מחשבות טובות
חבר חדש
- הצטרף
- 27/12/24
- הודעות
- 85
לא הצלחתי לעשות ציטוט מדלעיל (?...), אך בדיוק אמש הסברתי לבחור אחד, ששני השותי"ם המיוחדים שהיו לנו קודם יביע אומר זה רב פעלים ואיש מצליח, וחבל שרוב הציבור לא מבין מה מדובר.
ועכ"פ כעת הנני שבור ורצוץ, ואין מילים בפי, על כן אציג כאן דברי הספד מכבוד הגאון רבי מיכאל פרץ שליט"א:
בס"ד
בגמרא בשבת דף קה ע"ב, כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר (יהושע כד) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש, מלמד שגעש עליהן ההר להורגן. והמדרש אומר רבי ברכיה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי חזרנו על המקרא ולא מצאנו מקום ששמו הר געש, אלא מהו הר געש, ע''י שנתרשלו ישראל בו ולא הספידוהו כראוי, רצה הקב''ה להגעיש עליהם ההר.
במה הספידוהו שזה נחשב לנתעצלו בהספדו, הדברים מבוארים ברש''י שם על הפסוק ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח, כך שמה, ובמקום אחר הוא קורא אותה תמנת חרס, על שם שהעמידו תמונת החמה על קברו, לומר זהו שהעמיד החמה, וכל העובר אומר חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת, פירוש הדברים מדהים, הם הספידוהו אותו, שהוא העמיד את השמש בגבעון, כפי שכתוב בספר יהושע פרק י, ויאמר יהושע לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, כשביקש יהושע להעמיד את החמה, אמרה החמה הלא אני עומדת שירה, אם אני אפסיק פירושו הפסקת השירה, אמר יהושע אני אומר שירה במקומך, ולכן נאמר על זה, ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש, השמש שעמדה אצל יהושע היתה מיוחדת, לא דומה למשה רבינו שהעמיד את השמש, ולא לחזקיהו המלך או נקדימון בן גוריון שהשמש עמדה גם כן, כי אצל חזקיהו ונקדימון חזרה השמש לאחוריה ומיד המשיכה במהלכה, שלא כן אצל יהושע, השמש נעצרה ולא המשיכה, כלומר כל הגלגלים השמיכו בדרכם, ורק השמש והירח נעצרו, ויהושע אמר שירה במקום השמש, זהו ההספד המדהים והמזעזע שעם ישראל הספידו את יהושע.
מדוע נחשב הספד זה להספד של עצלות, מה לנו יותר מזה, מה ניתן לומר יותר שבח גדול מאשר העמדת השמש, אלא יש לומר יהושע היה לו שבח הרבה יותר גדול, ואם משבחים אותו בשבח קטן, הרי זה עצלות בהספדו.
מהו השבח הגדול יותר מהעמדת השמש. ויש לומר, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, יהושע היה המעביר את התורה והמוסר אותה לדור הבא מי שמוסר תורה לדור האחר זוהי גדלות רוחנית, גדלות יותר גדולה מאשר העמדת החמה, ועד כדי כך הדברים שההר געש עליהם לקוברם, כי זוהי הגדלות האמיתית של האדם.
מרן הגאון הגדול רבן של ישראל רבי מאיר מאזוז זצוקללה''ה, היה מהמוסרים של התורה, העמיד עדרים עדרים של תלמידי חכמים, כוללים, ישיבות גדולות, ישיבות קטנות ותלמודי תורה מצד אחד, סמינרים לבנות ובתי ספר בית יעקב בכמות מדהימה של תלמידים ותלמידות, הוא העמיד במשך ימי חייו.
הוא קיבל תורה מאביו הגה''ק רבי מצליח מאזוז הי''ד זצוק''ל, ומסר את התורה לאלפים, בתלמידיו היה חותמות של כסא רחמים, גאונים, חריפים, מדויקים, ובעלי מדות הם התלמידים, הרבה מהם רבנים, ראשי ישיבות, דיינים, מורי הוראה, המוסרים את התורה לדור הבא, וחותמת של הרב מאזוז מעידה עליהם. זוהי הנקודה הראשונה בתיאור פעולותיו הכבירות של הרב זצ''ל.
נקודה שניה, משה רבינו אמר להקב''ה אם יש לך אדם כזה כרבי עקיבא תן לו את התורה, שהוא ימסור אותה לדורות הבאים, הקב''ה אמר לו כך עלתה במחשבה בעיני לתת לך את התורה. פירוש הדברים שרבי עקיבא היה מתאים וראוי לקבל את התורה ולמוסרה לדורות הבאים.
גדלותו בתורה אין לתאר, כי הרי רבי אליעזר העיד עליו שלבו גדול כפתחו של אולם, ברם יש נקודה מופלאה במהלך חייו של רבי עקיבא, ארבעים שנה רועה את צאנו של כלבא שבוע לאחר מכן הוא מתעורר, נושא את רחל כלבא שבוע לא הסכים לזה, ראה בזה טעות מהלך מוטעה הוא נדר להדיר את רבי עקיבא ורחל מנכסיו, איזה נסיון זה, רבי עקיבא ואשתו רחל חיו בעוני, אפילו היו זקוקים מהשמים לעודד אותם, שלחו את אליהו הנביא כעני מבקש קש ותבן עבור אשתו היולדת, כי אז רבי עקיבא אמר ראי יש אנשים סובלים יותר מאיתנו, הלא השינוי הכביר הזה בודאי שבר את ליבה של רחל, רבי עקיבא לא נשבר, להיפך הוא מעודד אותה, הוא הבטיח לה תכשיט של ירושלים של זהב אם יתעשר, דבר שהיה רחוק מאד לפי מצבם באותו זמן, רבי עקיבא גילה בזה את סודו הגדול, שום דבר לא יכול לשבור את הכח הגדול של רבי עקיבא, לאחר מכן רבי עקיבא מתבקש על ידי רחל ללכת ללמוד תורה, השינוי הקיצוני במהלך החיים לא היה קל, רבי עקיבא הולך ללמוד תורה, הוא נאלץ ללמוד עם ילדים קטנים, נחל בושה מדהימה, מכל מקום המשיך, עבר לישיבה ורואה לפניו גדולי תורה ונקט בפלך השתיקה, איך ידבר בפני גדולי עולם אלו, תשע שנים הוא לא פתח את פיו, איך ניתן לתאר את המאמץ הבלתי נתפס בשכל אנושי, לשתוק תשע שנים, כאשר רבי עקיבא היה גדול כפי שהיה, ולמרות זאת לא שינה את שתיקתו, אחרי זה פתח את פיו העמיד את רבותיו על דעתו התגדל עד כדי להיות רבם של עשרים וארבע אלף תלמידים, איזה שינוי קיצוני, איזה גדלות מדהימה, לא שמענו שלרבותיו של רבי עקיבא היו כל כך הרב תלמידים, וכאן אירע המכריעים והמשפיעים על כל עם ישראל במשך הדורות, מתו בתקופה קצרה של ל''ג יום כל העשרים וארבע אלף תלמידים, מה אירע לרבי עקיבא, מהו חש באותם רגעים כאשר נוכח לדעת שמכל העשרים וארבע אלף תלמידים לא נשאר אחד, כל עמלו במשך חייו הלך לטמיון, איזה לב יכול לשאת את האסון הבלתי משוער שאירע לרבי עקיבא, אבל לא איש כרבי עקיבא מתייאש, הוא סומך חמשת תלמידיו המשובחים החדשים, ומקים את עולם התורה מהחורבות שלו, אותם חמשת תלמידים שינו את כל עם ישראל, הם שמסרו את התורה והמשיכו את כל התורה שבעל פה לדורות הבאים, פירוש הדברים, רבי עקיבא במקום להתייאש, להיות שבור, מדוכה, וחסר אונים, הוא יתגבר באומץ לב, בכוחות כבירים, על מצבו המדכה, גילה תושיע עוז בלתי נתפס, והציל את התורה, ובזה גם הציל את עם ישראל, זוהי הנקודה העמוקה שהיתה אצל רבי עקיבא, לא נעצב, לא נשבר, אינו מדוכא, אינו נהפך לשבר כלי, אלא מגלה את ההיפך הגמור ומעמיד את התורה לדורות, זהו רבי עקיבא.
קורות חייו של מרן הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ''ל, הם מדהימים, הוא עבר משברים נוראים, גלי ים אדירים שטפו אותו, מאורעות חייו היו מזעזעים, אדם מן היישוב היה מאבד את עשתונותיו, היה מתייאש, היה נשבר לחלוטין. ברם הגאון הגדול הזה המשיך, הגדיל תורה האדירה, העמידה תלמידים, עודד אותם וחיזק אותם, תלמידים תלמידי חכמים גדולים, חלק מהם אפילו אדירים, ומשבר אחרי משבר, מכה אחרי מכה, אסון אחרי אסון שבעיני בן אדם מן השורה כל אחד לבד היה גודע את האילן הזה, ואילו המציאות היתה, שהאילן גדל ופרח, צמח לגבהים ונסק למרומים, תוך השפעה גם על משפחתו, גם על תלמידיו, ויש סוברים על כל עם ישראל, זוהי דוגמתו של רבי עקיבא.
הנקודה השלישית, משה רבינו שיבחו אותו בדבר פלא, וכי היה חסר במה לשבח אותו, הרי הוא קיבל את התורה ומסרה לדור הבא, אולם בתורה משבחים אותו, משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, המדרש אומר, משה היה עניו מכל האדם, אבל לא מהמלאכים. פירוש הדברים המלאכים היו יותר ענוים ממשה רבינו, יש לתמוה, אם משה רבינו כבר הגיע לפסגות כאלה יותר מכל האדם, מדוע לא יותר מהמלאכים. ויש לומר, תלוי היכן אתה נמצא, המלאכים נמצאים במרום, בסביבה של מלאכים יותר גדולים מהם, ויותר מזה כסא הכבוד ובורא עולם, איך יתכן בסביבה כזאת לא להיות עניו, לעומת בורא עולם, לעומת המלאכים, מלאכי עליון, מלאכים קדושים, איך שייך לא להיות עניו, כל אחד מכיר את מקומו, שהוא רחוק כמרחק ממזרח למערב, ברמה שלו בין כחו לבין המלאכים, ואין צריך לומר בהשוואה לבורא עולם, אי אפשר לבר אנוש להגיע לשיאים שכאלו, משה היה בעולם הזה, לעומת כל אדם הוא יכל להיות עניו יותר, ולכן המלאכים היו ענוים יותר ממנו.
רבן של ישראל, מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק''ל, היה עניו מאד כי היו סביבו תלמידי חכמים גדולים, ידידיו וחבריו היו מחכמים הגדולים שבדור, לידם ומולם ניתן להגיע לשיאים בענוה, הוא ידע גם לאחר שקיבל עלבונות ויחס של עוול כלפיו, לסבול בדומיה להבליג ולשתוק, הענוה היתה בולטת, היא גרמה גם להצלחה הגדולה בהעמדת תלמידים, תלמידים מתרשמים ומתפעלים שרואים אצל רבם מידת ענוה מופלגת שכזאת, גם כאשר פגעו בו, ולא בצדק, ידע להבליג ולהמשיך, ולזכות לכתרה של תורה, לו ולתלמידיו.
אלו הם התכונות והתיאורים של גדול בישראל שכמותו, ואידך זיל גמור. ת.נ.צ.ב.ה.
ועכ"פ כעת הנני שבור ורצוץ, ואין מילים בפי, על כן אציג כאן דברי הספד מכבוד הגאון רבי מיכאל פרץ שליט"א:
בס"ד
למעלה מן השמש
בגמרא בשבת דף קה ע"ב, כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר (יהושע כד) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש, מלמד שגעש עליהן ההר להורגן. והמדרש אומר רבי ברכיה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי חזרנו על המקרא ולא מצאנו מקום ששמו הר געש, אלא מהו הר געש, ע''י שנתרשלו ישראל בו ולא הספידוהו כראוי, רצה הקב''ה להגעיש עליהם ההר.
במה הספידוהו שזה נחשב לנתעצלו בהספדו, הדברים מבוארים ברש''י שם על הפסוק ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח, כך שמה, ובמקום אחר הוא קורא אותה תמנת חרס, על שם שהעמידו תמונת החמה על קברו, לומר זהו שהעמיד החמה, וכל העובר אומר חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת, פירוש הדברים מדהים, הם הספידוהו אותו, שהוא העמיד את השמש בגבעון, כפי שכתוב בספר יהושע פרק י, ויאמר יהושע לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, כשביקש יהושע להעמיד את החמה, אמרה החמה הלא אני עומדת שירה, אם אני אפסיק פירושו הפסקת השירה, אמר יהושע אני אומר שירה במקומך, ולכן נאמר על זה, ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש, השמש שעמדה אצל יהושע היתה מיוחדת, לא דומה למשה רבינו שהעמיד את השמש, ולא לחזקיהו המלך או נקדימון בן גוריון שהשמש עמדה גם כן, כי אצל חזקיהו ונקדימון חזרה השמש לאחוריה ומיד המשיכה במהלכה, שלא כן אצל יהושע, השמש נעצרה ולא המשיכה, כלומר כל הגלגלים השמיכו בדרכם, ורק השמש והירח נעצרו, ויהושע אמר שירה במקום השמש, זהו ההספד המדהים והמזעזע שעם ישראל הספידו את יהושע.
מדוע נחשב הספד זה להספד של עצלות, מה לנו יותר מזה, מה ניתן לומר יותר שבח גדול מאשר העמדת השמש, אלא יש לומר יהושע היה לו שבח הרבה יותר גדול, ואם משבחים אותו בשבח קטן, הרי זה עצלות בהספדו.
מהו השבח הגדול יותר מהעמדת השמש. ויש לומר, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, יהושע היה המעביר את התורה והמוסר אותה לדור הבא מי שמוסר תורה לדור האחר זוהי גדלות רוחנית, גדלות יותר גדולה מאשר העמדת החמה, ועד כדי כך הדברים שההר געש עליהם לקוברם, כי זוהי הגדלות האמיתית של האדם.
מרן הגאון הגדול רבן של ישראל רבי מאיר מאזוז זצוקללה''ה, היה מהמוסרים של התורה, העמיד עדרים עדרים של תלמידי חכמים, כוללים, ישיבות גדולות, ישיבות קטנות ותלמודי תורה מצד אחד, סמינרים לבנות ובתי ספר בית יעקב בכמות מדהימה של תלמידים ותלמידות, הוא העמיד במשך ימי חייו.
הוא קיבל תורה מאביו הגה''ק רבי מצליח מאזוז הי''ד זצוק''ל, ומסר את התורה לאלפים, בתלמידיו היה חותמות של כסא רחמים, גאונים, חריפים, מדויקים, ובעלי מדות הם התלמידים, הרבה מהם רבנים, ראשי ישיבות, דיינים, מורי הוראה, המוסרים את התורה לדור הבא, וחותמת של הרב מאזוז מעידה עליהם. זוהי הנקודה הראשונה בתיאור פעולותיו הכבירות של הרב זצ''ל.
נקודה שניה, משה רבינו אמר להקב''ה אם יש לך אדם כזה כרבי עקיבא תן לו את התורה, שהוא ימסור אותה לדורות הבאים, הקב''ה אמר לו כך עלתה במחשבה בעיני לתת לך את התורה. פירוש הדברים שרבי עקיבא היה מתאים וראוי לקבל את התורה ולמוסרה לדורות הבאים.
גדלותו בתורה אין לתאר, כי הרי רבי אליעזר העיד עליו שלבו גדול כפתחו של אולם, ברם יש נקודה מופלאה במהלך חייו של רבי עקיבא, ארבעים שנה רועה את צאנו של כלבא שבוע לאחר מכן הוא מתעורר, נושא את רחל כלבא שבוע לא הסכים לזה, ראה בזה טעות מהלך מוטעה הוא נדר להדיר את רבי עקיבא ורחל מנכסיו, איזה נסיון זה, רבי עקיבא ואשתו רחל חיו בעוני, אפילו היו זקוקים מהשמים לעודד אותם, שלחו את אליהו הנביא כעני מבקש קש ותבן עבור אשתו היולדת, כי אז רבי עקיבא אמר ראי יש אנשים סובלים יותר מאיתנו, הלא השינוי הכביר הזה בודאי שבר את ליבה של רחל, רבי עקיבא לא נשבר, להיפך הוא מעודד אותה, הוא הבטיח לה תכשיט של ירושלים של זהב אם יתעשר, דבר שהיה רחוק מאד לפי מצבם באותו זמן, רבי עקיבא גילה בזה את סודו הגדול, שום דבר לא יכול לשבור את הכח הגדול של רבי עקיבא, לאחר מכן רבי עקיבא מתבקש על ידי רחל ללכת ללמוד תורה, השינוי הקיצוני במהלך החיים לא היה קל, רבי עקיבא הולך ללמוד תורה, הוא נאלץ ללמוד עם ילדים קטנים, נחל בושה מדהימה, מכל מקום המשיך, עבר לישיבה ורואה לפניו גדולי תורה ונקט בפלך השתיקה, איך ידבר בפני גדולי עולם אלו, תשע שנים הוא לא פתח את פיו, איך ניתן לתאר את המאמץ הבלתי נתפס בשכל אנושי, לשתוק תשע שנים, כאשר רבי עקיבא היה גדול כפי שהיה, ולמרות זאת לא שינה את שתיקתו, אחרי זה פתח את פיו העמיד את רבותיו על דעתו התגדל עד כדי להיות רבם של עשרים וארבע אלף תלמידים, איזה שינוי קיצוני, איזה גדלות מדהימה, לא שמענו שלרבותיו של רבי עקיבא היו כל כך הרב תלמידים, וכאן אירע המכריעים והמשפיעים על כל עם ישראל במשך הדורות, מתו בתקופה קצרה של ל''ג יום כל העשרים וארבע אלף תלמידים, מה אירע לרבי עקיבא, מהו חש באותם רגעים כאשר נוכח לדעת שמכל העשרים וארבע אלף תלמידים לא נשאר אחד, כל עמלו במשך חייו הלך לטמיון, איזה לב יכול לשאת את האסון הבלתי משוער שאירע לרבי עקיבא, אבל לא איש כרבי עקיבא מתייאש, הוא סומך חמשת תלמידיו המשובחים החדשים, ומקים את עולם התורה מהחורבות שלו, אותם חמשת תלמידים שינו את כל עם ישראל, הם שמסרו את התורה והמשיכו את כל התורה שבעל פה לדורות הבאים, פירוש הדברים, רבי עקיבא במקום להתייאש, להיות שבור, מדוכה, וחסר אונים, הוא יתגבר באומץ לב, בכוחות כבירים, על מצבו המדכה, גילה תושיע עוז בלתי נתפס, והציל את התורה, ובזה גם הציל את עם ישראל, זוהי הנקודה העמוקה שהיתה אצל רבי עקיבא, לא נעצב, לא נשבר, אינו מדוכא, אינו נהפך לשבר כלי, אלא מגלה את ההיפך הגמור ומעמיד את התורה לדורות, זהו רבי עקיבא.
קורות חייו של מרן הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ''ל, הם מדהימים, הוא עבר משברים נוראים, גלי ים אדירים שטפו אותו, מאורעות חייו היו מזעזעים, אדם מן היישוב היה מאבד את עשתונותיו, היה מתייאש, היה נשבר לחלוטין. ברם הגאון הגדול הזה המשיך, הגדיל תורה האדירה, העמידה תלמידים, עודד אותם וחיזק אותם, תלמידים תלמידי חכמים גדולים, חלק מהם אפילו אדירים, ומשבר אחרי משבר, מכה אחרי מכה, אסון אחרי אסון שבעיני בן אדם מן השורה כל אחד לבד היה גודע את האילן הזה, ואילו המציאות היתה, שהאילן גדל ופרח, צמח לגבהים ונסק למרומים, תוך השפעה גם על משפחתו, גם על תלמידיו, ויש סוברים על כל עם ישראל, זוהי דוגמתו של רבי עקיבא.
הנקודה השלישית, משה רבינו שיבחו אותו בדבר פלא, וכי היה חסר במה לשבח אותו, הרי הוא קיבל את התורה ומסרה לדור הבא, אולם בתורה משבחים אותו, משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, המדרש אומר, משה היה עניו מכל האדם, אבל לא מהמלאכים. פירוש הדברים המלאכים היו יותר ענוים ממשה רבינו, יש לתמוה, אם משה רבינו כבר הגיע לפסגות כאלה יותר מכל האדם, מדוע לא יותר מהמלאכים. ויש לומר, תלוי היכן אתה נמצא, המלאכים נמצאים במרום, בסביבה של מלאכים יותר גדולים מהם, ויותר מזה כסא הכבוד ובורא עולם, איך יתכן בסביבה כזאת לא להיות עניו, לעומת בורא עולם, לעומת המלאכים, מלאכי עליון, מלאכים קדושים, איך שייך לא להיות עניו, כל אחד מכיר את מקומו, שהוא רחוק כמרחק ממזרח למערב, ברמה שלו בין כחו לבין המלאכים, ואין צריך לומר בהשוואה לבורא עולם, אי אפשר לבר אנוש להגיע לשיאים שכאלו, משה היה בעולם הזה, לעומת כל אדם הוא יכל להיות עניו יותר, ולכן המלאכים היו ענוים יותר ממנו.
רבן של ישראל, מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק''ל, היה עניו מאד כי היו סביבו תלמידי חכמים גדולים, ידידיו וחבריו היו מחכמים הגדולים שבדור, לידם ומולם ניתן להגיע לשיאים בענוה, הוא ידע גם לאחר שקיבל עלבונות ויחס של עוול כלפיו, לסבול בדומיה להבליג ולשתוק, הענוה היתה בולטת, היא גרמה גם להצלחה הגדולה בהעמדת תלמידים, תלמידים מתרשמים ומתפעלים שרואים אצל רבם מידת ענוה מופלגת שכזאת, גם כאשר פגעו בו, ולא בצדק, ידע להבליג ולהמשיך, ולזכות לכתרה של תורה, לו ולתלמידיו.
אלו הם התכונות והתיאורים של גדול בישראל שכמותו, ואידך זיל גמור. ת.נ.צ.ב.ה.
