שלא מצינו לשום ראשון שכתה שהשוק הוא מתחת לברך.
מלבד זה שמצינו ראשון שכתב כן וכנ"ל, הרי מהראשונים מוכח ענין אחר לגמרי - ששיער שוק וקול באשה ערוה הוא דבר התלוי במנהג (דהיינו ענין הפריצות שבו, שהוא הנדון בברכות כ"ד, אבל עצם חיוב הכיסוי הוא סוגיא אחרת בכתובות ע"ב ולא מטעם צניעות אלא מטעם קללת חוה כמובא בעירובין דף ק' ומנהג ישראל המוזכר בתורה).
וממילא מהראשונים מוכח כדעת המשנ"ב ולא מטעמו, כדלהלן, וכך כתב בספר חן וכבוד פרק ט"ו בהערה:
ביאור בדין שיער באשה ערוה והמסתעף
כתב הרא"ש (ברכות ג', ל"ז): "אמר רב ששת, שיער באשה ערוה (פירוש) לנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות ק"ש כנגדן". וכן כתב השיטה מקובצת (ברכות כ"ד) לגבי שיער שחוץ לצמתה. וכן כתב המאירי (שם) לגבי שיער הבתולות ושיער שחוץ לצמתה: "לענין ק"ש, ובלבד במה שאין רגיל בה, אבל פניה וידיה ורגליה וקול דבורה שאינו לזמר ושער היוצא חוץ לצמתה אין חושש להם... וכן כתבו אחרוני הרבנים, ששיער הבתולות אף על פי שכולו מגולה מותר".
וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד (שם) לגבי שיער שחוץ לצמתה: "ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". וכן כתב הראבי"ה (חלק א' מסכת ברכות סי' ע"ו) והגהות מיימוניות (הלכות ק"ש פרק ג' הלכה ט"ז) לגבי שיער הבתולות: "אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור". וכן המרדכי (מסכת ברכות פרק ג' רמז פ') הביא דברי הראבי"ה.
וכן בספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) כתב כן לגבי שיער הבתולות ושיער שחוץ לצמתה, שאין חוששין כיוון "שהוא רגיל באותו שיער". וכן הביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) בשם בעל המכתם. והנה לנו עשרה ראשונים המתנבאים בסגנון אחד, להתיר ק"ש כנגד שיער שדרכו להיות מגולה, כיוון שאיננו פריצות בעצם.
ולגבי נשואה לא התירו לגלות ראשה, כי נדון זה לא שייך לברכות כ"ד אלא לכתובות ע"ב, ולרוב ככל הפוסקים הוא איסור דאורייתא שאינו תלוי במנהג, אבל אה"נ לגבי ק"ש, בדורות האחרונים שהרבה נשים נשואות חילוניות וגויות התרגלו לגלות ראשן, כתבו האחרונים (בן איש חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי) שיהיה מותר לקרות כנגדן כדין שיער שרגיל בו).
ולא רק לגבי שיער מצינו בדברי הראשונים להתיר מה שדרכו להיות מגולה, אלא לגבי כל שלושת הדברים המוזכרים שם: שוק, קול, ושיער. לגבי שוק, כתב בספר האגודה (מסכת ברכות פרק ג' סי' ע"ג) וזה לשונו: "שוק באשה ערוה, במקום שדרך לכסות". דהיינו שאינו ערווה במקום שאין דרך לכסות.
וכן משמע מתוס' הרא"ש (ברכות דף כ"ד), "שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה, קמ"ל דהוי ערוה". וכן בשיטה מקובצת (שם): "קא משמע לן שאע"פ שפעמים הוא נגלה, דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה". וכן ברא"ה שם: "שוק באשה ערוה. וקמשמע לן דאף על גב דזמנין דמגלי". ולכאורה אם מדובר בערוה בעצם, מהיכי תיתי להתיר בגלל שלפעמים הוא נגלה? אלא משמע מדבריהם שהשוק הוא ערוה רק מחמת שדרכו להיות מכוסה ולפעמים הוא נגלה, אבל אם אכן דרכו להיות מגולה, אינו ערוה.
וכן משמע מראבי"ה (שם) ומהמרדכי שהביאו, וזה לשונו: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה [דהיינו שוק, קול, שיער] דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". משמע מדבריו שהוא הדין לשוק, שאם יש רגילות בזה, לא חיישינן, אמנם הדגיש דוקא שיער וקול.
והמרדכי כתב עוד, "והכא נמי אמרינן הכא בתלמודא טפח באשה ערוה אפילו באשתו, פירוש - טפח שדרכה להתכסות, וכן שוק וקול באשה ערוה". דהיינו שגם לגבי שוק, כל זה אינו אלא במקום שדרכה להתכסות (ומש"כ טפח באשה אין כוונתם במקום איסור דאורייתא שהיא ערוה בעצם, אלא במקום שנהגו להחמיר ולכסות מדרבנן, והוי ערוה מדרבנן כיוון שרגיל להיות מכוסה. וכן כתב הרא"ה שם, והאגור בהלכות ברכות סי' כ"ז ועוד ראשונים: "ובגמ' אמרי' דטפח באשה ערוה. פי' במקום שנהוג להיות מכוסה". וערוה בעצם אינה תלויה במנהג. והרבה גרסו טפח במקום שוק, וכן בתשובות הגאונים "שערי תשובה" סימן כ"ט: "וכדאמרינן טפח באשה ערוה ושער שבאשה ערוה קול באשה ערוה").
גילוי הזרוע עד המרפק
וכן הזרוע עד המרפק, דינו כשוק עד הברך, וכן הביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (חלק א' סי' י"ג) מה"דברי חמודות", וזה לשון בעל התוספות יו"ט בספרו דברי חמודות (על הרא"ש, פרק ג' אות קט"ז): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובלשון הרשב"א שכתב בית יוסף לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה, וצריך לפרש דשוקה אינו בכלל רגליה, ואם כן זרועותיה אינן בכלל ידיה. ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי וכו', כיוון דרגיל בהם, וכדלקמן גבי קול ושיער".
והביא הגרי"ש סייעתא לדבריו מדברי הר"ן במסכת שבת (דף ס.): "נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות". וכן גם כתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות חובל הלכה ט"ו): "החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה והצער שלה. והנזק, "אם בגלוי" הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל". וכ"כ הטוש"ע (אה"ע סי' פ"ג סעיף א') והמאירי בכתובות (סו.) ומוכח מזה להדיא שהיו הנשים רגילות לגלות זרועותיהן כבר בתקופת הרמב"ם והלאה.
וכן כתב המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא פ"ה סי' ז') והביאו הט"ז (חושן משפט סי' שצ"ג ס"ק ג'), על המנהג הפשוט במדינות אשכנז: "בעו"ה במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים, ואפילו בלא אפיה מגלין זרועותיהן". עכ"ל. ומדהביאו את המנהג בשתיקה ולא כתבו שיש בו איסור, משמע דמסכימים לו (ומה שכתבו "בעו"ה" הוא התאוננות על ירידת הדורות), וכפי שדייק הגרי"ש אלישיב מדברי הר"ן (ומה שכתב שמשמע מדבריהם שלא התפשט המנהג בזמנם, אינו מוכרח, שהרי הוציאו מזה הלכה ד"פשיטא שהאשה פטורה", רק כתבו שאם מוחזק האיש כשומר עיניים, וטוען שיצא מחמת צניעות, נאמן ע"י שבועה, ושמא ראה שהפשילה זרועותיה מעל המרפק).
וכן העיד הגאון רבי יוסף חיים בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת בא סעיף א') על המנהג בבגדאד, והביאו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו' או"ח סי' י"ד): "פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה".
האליה רבה (או"ח סי' ע"ה) הביא להלכה את הדברי חמודות, ואחריו הביא את הרוקח שכתב "טפח בבשרה או בזרועותיה מגולות אסור". המשנה ברורה (שם) הבין שהאליה רבה סובר כרוקח והוא חולק על הדברי חמודות, ולכן העתיק בזה דברי החיי אדם (כלל ד' ס"ב): "זרועותיה ושוקה אפי' רגילה לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור", ובשער הציון הביא דברי הגמ' בכתובות ע"ב על המגלה זרועותיה (והגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב', או"ח סי' ל') הקשה על המשנה ברורה, שאם ראייתו מדברי הגמ' לגבי דת יהודית, מדוע הוזקק האליה רבה לציין לדברי הרוקח, הלא גמ' מפורשת היא).
אבל אליבא דאמת אין מחלוקת ביניהם, כי המילה "זרוע" כוללת שני מקומות, גם מהמרפק ולמעלה וגם מהמרפק ולמטה, והדברי חמודות דיבר על החלק התחתון של הזרוע, והרוקח דיבר על החלק העליון של הזרוע. והמשנ"ב אזיל לשיטתו כהפמ"ג ומהר"י קרא (תלמיד רש"י, שמפרש את הפסוק בישעיה (פרק מ"ז) המובא בגמ' ברכות כ"ד על שוק באשה ערוה, "חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, תגל ערותך גם תראה חרפתך: "שוק - הוא הירך העליון"), שהשוק הוא החלק העליון של הרגל, ובהתאם לכך - גם הזרוע היא החלק העליון של היד, והבין שעל זה מדבר החיי אדם, שהרי הלשון "כדרך הפרוצות" מתאים לזה, דלא כהמנהג הרווח אצל הנשים הכשרות לגלות שוק עד הברך (ובימינו מחמירות להוסיף גרביונים) וזרוע עד המרפק, וכך היה גם בביתו של החפץ חיים, ורואים זאת בתמונה שהצטלם יחד עם בני ביתו.
ודבריו של המשנ"ב פשוטים ואין סתירה בין הרישא לסיפא, אלא ברישא דיבר על השוק שלמטה מהברך, ועל זה כתב שפרסות הרגל עד הברך תלוי במנהג, ובסיפא דיבר על זרועותיה ושוקה שמעל הברך, ועל זה כתב שאפי' רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות, אסור.
וכן כתב הגר"ח קניבסקי בספרו שונה הלכות חלק א' (סי' ע"ה סעיף ט'): "ובמקומות שדרכן להיות מגולה כגון פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום, וכן פרסות רגליה עד השוק שקורין קני"א בל"א [הברך] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדן, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח, אבל זרועותיה ושוקה אפי' רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור, ובחזו"א מסופק דאפשר דגם למטה מהארכובה [הברך] בכלל שוק וכן בפרק היד". עכ"ל.
וכן כתב המהרש"ק בתפארת שמואל (על הרא"ש שם, אות ל"ו): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה וכו', פירוש לאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה, כגון הפנים והצואר והידיים. אבל נראה בעיני, במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן, ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיהן, זהו מנהג רע", ומפורש בדבריו שכוונתו על החלק העליון של הזרוע.
ובמשנה כתובות (דף ע"ב) איתא שהטווה בשוק עוברת על דת יהודית, וביארו בגמ' ש"מראה זרועותיה". והגר"ע יוסף (בשו"ת יביע אומר שם) נדחק לבאר שמדובר בחלק העליון של הזרוע, וכך לא קשיא מידי על ה"דברי חמודות" שדיבר בחלק התחתון. אבל אי אפשר לבאר כך ב"דברי חמודות", כי השווה את זרועותיה לשוקה ששניהם תלויים במנהג, ולגבי שוק איתא בגמ' ברכות "שוק באשה ערוה", ובוודאי גם בו יש דין דת יהודית (אלא שלא הזכירוהו במשנה משום שהוא דבר פשוט שהנשים לא יוצאות כך, וגם בזרועות מגולות אינן יוצאות, אלא רק הזכירו את הטווה בשוק שיצאה מביתה בזרועות מכוסות, ואגב הטוויה מתגלות זרועותיה), אבל הדברי חמודות הוכיח מהגמ' ברכות דכמו בקול ושיער הרגיל בהם שאינם ערוה, כך גם שוק, וממילא גם זרוע, ולגבי דת יהודית אתי מנהג ומבטל מנהג וכפי שכתבו האחרונים (ראה כאן בסוף פרק ז').
וכן נראה לשון טווה בשוק, שכאשר טווה ומגביהה ידיה, יורדים השרוולים מעט עד מרפקה. וכן ביאר רבינו יהונתן מלוניל שם: "שבתי זרועותיה רחבים, וכשמגבהת זרועותיה נופלין ונראין זרועותיה". והר"ן בפסחים (דף נ): "ולפי שמתבזה על כך שמגלה זרועותיה בשעת טויה". וכן הוא גם לגבי אפיה בגמ' בבא קמא (דף מ"ח), "למיפא כיון דבעיא היא צניעותא", ופרש"י: "שמגלה זרועותיה בעת האפיה", וצריך בעל הבית לצאת לחוץ משום צניעות, וכן כתב הרא"ש שם: "שהאשה מגלה זרועותיה בשעת לישה", ופשוט שאינה צריכה לגלות מעל המרפק כדי ללוש הבצק.
ובגמ' כתובות אסרו גילוי זרוע התחתון משום דת יהודית לפי המנהג בזמנם שנהגו הנשים לכסות זאת, כדמשמע בגמ' כתובות (דף ס"ה): "אמרה ליה: חיי דמר, דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי. בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא, נפל נהורא בבי דינא". דהיינו שכאשר הרימה ידה להראות גודל הגביעים בהם היתה רגילה לשתות יין, נפל שרוולה מעט ונגלה זרועה שהיה מכוסה עד כף היד. ורש"י שם פירש במהדורא קמא (שהביא השיטה מקובצת) "כמדת זרועה", ובמהדורא בתרא שינה לשונו וכתב "כמדת אמתי וזרועי", כדי שלא יטעה הקורא שמדובר בזרוע העליון מהמרפק עד הכתף, אלא מדובר ב"אמתי שהיא זרועי" (לשון הגר"מ מאזוז, וכן כתב הגר"מ לוי זצ"ל). וכן כתב האדמו"ר מזוטשקא בספרו הצניעות והישועה (עמ' קס"ז): "ואם הזרוע הוא אצל הכתף, איך נגלה שם? אלא על כרחך, אמתי וזרועי הוא קנה היד".
ולמעשה גם הגר"ע יוסף כתב במקום אחר שגילוי הזרוע מעל המרפק אינו דת יהודית אלא דת משה (וממילא מוכרח לומר שהגמ' דיברה בזרוע מתחת למרפק, שהרי דת יהודית היא רק מנהג הנשים הכשרות ולא דברים המפורשים או רמוזים בתורה, כדאיתא בראשונים), וזה לשונו בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ס"ז): "והנה אם נאמר שאשה שהולכת ברשות הרבים בבגדים בלי שרוולים וכיוצא, אינה עוברת על איסור תורה, אלא היא עוברת על דת יהודית, ואיסורה רק מדרבנן, וכמו שמשמע מלשון הרמב"ם (פרק כ"ד מהלכות אישות הלכה י"ב), העוברת על דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל כגון שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם. וכן הוא לשון מרן השלחן ערוך באבן העזר (סימן קט"ו ד'). ומוכח בגמרא כתובות ע"ב סע"א, שהעוברת על דת יהודית, היינו איסור מדרבנן בלבד... אולם האמת תורה דרכה שההולכת ברשות הרבים בבגדי פריצות ממש, עוברת על איסור מן התורה, שהרי אפילו היוצאת לרשות הרבים וראשה פרוע, היא עוברת על איסור תורה, כמבואר בכתובות (ע"ב) דפריך דאורייתא היא, דכתיב ופרע הכהן את ראש האשה וכו'. ואף על פי שלגבי נשים פנויות אין איסור כלל ללכת בפרוע ראש. כל שכן לצאת לרשות הרבים בגילוי זרועות, שלא חילקו בזה בין נשואות לפנויות, שבודאי יש בזה איסור מן התורה".
וכן כתב מהר"ם מלמד, מגדולי האחרונים, בשו"ת משפט צדק (חלק ג' סי' ג'): "כמו שסתירת שיער הראש אמרינן בפרק המדיר דהוי דאורייתא משום דכתיב בקרא ופרע את ראש האשה, כן נאמר שגילוי הגוף והלב שהיה צריך להיות בה, הוי מדאורייתא, אחר דמ"האשה" נפקא לן דאין לחלק מדרשא לדרשא, אחר דכולהו מקרא נפקי". אותה אשה, שעוסק בה ה"משפט צדק" שהוא מגדולי האחרונים, "העידו עליה שהיתה מגלה את חיקה... היתה מגלה את לבה, שהוא בתוך מקום חיקה, שחיקה מקרי מקום לבה ויותר ויותר, וא"כ הויא עוברת על דת משה, וגם כן עוברת על דת יהודית במה שהיתה מגלה את זרועה... דוגמת טווה בשוק... שלא מבעיא שמגלה זרועות כשטווה, אלא אחר שהיא פרומה, אית בה רעותא אחריתי כמש"כ רש"י שם וזה לשונו, ופרומה משני צדדיה, אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת, שבשרן נראה מצידיה, וכמו שכתבנו לעיל בגילוי הלב... שהיתה מראה חיקה ששם לבה ודדיה". עכ"ל.
דהיינו שאותה אשה לבשה כעין גופיה של ימינו וגילתה את ידה לכל אורכה, ו"זרועה" הוא החלק התחתון של היד אחר המרפק, וע"ז כתב שאסור משום דת יהודית, ו"חיקה" הוא החלק העליון של היד שבו אוחזת האשה את תיק היד שלה וכיו"ב, וע"ז כתב שאסור משום דת משה. כי כאשר גילתה אותו כדרך האדומיות שבצרפת, נגלה מן הצד גם לבה ודדיה, מפני שהיה הפתח בבגדה גדול.
קול באשה ערוה
וכן כתב בהגהות מיימוניות לגבי שיער וקול: "בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקול הרגיל בו". ונפסק להלכה ברמ"א: "אבל קול הרגיל בו, אינו ערוה".
וכתב הגאון רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת אבן ישראל (חלק ט' סי' ס"ג עמ' נ"ח): "נראה דאין הביאור של קול הרגיל היינו דוקא קול הרגיל, אלא אפי' קול של זמר, אם הוא רגיל בו שרי, וכן משמע לשון הגהות מיימוניות, שכתב "וקול הרגיל בו", ע"ש, וכן משמע בבית יוסף, ולפ"ז שפיר מותר בשבת בשעת זמירות שגם הבתולות משתתפות באמירת הזמירות, כיוון שהם מזמרים מקטנותן והוה קול הרגיל בו".
וכן בספר "נחלת צבי" (לתלמיד הב"ח) כתב להדיא, "אפילו קול זמר הואיל דרגיל בה אינו בה לידי תאווה". וכן הגאון רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, מגדולי פוסקי תימן, בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) כתב דאיירי בקול זמר.
וכן נראה מדברי הראשונים הנ"ל, שחילקו בין רגיל ללא רגיל, גם בשיער וגם בקול ובשוק. אבל לא חילקו בין שיער נאה לשיער מכוער, דיבור או שירה, ובשוק כלל אין מה לחלק.
ובביאור הגר"א (סי' ע"ה) כתב "אבל קול הרגיל בו, כנזכר לעיל". ופירש ה"דמשק אליעזר" שכוונתו לסעיף הקודם, שבתולות שדרכן לילך פרועות הראש, ושערות הנשואות היוצאות חוץ לצמתן, מותר לקרות כנגדן, כי רגיל בהם. וכך הוא גם לשון הבית יוסף שם, "ומה שכתב רבינו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון (שם), וכתבו עוד הגהות דהוא הדין לכל קול הרגיל בה לא חיישינן".
וראה בדברי חמודות מסכת ברכות (פרק ג'): "ודוקא קול זמר, אבל קול דיבורה שאינו זמר שמדברת כדרכה מותר כמו שכתבו תהר"י, וכתבו הגהות מיימון דהוא הדין לכל קול הרגיל בו, לא חיישינן". היינו שדימה קול זמר שרגיל בו, לקול דיבורה שרגיל בו. וכן בפרישה (או"ח סי' ע"ה) הביא בס"ק אחד להתיר קול דיבורה, ובס"ק שני כתב להתיר קול שרגיל בו.
ואגב אכתוב שיש מהאחרונים שכתבו להקל בשמיעת קול פנויה, וכן כתב ר' יוחנן לוריא בספרו משיבת נפש (שמות פרק ט"ו): "גם שלא יזמרו הנשים לפני אנשים אפילו בפני חתן וכלה, שקול באשה ערוה, רק הבתולות ראוי להם שיחבבו עצמם על הבריות לקפוץ אחריהם... ומזה הטעם ראוי למחות לנשים המשוררות לכלות לפני האנשים, רק הבתולות שמותרים בזה כדי לחבב הבחורים לקפוץ עליהם לשם אישות", וכן כתב הבית שמואל (אבן העזר סי' כ"א ס"ק ד'): "אבל קול פנויה או קול אשתו מותר", והפמ"ג (או"ח סי' ע"ה משבצות זהב אות ב'): "וזמר, בפנויה שלא בשעת קריאת שמע שרי... פנויה נדה מכלל ערוה הוה", וראה גם במשנה ברורה (שם ס"ק י"ז), ובשו"ת אגרות משה (או"ח א, כ"ו) כתב: "בדבר שמיעת קול זמר פנויה טהורה יש להתיר כשיהיו המזמרות קטנות לא יותר מבנות י"א שנה. וגדולות מבנות י"א אף כשידוע שעדיין לא ראו דם אף שמדינא הוכחתי שיש להקל מכל מקום יש להחמיר כי מאחר שכבר יש בשנים אלו עתה שרואות דם, אין לחלק ביניהם".
ונראה שהאחרונים הנ"ל למדו זאת מדברי ראבי"ה והמרדכי שהבאנו לעיל: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". והמתירים בפנויה הבינו ש"בקולה" איירי על בתולה שהזכיר מקודם, אבל זה אינו. וזיל בתר טעמא, דברגיל בו אין הרהור.
וכן בשו"ע הרב (סי' ע"ה) ובכנסת הגדולה (אה"ע סי' כ"א) בשם באר שבע ובערוך השולחן כתבו שאין חילוק בין נשואה לפנויה, ורק קול אשתו מותר.
