לחצו כאן – תרומה לשמואל

בירור דעת הגרע"י בענין הוראות האר"י ז"ל בענייני תפילה

די עם הדמגוגיה, אנו רואים כיצד התייחס מרן הב''י למצות ציצית ועיקרה ע''פ ראשונים, והאריז''ל חולק והולכים כמותו. להתחיל לומר שאפי' שהב''י כתב שזה עיקר המצוה, אין בזה נפקותא, זה התפתלויות מיותרות. ואין בהם שום בסיס אחר המחילה. ואם תרצה ללמוד איזה ראשונים סמך הר''מ פיינשטין שהכניס, זו סוגיא בפנ''ע, אנו מדברים כאן על יחס בין דעת מרן לאריז''ל, נא לענות בצורה הגיונית.
 
אינני מבין שותא דמר מתי מכריע שזה קשור לאיסור והיתר ומתי לא.
הבית יוסף כותב (או"ח סימן ח) "ומתוך מה שאמר רבינו או שיש לו ציצית בחלוקו. נראה שדרך טלית קטן ללבשו תחת בגדיו, אבל ממה שאמר בסימן כ"ד כי עיקר מצותה על זכירת המצות ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך נראה שעיקר מצות טלית קטן ללבשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות, וכך כתב נמוקי יוסף (ציצית יב.) בשם הריטב"א". הרי שיש כאן שינוי מעיקר צורת קיום מצות ציצית. ואם בדבר הנוגע להלכה יש ללכת לפי הפשט
שומע אני את דבריך, והוא אשר רמזתי במילת 'עיקר'.
ואכן יש בעניינים אלו (בפרט במצוות עשה שיש בהם 'צורת המצוה' מלבד פרטי ההלכה שבה) שטח אפור רחב ידים, וגם לדעת הגרע"י יהיו הדברים תלויים בשיקול דעתו של הפוסק.
ואני לא באתי אלא ליתן את המסגרת של הדברים.
מסגרת שהיתה מובנית בדעתו של הגרע"י, עד שמכוחה הוא מתרעם על אחרים שנוקטים כהקבלה לפרקים, בעוד שגם הוא עושה כן.
וההסבר שנתתי נראה לי מניח את דעתו באופן כללי, ועל הפרטים תמיד ייתכנו מחלוקות.

באופן כללי היה אפשר לומר שכל דבר שלא נתבאר בבירור בגמרא, אינו שייך כ"כ לענייני איסור והיתר, אלא שחוששני לומר כלל גורף שכזה.

לענין הציצית, כבר הבאתי לשונו לעיל מההליכו"ע, שכך ביאר שיטתו.
ניתן לחלוק על דבריו, ולומר שכאן יש גדר של 'איסור', אבל מלשונו שכתב שלדעת מרן אי"ז לעכובא אלא למצוה, נראה בבירור שהוא סובר שאין הדברים תלויים בחשש 'איסור' לפי הפשט. אלא לכל היותר לקיום המצוה 'כתקנה' באופן היותר ראוי. וכנגד זה משמשים דברי האריז"ל כצורה מהודרת יותר. עד כדי שרומז שאם מרן היה רואה כן היה חוזר בו.
בבית יוסף מביא מקורות בראשונים לסדר אותו כתב, ונענוע הוא חלק ממצות לולב, ששיעורו כדי לנענע בו, ושיעור ויש לי בזה אריכות.
גם ענין הנענוע לא נתפרש היטב אלא שהוא חלק מן המצוה, אבל צורת הנענוע המדויקת רבו כמו רבו הדעות בה.
וכיון שכולי עלמא מודו שכל שינענע באיזה אופן שיהיה יוצא בו ידי חובת הנענוע, הרי זה כענין הציצית הנ"ל.

לגבי דידן שאותה ברכה אזלא על שניהם וכריכת הרצועה "אינה ממצות הנחת תפילין" ולא הובא חולק בזה בראשונים, א''כ הוי הפסק, בין הברכה למצוה. ואעפ''כ נהגו פשוט ע''פ דברי האר''י בשער הכוונות לכרוך ואז.
בענין הזה אתה צודק. וטעיתי במה שכתבתי.
אולם ראיתי הלום שהגרע"י הבין שיש כאן שתי דעות בש"ע. (והדברים צ"ע).
ונראה בדבריו שגם בזה נסמך על המנהג מצד עצמו. (והגם שהוא מודה שמקורו בדברי המקובלים, מ"מ סבירא ליה שהמקובלים הללו כבר הובאו בש"ע).

ואאריך בזה בהודעה בפנ"ע.
 
די עם הדמגוגיה, אנו רואים כיצד התייחס מרן הב''י למצות ציצית ועיקרה ע''פ ראשונים, והאריז''ל חולק והולכים כמותו. להתחיל לומר שאפי' שהב''י כתב שזה עיקר המצוה, אין בזה נפקותא, זה התפתלויות מיותרות. ואין בהם שום בסיס אחר המחילה. ואם תרצה ללמוד איזה ראשונים סמך הר''מ פיינשטין שהכניס, זו סוגיא בפנ''ע, אנו מדברים כאן על יחס בין דעת מרן לאריז''ל, נא לענות בצורה הגיונית.
אתם מעירים טוב מענין הציצית. אבל שוב: הנידון הוא לא מה הנושא הפרטי של ציצית ואיך הוא מתפרש, אלא איך הבינו הגרע"י כדי להכניסו למערכת הכללים שלו של 'מרן מול האריז"ל'.
וכאן הוא אומר בפה מלא שמה שאתה ואני קוראים 'עיקר מצות ציצית', שאינו אלא למצוה ולא לעיכובא.
וזה נושא שצריך לדון עליו בפנ"ע, כיצד הוא הגיע לזה.
אבל בהנחה שהוא סובר כך, וכך הוא מסביר את עצמו, זה מקדם אותנו להבין את המערכת שבנה כאן.

מצד שני, זה טוב להעיר את ההערות הללו (כמו מה ההבדל בין הפסק בתקיעות להפסק בתפילין), כדי שגם אחרי שהמערכת תהיה בנויה אליבא דהגרע"י, יוכל החולק להבין את דעת החולקים ביתר קלות, כי המערכת תיראה לו שרירותית מדאי.

אני עוד בשלב הראשון של בניית המערכת עצמה..
 
די עם הדמגוגיה, אנו רואים כיצד התייחס מרן הב''י למצות ציצית ועיקרה ע''פ ראשונים, והאריז''ל חולק והולכים כמותו. להתחיל לומר שאפי' שהב''י כתב שזה עיקר המצוה, אין בזה נפקותא, זה התפתלויות מיותרות. ואין בהם שום בסיס אחר המחילה. ואם תרצה ללמוד איזה ראשונים סמך הר''מ פיינשטין שהכניס, זו סוגיא בפנ''ע, אנו מדברים כאן על יחס בין דעת מרן לאריז''ל, נא לענות בצורה הגיונית.
לפני המשנ"ב הוצאת הציצית לא היה דבר מובן מאליו. וע"כ שלא ראו "התייחסות של מרן השו"ע והראשונים" כמו שאתה רואה. לא ראו בזה סתירה בין מצות וראיתם והכנסת הציצית. מה כ"כ קשה להבין
 
אינך מבין מה טענו, ואינך משיב באופן המשביע את הדעת בעיקרי הדברים כלל וכלל, מקור הדין הוא בדברי הרא''ש מצד הפסק. בית יוסף על או"ח סימן כה "וראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש וכו'. כן כתב הרא"ש בתשובה (כלל ג סי' ב) ונתן טעם מפני שברכת תפלה של יד שייכא גם על התפלה של ראש וכריכת הרצועה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין. וכן כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים ורבינו שכתב שהטעם מפני שברכה שניה חוזרת גם על של יד נראה דהיינו לומר דכיון דברכת על מצות היא על גמר המצוה וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש א"כ קיימא גם על של יד". ומ''מ לגבי דידן שאותה ברכה אזלא על שניהם וכריכת הרצועה "אינה ממצות הנחת תפילין" ולא הובא חולק בזה בראשונים, א''כ הוי הפסק, בין הברכה למצוה. ואעפ''כ נהגו פשוט ע''פ דברי האר''י בשער הכוונות לכרוך ואז.
הערה נכונה זו, מחייבת לתת את רשות הדיבור להגרע"י.

ואלו דבריו בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' צד אות כח):
בסוף הספר מע' תפלין, בדברי הרב בן המחבר הרב יג"ן ז"ל, בשם המאמר מרדכי (סי' כה סוף ס"ק יא), כתוב לאמר, שאם אחר שבירך להניח תפלין והניחן על הקבורת, שמע קדיש או קדושה, ואם לא יכרוך הכריכות שעל הזרוע, אלא יניח מיד תפלה של ראש, יספיק לענות קדיש וקדושה, יש לו לעשות כן, ושכן נהג. ע"כ. הנה סברא זו מתחזקת מדברי מרן בש"ע (סי' כה סעיף יא), שסתם תחלה כדעת הרא"ש שיש להניח תמיד של ראש תחלה ואח"כ יכרוך הרצועה סביב הזרוע, שהואיל וברכת להניח תפלין חוזרת גם על התפלה של ראש ראוי לסומכה כל מה שנוכל אל הברכה ולא להפסיק בכריכות הזרוע שאינן מעיקר המצוה. ואח"כ הביא סברת המקובלים שלא יוציא תפלה של ראש מהתיק עד אחר הכריכות שעל הזרוע. וקי"ל סתם ויש הלכה כסתם.
ואף על פי שנתפשט המנהג בכל תפוצות ספרד כדברי המקובלים להקדים הכריכות לפני הנחת התפלה של ראש, וכמ"ש בברכי יוסף (שם סק"ו). וכתב הרדב"ז בתשו' ח"ב (סי' תרכג), שכן הוא נוהג, לפי שאם לא יכרוך הרצועה על הזרוע מיד, תצא התפלה של יד ממקומה, ונמצאת הכריכה צורך ההנחה. ע"ש. מ"מ במקום הצורך כדי לענות קדיש וקדושה שפיר דמי לסמוך על הרא"ש, וכסתם מרן, כל שאפשר שלא תמוש התפלה של יד ממקומה. וכן פסק בשלמי צבור (דף מ ע"א). וכ"כ הרה"ג ר' אהרן בן שמעון בשער המפקד (דף ד ע"ב). ע"ש. וכ"כ הגאון מלבי"ם בארצות החיים סעיף יא, ובהמאיר לארץ (ס"ק עו). ע"ש.
ולאפוקי ממ"ש הרה"ג החסיד מהר"א מני בשו"ת מעשה אליהו (סי' רצז) שלפי הסוד שהכריכות הם צורך גדול, אפשר שיש קפידא לכרוך הרצועה קודם תפלה של ראש, לכן לא ישנה בשביל לענות קדיש וקדושה, אלא יכוין לשמוע הקדיש והקדושה. ואין לומר שאין להניח הודאי של הפוסקים מפני הספק של הקבלה, שהרי לא חייבוהו הפוסקים בזה, אלא שיכול לשתוק וישמע הקדיש והקדושה ולמה לו להכניס עצמו בספק, וע"ז נאמר אל תהי חסיד הרבה. ע"כ. ובמחכ"ת הואיל ודבריו נגד כל האחרונים הנ"ל, העיקר לנהוג כדברי האחרונים. ועכ"פ החכם עיניו בראשו, ואם רואה שקרובים לומר קדיש או קדושה לא ימהר לברך להניח תפלין, אלא אחר שיענה הקדיש והקדושה, ואח"כ יחזור לברך ולהניח תפלין. ע"כ.

והנה כל דבריו בזה מקשה אחת.
כי ז"ל הב"י: וראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש וכו'. כן כתב הרא"ש בתשובה (כלל ג סי' ב) ונתן טעם מפני שברכת תפלה של יד שייכא גם על התפלה של ראש, וכריכת הרצועה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין. וכן כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים. ורבינו שכתב שהטעם מפני שברכה שניה חוזרת גם על של יד, נראה דהיינו לומר דכיון דברכת על מצות היא על גמר המצוה וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש, א"כ קיימא גם על של יד. ומכל מקום איני יודע למה שינה דברי הרא"ש:
יש נוהגין לתקן תפלה של יד, וקודם שיניחוהו לוקחים של ראש ומתקנים אותו, כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הנחת תפלה של יד להנחת תפלה של ראש בתיקון תפלה של ראש. וכתבו רבינו הגדול מהרי"א ז"ל והרב מהר"י ן' חביב ז"ל דטעות הוא בידם, לפי שהם מעבירין על המצוה, וצריך למחות בידם וללמדם שאחר שיניחו של יד יקחו של ראש ויתקנוהו ויניחוהו, דאותו תיקון כיון דצורך הנחה הוא לא הוי הפסק. וראיתי בתשובת ה"ר יוסף גיקטליא ז"ל שעל פי הקבלה אסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהיה תפלה של יד מונחת: ע"כ.

הנה מבוארים בדברי הב"י שתי הלכות, שאינן שייכות זו לזו.
א) מנהגו של הרא"ש לקשור את תש"ר תיכף אחר תש"י קודם הכריכות. [אלא שהרא"ש ורי"ו נתנו טעם שהוא משום שהכריכה ההיא אינה חלק מהמצוה. והטור נתן טעם, כיון שהברכה השניה חוזרת על של יד].
ב) היו שנהגו להוציא תש"י ולתקנה, ותש"ר ולתקנה, ואח"כ להניח תש"י. והביא הב"י שזו טעות, כי מטרתם שלא להפסיק בין ההנחות, אבל מאידך נמצאים מעבירים על המצוה שהוא איסור, ולכן יש ללמדם שיתקנו הש"ר אחרי שיניחו את הש"י, ואין בזה הפסק כיון שהוא צורך.
ושוב סיים הב"י שגם עד"ה אסור להוציא תש"ר מהתיק עד שיניח התש"י.
ובפשטות כוונתו בסיום דבריו לחזק דברי הפוסקים שהביא שיש לשנות המנהג הנ"ל של תיקון הש"ר לפני הנחת הש"י.

ולשונו בשו"ע:
אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע. ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת. ע"כ.
ולאור האמור ברור שהם שני דברים נפרדים, האחד נכתב בסתם, כמנהג הרא"ש, והשני נכתב בשם יש מי שאומר בלי חולק. (ולענ"ד כתב כן כיון שסו"ס אין מקורו אלא עד"ה).
וכן המ"ב הבין שאין שייכות בין הדברים, וכתב בשם האחרונים על תיבת 'מונחת': ר"ל שתהיה מהודקת יפה על הזרוע, 'ואז מותר אפי' קודם שעשה השבעה כריכות'. ע"כ.

אלא שהגרע"י משום מה הבין שהדעה שמובאת כאן בשם יש מי שאומר, חולקת על מנהג הרא"ש (מה שלא נמצא לו זכר בב"י).
ולפי זה הוה פשיטא ליה טפי לקיים המנהג הנ"ל (שהביאו אגב נידונו שם) שהרי סו"ס נקטו כדעת ה'יש' שהובאה בש"ע, אף שהיא כסברת המקובלים.

אולם הגם שכך נראים הדברים, קשה בעיני שיטעה בדבר שכזה אפילו אגב שיטפיה. וצ"ע.
ועכ"פ לדעתי כפי שיטתו היה נדחק לתרץ [שלא לבטל המנהג שנהגו כן עד"ה] באופן הנ"ל, שכיון שלא מבואר בב"י בשם הרא"ש אלא ש'זו צורת המצוה', ולא כתוב בהדיא שיש הפסק במעשה לעכובא, הו"ל כענין הציצית הנ"ל.

ומודה אני שיש דוחק בדברים, ולא כתבתי אלא לעורר המשא והמתן בהם.
 
אנו רואים כיצד התייחס מרן הב''י למצות ציצית ועיקרה ע''פ ראשונים, והאריז''ל חולק והולכים כמותו. להתחיל לומר שאפי' שהב''י כתב שזה עיקר המצוה, אין בזה נפקותא, זה התפתלויות מיותרות. ואין בהם שום בסיס אחר המחילה.
יש ממש בדבריך, כמובן.
מצד שני, כאשר הגרע"י שהיה בקי שאין שני לו, מנמק את דבריו, הוא רוצה להביאם לכלל מערכת מסודרת.
יודע הוא את כל הדחקים וכדומה שיש בשיטתו, אלא שסבור הוא שבשיטה האחרת יש דחקים גדולים יותר.
ואם באנו לחלוק עליו ולהורות דרך אחרת, הרי זו זכותנו, אבל תחילה עלינו להבין דפוסי חשיבתו אל נכון, כיצד הוא ראה את התמונה הכללית, ורק אח"כ להצביע על נקודות התורפה שבה.

ולמען האמת, המחלוקת הזאת של מרן והאריז"ל מושרשת כ"כ עמוק, בתפיסות העולם של הגרע"י והבא"ח, עד שכמעט אי אפשר 'להכריח' אחד מהם לשוב בו מדעתו.
במערכת הזאת שאני מבקש לסדר, אין אני דן באמיתותה או חולשתה, אלא רק להציג כיצד היה הגרע"י מסביר את דעתו מצד הסתירות שבה.
בשלב הזה הוא רק אמור ליישב בפשטות שיש איזה קו מחשבה שמנחה אותו, ולפיו את המנהג הזה הוא מותיר על כנו, אף שהוא מנהג קבלי, ואת משנהו הוא דוחה בזרוע בטענה שלא קבלנו הוראות האר"י.
[ואני שב לומר, שבכל שיטה ושיטה יש שטחים אפורים שאותם ממלא הפוסק ע"פ שיקול דעתו, כי גם הבא"ח והכה"ח והאול"צ שסוברים שקבלנו הוראות האריז"ל, לא שוו בשיעורייהו אפילו בבנין הכלל של קבלת ההוראות (וכן בדין), וכ"ש לענין הפרטים שיש בהם לכאן ולכאן].

לאחר מכן עלינו לבחון את הדחקים שיש בכל שיטה, ובשלב השלישי להבין מה הביא אותו לסבור כך.
דהיינו למה היה כ"כ פשוט לו שאין הלכה כהאריז"ל נגד מרן, בהיפך לגמרי מדברי החיד"א והבא"ח ושאר פוסקים.
 
לפני המשנ"ב הוצאת הציצית לא היה דבר מובן מאליו. וע"כ שלא ראו "התייחסות של מרן השו"ע והראשונים" כמו שאתה רואה. לא ראו בזה סתירה בין מצות וראיתם והכנסת הציצית. מה כ"כ קשה להבין
אינני מבין השו''ע לא כותב ע''פ הריטב'א ונמוק''י שזה עיקר צורת המצוה, ולא הביא חולק? ופסק כן בשו''ע. מה אתה רוצה מהמשנ''ב?
 
אלא שהגרע"י משום מה הבין שהדעה שמובאת כאן בשם יש מי שאומר, חולקת על מנהג הרא"ש (מה שלא נמצא לו זכר בב"י).
תראה אם אתה בא ליישב מה הגרע''י "חשב" אני יכול אולי לשמוע את הדברים שכתבת, למרות שכת''ר אומר:
ומודה אני שיש דוחק בדברים, ולא כתבתי אלא לעורר המשא והמתן בהם.
אבל אני מטרתי היא לברר את גדרי הדברים בעצמותם, ומנסה לראות האם קשיים אלו, מובילים להגדרה כזו, האם זה מסתבר הגדרה כזו. אם כלפי האמת זה לא מסתבר, ועוד דוחק ועוד דוחק ועוד דוחק. מוטב לי להשאר בשאלה על גישה זו, ולאמץ גישה אחרת. הגישה המחלקת בין או''ח לבין שאר דיני התורה, יותר מסתברת, אלא שנתקלת בקושי אחד או שניים. משא''כ בדבריך לענ''ד יש כאן קושי כמעט בכל הלכה. ומ''מ ודאי דגישת מרן החיד''א והבא''ח מיושבת היטב. וד''ב.
 
אינני מבין השו''ע לא כותב ע''פ הריטב'א ונמוק''י שזה עיקר צורת המצוה, ולא הביא חולק? ופסק כן בשו''ע. מה אתה רוצה מהמשנ''ב?
כתוב עיקר המצוה. זה לא איסור. הבאתי ראיה לזה מהאשכנזים שלא הקפידו בזה, דאם היה איסור ולא רק מצוה היו מקפדים להציא לכה"פ הציציות
 
ביטל המצוה
ואם ביטל את עיקר המצוה, אך יצא יד''ח בדיעבד. ודברי קבלה הם בגדר "בשמים", וע''פ התורה והמצוה מחוייב לנהוג כן, מהיכי תיתי לבטל את צורת המצוה העיקרית בשביל זה, מה ההגיון העומד מאחורי זה?
 
גם אין שום מקור או הכרח ללפרש בדברי האר''י שיש לכסות הציציות או להכניסם לתוך המכנסים (דבר שהמ''ב כתב ע''ז בחריפות רבה, ומסופקני אם עוד מקום יש, שנקט לשון כ''כ בחריפות)
וגם אם כמה מקובלים מדייקים כן, אין לזה תוקף יותר משאר פוסקים, כי רק את הוראות האר''י קבלו (היכן שברור שזו דעתו) ולא את שאר המקבלים
 
ואם ביטל את עיקר המצוה, אך יצא יד''ח בדיעבד. ודברי קבלה הם בגדר "בשמים", וע''פ התורה והמצוה מחוייב לנהוג כן, מהיכי תיתי לבטל את צורת המצוה העיקרית בשביל זה, מה ההגיון העומד מאחורי זה?
יש לך הנחות יסוד שאינן מוסכמות על הגרע"י.
זכותך להתווכח עמו, אך יש להבהיר במה אתם חולקים.
צריך לדון על מספר הנחות יסוד כשבאים לדון על פשט וקבלה וכו'.
והדברים ארוכים לעייפה, כי צריך לברר כל הנחה והנחה מה מקורה ומה תוקפה.

אבל אתמקד רק במה שכתבת.
הנה כאשר אתה קורא בדברי הב"י 'עיקר מצות ציצית', אתה רואה דבר חשוב ביותר שבלעדו אינו יוצא ידי חובה אלא דיעבד, ויש 'חובה' ע"פ התורה והמצוה לנהוג כן.
כאשר הגרע"י - כפוסק שרגיל לבוא לכל הדברים הללו מדברי התלמוד והראשונים - רואה את המילים הללו, הוא נותן להן משמעות אחרת לחלוטין.
תחילה הוא מבקש מקור ברור בתושב"כ ובתושבע"פ היכן מצינו שיש אזכור למיקומה של הטלית, אם היא צריכה להיות מעל הבגדים או תחתיהן.
ומשאינו מוצא, ברור לו שהדבר שקול.
וגדולה מזו, ברור לו שגם למרן הב"י הדבר שקול.

זה הרקע שלו.
מתוך כך הוא בא לדון בדברי הב"י.
כשהוא רואה דן בענין זה וכל שיש לו הם לשונות שונים בדברי הטור, שמאחד מהם הוא שומע שיש להניח את הטלית דוקא מעל הבגדים, ואף מביא לכך ראשון נוסף שכותב כן, הוא לא מבין שיש בזה חיוב.
הוא מבין שזו צורת המצוה הרצויה יותר.
והלשון 'עיקר' אינה מפריעה לו לחשוב אחרת.
אז הוא מקצר וכותב שזה 'למצוה ולא לעכובא'.

כנגד הדבר הזה הוא רואה את מנהג העולם שעושים שלא כדברי מרן, ולפני שהוא ניגש לשנות אותו ע"פ פסק מרן, הוא רואה שלדעת האריז"ל יש הקפדה גדולה לעשות דוקא אחרת.
מתוך כך משקל הדברים שונה בעיניו.
הוא מעמיד את דברי מרן שהם 'למצוה' כלשונו, ונובעים מלשונות שני ראשונים שמבואר כן בדבריהם, מול דברי האריז"ל שמקפיד בדבר מאוד, ומבדיל בין ט"ק לט"ג עד"ה.
ומחליט להשאיר את המנהג על כנו ואף לחזקו.

לא באתי ליישב או להסביר לגמרי, אלא רק לתת כיוון לדעתו.

ואכן, דעתו הכללית בענין הסוד, אינה מסתכמת בסיסמא של 'לא בשמים היא' שהיה חוזר עליה בשיעוריו להמון העם,
היא מורכבת יותר, כי היא אמורה להתמודד עם כמה וכמה מנהגים שלא ביטלם כלאחר יד.

צריך באמת לייחד לזה את הדיבור, ולהאריך בביאור דעתו.
לע"ע רק אומר, שבענין הזה אפשר לומר בהחלט שהוא לקח את שיטת הפסיקה האשכנזית, ולפיכך יצא עליו קצפם של רבני ספרד.
הוא בעצם ביטל את המושג של 'קבלת הוראות האריז"ל' שהיה נפוץ אצל רובם (אם כי לא בלשון הזאת ממש, כמובן), ותחתיו נתן לזה ערך שווה למה שנוהגים האשכנזים לחוש לדברי ה'כוונות' שמביא המג"א.
 
יש לך הנחות יסוד שאינן מוסכמות על הגרע"י.
זכותך להתווכח עמו, אך יש להבהיר במה אתם חולקים.
צריך לדון על מספר הנחות יסוד כשבאים לדון על פשט וקבלה וכו'.
והדברים ארוכים לעייפה, כי צריך לברר כל הנחה והנחה מה מקורה ומה תוקפה.

אבל אתמקד רק במה שכתבת.
הנה כאשר אתה קורא בדברי הב"י 'עיקר מצות ציצית', אתה רואה דבר חשוב ביותר שבלעדו אינו יוצא ידי חובה אלא דיעבד, ויש 'חובה' ע"פ התורה והמצוה לנהוג כן.
כאשר הגרע"י - כפוסק שרגיל לבוא לכל הדברים הללו מדברי התלמוד והראשונים - רואה את המילים הללו, הוא נותן להן משמעות אחרת לחלוטין.
תחילה הוא מבקש מקור ברור בתושב"כ ובתושבע"פ היכן מצינו שיש אזכור למיקומה של הטלית, אם היא צריכה להיות מעל הבגדים או תחתיהן
בתורה שבכתב הזכירו הריטב''א ונמוק''י "וראיתם אותו" שצריך לראות את הטלית כי מטרת לזכירה. והובא בב''י בלי חולק. לא מצאנו בדרכי ההוראה שדבר שמבואר בראשונים ואין חולקים נחשב כבלי מקור, או לא נפסק וכיו''ב.
אתה כותב מאד יפה, ובצורה מסודרת ומכובדת, אך פחות נוגע בליבת הטיעונים.
ושוב אם אתה רוצה לומר מה לדעתך דעת הגרע''י, או קי. אבל חייב לתת ביאור המסתבר בסוגיות. בדרך ברורה. תבדוק כל מקור לגופו ביסודיות לפני שאתה יוצר כללים. וד''ב.
לא באתי ליישב או להסביר לגמרי, אלא רק לתת כיוון לדעתו.

ואכן, דעתו הכללית בענין הסוד, אינה מסתכמת בסיסמא של 'לא בשמים היא' שהיה חוזר עליה בשיעוריו להמון העם,
היא מורכבת יותר, כי היא אמורה להתמודד עם כמה וכמה מנהגים שלא ביטלם כלאחר יד.

צריך באמת לייחד לזה את הדיבור, ולהאריך בביאור דעתו.
לע"ע רק אומר, שבענין הזה אפשר לומר בהחלט שהוא לקח את שיטת הפסיקה האשכנזית, ולפיכך יצא עליו קצפם של רבני ספרד.
הוא בעצם ביטל את המושג של 'קבלת הוראות האריז"ל' שהיה נפוץ אצל רובם (אם כי לא בלשון הזאת ממש, כמובן), ותחתיו נתן לזה ערך שווה למה שנוהגים האשכנזים לחוש לדברי ה'כוונות' שמביא המג"א.
 
בתורה שבכתב הזכירו הריטב''א ונמוק''י "וראיתם אותו" שצריך לראות את הטלית כי מטרת לזכירה. והובא בב''י בלי חולק. לא מצאנו בדרכי ההוראה שדבר שמבואר בראשונים ואין חולקים נחשב כבלי מקור, או לא נפסק וכיו''ב.
יש כאן שני דברים.
אני הבאתי את הכיוון הכללי. את הרקע לפסיקה עוד לפני שהספר 'בית יוסף' נפתח.
לדעתי עיקר המחלוקות נמצאות שם.
מכאן ואילך כל אחד מפרש כרצונו.
זה טבעה של הלכה.
ולכן הויכוחים של חכמי הדורות האחרונים - שנמצאים בשני עברי המתרס - אין בהם כ"כ תועלת. וכמ"ש החזו"א.

ולענין הנידון.
ניסיתי לבאר מדוע מה שאתה רואה עיקר גדול, הגרע"י במקרה זה אינו רואה בו ככזה.
ואתה שב וטוען שכתוב 'וראיתם אותו' כי זו המטרה.
אמנם לולי דברי הריטב"א הנ"ל, ברי הוא כי לא היית אומר כן מסברתך, שעיקר המצוה היא שהבגד יהיה מעל הבגדים.
(ולו בשל העובדה הפשוטה שכל המונח ט"ק שנתחדש בדורות הראשונים לא היה קיים בזמנם).
הפסוק מדבר על החוטים - בפרט התכלת - שיש ליתנו על כנפי הבגד הקיים, יהיה עליון או תחתון, ומטרת החוט הזה היא שכאשר נתבונן בו נזכור.
אין מכאן אפשרות לקפוץ תיכף ולפסוק את ההלכה שהבגד מוכרח להיות מעל כל שאר הבגדים.
דבר הלכתי יסודי שכזה, אם היה, היה לו להיות כתוב במשנה ובגמרא, ולמצער בדברי הגאונים והרמב"ם ושאר ראשונים.
ולא מצאנו גילוי שכזה.

מעתה כל גילוי שיהיה, יהיה בפרספקטיבה הזאת.
זה כל עיקר כוונתי.
אחת היא לי אם דברי הריטב"א מוכרחים והגיוניים או לא.
הרי ברור שיש כאן שתי דעות, ודברי האריז"ל שהבגד יהיה תחת הבגדים בודאי לא נסתר לדבריו מהפסוק המפורש שהבאת.
לכל היותר הוא יבאר אותו על ט"ג.

לכן אין זה מן הראוי להביא את דברי הריטב"א בלבד. (ואם כן, להניח את הרקע לכל הדברים היטב).
אלא שכבודו מבין שכן דעת מרן בהחלט, בלי חולק. וכיון שהגרע"י סובר במערכת כלליו שהלכה כהפשט נגד הקבלה משום 'לא בשמים', מוכרח הוא להורות כדברי מרן.

ואני מסביר שמערכת השיקולים ההלכתית שלו לא 'עובדת' בצורה כזאת.

ואתה צודק שלא מצאנו שדבר שנמצא בראשונים 'בלי חולק' לא נחשב מקור.
אבל לא זו היתה הכוונה ב'מקור'.
הדבר הזה - אם הוא כה יסודי במצוה זו כמו שאתה מתאר - היה ראוי לו להיות רווח יותר בראשונים.

משכך, הגרע"י מתייחס אליו בהתאם.
וכאשר הוא רואה שהאריז"ל אומר אחרת, הוא משאיר את המנהג על כנו.
ולא עוד, אלא שרומז שגם מרן, אם כתב בהחלטיות (עיקר מצות ציצית) באופן שכזה היה חוזר בו.
והוא מוצא בזה סברא, למרות שבמקרים אחרים הוא מתנגד לזה.
ואינו רואה בזה סתירה, כיון שהאריז"ל הקפיד בזה מאוד.

בקצרה: לדעת הגרע"י, הדיון החשוב אודות הנחת הט"ק מעל או מתחת הבגדים, אין לו שורש בגמרא ובראשונים כמעט, וגם מרן שכתב מה שכתב, אינו יכול להורות כן כחיוב גמור, ובאופן שכזה יש להלך אחר הוראות האריז"ל.
לפני שאתה יוצר כללים
אני לא יוצר.
אני מנסה לבאר מה שלפני. ולהתחקות אחרי דרך חשיבתו של הפוסק ההוא.
מותר וצריך לחלוק במקרים מסוימים, אבל ראשית כל להבין את דרכי הפסק של החולק.
ההבנה לא מחייבת שום הסכמה לדברים.

וייש"כ שכבודו קורא ומתייחס לדברים.
 
תבדוק כל מקור לגופו ביסודיות
לגבי הענין הזה,
כאן אין הרבה מקור.
אבל לטעמי, כדי להבין את המחלוקות בדרכי הפסיקה, יש לקרוא בעיקר את מה שלא כתוב במקורות.
זו הגישה השונה בדרכי הפסק.
זה יכול להבהיר את אותם המוני המקומות שבהם כאשר שני פוסקים יקבלו את אותו מאגר נתונים הלכתי, בגמרא ובראשונים, בכל זאת כל אחד מהם יפסוק בצורה אחרת.
ורבים מנסים בכל כוחם להקשות על שכנגדם מדברים שלדעתם אמורים לשנות לחבריהם את זוית הראיה, וללא הצלחה.
כי לא שם נקודת הויכוח.
 
לגבי הענין הזה,
כאן אין הרבה מקור.
אבל לטעמי, כדי להבין את המחלוקות בדרכי הפסיקה, יש לקרוא בעיקר את מה שלא כתוב במקורות.
זו הגישה השונה בדרכי הפסק.
זה יכול להבהיר את אותם המוני המקומות שבהם כאשר שני פוסקים יקבלו את אותו מאגר נתונים הלכתי, בגמרא ובראשונים, בכל זאת כל אחד מהם יפסוק בצורה אחרת.
ורבים מנסים בכל כוחם להקשות על שכנגדם מדברים שלדעתם אמורים לשנות לחבריהם את זוית הראיה, וללא הצלחה.
כי לא שם נקודת הויכוח.
טוב ידידי לדעתי להבין מה שלא כתוב, צריך להיות קודם כל מגובה בהבנה לעומק של מה שכתוב, ואז להסתכל בזויות שונות. אבל הבנתי, גישתך שונה לא נ''ל שנצליח לדון על נושאים מורכבות כאלה בהכללות כאלה, שיהיה לך בהצלחה.
 
צריך להיות קודם כל מגובה בהבנה לעומק של מה שכתוב, ואז להסתכל בזויות שונות.
אמת ויציב.
במקרה הזה, הדיון הוא הבנתו המעמיקה של הגרע"י במה שכתוב.
והבנתם המעמיקה של זולתו.

כאשר הבאתי את הכלל הנ"ל בדעתו, נראה לי שהיא מתאימה עם רוב ככל דבריו בענייני הפשט והקבלה.
צורך אתה שיש דברים שנראים שרירותיים, אבל אוכל להראותך דוגמאות כיו"ב בכל מערכת פסיקה.
אי אפשר שהכללים יהיו חלוטים, כי אז הפוסק מאבד את כחו לחלוטין.

יודע זאת הגרע"י, ולהוותי יודעים זאת פחות ההולכים בדרכו. וכן כאלו החולקים על כלל שיטתו ומוצאים בה סתירות גלויות ומופרכות לדעתם.
סבורים אלה כמו אלה, כי היה הוא משועבד לכללים. ולא היא.
אף שכן יש לטעות מכמה וכמה מקומות שכתב בסגנונו הוא.
ומתוך דעה זו הם מביטים על כלל ההלכות שכתב ופורכים את כלליו מיניה וביה.

משיבים הם לו את שהשיב על הבא"ח ודומיו בענין קבלת הוראות מרן.
כפי ששם נטל הוא מהם את המונח 'קבלת ההוראות' ודחה את דעתם על היוצאים מן הקבלה הזאת.
כך נוטלים הם ממנו את 'חוסר קבלת ההוראות', ודוחים את דעתו על היוצאים מחוסר זה.

בטוחים הם כי לדעתו כל קבלה המתנגדת אל הפשט יש לדחותה בשתי ידים.
אבל לדעתי הוא עצמו אינו סובר כן.
וכשם שלא יתכן שהבא"ח סתר עצמו מיניה וביה בדברים כלליים שכאלה, כך לא יתכן שהגרע"י יסתור עצמו בדברים כלליים שכאלה.
וכשם שבסתירת דברי הבא"ח הנ"ל, יימצא טעם כללי מדוע נטה מדברי מרן (למשל כאשר הרבה אחרונים נחלקו עליו והחמירו כנגדו) ועדיין נצטרך טעמים פרטיים לכל הלכה והלכה (מאיזה טעם חלקו והחמירו, ואם הוא מסתבר וכדו'), ובחלקם אף נצטרך להדחק בדבר ולומר שסו"ס כך הבא"ח הבין בדעת החולקים ולכן החמיר כמותם, - הוא הדין והוא הטעם שנצטרך לעשות כן לפסקי הגרע"י בכללם.

בתחילה יש למצוא את המהלך הכללי, ולאחר מכן יש לדון בכל ענין בנפרד.
ודעתי בענין המהלך הכללי של הקבלה והפשט כבר אמרתי (שכל שאין חשש איסור הלכתי בדבר, יש לחוש בזה לדברי הקבלה).
והדברים הפרטיים יצטרכו טעם נפרד, לבאר כיצד הם נכנסים אל הכלל הזה (דהיינו מדוע אין כאן חשש איסור).

ולכן על כל פרט ופרט אפשר בהחלט לדון, אך תחילה היה חשוב לי להבהיר את המהלך הכללי.
 
ראשי תחתית