הנה, בדור שלפנינו קם הגאון המפורסם מה"ו גרשון חנוך זצ"ל מראדזין ברוחב בינתו ועוצם חכמתו, ויגע וטרח הרבה עד שלפי דעתו מצא החלזון בגבול ים התיכון במדינות איטליא, נקרא בלשון העם דג הדיו (טינטענפיש), יען כי יכיל בקרבו דם השחור כדיו, והדם הזה אינו דם חיותו אך הוא מכונס בכיס, ורצה להחזיר עטרת מצות ציצית ליושנה, עם פתיל תכלת בראשה.
ואם כי מצד הדין, אף אם לא כיון אל האמת, אין שום קפידא, דחוטי לבן שצובען בצבע גם כן כשרים ... וא"כ בדין היה שיקובלו דבריו מצד הספק, אפילו רק אחד מאלף, אולי מצא החלזון האמיתי, אעפי"כ לא עלתה בידו לצוד חכמי דורו במצודתו ולא קבלו דבריו, כי לפי"ד רז"ל במד"ר ותנחומא (שלח) נגנז החלזון, ... ונסתייעו מהאר"י ז"ל שבזמן הזה אין מצוה בתכלת, ומעבודת ישראל (פ"ג דאבות מ"ד) שכתב עכשיו אין צריכין לתכלת, כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו, ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאף על פי כן חסד הבורא עלינו ולא יעזבנו נצח, עכל"ק.
ועוד מהרמב"ן (שלח) שכתב ולא תתורו וגו', שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בעבודה זרה, אבל והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם, עכל"ק, דמפורש יוצא מדברי קדשו דיש סכנה בתכלת שעל ידו יבואו להרהר במינות או בע"ז, אם לא יכוון במחשבתו בלתי לה' לבדו, ועל כן לא רצו לקבל דעתו בזה, ואם שברב גדלו סיבב כוונת הרמב"ן והאריז"ל והעבודת ישראל לדעתו, לא שמעו לקולו, עיין ערוך השלחן (סי' ט' סעי' י"ב).