שוק באשה ערוה

[דברי מלך]

לא אמרתי כך, רק אמרתי שהוא לא איזה סתם עוד מחבר... אחרי שהסכימו עימו כל הנ"ל.

אז לא היית צריך להוסיף את המילים הללו:

ששם דיבר בראשונה על כך.

 

[משיב כהלכה]

מצורף כאן רק מעט מזער מהוכחות מפורשות שהשוק זה החלק התחתון ולא העליון.

"הוכחות מפורשות"... להלן אתייחס בקצרה ל'הוכחות' אלה:

א. לא מדובר רק בפמ"ג. גם האדמו"ר מזוטשקא כתב לגרי"ש אלישיב "וזה פשוט וברור אין בזה דיעות ומחלוקת", וענה לו הגרי"ש "הנה בסדר טהרות להגה"ק מרדזין זצ"ל הוכיח בפ"ק דאהלות, ודעת הרי"ף הרמב"ם וכ"ד הרע"ב דשוק ששנינו במתניתין דאהלות הכוונה למן הארכובה ולמעלה, ושוק האמור באדם ה"ה כשוק האמור בבהמה, ודלא כהתוס' במנחות ל"ז".

ב. פשוט, כיוון שאחד מגדולי הפוסקים נקט כן, וכיוון שפשט המנהג כך (יש תמונה בה נראית בתו של החפץ חיים עם חצאית המכסה רק את הברך), נקט כך בפשטות.

ג. כאשר כתב "עד השוק" פירושו עד ולא עד בכלל, וכוונתו עד הברך כפי שהבהיר בעצמו.

ד. החלק המכונה אצלנו שוק נקרא רגל אצל הסוברים שהשוק הוא העליון, ולדידם מעל הברך יש שני חלקים, שוק ולאחר מכן ירך, כמו שיש בבהמה (רק שבבהמה יש מפרק נוסף המחבר בין השוק לירך, ובאדם אין אלא עצם אחת).

 

[משיב כהלכה]

אתה לא יודע שיש לפחות חמשה מכתבים שמרן זצוק"ל חזר בו וכתב במפורש שחוזר בו??

מתי חזר בו, לאחר פטירתו?

כל המכתבים האלה התגלו רק לאחר פטירתו באופן מחשיד, עד אז אף אחד לא שמע עליהם. ואם אכן היה חוזר בו, היה מפרסם פסיקתו בספריו ובדרשותיו (לאחר תאריך כתיבת המכתבים הנ"ל) ולא שותק מזה לגמרי.

 

[משיב כהלכה]

המכתב הזה (יש אותו עם כל החתימות במהדורה החדשה שאינה נמצאת באוצר החכמה) ועוד עשרות רבות דבריהם של גדולי ישראל נמצאים בספר הנ"ל ובעוד ספרים.

המכתבים האלה שווים כקליפת השום, אין להם שום אמינות ותוקף הלכתי. אי אפשר ללמוד הלכה ממספר שורות קצרות, וגם התפרסמו מעשיות רבות על דרך החתמת הרבנים, וזיופים רבים. קח לדוגמא את הפרשיה האחרונה של "היתר מכירה" ומכתבי הרבנים בנדון.

ועל כגון דא כתב הגר"ב זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ג סימן פ), "אני לא מכיר את זהותם של מחברי הכרוזים שחותמים עצמם בשמות שונים, אבל כפי הנראה שכוחם לחפש ולמצוא איזה חסרון ובונים ע"ז בנינים גדולים, ובאים לפני הרבנים ומתארים בצבעים שחורים, וכמובן שמנענעים להם עם הראש ואח"כ באים לפרסם איסורים בשם כל הרבנים".

וכן כתב בשו"ת "משנה הלכות" להגר"מ קליין זצ"ל, אב"ד אונגוואר (חלק ח' סימן קי"ט), בנוגע לפשקווילים ותקנונים שונים המתחברים ע"י עסקנים וחתומים ע"י רבנים שונים:

"אותם החותמים על האיסור ואינם בקיאים בדבר, רק שחתמו מטעם שראו גדולים אחרים חתומים שם, וסומכים עליהם, או שחתמו שמם כדי להוסיף בחתימות ולהגדיל הרשימה של רבנים שיראה שהרבה רבנים אוסרים, או משום כבוד מרן שליט"א, לא די בזה שאינן מכריעים את ההלכה להקרא רוב, אלא אדרבה עוברים בלאו... דגם עוברים על סילוף ההלכה בכלל. ובפרט שאם ישאר הפסק הזה חתום, ובדורות הבאים אחרינו יראו שכל הני חתמו לאסור, יסברו דוודאי היו גדולי ישראל שידעו לפסוק, ויתחשבו בזה, ויסלפו ההלכה לדורות הבאים"!

"גם פשוט דאותם הרבנים שאוסרים מחמת יראה או שאר פניות, אין להתחשב בחתימה כזו... וכן עשו רבים... ואחרים חתמו על האיסור מחמת שיראים שילעיזו עליהם המחמירים ויטרידו אותם, ואחרים מנועים מלהביע דעתם ברבים מפני שהוציאו ספרים, ויראים מפני הטרור שלא ילמדו בספריהם כאשר זה קרה בכמה ישיבות שזרקו ספרי גדולי הרבנים מהישיבות... ועוד יש רבנים שיראים שיאמרו עליהם שהם מן המקילין, בזמן שכחא דמחמירין עדיף, ועוד יש כמה רבנים שפשוט יראים מטרור וזלזול ממנהלי המוסד אשר בכוחם להשמיץ, וגם עשו כן, ועושים כן למי שאפשר, ופשוט דאין זה רוב"!

גם הגאון רבי יהודה הנקין שליט"א, בשו"ת בני בנים, סיפר על מה שכתב לרב פאלק:

"קבלתי בתודה העתק ההערות בעברית לקונטרס בלועזית "עוז והדר לבושה" ממחבר שו"ת מחזה אליהו שליט"א.

לפני כעשר שנים כתבתי לו בענין אחד ונדפס בשו"ת בני בנים חלק ב סימן י"ט אך לא קבלתי תשובה, וכעבור כמה שנים פגשתיו כשבקרתי בקהילתו.

ועיין בבני בנים חלק א סימן ל"ט שכתבתי לרב אחר משם שגם כן חיבר קונטרס בלשון האנגלית, וסמך על מקצת גדולים לאסור על כל העולם, וכמו בהערות הנוכחיות באות א, שהעתיק קול קורא שיצא בארץ ישראל שיש בו צרוף הלכות ברורות עם ענינים שאינם בשלחן ערוך, כמו חיוב גרביים ואיסור שסע בחצאית ארוכה. והוא עצמו כתב באות י"א שגרביים הן מהרגשת הצניעות של נשים, ומשתנה ממקום למקום.

ואין מורים מתוך קול קורא, כי אחד מחבר את הנוסח ומחתים אחרים, ורוב החותמים סומכים על החותמים הראשונים בלי להתעמק בפרטים, ואי אפשר לעמוד על מקור הדברים וסמכותם, ותשובה מנומקת אחת שווה כרוזים הרבה אפילו כשחתמו גדולים על הכרוז עצמו וכל שכן כאן שרק היה למראה עיניהם".

וכן בקונטרס "הערות על לבושה של תורה" כתב, "דכבר ידוע דרכי כרוזים אלו דע"פ רוב הנוסח נכתב ע"י עסקנים, לפעמים ע"פ עצמם ולפעמים עם התיעצות אחדים מן החותמים, ואילו חותמים האחרים אין דרכם לדקדק בפרטי הדברים וכל חתימתם אינו אלא הסכמה כללית בעיקר הענין דהוא ענין נחוץ וראוי לחיזוק (וגם לפעמים הנוסח נשתנה לאחר גביית החתימות, וגם לפעמים מדפיסין שמות אלו שלא חתמו, וכמו שקרה לאחד מן הקו"ק שבס' זה, וכמו שהביא עדות בסי' ל"ו אות ה') וכל זה ידוע ומפורסם ומעשים שבכל יום (וכבר בעצמו העיר בסי' ל"ד אות ז' על הגאון בעל שבט הלוי שליט"א שחתם על קול קורא שנמצא בו הלכה נגד דעתו בשו"ת שלו).

ואף בלא זה קשה לקבוע דעת כל גדולי ישראל ומורי הוראה בענין, אם לא שכולם כאחד חתמו על הקו"ק וזה לא מצוי, ובפרט בעניני צניעות דבמנהגא תלויא ולא היו כל המדינות והקהילות שוות מעולם, ומצוי מאד שרבנים ופוסקים מורים כפי מנהג קהלתם דמאז ומקדם וקשה לקבוע הלכה עי"ז לבני קהלות אחרות".

 

[משיב כהלכה]

כל בר דעת יודע שהמנהג שלובשים חצאיות מעט אחר הברכיים והשאר גרביונים, זה המצאה מהעשרות שנים האחרונות, ולפני כן כל נשות ישראל הלכו עם מלבושים המכסים עד כף רגלם וזה פשוט לכל בר דעת! וודאי שמה שנהגו זה מנהג נגד ההלכה שלא מצינו לשום ראשון שכתה שהשוק הוא מתחת לברך.

בוודאי שמצינו ראשונים שכתבו כן, ראה למהר"י קרא (תלמיד רש"י) שמפרש את הפסוק בישעיה (פרק מ"ז) המובא בגמ' ברכות כ"ד על שוק באשה ערוה, "חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, תגל ערותך גם תראה חרפתך: "שוק - הוא הירך העליון".

ובמקום להתייחס למנהג שהוכחתי שנהגו בו בזמן הגמ', ולראיות הברורות שהבאתי, אתה מעביר נושא למנהג העכשווי (שהוא לפחות בן מאה שנה). וכי אתה יודע מה נהגו לפני מאות שנים במקומות שונים בעולם? ראית מה מובא בשבחי מהרח"ו על סגנון לבושן של נשות דמשק לפני 400 שנה?

"ואנשי מצרים יש להם עבדים משרתים, וכשהאנשים יוצאים מבתיהם, העבדים שוכבים עם נשותיהם… גם נשותיהם הולכות חצופות בלבושיהן, תכשיטין מגונות כמו כאלו הפינגאניס אשר בראשיהן, ודדיהן מגולות, וממלאין חיקם בגדיהן כדי שיראו ד' גדולות, ומוליכות אלו הליזאריס והנוקאביסן דקין להראות גופן, ומשימין תוך חיקם מיני בשמים לגרות יצר הרע באנשים".

כיו"ב ראה בספר תפארת שמואל שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן ורגילות להיות בית הצואר פתוח עד סמוך לדדיהן, וכן ע' במגדל עוז שם ד"ה ואין בענין בגדי נשים קצרי יד ורחבי צואר וכו'. ובסי' ל"ד אות י"ד וסי' ס"א אות א' (ד"ה ובזה) הביא מס' קב הישר שרבו המתפרצים בנות דורינו שהלכו במלבושים כמו בנות הערלים כו' נטויות גרון וערום עד בית דדיהן עכ"ל. וע"ע בס' פלא יועץ ערך גלות מש"כ על מנהג ערי איטליא בימיו וכן הח"ח ברי"ס גדר עולם כתב מטרת ספרו וז"ל בעו"ה נתפרץ כהיום מדת הצניעות מאד וביותר בענין גילוי שער ראש האשה הנשואה שנעשה כהפקר לאיזה נשים שהולכות בפרהסיא לעיני הכל בשערותיהן המגולות וגם על גילוי זרועותיהן אינן מקפידות עכ"ל, וכיו"ב שם בהסכמה ממו"צ ווארשא העיד אשר בעוה"ר רבה המכשלה וכו'. ובס' לבש"ת סי' ד' אות ג' (סעיף ב') הביא מהג"ר זלמן סורוצקין זצ"ל בענין בגדי פריצות בירושלים לפני המלחמה, וכיו"ב בסי' י"ג אות י"ב מהגרחי"ל אויערבאך זצ"ל.

 

[משיב כהלכה]

גם מה שהביא שם בשם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל,
דבר זה תמוה מאוד, שהרי ידוע שהרבנית ע"ה לא היתה הולכת בחצאית עד הקרסול.

בספרו שונה הלכות לא כתב שצריך לכסות עד הקרסול, אלא הביא דעת המשנ"ב שלא חייב מדינא לכסות והביא דעת החזו"א שהסתפק בזה ולא הכריע.

 

[משיב כהלכה]

יש כמה מכתבים של הגר"ח קנייבסקי על כך.

לא מכתבים, אלא מה שאחרים כתבו לו וטוענים שהוסיף בכתב ידו על זה. והיות ורבו הזיופים אצלם, הכל עורבא פרח.

 

[משיב כהלכה]

וזה מהסכמות על ספר "הצניעות והישועה" ששם דיבר בראשונה על כך.

שמת לב מה כתוב בהסכמות שצילמת בעצמך?

 

[משיב כהלכה]

לא אמרתי כך, רק אמרתי שהוא לא איזה סתם עוד מחבר... אחרי שהסכימו עימו כל הנ"ל.

אנחנו לא דנים כאן לגופו של מחבר, יהיה מי שיהיה.

 

[משיב כהלכה]

שלא מצינו לשום ראשון שכתה שהשוק הוא מתחת לברך.

מלבד זה שמצינו ראשון שכתב כן וכנ"ל, הרי מהראשונים מוכח ענין אחר לגמרי - ששיער שוק וקול באשה ערוה הוא דבר התלוי במנהג (דהיינו ענין הפריצות שבו, שהוא הנדון בברכות כ"ד, אבל עצם חיוב הכיסוי הוא סוגיא אחרת בכתובות ע"ב ולא מטעם צניעות אלא מטעם קללת חוה כמובא בעירובין דף ק' ומנהג ישראל המוזכר בתורה).

וממילא מהראשונים מוכח כדעת המשנ"ב ולא מטעמו, כדלהלן, וכך כתב בספר חן וכבוד פרק ט"ו בהערה:

ביאור בדין שיער באשה ערוה והמסתעף

כתב הרא"ש (ברכות ג', ל"ז): "אמר רב ששת, שיער באשה ערוה (פירוש) לנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות ק"ש כנגדן". וכן כתב השיטה מקובצת (ברכות כ"ד) לגבי שיער שחוץ לצמתה. וכן כתב המאירי (שם) לגבי שיער הבתולות ושיער שחוץ לצמתה: "לענין ק"ש, ובלבד במה שאין רגיל בה, אבל פניה וידיה ורגליה וקול דבורה שאינו לזמר ושער היוצא חוץ לצמתה אין חושש להם... וכן כתבו אחרוני הרבנים, ששיער הבתולות אף על פי שכולו מגולה מותר".

וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד (שם) לגבי שיער שחוץ לצמתה: "ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". וכן כתב הראבי"ה (חלק א' מסכת ברכות סי' ע"ו) והגהות מיימוניות (הלכות ק"ש פרק ג' הלכה ט"ז) לגבי שיער הבתולות: "אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור". וכן המרדכי (מסכת ברכות פרק ג' רמז פ') הביא דברי הראבי"ה.

וכן בספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) כתב כן לגבי שיער הבתולות ושיער שחוץ לצמתה, שאין חוששין כיוון "שהוא רגיל באותו שיער". וכן הביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) בשם בעל המכתם. והנה לנו עשרה ראשונים המתנבאים בסגנון אחד, להתיר ק"ש כנגד שיער שדרכו להיות מגולה, כיוון שאיננו פריצות בעצם.

ולגבי נשואה לא התירו לגלות ראשה, כי נדון זה לא שייך לברכות כ"ד אלא לכתובות ע"ב, ולרוב ככל הפוסקים הוא איסור דאורייתא שאינו תלוי במנהג, אבל אה"נ לגבי ק"ש, בדורות האחרונים שהרבה נשים נשואות חילוניות וגויות התרגלו לגלות ראשן, כתבו האחרונים (בן איש חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי) שיהיה מותר לקרות כנגדן כדין שיער שרגיל בו).

ולא רק לגבי שיער מצינו בדברי הראשונים להתיר מה שדרכו להיות מגולה, אלא לגבי כל שלושת הדברים המוזכרים שם: שוק, קול, ושיער. לגבי שוק, כתב בספר האגודה (מסכת ברכות פרק ג' סי' ע"ג) וזה לשונו: "שוק באשה ערוה, במקום שדרך לכסות". דהיינו שאינו ערווה במקום שאין דרך לכסות.

וכן משמע מתוס' הרא"ש (ברכות דף כ"ד), "שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה, קמ"ל דהוי ערוה". וכן בשיטה מקובצת (שם): "קא משמע לן שאע"פ שפעמים הוא נגלה, דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה". וכן ברא"ה שם: "שוק באשה ערוה. וקמשמע לן דאף על גב דזמנין דמגלי". ולכאורה אם מדובר בערוה בעצם, מהיכי תיתי להתיר בגלל שלפעמים הוא נגלה? אלא משמע מדבריהם שהשוק הוא ערוה רק מחמת שדרכו להיות מכוסה ולפעמים הוא נגלה, אבל אם אכן דרכו להיות מגולה, אינו ערוה.

וכן משמע מראבי"ה (שם) ומהמרדכי שהביאו, וזה לשונו: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה [דהיינו שוק, קול, שיער] דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". משמע מדבריו שהוא הדין לשוק, שאם יש רגילות בזה, לא חיישינן, אמנם הדגיש דוקא שיער וקול.

והמרדכי כתב עוד, "והכא נמי אמרינן הכא בתלמודא טפח באשה ערוה אפילו באשתו, פירוש - טפח שדרכה להתכסות, וכן שוק וקול באשה ערוה". דהיינו שגם לגבי שוק, כל זה אינו אלא במקום שדרכה להתכסות (ומש"כ טפח באשה אין כוונתם במקום איסור דאורייתא שהיא ערוה בעצם, אלא במקום שנהגו להחמיר ולכסות מדרבנן, והוי ערוה מדרבנן כיוון שרגיל להיות מכוסה. וכן כתב הרא"ה שם, והאגור בהלכות ברכות סי' כ"ז ועוד ראשונים: "ובגמ' אמרי' דטפח באשה ערוה. פי' במקום שנהוג להיות מכוסה". וערוה בעצם אינה תלויה במנהג. והרבה גרסו טפח במקום שוק, וכן בתשובות הגאונים "שערי תשובה" סימן כ"ט: "וכדאמרינן טפח באשה ערוה ושער שבאשה ערוה קול באשה ערוה").

גילוי הזרוע עד המרפק

וכן הזרוע עד המרפק, דינו כשוק עד הברך, וכן הביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (חלק א' סי' י"ג) מה"דברי חמודות", וזה לשון בעל התוספות יו"ט בספרו דברי חמודות (על הרא"ש, פרק ג' אות קט"ז): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובלשון הרשב"א שכתב בית יוסף לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה, וצריך לפרש דשוקה אינו בכלל רגליה, ואם כן זרועותיה אינן בכלל ידיה. ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי וכו', כיוון דרגיל בהם, וכדלקמן גבי קול ושיער".

והביא הגרי"ש סייעתא לדבריו מדברי הר"ן במסכת שבת (דף ס.): "נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות". וכן גם כתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות חובל הלכה ט"ו): "החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה והצער שלה. והנזק, "אם בגלוי" הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל". וכ"כ הטוש"ע (אה"ע סי' פ"ג סעיף א') והמאירי בכתובות (סו.) ומוכח מזה להדיא שהיו הנשים רגילות לגלות זרועותיהן כבר בתקופת הרמב"ם והלאה.

וכן כתב המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא פ"ה סי' ז') והביאו הט"ז (חושן משפט סי' שצ"ג ס"ק ג'), על המנהג הפשוט במדינות אשכנז: "בעו"ה במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים, ואפילו בלא אפיה מגלין זרועותיהן". עכ"ל. ומדהביאו את המנהג בשתיקה ולא כתבו שיש בו איסור, משמע דמסכימים לו (ומה שכתבו "בעו"ה" הוא התאוננות על ירידת הדורות), וכפי שדייק הגרי"ש אלישיב מדברי הר"ן (ומה שכתב שמשמע מדבריהם שלא התפשט המנהג בזמנם, אינו מוכרח, שהרי הוציאו מזה הלכה ד"פשיטא שהאשה פטורה", רק כתבו שאם מוחזק האיש כשומר עיניים, וטוען שיצא מחמת צניעות, נאמן ע"י שבועה, ושמא ראה שהפשילה זרועותיה מעל המרפק).

וכן העיד הגאון רבי יוסף חיים בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת בא סעיף א') על המנהג בבגדאד, והביאו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו' או"ח סי' י"ד): "פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה".

האליה רבה (או"ח סי' ע"ה) הביא להלכה את הדברי חמודות, ואחריו הביא את הרוקח שכתב "טפח בבשרה או בזרועותיה מגולות אסור". המשנה ברורה (שם) הבין שהאליה רבה סובר כרוקח והוא חולק על הדברי חמודות, ולכן העתיק בזה דברי החיי אדם (כלל ד' ס"ב): "זרועותיה ושוקה אפי' רגילה לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור", ובשער הציון הביא דברי הגמ' בכתובות ע"ב על המגלה זרועותיה (והגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב', או"ח סי' ל') הקשה על המשנה ברורה, שאם ראייתו מדברי הגמ' לגבי דת יהודית, מדוע הוזקק האליה רבה לציין לדברי הרוקח, הלא גמ' מפורשת היא).

אבל אליבא דאמת אין מחלוקת ביניהם, כי המילה "זרוע" כוללת שני מקומות, גם מהמרפק ולמעלה וגם מהמרפק ולמטה, והדברי חמודות דיבר על החלק התחתון של הזרוע, והרוקח דיבר על החלק העליון של הזרוע. והמשנ"ב אזיל לשיטתו כהפמ"ג ומהר"י קרא (תלמיד רש"י, שמפרש את הפסוק בישעיה (פרק מ"ז) המובא בגמ' ברכות כ"ד על שוק באשה ערוה, "חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, תגל ערותך גם תראה חרפתך: "שוק - הוא הירך העליון"), שהשוק הוא החלק העליון של הרגל, ובהתאם לכך - גם הזרוע היא החלק העליון של היד, והבין שעל זה מדבר החיי אדם, שהרי הלשון "כדרך הפרוצות" מתאים לזה, דלא כהמנהג הרווח אצל הנשים הכשרות לגלות שוק עד הברך (ובימינו מחמירות להוסיף גרביונים) וזרוע עד המרפק, וכך היה גם בביתו של החפץ חיים, ורואים זאת בתמונה שהצטלם יחד עם בני ביתו.

ודבריו של המשנ"ב פשוטים ואין סתירה בין הרישא לסיפא, אלא ברישא דיבר על השוק שלמטה מהברך, ועל זה כתב שפרסות הרגל עד הברך תלוי במנהג, ובסיפא דיבר על זרועותיה ושוקה שמעל הברך, ועל זה כתב שאפי' רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות, אסור.

וכן כתב הגר"ח קניבסקי בספרו שונה הלכות חלק א' (סי' ע"ה סעיף ט'): "ובמקומות שדרכן להיות מגולה כגון פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום, וכן פרסות רגליה עד השוק שקורין קני"א בל"א [הברך] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדן, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח, אבל זרועותיה ושוקה אפי' רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור, ובחזו"א מסופק דאפשר דגם למטה מהארכובה [הברך] בכלל שוק וכן בפרק היד". עכ"ל.

וכן כתב המהרש"ק בתפארת שמואל (על הרא"ש שם, אות ל"ו): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה וכו', פירוש לאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה, כגון הפנים והצואר והידיים. אבל נראה בעיני, במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן, ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיהן, זהו מנהג רע", ומפורש בדבריו שכוונתו על החלק העליון של הזרוע.

ובמשנה כתובות (דף ע"ב) איתא שהטווה בשוק עוברת על דת יהודית, וביארו בגמ' ש"מראה זרועותיה". והגר"ע יוסף (בשו"ת יביע אומר שם) נדחק לבאר שמדובר בחלק העליון של הזרוע, וכך לא קשיא מידי על ה"דברי חמודות" שדיבר בחלק התחתון. אבל אי אפשר לבאר כך ב"דברי חמודות", כי השווה את זרועותיה לשוקה ששניהם תלויים במנהג, ולגבי שוק איתא בגמ' ברכות "שוק באשה ערוה", ובוודאי גם בו יש דין דת יהודית (אלא שלא הזכירוהו במשנה משום שהוא דבר פשוט שהנשים לא יוצאות כך, וגם בזרועות מגולות אינן יוצאות, אלא רק הזכירו את הטווה בשוק שיצאה מביתה בזרועות מכוסות, ואגב הטוויה מתגלות זרועותיה), אבל הדברי חמודות הוכיח מהגמ' ברכות דכמו בקול ושיער הרגיל בהם שאינם ערוה, כך גם שוק, וממילא גם זרוע, ולגבי דת יהודית אתי מנהג ומבטל מנהג וכפי שכתבו האחרונים (ראה כאן בסוף פרק ז').

וכן נראה לשון טווה בשוק, שכאשר טווה ומגביהה ידיה, יורדים השרוולים מעט עד מרפקה. וכן ביאר רבינו יהונתן מלוניל שם: "שבתי זרועותיה רחבים, וכשמגבהת זרועותיה נופלין ונראין זרועותיה". והר"ן בפסחים (דף נ): "ולפי שמתבזה על כך שמגלה זרועותיה בשעת טויה". וכן הוא גם לגבי אפיה בגמ' בבא קמא (דף מ"ח), "למיפא כיון דבעיא היא צניעותא", ופרש"י: "שמגלה זרועותיה בעת האפיה", וצריך בעל הבית לצאת לחוץ משום צניעות, וכן כתב הרא"ש שם: "שהאשה מגלה זרועותיה בשעת לישה", ופשוט שאינה צריכה לגלות מעל המרפק כדי ללוש הבצק.

ובגמ' כתובות אסרו גילוי זרוע התחתון משום דת יהודית לפי המנהג בזמנם שנהגו הנשים לכסות זאת, כדמשמע בגמ' כתובות (דף ס"ה): "אמרה ליה: חיי דמר, דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי. בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא, נפל נהורא בבי דינא". דהיינו שכאשר הרימה ידה להראות גודל הגביעים בהם היתה רגילה לשתות יין, נפל שרוולה מעט ונגלה זרועה שהיה מכוסה עד כף היד. ורש"י שם פירש במהדורא קמא (שהביא השיטה מקובצת) "כמדת זרועה", ובמהדורא בתרא שינה לשונו וכתב "כמדת אמתי וזרועי", כדי שלא יטעה הקורא שמדובר בזרוע העליון מהמרפק עד הכתף, אלא מדובר ב"אמתי שהיא זרועי" (לשון הגר"מ מאזוז, וכן כתב הגר"מ לוי זצ"ל). וכן כתב האדמו"ר מזוטשקא בספרו הצניעות והישועה (עמ' קס"ז): "ואם הזרוע הוא אצל הכתף, איך נגלה שם? אלא על כרחך, אמתי וזרועי הוא קנה היד".

ולמעשה גם הגר"ע יוסף כתב במקום אחר שגילוי הזרוע מעל המרפק אינו דת יהודית אלא דת משה (וממילא מוכרח לומר שהגמ' דיברה בזרוע מתחת למרפק, שהרי דת יהודית היא רק מנהג הנשים הכשרות ולא דברים המפורשים או רמוזים בתורה, כדאיתא בראשונים), וזה לשונו בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ס"ז): "והנה אם נאמר שאשה שהולכת ברשות הרבים בבגדים בלי שרוולים וכיוצא, אינה עוברת על איסור תורה, אלא היא עוברת על דת יהודית, ואיסורה רק מדרבנן, וכמו שמשמע מלשון הרמב"ם (פרק כ"ד מהלכות אישות הלכה י"ב), העוברת על דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל כגון שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם. וכן הוא לשון מרן השלחן ערוך באבן העזר (סימן קט"ו ד'). ומוכח בגמרא כתובות ע"ב סע"א, שהעוברת על דת יהודית, היינו איסור מדרבנן בלבד... אולם האמת תורה דרכה שההולכת ברשות הרבים בבגדי פריצות ממש, עוברת על איסור מן התורה, שהרי אפילו היוצאת לרשות הרבים וראשה פרוע, היא עוברת על איסור תורה, כמבואר בכתובות (ע"ב) דפריך דאורייתא היא, דכתיב ופרע הכהן את ראש האשה וכו'. ואף על פי שלגבי נשים פנויות אין איסור כלל ללכת בפרוע ראש. כל שכן לצאת לרשות הרבים בגילוי זרועות, שלא חילקו בזה בין נשואות לפנויות, שבודאי יש בזה איסור מן התורה".

וכן כתב מהר"ם מלמד, מגדולי האחרונים, בשו"ת משפט צדק (חלק ג' סי' ג'): "כמו שסתירת שיער הראש אמרינן בפרק המדיר דהוי דאורייתא משום דכתיב בקרא ופרע את ראש האשה, כן נאמר שגילוי הגוף והלב שהיה צריך להיות בה, הוי מדאורייתא, אחר דמ"האשה" נפקא לן דאין לחלק מדרשא לדרשא, אחר דכולהו מקרא נפקי". אותה אשה, שעוסק בה ה"משפט צדק" שהוא מגדולי האחרונים, "העידו עליה שהיתה מגלה את חיקה... היתה מגלה את לבה, שהוא בתוך מקום חיקה, שחיקה מקרי מקום לבה ויותר ויותר, וא"כ הויא עוברת על דת משה, וגם כן עוברת על דת יהודית במה שהיתה מגלה את זרועה... דוגמת טווה בשוק... שלא מבעיא שמגלה זרועות כשטווה, אלא אחר שהיא פרומה, אית בה רעותא אחריתי כמש"כ רש"י שם וזה לשונו, ופרומה משני צדדיה, אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת, שבשרן נראה מצידיה, וכמו שכתבנו לעיל בגילוי הלב... שהיתה מראה חיקה ששם לבה ודדיה". עכ"ל.

דהיינו שאותה אשה לבשה כעין גופיה של ימינו וגילתה את ידה לכל אורכה, ו"זרועה" הוא החלק התחתון של היד אחר המרפק, וע"ז כתב שאסור משום דת יהודית, ו"חיקה" הוא החלק העליון של היד שבו אוחזת האשה את תיק היד שלה וכיו"ב, וע"ז כתב שאסור משום דת משה. כי כאשר גילתה אותו כדרך האדומיות שבצרפת, נגלה מן הצד גם לבה ודדיה, מפני שהיה הפתח בבגדה גדול.

קול באשה ערוה

וכן כתב בהגהות מיימוניות לגבי שיער וקול: "בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקול הרגיל בו". ונפסק להלכה ברמ"א: "אבל קול הרגיל בו, אינו ערוה".

וכתב הגאון רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת אבן ישראל (חלק ט' סי' ס"ג עמ' נ"ח): "נראה דאין הביאור של קול הרגיל היינו דוקא קול הרגיל, אלא אפי' קול של זמר, אם הוא רגיל בו שרי, וכן משמע לשון הגהות מיימוניות, שכתב "וקול הרגיל בו", ע"ש, וכן משמע בבית יוסף, ולפ"ז שפיר מותר בשבת בשעת זמירות שגם הבתולות משתתפות באמירת הזמירות, כיוון שהם מזמרים מקטנותן והוה קול הרגיל בו".

וכן בספר "נחלת צבי" (לתלמיד הב"ח) כתב להדיא, "אפילו קול זמר הואיל דרגיל בה אינו בה לידי תאווה". וכן הגאון רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, מגדולי פוסקי תימן, בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) כתב דאיירי בקול זמר.

וכן נראה מדברי הראשונים הנ"ל, שחילקו בין רגיל ללא רגיל, גם בשיער וגם בקול ובשוק. אבל לא חילקו בין שיער נאה לשיער מכוער, דיבור או שירה, ובשוק כלל אין מה לחלק.

ובביאור הגר"א (סי' ע"ה) כתב "אבל קול הרגיל בו, כנזכר לעיל". ופירש ה"דמשק אליעזר" שכוונתו לסעיף הקודם, שבתולות שדרכן לילך פרועות הראש, ושערות הנשואות היוצאות חוץ לצמתן, מותר לקרות כנגדן, כי רגיל בהם. וכך הוא גם לשון הבית יוסף שם, "ומה שכתב רבינו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון (שם), וכתבו עוד הגהות דהוא הדין לכל קול הרגיל בה לא חיישינן".

וראה בדברי חמודות מסכת ברכות (פרק ג'): "ודוקא קול זמר, אבל קול דיבורה שאינו זמר שמדברת כדרכה מותר כמו שכתבו תהר"י, וכתבו הגהות מיימון דהוא הדין לכל קול הרגיל בו, לא חיישינן". היינו שדימה קול זמר שרגיל בו, לקול דיבורה שרגיל בו. וכן בפרישה (או"ח סי' ע"ה) הביא בס"ק אחד להתיר קול דיבורה, ובס"ק שני כתב להתיר קול שרגיל בו.

ואגב אכתוב שיש מהאחרונים שכתבו להקל בשמיעת קול פנויה, וכן כתב ר' יוחנן לוריא בספרו משיבת נפש (שמות פרק ט"ו): "גם שלא יזמרו הנשים לפני אנשים אפילו בפני חתן וכלה, שקול באשה ערוה, רק הבתולות ראוי להם שיחבבו עצמם על הבריות לקפוץ אחריהם... ומזה הטעם ראוי למחות לנשים המשוררות לכלות לפני האנשים, רק הבתולות שמותרים בזה כדי לחבב הבחורים לקפוץ עליהם לשם אישות", וכן כתב הבית שמואל (אבן העזר סי' כ"א ס"ק ד'): "אבל קול פנויה או קול אשתו מותר", והפמ"ג (או"ח סי' ע"ה משבצות זהב אות ב'): "וזמר, בפנויה שלא בשעת קריאת שמע שרי... פנויה נדה מכלל ערוה הוה", וראה גם במשנה ברורה (שם ס"ק י"ז), ובשו"ת אגרות משה (או"ח א, כ"ו) כתב: "בדבר שמיעת קול זמר פנויה טהורה יש להתיר כשיהיו המזמרות קטנות לא יותר מבנות י"א שנה. וגדולות מבנות י"א אף כשידוע שעדיין לא ראו דם אף שמדינא הוכחתי שיש להקל מכל מקום יש להחמיר כי מאחר שכבר יש בשנים אלו עתה שרואות דם, אין לחלק ביניהם".

ונראה שהאחרונים הנ"ל למדו זאת מדברי ראבי"ה והמרדכי שהבאנו לעיל: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". והמתירים בפנויה הבינו ש"בקולה" איירי על בתולה שהזכיר מקודם, אבל זה אינו. וזיל בתר טעמא, דברגיל בו אין הרהור.

וכן בשו"ע הרב (סי' ע"ה) ובכנסת הגדולה (אה"ע סי' כ"א) בשם באר שבע ובערוך השולחן כתבו שאין חילוק בין נשואה לפנויה, ורק קול אשתו מותר.

 

[משיב כהלכה]

(המשך)

שוק באשה ערוה

ולפ"ז מתורץ קושיית הב"ח באורח חיים סימן ע"ה, "לאיזה צורך נקט שוק יותר משאר מקומות מכוסין שבה", וביאר דהו"א שמותר כיוון שהוא מלוכלך בדרך כלל, וקמ"ל שאסור. ולדברינו לא קשיא מידי, כי דוקא גילוי השוק תלוי ברגילות, כמו שיער, אבל שאר איברים לא. וע"פ לדברי הב"ח יתבאר הענין כפתור ופרח, וזה לשונו שם: "הסברא מבחוץ היא דאין לחוש כלל לגילוי השוק ואין צריך לומר לגילוי [כף] הרגל ואפילו באשת איש ליכא איסורא להסתכל בהן, דמן הסתם הן מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור. ולא דמי לאצבע קטנה דידיה של אשה דמסתמא נקיות הן, וכל שכן פנים דיגיע לידי הרהור דאסור, מה שאין כן שוק שלה אי לאו דגלי לן קרא דערוה היא וכן קול ושער, הוה אמינא דאין לחוש להן אפילו באשת איש". ולפ"ז מובן מדוע תלו הראשונים שוק קול ושיער ברגילות, ואינם אלא ערוה מדרבנן במקום שנהגו לכסות.

ולפ"ז מובן מדוע הגמ' בברכות (דף כ"ד) הוצרכה להביא ראיה שהשוק הוא ערווה מהפס' בישעיהו, וראיה שהשיער הוא ערווה מהפס' בשיר השירים. כי מדאורייתא השוק אינו נכלל ב"והיה מחניך קדוש" ואינו ערווה בעצם אלא תלוי ברגילות, וכן קול אינו ערוה בעצם, ומדאורייתא אמנם אסור לאשה לפרוע שערה אבל הוא כעין גזירת הכתוב בלי טעם (או משום קללת חוה, או ע"פ סוד, ומחמת שמנהג הנשים מוזכר בתורה, נחשב דאורייתא) וגם השיער אינו ערווה בעצם אלא תלוי ברגילות. ובמקום שרגילים בכל הנ"ל, אינם ערווה כלל. אבל אם היה זה ערוה בעצם, לא היה צריך פסוק מיוחד לשם כך.

וראה בספר חזון איש (הלכות ק"ש סי' ט"ז), שכתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא". כלומר שכל הפרטים המוזכרים בברכות דף כ"ד שהם שוק קול ושיער, אינם ערווה בעצם אלא מדרבנן אסרום מחמת שרגילים להיות מכוסים ומביאים הרהור. ולכן הסיק להקל בבנות קטנות, אף גדולות מגיל שלוש, כל שגופן קטן ואינו מביא הרהור (ובנדון זה הסתפק אם הלכה כפמ"ג וכמשנ"ב והסיק שקשה להכריע).

וכן בספר "אגרות ורשימות קהילות יעקב" (חלק ג' עמ' ק"ד, זכרון שאול - להגאון רבי שאול ברזם זצ"ל), הקשה דבגמ' כתובות איתא דהמגלה זרועותיה עוברת על דת יהודית, ומדוע לא נקטו לרבותא שאפילו בגילוי שוק עוברת על דת. והסיק "משמע דבגילוי שוק לא הוי עוברת על דת אע"ג שהנשים מכסות, ויש לפרש הטעם משום דשוק הוי רק מנהג הנשים לכסות ואינו מוטבע בטבעיות [דשוק הכוונה לעצם התחתון] ולכך כשמגלה לא הוי עוברת על דת, דזה דוקא במגלה מקום שמוטבע בטבעיות לכסות, ולא במה שנהגו להוסיף לכסות".

וכן כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, בספרו "יד יחזקאל": "וכן מוכח דגילוי שוק אינו דת משה, והתירו גילוי שוק לפעמים, וכדאיתא (בבא בתרא נז:) אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה, בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה, ופירש רשב"ם לפי שאין דרכן להתבזות שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר, ע"ש. והלשון שאין 'דרכן' להתבזות, משמע שאין כאן איסור, דאי הוי איסור הוה ליה למימר 'שאסור' להתבזות.

וכן במועד קטן מוכח דמותר, דאיתא (בדף יח:) "אמר בר הידיא לדידי חזי לי ימה של טבריה דמפקי לה משיכלי דמני כיתנא בחולא דמועדא", ע"ש, ובשו"ת מהרי"ט (חלק א' סי' פ"ג) כתב דהנשים הן הן שעשו הכביסה על ימה של טבריה, ואם כן מוכח שמותר לגלות שוקה לצורך כביסה, ואף שאמר אביי שם מאן לימא לן דברצון חכמים עבדי, דלמא שלא ברצון חכמים עבדי, היינו משום חולו של מועד, ואם היה אסור מחמת גילוי שוק, אמאי אמר דלמא שלא ברצון חכמים, וודאי שלא ברצון חכמים עבדי, וכן האיך היה הוה אמינא לבר הידיא להביא משם ראיה. אם כן מוכח דלית בגילוי שוק דת משה, דאי הויא דת משה לגלות, לא היה מותר בשום אופן". עכ"ל.

ויש להוסיף על זה שבגמ' שבת (דף קי"ג) אמרו על בועז שהתפעל מצניעותה המיוחדת של רות: "דבר צניעות ראה בה, [ליקטה שיבלים] עומדות מעומד [ושיבולים] נופלות מיושב" [כשהיא יושבת]. ובמדרש רבה איתא "כל הנשים מסלקות [מגביהות] כליהם [בגדיהן] וזו משלשלת כליה". ומוכח מזה שהמנהג הפשוט אצל הנשים בזמן ההוא היה לגלות שוקיהן במקום הצורך, גם ברה"ר, ושאר הנשים חוץ מרות היו מגביהות שמלתן כדי שיהיה להן נוח ללקט.

וע"פ הנ"ל הרווחנו טעם לזכות את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל במה שכתב בספרו "מנחת שלמה" חלק ב' (סי' ק"ג אות ט"ו): "לענין שוק ידוע שיש סוברים שזה רק הירך אבל רבו החולקים על זה, ולכן צריכים ודאי להקפיד שלא לצאת לרחוב בלי גרביים, אבל אין לגעור במקום שההמון הפשוט לא מקפיד על כך". וכן בספר "מעדני שלמה", כתב בזה"ל: "חובת לבישת גרביים (כיסוי הרגל מתחת לברך) תלוי הדבר במנהג המקומות, ובמקום שלא נהגו ללבוש אין לגעור בהן. ואף שלרוב הפוסקים הרגל התחתון חשיב שוק וצריך כיסוי, יש להן על מי לסמוך, שהרי דעת המשנה ברורה דלא הוי שוק".

וכן כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ הנ"ל, לאחר שהקדים שאין רצונו לתקוע עצמו בדבר הלכה אודות מיקום השוק, אבל תקף את הרב השואל (שעסק הרבה בזה והריץ מכתבים לכל הגדולים) שכתב "וזה פשוט וברור, אין בזה דעות ומחלוקת", שאין זה נכון כי בסדרי טהרות להגה"ק מראדזין זצ"ל הוכיח בפ"ק דאהלות דדעת הרי"ף והרמב"ם וכן דעת הרע"ב דשוק ששנינו במתניתין דאהלות הכוונה למן הארכובה ולמעלה, ושוק האמור באדם ה"ה כשוק האמור בבהמה". עכ"ל.

ועוד כתב, "אי אפשר לעניות דעתי להוציא דברי הפמ"ג בסי' ע"ה מפשוטם, וכפי שהבינו אותו המשנה ברורה והחזון איש והפת"ע דכוונת הפמ"ג הוא דר"ח לא כיון אלא על למעלה מהקניא, ואף שהחזו"א העיר עליהם ממתני' דאהלות, מ"מ לא משוי להו כטועה בדבר משנה, ורק מסיק "וקשה להכריע בדבר".

עוד הביא ראיה ממסכת בבא בתרא (נ"ז) "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה", ופירש רשב"ם "שצריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק", וכתב הגריש"א: "מלשון הגמ' דקאמר שאין דרכן להתבזות, משמע שאין בזה משום סרך עבירה, ואינה עוברת בזה על דת משה או יהודית, אף ששפת הנהר הוה מקום פרהסיה ובני אדם עוברים ושבים שם כדמשמע בסוגיא שם".

וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר "אום אני חומה" (ח"ב סי' ק"ב) לגבי גרביים שקופות, "כיון שאיכא שסוברים דלדעת המשנ"ב ליכא איסורא, להכי אין למחות בביתו בתוקף ולהכריח לזה אלא באמירה נעימה".

וכן כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד' סי' ק') לגבי גרביים שקופות, או בצבע הרגל: "ובהא שיש אנשים שמקפידים שלא ילכו נשותיהן ובנותיהן בלא אנפילאות [גרביים] על רגליהן, אבל אין מקפידין שיהיו האנפילאות באופן שאי אפשר להראות, שכתר"ה הקשה דאיזה חילוק יש, דאם חשיבין לערוה גם למטה מהארכובה שקורין קני"א [ברך] אין מועילין כלום דערוה בעששית אסור, ואם כהמשנה ברורה שאינו בדין ערוה אין צורך אנפילאות.

האמת הוא שהוא לצניעות יותר, מחמת שלהלכה עד הקני"א אינו ערוה. אבל איכא גם טעם להצניעות בזה, משום שבעצם אין החוטים אף מהאנפילאות הדקין שייך שיראה בשר הרגלים, והראיה שכשהן צבועין לבן ושחור לא נראה בשר הרגלים, ורק מחמת שצבועין בצבע כמראה הבשר, לכן נמצא שבעצם הם מכוסין ולא נראין כלל, רק שנדמה לאינשי כנראין, שלכן אף במקום שהוא בדין ערוה ממש נמי הא איכא חלוק, מאחר דעכ"פ הערוה מכוסה, אך שיש לאסור משום דאיכא הרהור עכ"פ מזה שנראין כבשר, וא"כ באם הוא מקום שאינו מביא לידי הרהור כהא דלמטה מארכובה, אף אם היה עכ"פ בדין ערוה לא היה שום איסור, ונוגע לדינא ממש בקטנות שליכא הרהור אך שמ"מ הוא בדין ערוה שיהיה מותר באנפילאות כאלו, וזהו אולי טעמם" (וכן דעת הגר"ב זילבר בשו"ת אז נדברו חלק י"ד סי' מ"ח לגבי גרביים בצבע הרגל).

וכן הגאון בעל שו"ת בני בנים כתב (בירחון "בית הלל" י"ח): "במסכת ברכות שם אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מ"ז) "גלי שוק עברי נהרות, וכתיב תגל ערותך גם תראה חרפתך". עכ"ל. ויש לשים לב, והלא דבר הוא: תחילת הכתוב היא כולה בלשון ציווי, "קחי רחיים וטחני קמח, גלי צמתך חשפי שובל, גלי שוק עברי נהרות", ואילו הסיום הוא בלשון עתיד נפעל: "תגל ערותך גם תראה חרפתך". והמשמעות פשוטה לענ"ד, שעל ידי שהאשה תאלץ לגלות את שוקיה כדי לעבור נהרות, תגלה גם ערותה אפי' ללא רצונה, כי השוק היא סמוך לערוה... ובהכרח מדובר בשוק מעל לברך, כי מתחת לברך היא רחוקה מן הערוה ולא תיגלה על ידה, וערוה ממש כפשוטה ושלא כמו שנדחק שם במצודת ציון.

ומאחר והכתוב בישעיהו הוא המקור להלכה ששוק באשה ערוה, נלמד משם גם היכן היא השוק, ולכן ס"ל הנח להן לישראל, אם אינן נביאות בנות נביאות הן, ולענ"ד יש להן על מה לסמוך לגלות את הרגל מתחת לארכובה. שוב ראיתי שרבינו יוסף קרא בן דורו של רש"י פירש כן בד"ה גלי שוק, "היא הירך העליונה" עכ"ל, ושמחתי שכיוונתי לדעתו...

ויש עוד סימן שהשוק בישעיהו היא מעל לברך לענ"ד, מן הכתוב "חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות תגל ערותך", כי אם האשה שם לבשה שמלה עד הקרסוליים, מהי הרבותא לעבור נהרות, הלא תצטרך להגביה את שמלתה אפילו לעבור שלולית. אלא בוודאי בגדיה הגיעו רק עד הברך או למטה מזה קרוב לברך, וכדי לעבור נהרות היא הצטרכה להגביה את שמלתה אף יותר, הרי שמדובר בשוק שמעל הארכובה.

והעד, ממה שהביא הרד"ק ממדרש חזית שחשפי שובל הוא מלשון שיבולת הנהר והיא מקום חוזק מרוצת המים, כמו שפירש בישעיהו פרק כ"ז, וכן בתהילים מזמור ס"ט נאמר "באתי במעמקי מים ושיבולת שטפתני", ובוודאי אי אפשר לחצות שיבולת הנהר בלי להגביה את השמלה מעל הברך". עכ"ל.

וגם המחמירים להצריך גרביים כחומרא, סמכו על המשנה ברורה שאין צורך בשמלה ארוכה עד הקרסול, וכן כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו' יו"ד סימן י"ד): "בנות הלובשות חצאיות קצרות או שמלות קצרות למעלה מן הברך, צריך להשתדל להשפיע עליהן בדרכי נועם ללבוש חצאיות או שמלות צנועות, באופן שמכסות את הברכים גם בעת ישיבתן".

וכן כתב האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (שערי הלכה ומנהג חלק ד', סי' קמ"ה): "ידועה דעתי בזה שמדה השווה לכל נפש ובכל מקום היא, שתהיינה הברכיים מכוסות אפילו בשעת ישיבה, הכתוב לעיל הוא כאמור, דבר השווה ולכל הפחות".

ו"כוותיה ולא מטעמיה", דכל הגאונים הנ"ל הבינו שהשוק אינו החלק התחתון של הרגל, אלא החלק העליון המכונה "ירך", וכן משמע מהט"ז שכתב "שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים" ולכן אסור אפי' בפחות מטפח (וכתב זאת מדעתו ולא בשם הב"ח), אם תאמר שכוונתו לשוק התחתון, אין לדבריו שום הבנה, אבל אם תאמר שכוונתו לשוק העליון, אז דבריו ברורים ופשוטים, וכן הפמ"ג כתב על דבריו (משבצות זהב סימן עה ס"ק א'): "והוי יודע דלשון שוק הוא מארכובה [=מהברך ולמעלה]... ושוק לפעמים נקרא ירך, נמצא כל הרגל עד ארכובה שקורין קניא שם במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר אין חשש, ובמקום שדרכן לכסותן טפח, ומארכובה למעלה פחות מטפח נמי".

וכן במשנה ברורה (סי' ע"ה ס"ק ב') נקט כדעת הפמ"ג: "אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו, שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה".

אבל מאידך גיסא יש ראיות רבות כנגד זה, וכן נראה בפשטות שהשוק הוא החלק התחתון. ולדברינו אתי שפיר, דאע"פ ששוק הוא החלק התחתון, אבל לדינא הוא תלוי במנהג, וממילא אין לפקפק במנהג בנות ישראל הקדושות.

ולאחר שכתבתי זאת, ראיתי שזכיתי לכוון להגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'), וזה לשונו: "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני. אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום. וכן נראה לפי הלחם חמודות". עכ"ל.

 

[אור יעקב]

"הוכחות מפורשות"... להלן אתייחס בקצרה ל'הוכחות' אלה:

א. לא מדובר רק בפמ"ג. גם האדמו"ר מזוטשקא כתב לגרי"ש אלישיב "וזה פשוט וברור אין בזה דיעות ומחלוקת", וענה לו הגרי"ש "הנה בסדר טהרות להגה"ק מרדזין זצ"ל הוכיח בפ"ק דאהלות, ודעת הרי"ף הרמב"ם וכ"ד הרע"ב דשוק ששנינו במתניתין דאהלות הכוונה למן הארכובה ולמעלה, ושוק האמור באדם ה"ה כשוק האמור בבהמה, ודלא כהתוס' במנחות ל"ז".

ב. פשוט, כיוון שאחד מגדולי הפוסקים נקט כן, וכיוון שפשט המנהג כך (יש תמונה בה נראית בתו של החפץ חיים עם חצאית המכסה רק את הברך), נקט כך בפשטות.

ג. כאשר כתב "עד השוק" פירושו עד ולא עד בכלל, וכוונתו עד הברך כפי שהבהיר בעצמו.

ד. החלק המכונה אצלנו שוק נקרא רגל אצל הסוברים שהשוק הוא העליון, ולדידם מעל הברך יש שני חלקים, שוק ולאחר מכן ירך, כמו שיש בבהמה (רק שבבהמה יש מפרק נוסף המחבר בין השוק לירך, ובאדם אין אלא עצם אחת).

לא הגבת על שום הוכחה מדברי כל הראשונים שהובאו בספר...

מתי חזר בו, לאחר פטירתו?

כל המכתבים האלה התגלו רק לאחר פטירתו באופן מחשיד, עד אז אף אחד לא שמע עליהם. ואם אכן היה חוזר בו, היה מפרסם פסיקתו בספריו ובדרשותיו (לאחר תאריך כתיבת המכתבים הנ"ל) ולא שותק מזה לגמרי.

בקיצור אז אתה אומר שזייפו את הכת"י שלו...
כל המכתבים מאומתים מהכותבים שלהם.

בוודאי שמצינו ראשונים שכתבו כן, ראה למהר"י קרא (תלמיד רש"י) שמפרש את הפסוק בישעיה (פרק מ"ז) המובא בגמ' ברכות כ"ד על שוק באשה ערוה, "חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, תגל ערותך גם תראה חרפתך: "שוק - הוא הירך העליון".

ראשון אחד (שרק מפרש את הפסוק) נגד עשרות רבות של ראשונים ומרן השו"ע והוכחות מפורשות מהש"ס??

ובמקום להתייחס למנהג שהוכחתי שנהגו בו בזמן הגמ', ולראיות הברורות שהבאתי, אתה מעביר נושא למנהג העכשווי (שהוא לפחות בן מאה שנה). וכי אתה יודע מה נהגו לפני מאות שנים במקומות שונים בעולם? ראית מה מובא בשבחי מהרח"ו על סגנון לבושן של נשות דמשק לפני 400 שנה?

"ואנשי מצרים יש להם עבדים משרתים, וכשהאנשים יוצאים מבתיהם, העבדים שוכבים עם נשותיהם… גם נשותיהם הולכות חצופות בלבושיהן, תכשיטין מגונות כמו כאלו הפינגאניס אשר בראשיהן, ודדיהן מגולות, וממלאין חיקם בגדיהן כדי שיראו ד' גדולות, ומוליכות אלו הליזאריס והנוקאביסן דקין להראות גופן, ומשימין תוך חיקם מיני בשמים לגרות יצר הרע באנשים".

כיו"ב ראה בספר תפארת שמואל שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן ורגילות להיות בית הצואר פתוח עד סמוך לדדיהן, וכן ע' במגדל עוז שם ד"ה ואין בענין בגדי נשים קצרי יד ורחבי צואר וכו'. ובסי' ל"ד אות י"ד וסי' ס"א אות א' (ד"ה ובזה) הביא מס' קב הישר שרבו המתפרצים בנות דורינו שהלכו במלבושים כמו בנות הערלים כו' נטויות גרון וערום עד בית דדיהן עכ"ל. וע"ע בס' פלא יועץ ערך גלות מש"כ על מנהג ערי איטליא בימיו וכן הח"ח ברי"ס גדר עולם כתב מטרת ספרו וז"ל בעו"ה נתפרץ כהיום מדת הצניעות מאד וביותר בענין גילוי שער ראש האשה הנשואה שנעשה כהפקר לאיזה נשים שהולכות בפרהסיא לעיני הכל בשערותיהן המגולות וגם על גילוי זרועותיהן אינן מקפידות עכ"ל, וכיו"ב שם בהסכמה ממו"צ ווארשא העיד אשר בעוה"ר רבה המכשלה וכו'. ובס' לבש"ת סי' ד' אות ג' (סעיף ב') הביא מהג"ר זלמן סורוצקין זצ"ל בענין בגדי פריצות בירושלים לפני המלחמה, וכיו"ב בסי' י"ג אות י"ב מהגרחי"ל אויערבאך זצ"ל.

"ממנהג כזה אתה מביא ראיה"... מה הקשר שנשים פרוצות נהגו איך שנהגו??

בספרו שונה הלכות לא כתב שצריך לכסות עד הקרסול, אלא הביא דעת המשנ"ב שלא חייב מדינא לכסות והביא דעת החזו"א שהסתפק בזה ולא הכריע.

ובמכתבים הכריע שצריך מדינא.

 

[אור יעקב]

מצורף ספרי בגדי קודש שהארכתי בס"ד על נכון בסוגיא זו. [אמנם @משיב כהלכה השיב על חלק מהדברים בפורום לתורה, אבל בע"ה בקרוב ממש אעלה תגובה שם על הכל. על מה שהגיב לי על פאה סיימתי ב"ה, אבל על השוק אני באמצע. בקרוב אעלה את הכל בע"ה].

וכן בספר הזה.

 

[דברי מלך]

ועי' בזה בספר של הרב פאלק זצ"ל שהאריך בדברים כיד ה' הטובה עליו.

 

[משיב כהלכה]

לא הגבת על שום הוכחה מדברי כל הראשונים שהובאו בספר...

שמא תרצה שאגיב כעת על כל הספר?

לא הגבתי אלא על סילופים ועיוותים שלו בדעת המשנ"ב, אבל לדידי פשוט שהשוק הוא החלק התחתון של הרגל ולא העליון, ועם כל זה תלוי במנהג, כפי שהבאתי מהספר חן וכבוד שכיוון לדעת הגאון העצום רבי יצחק עבאדי שליט"א, שזה מבואר בראשונים, ומוכח מכל מכלול הסוגיא של שוק קול ושיער, שמסתבר שכולהו עניינא חדא.

 

[משיב כהלכה]

בקיצור אז אתה אומר שזייפו את הכת"י שלו...
כל המכתבים מאומתים מהכותבים שלהם.

ממש לא, כתבתי שלא הורה כך לדינא לכלל הציבור, לא בספריו ולא בדרשותיו (תהיה הסיבה אשר תהיה).

ואגב כתבתי שמחשיד הדבר שכל המכתבים התגלו במפתיע אחר פטירתו.

 

[משיב כהלכה]

ראשון אחד (שרק מפרש את הפסוק) נגד עשרות רבות של ראשונים ומרן השו"ע והוכחות מפורשות מהש"ס??

הוא לא רק "מפרש פסוק", שהרי זה הפסוק ממנו הביאו ראיה בגמ' לשוק באשה ערוה. ולכן אל תנסה לדחותו בקש.

וממילא אין זו אלא מחלוקת ראשונים ואחרונים (ואין חובה מדינא לסלף את כולם כדי שיתאימו לאג'נדה שלך).

ותוכל בהחלט לומר שלדעתך השוק הוא החלק התחתון וכך מוכח מהש"ס ומרוב הראשונים, ובזה גם אני מסכים איתך, אבל לעשות את מהר"י קרא ואת כל האחרונים שסברו כך כקטלא קניא באגמא, זה לא.

ואם החזו"א בגודל עיונו הסתפק בזה וכתב שקשה להכריע, יבוא יתוש ויכריע?

ולמעשה הנדון מיותר כי אליבא דאמת זה תלוי במנהג (כנ"ל) וממילא גם אם תאמר שהשוק הוא החלק התחתון אין בזה נפק"מ לדינא ומה שנהגו בזה ימשיכו לנהוג והנח להם לישראל.

 

[מהחבורה]

מתי חזר בו, לאחר פטירתו?

כל המכתבים האלה התגלו רק לאחר פטירתו באופן מחשיד, עד אז אף אחד לא שמע עליהם. ואם אכן היה חוזר בו, היה מפרסם פסיקתו בספריו ובדרשותיו (לאחר תאריך כתיבת המכתבים הנ"ל) ולא שותק מזה לגמרי.

אני לא מונח כעת בסוגיה,
אבל התווכחתי עם אחד שטען לי שהגרע"י חזר בו, והוכחתי לו שהטענה היא שקר, מכיוון שבספר טהרת הבית מזכיר שם בתוך דבריו את ההתר ללכת ללא חצאית מתחת לברך וגם במהדורה החדשה עם ההגהות שהרב זצ"ל הוסיף עד ערוב ימיו לא חזר בו כמלא נימא.
מה שכן זכור לי, שהרבה מגדולי ההוראה (הרב וואזנר הרב וויס ועוד שאיני זוכר) כן הסכימו בשו"תים שלהם שחובה ללבוש גרביים.

 

[משיב כהלכה]

וכן בספר הזה.

עיין כאן מה שהשבתי על דבריו באריכות, וכן כאן הטרחתי את עצמי לענות על פרקים שלמים שהעתיק מספרו (ויאמר לשבחו שבדרך כלל דן בדרך ארץ ובאופן ענייני, להבדיל מהרבה אחרים).

וגם אם יחבר עוד עשרה ספרים בתגובה למה שכתבתי, ממה שכתבתי אפשר להבין היטב את העיקרון ולהשיב על מה שיכתוב עד אין קץ.

 

[אור יעקב]

לא הגבתי אלא על סילופים ועיוותים שלו בדעת המשנ"ב,

זה לא סילופים ועיוותים.
זה כמו המושג "לחלוק בידיים נקיות" (שהזכיר הרב @כהן)
אחרי שאתה רואה גמרות מפורשות שהשוק הוא החלק העליון וכן רוב ככל הראשונים והשו"ע כותבים כן, מנסים להשוות ולדחוק את דברי המ"ב כדבריהם.
כי היה למ"ב להזכיר לנו לפחות שהוא חולק על רוב הראשונים בזה...

ולמעשה הנדון מיותר כי אליבא דאמת זה תלוי במנהג (כנ"ל) וממילא גם אם תאמר שהשוק הוא החלק התחתון אין בזה נפק"מ לדינא ומה שנהגו בזה ימשיכו לנהוג והנח להם לישראל.

מכח מי אתה אומר זאת... ששוק באשה תלוי במנהג??
לאן הגענו שדווקא על שוק שהגמ' אומרת במפורש "שוק באשה ערוה" דווקא בו הכי מקילים??