בסוגיא בפרק במה מדליקין מסופר על כך שרבי יהודה אמר כמה נאים מעשיה של אומה זו וכו'. וקשה הרי קיימא לן (ע"ז כ.) דלא תחנם לא תתן להם חן.
והנה רש"י פירש שם דהיינו שלא לומר כמה גוי זה נאה, ולפי זה אפשר לומר דהיינו דוקא לומר שהוא יפה בטבעו, אבל לומר שעשה מעשה יפה ומועיל שמא מותר. וקצת קשה לתת טעם לזה.
אמנם הרמב"ם כתב בפירוש בפרק י' מהלכות עבודה זרה הלכה ד' שהדברים הם להיפך, וזה לשונו: וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים. עכ"ל. נמצאנו למדים דהאיסור הוא חמור יותר כשמספר בשבח מעשיו מאשר כשמספר בשבח ברייתו. והטעם הוא מפני שהוא גורם ללמוד ממנו.
ולפי האמור נראה דגם לשבח אומה שלימה אסור, דגם זה גורם להמשך אחריה, ואם כן צריך תלמוד היאך דיבר רבי יהודה בשבח הרומאים.
ונראה לומר, דהנה בלאו הכי שיחה זו של תלמידי חכמים צריכה תלמוד מה רצו בזה. ואולי יש לומר דכיון לומר בזה את חסד השם שהגלה את עמו בטולא דבר עשו ולא תחת שאר אומות. ובאופן דאודויי קא מודי מבואר בסוגיא בעבודה זרה דשרי.
ובינותי בספרים וראיתי תירוצים נוספים על זה, בשפת אמת כתב שאמר כן בלשון תמיהה, וזה דוחק מבואר. ובהערות הגריש"א רצה לתרץ שאמר כן דרך הכרת הטוב לאומה, וגם זה נראה לי מחודש, שלאומה שהחריבה את ביתנו והחריבה את היכלנו יהיה הכרת הטוב. (דלגבי מצרים מצאנו הכרת הטוב על תחילת ביאתנו שמה, דהיינו קודם השיעבוד, וגם בהם נאמר איזה תיעוב שני דורות רק לא לתעבם לגמרי).
ועל כל פנים נמצאנו למדים לפי דברים אלה, שאסור לשבח אומה בשבח מעשיה, כוחה וגבורתה, או ביופי מעשיהם.
וצריך עיון מה שהרמב"ם שיבח לאריסטו כמה פעמים בספר מורה נבוכים. ואולי יש ללמוד מזה דלשבח את המתים שכבר מתו שרי.
אמנם כיון שהכת היתה קיימת לכאורה עדיין טעמא דקרא קיים.
והנה רש"י פירש שם דהיינו שלא לומר כמה גוי זה נאה, ולפי זה אפשר לומר דהיינו דוקא לומר שהוא יפה בטבעו, אבל לומר שעשה מעשה יפה ומועיל שמא מותר. וקצת קשה לתת טעם לזה.
אמנם הרמב"ם כתב בפירוש בפרק י' מהלכות עבודה זרה הלכה ד' שהדברים הם להיפך, וזה לשונו: וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים. עכ"ל. נמצאנו למדים דהאיסור הוא חמור יותר כשמספר בשבח מעשיו מאשר כשמספר בשבח ברייתו. והטעם הוא מפני שהוא גורם ללמוד ממנו.
ולפי האמור נראה דגם לשבח אומה שלימה אסור, דגם זה גורם להמשך אחריה, ואם כן צריך תלמוד היאך דיבר רבי יהודה בשבח הרומאים.
ונראה לומר, דהנה בלאו הכי שיחה זו של תלמידי חכמים צריכה תלמוד מה רצו בזה. ואולי יש לומר דכיון לומר בזה את חסד השם שהגלה את עמו בטולא דבר עשו ולא תחת שאר אומות. ובאופן דאודויי קא מודי מבואר בסוגיא בעבודה זרה דשרי.
ובינותי בספרים וראיתי תירוצים נוספים על זה, בשפת אמת כתב שאמר כן בלשון תמיהה, וזה דוחק מבואר. ובהערות הגריש"א רצה לתרץ שאמר כן דרך הכרת הטוב לאומה, וגם זה נראה לי מחודש, שלאומה שהחריבה את ביתנו והחריבה את היכלנו יהיה הכרת הטוב. (דלגבי מצרים מצאנו הכרת הטוב על תחילת ביאתנו שמה, דהיינו קודם השיעבוד, וגם בהם נאמר איזה תיעוב שני דורות רק לא לתעבם לגמרי).
ועל כל פנים נמצאנו למדים לפי דברים אלה, שאסור לשבח אומה בשבח מעשיה, כוחה וגבורתה, או ביופי מעשיהם.
וצריך עיון מה שהרמב"ם שיבח לאריסטו כמה פעמים בספר מורה נבוכים. ואולי יש ללמוד מזה דלשבח את המתים שכבר מתו שרי.
אמנם כיון שהכת היתה קיימת לכאורה עדיין טעמא דקרא קיים.
