מצפה (במעין תמימות שכזו) שלא נקשה עליו מדוע לא הלך במקומות אחרים אחר מנהג ירושלים?

ואני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו, שם העיר באופן הכי יפה ומכובד על ילקוט יוסף שאיננו עקבי בשיטתו.

לדוגמא, השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.

דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? למה זה הפסק וזה לא? בזה קבע הגר"ע יוסף ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות")

דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנ"ט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.

דוגמא נוספת: "בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה). ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהגר"ע לא התחשב במנהג ירושלים.

כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.

כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן השו"ע היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הגר"ע במנהג ירושלים.

כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והגר"ע חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והגר"ע לא התחשב במנהג זה.

ובאופן כללי אני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו שליט"א, שהרחיב את היריעה בצורה יסודית לגבי כל ענין וענין, גם לגבי מנהג ירושלים, והוכיח שאין כזה מושג "מנהג ירושלים" כי בירושלים בכל מאות השנים האחרונות לא היה מנהג אחיד.

עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).

בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.

בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי (זאת אומרת שהקהילה המרוקאית היתה כאן לפני כל שאר עדות הספרדים, ולשיטת הרב עובדיה כולם צריכים להתבטל אליהם, קמא קמא בטיל...)

בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.

גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)

בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.

בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.

בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.

יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.

למי יתבטל העולה לירושלים?

 

[משיב כהלכה]

נמצא שפסק מרן זצ"ל מיוסד ובנוי על אדני פז, דברי הירושלמי והפוסקים ראשונים ואחרונים.
ואף לו יהי שדבריו אכן מיוסדים "רק" על סברתו של מרן זצ"ל, חזקה עלינו סברתו הישרה עשרת מונים מסברת הכרס של הכותב.

בכל מה שציטטת אני רואה רק סברא, ומציין שכן כתב אחד מאחרוני האחרונים - שו"ת מהר"ש אנגיל. היכן הירושלמי והיכן הראשונים והאחרונים?

והכותב לא כתב בזה שום סברא, לא סברת כרס ולא סברא ישרה, הוא רק כתב שבלשון הטור ועוד ראשונים הברכה היא מדין מנהג, ודוקא בבית הכנסת, והגר"ע הפליג בחידושו שנשים יברכו, ומאידך במקום אחר יבטל ברכה על מנהג משום חשש ברכה לבטלה.

 

[החש בראשו]

בכל מה שציטטת אני רואה רק סברא, ומציין שכן כתב אחד מאחרוני האחרונים - שו"ת מהר"ש אנגיל. היכן הירושלמי והיכן הראשונים והאחרונים?

והכותב לא כתב בזה שום סברא, לא סברת כרס ולא סברא ישרה, הוא רק כתב שבלשון הטור ועוד ראשונים הברכה היא מדין מנהג, ודוקא בבית הכנסת, והגר"ע הפליג בחידושו שנשים יברכו, ומאידך במקום אחר יבטל ברכה על מנהג משום חשש ברכה לבטלה.

מצטרף הרב גם לא הביא ראשון מפורש ביחו״ד שם, אם כי הסברא שלו נועזת.

 

[אברימי]

תוך כדי דיבור אתה מחזק את הדברים וכותב "אמנם יש דברים שלא מובנים"...

כוונתי שלא שייך להגיד כאילו ככה זה בכל פסקיו שסותר את עצמו עם הכללים וחוסר שיטתיות וכו', אלא בד"כ מי שמעיין כן מובן מה המהלך, רק שיש כמה וכמה תמיהות ושאלות למה פסק ככה ולא כמו שהיה אמור לפסוק ע"פ מה שפסק במקומות אחרים, אבל לא שזו השיטה...

 

[משיב כהלכה]

אני חושב שכוונת הכותב לומר שיש סתירות בדבריו, זה הכל. הוא לא בא לקעקע את כל פסקיו (ואולי כן, אבל כשהבאתי את דבריו כוונתי היתה שיתייחסו נקודתית לדברים שהעלה).

 

[בן ישי]

אם כוונתך למעריצים, לדבר בשם "כולנו" זה יומרני וגם מביך, אבל אני באופן אישי בהחלט מעריץ את הגר"ע יוסף בכל לב ומכבד אותו מאוד, ומרגיש מאוד מאוד קטן לעומתו.

בדברי על כולנו כוונתי על הרשימה שנתתי: תלמידי הגר"י, הגר"ד, הגר"מ מאזוז, הגר"ש משאש וכו'. וכפי שאתה בעצמך, שהינך תלמיד הגר"ש משאש מעיד (ומשכך תמהני על הדברים שכתבת "אם יש בכאן חסידי הגרע"י").

אבל אין שום קשר בין הערצה / כבוד לבין מחלוקת בהלכה. גם מרן הגר"ש משאש כיבד בכבוד מופלג את הגר"ע יוסף, ועם זה חלק עליו בתוקף בעשרות הלכות.

אין ספק בכך, וכבר כתבתי זה בהודעתי.

 

[בן ישי]

התייחסתי לזה כבר לעיל, ככל הנראה מדובר בשגיאת כתיב וכוונתו לומר שמרן שינה מלשונו של הרמב"ם שהדגיש את הברכה לפני ההדלקה.

אשרי המאמין... הכותב כותב שהגרע"י השמיט דעת הרמב"ם שיש לברך אחרי ההדלקה, ואתה מתקן דבריו שהתכוין לכתוב שלא לברך. ניחא.

 

[בן ישי]

לצערנו, במקום שהמחלוקת בין רבני מרוקו, תימן וכו', עם הגר"ע יוסף, תהיה באחווה שלום ורעות כמו שהיה הגר"ש משאש עם הגר"ע יוסף, חולקים בתוקף ועוז כדרכה של תורה ואוהבים בלב ונפש, ישנה מגמה מצד צעירי הצאן להכביר מילים שאינן לגופו של ענין, שאינן תורמות לדיון אלא רק להגדיל את אש המחלוקת, לדוגמא -

א. החולקים פשוט לא עיינו במקורות כאשר זכיתי אני לעיין ברוח בינתי.

ב. אין להם ספריה גדולה כמו שלי, ונעלם מהם (ולפלא טענה כזו, כאשר יש פרוייקט השו"ת ואוצר החכמה בביתו של כל אחד).

ג. החולק השתבש במה שקרא, והבין בטעות מה שהבין. אבל אני לא השתבשתי ולא טעיתי מעולם.

ד. אני ורק אני זכיתי להקיף את הכל, וזכיתי לסייעתא דשמיא לברר ולשקול במאזני השכל משקלי ההכרעה של רוב מנין ובנין ולצעוד בבטחה בדרך סלולה, והשאר הולכים בבוץ, לא שכל ולא הכרעה ולא סייעתא דשמיא.

ה. החולק אינו מתמודד, הוא בורח כי אין לו מה לענות, רק אני יש לי סבלנות לענות לכולם, לא ראיתי אף אחד שענה לי.

ו. כל טענות החולקים הם סברות הכרס ופסקי הראש, מבלי עיון ומבלי התבוננות, שטחיות ורדידות, בושה וחרפה וחוצפה עצומה. אבל אני מבסס דבריי על המקורות, בעיון והתבוננות.

(בכל הנ"ל אין נפק"מ אם כותב זאת על עצמו, או על רבו שהוא יותר טוב מהגדולים האחרים שחלקו עליו).

יש לזכור שהחולקים הם גדולי עולם ולא קטלי קניא באגמא, ומהם מרן הגר"ש משאש זצוק"ל, שרבינו הגר"ע שמו עטרה לראשו והתכבד במכתבו בראש ספרו יביע אומר שיצא לעת זקנתו ולא לקח הסכמה מאף אחד כי כבר לא הוצרך להסכמה והיה בעצמו שר המסכים.

ואפשר לחלוק ולהסביר בשפה רגועה ועדינה כדרכה של תורה, מבלי להקטין את החולקים ולזלזל בהם, ולא תהיה תפארת הכותב על ריבוי הביטויים הללו.

אני מסכים עם רוב דבריך, אבל אינם שייכים לנידון. הודעת הכותב התמקדה בהגרע"י ובסתירות ו"חוסר שיטתיות" שמצא בדבריו. ועל כך בלבד השבתי.

 

[בן ישי]

כאשר יש שולחן ערוך מפורש שפסק לא להניח תפילין בשחרית תשעה באב, ונהגו כמותו כמעט בכל העולם (!) וגם פה בארץ ישראל ברוב הקהילות, והגר"ע יוסף דוחה אותו מחמת "מנהג ירושלים" (שאינו כן, כדלהלן, אבל נניח שכן), ובנו הרב יצחק מגדיל ובדרשתו ממליץ לכל עם ישראל לשנות את מנהגם שהוא כשו"ע ולנהוג כ"מנהג ירושלים", ממילא לא מדובר ב"משקל מסויים בהכרעת ההלכה" אלא בהכרעה כמנהג ירושלים תוך התעלמות מהשו"ע והאחרונים והמנהג הפשוט בכל העולם.

ואני מדבר על הנחת תפילין בשחרית תשעה באב. המנהג החל מק"ק בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, התפשט במאות השנים האחרונות לעוד בתי כנסת והפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הגר"ע יוסף זצ"ל דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. לאחר מכן ניסה הרב יצחק למצוא מקור יותר קדום, ללא הצלחה (ואכמ"ל כאן).

ואתה מצפה (במעין תמימות שכזו) שלא נקשה עליו מדוע לא הלך במקומות אחרים אחר מנהג ירושלים?

ואני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו, שם העיר באופן הכי יפה ומכובד על ילקוט יוסף שאיננו עקבי בשיטתו.

לדוגמא, השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.

דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? למה זה הפסק וזה לא? בזה קבע הגר"ע יוסף ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות")

דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנ"ט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.

דוגמא נוספת: "בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה). ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהגר"ע לא התחשב במנהג ירושלים.

כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.

כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן השו"ע היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הגר"ע במנהג ירושלים.

כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והגר"ע חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והגר"ע לא התחשב במנהג זה.

ובאופן כללי אני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו שליט"א, שהרחיב את היריעה בצורה יסודית לגבי כל ענין וענין, גם לגבי מנהג ירושלים, והוכיח שאין כזה מושג "מנהג ירושלים" כי בירושלים בכל מאות השנים האחרונות לא היה מנהג אחיד.

עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).

בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.

בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי (זאת אומרת שהקהילה המרוקאית היתה כאן לפני כל שאר עדות הספרדים, ולשיטת הרב עובדיה כולם צריכים להתבטל אליהם, קמא קמא בטיל...)

בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.

גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)

בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.

בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.

בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.

יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.

למי יתבטל העולה לירושלים?

תמהני עליך, וכי מה חשבת, שמנהג ירושלים יסודו מימי המקדש? מה לך לסדר המנהגים עד זמן הרז"ה ולמעלה בקודש?
ברור שהמנהג בירושלים ובכל מקום אחר היה נתון לשינויים ולחילופי זמנים.

וכי כשמדברים על מנהג מרוקו מדברים על משהו שקיים מלפני אלף שנה?
האינך יודע שבעבר נהגו במרוקו כפסיקות הרי"ף, לתקופה מסויימת קיבלו את פסיקות הרמב"ם,
בהמשך עם הגעת המגורשים לספרד קיבלו את הרא"ש עליהם כרבן,
[דוגמה בולטת לכך היא בנושא הנפיחה, שקודם הגירוש נהגו להחמיר בזה, ולאחריו למדו מהמגורשים להקל כדעת הרא"ש, והתפלמס עימם באריכות מהר"ח גאגין בחיבורו עץ חיים והעיד בסופו של דבר שדבריו לא נתקבלו וכולם שינו מנהגם],
ועם התפשטות השו"ע קיבלו את הכרעותיו (מלבד במקרים מסויימים).
כך היה גם בשאר מדינות ואכמ"ל. וברי שגם בירושלים.

א"כ, ומאחר ואתה מכיר בעובדה שמנהג ירושלים "במאות השנים האחרונות" הוא להניח תפילין בשחרית, מה לך כי תלין על הרב שמדבר על מנהג ירושלים בזה?

 

[רק תורה]

מהיכן המקור לדברים הללו? בבבל נהגו כך. בסוריה נהגו כך. במרוקו נהגו כך. כמדומה שבכל ארצות ערב נהגו כך (חוץ מתימן). ולומר שזה מנשים חבדיו״ת?! אסבר את אזניך שלדבדו וגם לצפרו החבדניקים לא הגיעו ובכל זאת ברכו אחר ההדלקה! לא חייבים כדי לבסס דעה לשנות את המציאות שהייתה, תאמר הייתה מציאות אחרת ואני חושב שצריך לשנות אותה. יקבלו - יקבלו. לא יקבלו? לא יקבלו!

לומר שהמנהג להדליק ואחר כך לברך הוא מאנשי חב"ד הוא בורות מוחלטת בתורת חכמי הספרדים ומנהגיהם
מנהג זה הובא כמנהג פשוט על ידי מרן החיד"א במחזיק ברכה רסג ד, וכ"כ מהר"י קורייאט בספר תקון יצחק בעניין הדלקת הנר, מהר"ח פאלאג'י בסימן רסג, חסד לאלפים רסג, ר"ש נחמיאש בספר וישמע שאול או"ח רסג, הבן איש חי, וכ"כ בית הבחירה למהר"א חמווי, וכמה וכמה מחכמי תוניס ומקומות אחרים, וכן משמע מדברי המעשה רוקח שבת ה א.

וכך דעת מור"ם ונהגו כמותו במקום שמרן לא פסק להיפך ויש בזה הצלה מחילול שבת, שלא מקבלות שבת עד אחרי ההדלקה.
ואף שמרן הביא ביש בתרא שלא מקבלות האי כללא גופא לא ברירא ובהלכה זו סותר למ"ש בהלכות חנוכה לחשוש לבה"ג, ועיין בהקדמת אול"צ ח"ב.

וביביע אומר ח ח"מ א נמי סבירא ליה על פי פוסקים רבים לומר קים לי נגד יש בתרא מהאי טעמא דהאי כללא לא ברירא. ודוק היטב.

 

[בן ישי]

כאשר יש שולחן ערוך מפורש שפסק לא להניח תפילין בשחרית תשעה באב, ונהגו כמותו כמעט בכל העולם (!) וגם פה בארץ ישראל ברוב הקהילות, והגר"ע יוסף דוחה אותו מחמת "מנהג ירושלים" (שאינו כן, כדלהלן, אבל נניח שכן), ובנו הרב יצחק מגדיל ובדרשתו ממליץ לכל עם ישראל לשנות את מנהגם שהוא כשו"ע ולנהוג כ"מנהג ירושלים", ממילא לא מדובר ב"משקל מסויים בהכרעת ההלכה" אלא בהכרעה כמנהג ירושלים תוך התעלמות מהשו"ע והאחרונים והמנהג הפשוט בכל העולם.

ואני מדבר על הנחת תפילין בשחרית תשעה באב. המנהג החל מק"ק בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, התפשט במאות השנים האחרונות לעוד בתי כנסת והפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הגר"ע יוסף זצ"ל דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. לאחר מכן ניסה הרב יצחק למצוא מקור יותר קדום, ללא הצלחה (ואכמ"ל כאן).

הדוגמה שהבאת (וכן הבאות אחריה) מצויינת להמחשת הדברים שהארכתי בהם בתגובתי. חוסר ההבחנה בין נושא הלכתי שבו אנו מצווים לילך אחר דברי הפוסקים, לנושאים השייך לסדר התפילה, שינויי נוסח ושילוב פסוקים בתפילה וכו'.

הנידון האם להניח תפילין בט"ב בשחרית אינו נידון הלכתי. אין כל איסור להניח תפילין בשחרית, ואין איסור שלא להניח.
הנידון ההלכתי שדוקא כן מוזכר בראשונים, הוא האם להניח תפילין בט"ב כל עיקר. שכן יש שסברו שדין ט"ב כדין אבל, ואבל אסור להניח תפילין מדינא דגמ'. אבל לשיטה זו אין כל חילוק בין שחרית למנחה. ממילא מאחר ולכל המנהגים כיום אין חילוק אלא בשאלה האם להניח בשחרית או במנחה, מובן מאוד שהמנהג מכריע כאן, כבכל נושא שאין בו איסור הלכתי לכאן או לכאן.
ומאחר וכאמור מנהג ירושלים במאות האחרונות (ואפילו יהיה כך במאה האחרונה בלבד) להניח בשחרית, זהו בדיוק המקום בו המנהג מכריע ההלכה.

מאותה הסיבה אין כמעט משקל לדברי השו"ע בענין זה. מרן השו"ע (בסי' תקנה) לא פסק "שלא להניח תפילין בשחרית" (כפי שכתבת), אלא ציין ש"מנהג העולם שלא להניח". ואילו בזמנו היה המנהג כן להניח פשוט שהיה כותב בסעיף זה שנוהגים העולם להניח, שכן אין בזה כאמור כל נפק"מ לענין ההלכה (ואף בב"י ניתן לראות שלא נטה לאף אחד מהצדדים).

ממילא לגבי זמנינו מובן מאוד שאם נשתנה המנהג בזה משתנית גם ההוראה. ולפיכך הורה מרן הגרע"י כפי המנהג שראה והכיר.

אין זה אומר שאם ישנם קהילות שנוהגים שלא להניח צריכים לשנות מנהגם, אבל עבור השואלים כיצד לנהוג בירושלים - זה בדיוק המקום לציין בו את מנהג ירושלים.

 

[רק תורה]

א"כ, ומאחר ואתה מכיר בעובדה שמנהג ירושלים "במאות השנים האחרונות" הוא להניח תפילין בשחרית, מה לך כי תלין על הרב שמדבר על מנהג ירושלים בזה?

זה לא נכון.
עיין בכף החיים שמביא שאכן הכי מנהג בית אל ויש איזה בתי כנסת בירושלים שעושים כמותם, משמע שהשאר לא עושים כמותם אלא כמרן הקדוש מהר"י קארו זי"ע

נוהגין שלא להניח תפילין וכו... וע״כ מנהג בית אל יכב״ץ שבעיר קדשינו ירושת״ו ההולכים ע״פ דברי האר״י והרש״ש ז״ל ביום ט״ב לובשים טו״ת רש״י ור״ת ומברכים עליהם ומתפללים בהם בבה״נ ככל יום בלתי שינוי כלל ויש ג״כ איזה בתי כנסיות שעושין כמותן ואחר גמר התפילה דהיינו אחר עלינו לשבח אז אומרים שירת האזינו וקינות ואיכה כדי שלא להפסיק בסדר התפלה. וכ״כ לעיל סי׳ ח״י או׳ ט״ז יעו״ש. ועיין לקמן סי׳ תקנ״ט או׳ מ״ג:

ויש להוסיף את דברי בעל תפלה לדוד מרבי דוד עמאר (מתלמידי ישיבת האור החיים, ואגב, מוצאו לא היה ממרוקו אלא מהבלקן) שהעיד מנהג בית אל הוא, ושאר בתי הכסת אין עושים כמותם אלא כמרן.

על כן זהו מנהג חדש מאוד נגד מרן שמקורו הקדום הוא במהר"ש שרעבי וישיבתו לאורך הדורות - בניגוד גמור לכלל בתי הכנסת הספרדים בירושלים.

 

[בן ישי]

דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? למה זה הפסק וזה לא? בזה קבע הגר"ע יוסף ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות")

אתה שואל זאת כאילו זו הפעם הראשונה שנזרקת שאלה זו לחלל האויר. והלא תשובת הרב עוסקת בשני הנושאים גם יחד, וחילק באופן מפורש בין הדברים. אם אינך מקבל סברתו זו זכותך, אבל להציג זאת כחוסר שיטתיות זה חוסר יושרה.

וז"ל בשו"ת יבי"א ח"א סימן ט:
ולענין פסוק גואלינו שאחר ההפטרה, נראה שהוא יותר עדיף ממנהג האומרים אמת תוה"ק בסוף הקריאה, שהרי פסוק הוא, ולסיים בכי טוב ובנחמה בדברי הנביא, וכמ"ש בברכות (לא) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומי'. ע"ש. ומרן הב"י (סי' קמד) הק' על המנהג שנוהגים בשבת שיש בו חתן לומר אחר הפטרת השבוע, ב' וג' פסוקים מהפטרת שוש אשיש, וכשאירע ר"ח בשבת וביום א', אחר שמפטירין או' פסוק ראשון ופ' אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש, והיאך נתפשט המנהג הזה, הא אין מדלגין מנביא לנביא. והביא ד' התה"ד (סי' כ) שכ' ליישב המנהג. ומהר"י בן חביב תי' בשם הנ"י, דשאני שוש אשיש דאינו אלא כזמר בעלמא. ע"ש. וה"נ פסוק גואלינו הוי כזמר בעלמא, ומשום הפסק לא חיישינן כלל, דהוי מענינא דיומא, ולסיים בכי טוב.

ובכלל חשוב להזכיר, ואולי לשכך במעט חמת המרוקאים, שאף לענין "אמת תורתינו הקדושה" לא הורה הרב כלל שיש בזה משום הפסק, ואפילו כתב בפירוש שהאומרו אין למחות בידו, אך בכל זאת העיר שנכון לחוש ולא לאומרו. וז"ל:
"הדין דין אמת, שאע"פ שטוב ונכון להחמיר שלא לומר אמת תוה"ק בסוף קריאת ס"ת, לפני הברכה, (אלא שהאומרו יש לו ע"מ לסמוך ואין למחות בידו)".
הרי לך שהרב הניח פתח לאלו הרוצים להמשיך לנהוג כן, וכתב שלא למחות בידם.
האם נאסר עליו אפילו להביע את דעתו ההלכתית שטוב שלא לאומרו, רק משום שאין זה תואם באופן מוחלט את מנהג המרוקאים?

 

[רק תורה]

הנידון האם להניח תפילין בט"ב בשחרית אינו נידון הלכתי. אין כל איסור להניח תפילין בשחרית, ואין איסור שלא להניח.
הנידון ההלכתי שדוקא כן מוזכר בראשונים, הוא האם להניח תפילין בט"ב כל עיקר. שכן יש שסברו שדין ט"ב כדין אבל, ואבל אסור להניח תפילין מדינא דגמ'. אבל לשיטה זו אין כל חילוק בין שחרית למנחה. ממילא מאחר ולכל המנהגים כיום אין חילוק אלא בשאלה האם להניח בשחרית או במנחה, מובן מאוד שהמנהג מכריע כאן, כבכל נושא שאין בו איסור הלכתי לכאן או לכאן.
ומאחר וכאמור מנהג ירושלים במאות האחרונות (ואפילו יהיה כך במאה האחרונה בלבד) להניח בשחרית, זהו בדיוק המקום בו המנהג מכריע ההלכה.

גם זה לא נכון כלל...
ויש כמה ראשונים שמדמים בוקרו של ת"ב כיום ראשון של אבל. ובטור תקנה הביא עיקר המחלוקת

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ומסתברא דחייב בתפילין, כיון דאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון, דלא חמיר ט"ב מששת ימי אבילות, וברייתא מצוות הנוהגות באבל כל ז' ימים קאמר, ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה. והר"מ מרוטנבורג כתב: ונראה דבט"ב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון של אבל, שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכייה לדורות. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל אפשר שדחק למצוא טעם למנהג אשכנז, אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי.

ומרן בב"י כתב

ומ"ש ומסתברא דחייב בתפילין וכו'. כ"כ הרמב"ן בספר תה"א והר"ן בסוף תעניות והרמב"ם כתב מקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש נראה מדבריו שרשאי אדם להניח תפילין בט"ב אלא שמקצת החכמים נהגו שלא להניח של ראש וכן דקדק הרב המגיד מדבריו ולאפוקי מרבי' ירוחם שכת' בשם הרמב"ם שאין להניח בו תפילין כיום ראשון של אבל וכתב עוד שכן דעת הרי"ף ואיני יודע מנין לו שהרי"ף סובר כן: וז"ל הרשב"א בתשובה תפילין בט"ב נמצא לגאון רבי' האי שמותר להניחם ולזה הסכים הרמב"ן בספר תה"א עכ"ל והגה"מ כתב על מ"ש הרמב"ם מקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש כ"כ בסמ"ג והרוקח מפני שנקראים פאר וכן הר"ם אמנם היה מניח תפילין מן המנחה ולמעלה עכ"ל וכן נהגו העולם שלא להניח תפילין בתפלת שחרית ובמנחה מניחין אותם כתב האגור היחידים לובשין טלית קטן תחת בגדיהם בלי ברכה עכ"ל כתבו הכלבו הר"ש מאויר"א היה מחמיר על עצמו לשכב מוטה על הארץ ובהגהות מרדכי דמ"ק כתב יש בני אדם שמשימין אבן תחת ראשם ליל ט"ב ורמז לדבר ויקח מאבני המקום ובהמ"ק ראה דכתיב מה נורא המקום הזה וחורבן ראה ממעשה הגאונים מצאתי עכ"ל:

הרי שיש דיון בראשונים האם מותר להניח והרא"ש נוטה להכריע דלא כרבו בלשון לכאורה. ואף מהר"ם מרוטנבורג דס"ל שאסור להניח - הניח במנחה. ומנהג ישראל כמהר"ם מרוטנבורג, אלא שלא בהכרח קיבלו לגמרי את פסקו ופסקם של עוד ראשונים שאסור להניחם, אף שנראה שחששו לכך.

ממילא הנוהג שלא כמרן מכניס עצמו בספק ברכה לבטלה רח"ל.

 

[בן ישי]

כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.

כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן השו"ע היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הגר"ע במנהג ירושלים.

כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והגר"ע חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והגר"ע לא התחשב במנהג זה.

והנה הגעת סוף סוף לנושאים שאכן שייך לומר שהם נושאים הלכתיים, ושוב אתה ממחיש את דברי טוב ממני.
שים לב כיצד בכל דוגמה שהבאת שאינה נושא הלכתי הראית בעצמך שהלך הרב אחר המנהג (בירושלים או בכלל).

וכאן אתה מתחיל להעיר על הרב שביטל המנהג.
לא שאלת את עצמך מדוע? נראה לך שהרב היה מבולבל? אולי עשה אנדנדינו? פעם שלף מהראש את כוח המנהג ופעם הורה לבטל אותו?
לפטור את עצמך בתשובה שטחית של "חוסר שיטתיות" אולי מיקל עליך, אבל לא מסייע לדיון ולהבנת דעת הרב.

אבל התשובה ברורה כפי שכתבתי מעלה, כאן מדובר בנושאים הלכתיים מובהקים, כאלו שיש בהם חשש איסור, ובמקרים אלו למנהג השפעה פחותה הרבה יותר על הכרעת ההלכה.

לדוגמה, נושא ב"ה וב"ש בברכות שיוצאין בהן יד"ח נוגע בשאלת הפסק בברכה, וכתבו פוסקים רבים שיש להימנע מלאומרו מטעם זה. ובהם: החיד"א (שאמנם כתב שאין למחות במקילים), מהר"י עייאש (גדול פוסקי אלגי'ריה), מהר"ש אבוהב, המ"א, הגר"ז ועוד רבים (ולא באתי כאן למנות השיטות). חלקם גם כתבו שיש כאן חשש שלא יוצאים יד"ח הברכה כשעונים ב"ה וב"ש.
אותו הדבר לגבי ברכה על מ"ע שהז"ג לנשים. לדעת הרמב"ם וסיעת הראשונים שעמו, ומרן השו"ע שקיבלנו הוראותיו, ברכתם היא ברכה לבטלה ממש, שהרב כידוע מחמיר בעניינה מאוד וסובר שהיא דאורייתא.
ועוד יותר לענין הדיבור קודם טעימת כוס המילה, שנוגע לענין הפסק ממש בין ברכה לטעימה.
בנושאים אלו שהם הלכתיים פסק הרב כפי הכרעת ההלכה לדעתו, ולא חשש למנהג המרוקאים ולא למנהג עדות אחרות.
[ובאשר למ"ש בס' נתיבי עם לענין אמירת ב"ה וב"ש שכן מנהג ירושלים, כבר השיב עליו הרב שאינו כן].

 

[רק תורה]

תואנה? האם למרן זצ"ל (שדוגל בכחא דהיתירא עדיף) היה משעמם עד שהחליט להצר את צעדיהם של המרוקאים ולהפריע את מנוחת השבת שלהם באיסורים וחומרות??
מרן סבר שמנהג זה סותר את פשט לשון השו"ע המפורשת בסימן רנג, ואינו נושא פנים לא למרוקאים ולא לעיראקים או לשום עדה אחרת.

אלא שדבריו צריכים עיון גדול.

הרי הוא עצמו התיר לתת מים קרים שהתבשלו על פלטה בשבת כשהם בבחינת מיעוט רוטב.
(והרבה מאלה שאתה מגדיר כחסידיו יצאו כנגד פסקו כדרכה שלתורה).

אז איך ייתכן שיגדיר נתינת רותחים שדינם כמבושלים כאיסור בישול אתמהה.

ובאמת מרן זצ"ל נשאל על כך ואמר שמותר לתת מיעוט מים רותחים (דבריו בכתב יד הובאו בראש קובץ מאור ישראל על שבת) וכל הבעיה היא בניתנת מים רבים.

אולם אם בדברי בעל ילקוט יוסף עסקינן התמיהה גדולה, שהוא חולק על אביו ומתיר לתת מים קרים שהתבשלו גם כשהם בקומקום... ואוסר לתת לתוך תבשיל מים שהיד סולדת בהם. וע"ז כל לומד יתמה, וכי נתינת כח המבשל במים רותחים חמור מנתינת כח המבשל למים קרים שלחלק מהפוסקים זה איסור סקילה!

 

[רק תורה]

בנושאים אלו שהם הלכתיים פסק הרב כפי הכרעת ההלכה לדעתו, ולא חשש למנהג המרוקאים ולא למנהג עדות אחרות.

לא נכון כלל...
הרב סבור שהולכים אחר המנהג בברכת הנותן ליעף כח, ובהלכות תפילה - נגד מרן הקדוש שקיבלנו הוראותיו. עד כדי שאומר דלא אמרינן סב"ל נגד המנהג... יותר מדעת מרן שאומרים נגדו סב"ל. נמצא שמחשיב המנהג יותר מדעת מרן.

נושא תפילין בת"ב שחשבת שהוא לא הלכתי הוא הלכתי כאמור מדברי הפוסקים, אבל יש מנהג שולי שדוחים מכוחו דעת מרן (אף שרבים נהגו דלא כבית הכנסת בית אל)!

 

[בן ישי]

גם זה לא נכון כלל...
ויש כמה ראשונים שמדמים בוקרו של ת"ב כיום ראשון של אבל. ובטור תקנה הביא עיקר המחלוקת

ומרן בב"י כתב

הרי שיש דיון בראשונים האם מותר להניח והרא"ש נוטה להכריע דלא כרבו בלשון לכאורה. ואף מהר"ם מרוטנבורג דס"ל שאסור להניח - הניח במנחה. ומנהג ישראל כמהר"ם מרוטנבורג, אלא שלא בהכרח קיבלו לגמרי את פסקו ופסקם של עוד ראשונים שאסור להניחם, אף שנראה שחששו לכך.

ממילא הנוהג שלא כמרן מכניס עצמו בספק ברכה לבטלה רח"ל.

איני מכיר אף אחד מהראשונים שכתבו כדבריך שבוקרו של ט"ב הוא כיום ראשון של אבל. להיפך, כל הראשונים שעסקו בנושא, וכתבו הן להיתר והן לאיסור (מהם: הגאונים בכמה תשובות, הראב"ד, הרמב"ן, הריטב"א, הר"ן, הנמק"י שבלי הלקט, הרא"ש, הסמ"ג, המאירי, רבינו ירוחם, הכל בו, ועוד) לא הזכירו כל חילוק בין שחרית למנחה. לאוסרים אסור כל היום, ולמתירים (שהם הרוב) מותר כל היום.
היחיד שראיתי שהזכיר זאת הוא מהר"ם מרוטנבורג שהבאת שעשה כעין פשרה בנידון. ואף עליו כתב הרא"ש שמהר"ם דחק למצוא טעם למנהג אשכנז שלא להניח, זאת אומרת אף מהר"ם עצמו סבר שמעיקר הדין אין איסור בזה, אלא שנתן טעם למנהג. ממילא לא רצה מהר"ם לילך אחר הטעם הדחוק (כלשון הרא"ש) לחלוטין, ולבטל מ"ע דאורייתא, ולכן הניח במנחה.
אבל כאמור, השאלה אם להניח בשחרית או במנחה אינה נושא הלכתי, ואליבא דשתי השיטות אין כאן כל שאלה של ברכה לבטלה.

 

[רק תורה]

איני מכיר אף אחד מהראשונים שכתבו כדבריך שבוקרו של ט"ב הוא כיום ראשון של אבל. להיפך, כל הראשונים שעסקו בנושא, וכתבו הן להיתר והן לאיסור (מהם: הגאונים בכמה תשובות, הראב"ד, הרמב"ן, הריטב"א, הר"ן, הנמק"י שבלי הלקט, הרא"ש, הסמ"ג, המאירי, רבינו ירוחם, הכל בו, ועוד) לא הזכירו כל חילוק בין שחרית למנחה. לאוסרים אסור כל היום, ולמתירים (שהם הרוב) מותר כל היום.
היחיד שראיתי שהזכיר זאת הוא מהר"ם מרוטנבורג שהבאת שעשה כעין פשרה בנידון. ואף עליו כתב הרא"ש שמהר"ם דחק למצוא טעם למנהג אשכנז שלא להניח, זאת אומרת אף מהר"ם עצמו סבר שמעיקר הדין אין איסור בזה, אלא שנתן טעם למנהג. ממילא לא רצה מהר"ם לילך אחר הטעם הדחוק (כלשון הרא"ש) לחלוטין, ולבטל מ"ע דאורייתא, ולכן הניח במנחה.
אבל כאמור, השאלה אם להניח בשחרית או במנחה אינה נושא הלכתי.

אתה מפרש את מהר"ם מרוטנבורג וזה בסדר אף שסבר הרא"ש כן בגדר לכאורה... פשט דבריו שאין להניח שחרית וכך נהגו העולם וא"כ יש כאן דיון של איסורא וברכה לבטלה.
אומנם הגאון בעל בית דוד שלז כתב שאין בזה ברכה לבטלה מטעמא שרבו המתירים. מ"מ יש לדון האם זה מוסכם שבהלכות ברכות לא חוששים למיעוט הפסוקים. וצ"ע. אך יש לומר דמיירי במנחה דאז גם לר"מ אפשר לברך.

 

[בן ישי]

לא נכון כלל...
הרב סבור שהולכים אחר המנהג בברכת הנותן ליעף כח, ובהלכות תפילה - נגד מרן הקדוש שקיבלנו הוראותיו. עד כדי שאומר דלא אמרינן סב"ל נגד המנהג... יותר מדעת מרן שאומרים נגדו סב"ל. נמצא שמחשיב המנהג יותר מדעת מרן.

אתה מצטט דברי וכותב "לא נכון", ואז מביא דוגמה שאינה סותרת דברי כלל.
וכי היכן כתבתי שבכל נושא הלכתי הכריע מרן להחמיר ולא לחוש למנהג? אתמהה. לא אמרתי אלא שיש משקל פחות למנהג בנושאים השייכים להלכה.
ברכת הנותן ליעף כח נזכרה בכמה ראשונים, ורבים מאוד האחרונים שכתבו שיש לאומרה.
אשר לברכה לבטלה מאחר שלא נזכרה בתלמוד, כבר כתב הרב ע"פ דברי הרא"ש שאין בזה חשש, כיון שלא נזכר בה "ויציוונו".
ומאחר וכן המנהג פשוט דור אחר דור לאומרה, אשכנזים וספרדים, וישנם יסודות הלכתיים חזקים לבסס המנהג, וכאמור גדולי האחרונים הורו לאומרה, הניח הרב את הדבר על המנהג. הרב לא חיפש לשנות מנהגים היכן שאין הכרח.

 

[בן ישי]

אתה מפרש את מהר"ם מרוטנבורג וזה בסדר. פשט דבריו שאין להניח שחרית וכך נהגו העולם ויש כאן דיון של ברכה לבטלה.
אומנם הגאון בעל בית דוד שלז כתב שאין בזה ברכה לבטלה מטעמא שרבו המתירים. מ"מ יש לדון האם זה מוסכם שבהלכות ברכות לא חוששים למיעוט הפסוקים. וצ"ע. אך יש לומר דמיירי במנחה דאז גם לר"מ אפשר לברך.
הצג קובץ מצורף 473

לא פירשתי, העתקתי דברי הרא"ש תלמידו.
ואף אם ניתן להתכווח על דעתו, מאחר ובכל הראשונים מלבדו (מניתי רשימה ארוכה מאוד לעיל) ברור שאינם מחלקים בזה, פשוט שכוותייהו אזלינן.

 

[רק תורה]

אתה מצטט דברי וכותב "לא נכון", ואז מביא דוגמה שאינה סותרת דברי כלל.
וכי היכן כתבתי שבכל נושא הלכתי הכריע מרן להחמיר? אתמהה. לא אמרתי אלא שיש משקל פחות לזה בפסיקת הלכה.
ברכת הנותן ליעף כח נזכרה בכמה ראשונים, ורבים מאוד האחרונים שכתבו שיש לאומרה. אשר לברכה לבטלה מאחר שלא נזכרה בתלמוד, כבר כתב הרב ע"פ דברי הרא"ש שאין בזה חשש, כיון שלא נזכר בה "ויציוונו".
ומאחר וכן המנהג פשוט דור אחר דור לאומרה, אשכנזים וספרדים, וכאמור גדולי האחרונים הורו לאומרה, הניח הרב את הדבר על המנהג.

לא הבנתי.
יש כאן דיון הלכתי והרב נתן משקל למנהג נגד מרן שקיבלנו הוראותיו. כלומר אין משקל פחות למנהג אלא יותר.
וזהו שאין כל כלל ברור בזה.

ע"פ דברי הרא"ש שאין בזה חשש, כיון שלא נזכר בה "ויציוונו".
ומאחר וכן המנהג פשוט דור אחר דור לאומרה, אשכנזים וספרדים, וכאמור גדולי האחרונים הורו לאומרה, הניח הרב את הדבר על המנהג.

זה אתה יכול לומר כמעט על כל מנהג...
הרי דעת הרי"ף ורוב הראשונים לברך על הלל בר"ח, ודעת התשב"ץ והרשב"א והר"ן והרמב"ם ועוד שמותר לתת רותחים לכלי ראשון. ויחיד דס"ל שלא כן הוא רבינו יונה שהובא בר"ן ופליג עליה.
וכו'

 

[בן ישי]

ואני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו, שם העיר באופן הכי יפה ומכובד על ילקוט יוסף שאיננו עקבי בשיטתו.

ובאופן כללי אני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו שליט"א, שהרחיב את היריעה בצורה יסודית לגבי כל ענין וענין, גם לגבי מנהג ירושלים, והוכיח שאין כזה מושג "מנהג ירושלים" כי בירושלים בכל מאות השנים האחרונות לא היה מנהג אחיד.

אגב, אני מכיר היטב את ספר דברי שלום ואמת (כרך אחד מהם מצוי בספרייתי) ועיינתי בו פעמים רבות. אני בהחלט חושב שהוא עשה עבודה טובה, ויש בדבריו מידע רב, אבל הוא נוטה לרשימות ולקיטלוג של דברים, ואינו תמיד מבחין או נותן לב למשקל הדעות, ואכמ"ל.

 

[משיב כהלכה]

אשרי המאמין... הכותב כותב שהגרע"י השמיט דעת הרמב"ם שיש לברך אחרי ההדלקה, ואתה מתקן דבריו שהתכוין לכתוב שלא לברך. ניחא.

אני מכיר אותו, והוא לא קטלא קניא. הוא לא דיבר על הגרע"י אלא על מרן השו"ע וטעה אגב שיטפיה, ולא דק. מדובר בסך הכל במכתב בתיבה האישית.

 

[רק תורה]

לא פירשתי, העתקתי דברי הרא"ש תלמידו.
ואף אם ניתן להתכווח על דעתו, מאחר ובכל הראשונים מלבדו (מניתי רשימה ארוכה מאוד לעיל) ברור שאינם מחלקים בזה, פשוט שכוותייהו אזלינן.

לא פשוט שום דבר... הרא"ש עצמו לא הכריע הדבר לדעת מהר"ם כמדוקדק מלשונו.

התייחסתי לטענתך שאין כאן דיון הלכתי וזה לא נכון במחילה מכ"ת שבהחלט יש כאן דיון הלכתי הן על עצם ההנחה והן על הברכה.

והא לך לשון הגהות מימוניות על דברי הרמב"ם שמקצת חכמים נוהגים שלא להניח תפילין (וי"ג של ראש)

וכן בספר המצות שאסור מפני שנקרא פאר וכן מהר״ם כתב בהלכות שמחות שלו, אמנם ראיתיו מניח תפילין מן המנחה ולמעלה

נמצא דהאי פשרה לדעתו היא בגדר אסור ומותר, ומאחר שנהגו כהאי פשרה, כדברי מרן שקיבלנו הוראותיו, למה לא לחוש לו ולהימנע מלהניח בברכה? כמו שהספרדים בא"י קיבלו דברי מרן שנהגו שלא לברך על ההלל בר"ח. האם תמיד יש לנקוט כמקובלי בית אל נגד מנהג כל הספרדים בכל הדורות?

ואגב, אפשר שדעות כמה ראשונים שכתבו שלא להניח הכי ס"ל שהרי מהר"ם כתב לאסור בסתמא, מבלי חילוק בין שחרית למנחה, ומ"מ איהו הניח במנחה, מה עוד דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ועכ"פ יש הבדל הלכתי גדול בין הבוקר לאחר המנחה מבחינת הלכות אבלות בת"ב.
הראשונים דס"ל שאין להניח (ע"פ בית דוד בסימן הקודם. והם: הראב"ד, הר"ם, רבינו ירוחם, וכתב כן בדעת הרמב"ם והרי"ף, הרוקח, רבי דוד אבדרהם... אפשר למצוא רשימה ארוכה בהרבה בחיפוש יותר מתקדם כמו באוצר החכמה...).