עיונים בתורת רבי אופיר מלכא שליט''א

[כהן]

ש כאן חומר לחודש הקרוב...

בשביל להקל מעלינו, תכתוב את 'ההשגות שיש עליו', היינו שטעה באיזה דברים ברורים. לא את 'המחלוקות' שיש עליו, שאפשר לדון לפסוק כך או כך.

 

[משנה אחרונה]

בשביל להקל מעלינו, תכתוב את 'ההשגות שיש עליו', היינו שטעה באיזה דברים ברורים. לא את 'המחלוקות' שיש עליו, שאפשר לדון לפסוק כך או כך.

בדרך כלל זה לא טעיות של הרב אופיר.
זה ענין של שיקול דעת.
כמדומני שהרב אופיר אין לו טעיות, כיון שמלמד את הדברים ברבים כמה פעמים ומברר את הדברים בצורה של תלמוד תורה דרבים.
למשל תקפו אתו חזק למה אומר לברך שהחיינו על לידת בת,
ובאמת מי שלא שמח שלא יברך, ומי ששמח יכול לברך גם על חולצה, ועל כל שמועות טובות יכול לברך.
אבל בספרי מרן רבנו זיע"א לא כתב שיברך.

 

[הלכה ברורה]

ובאמת מי שלא שמח שלא יברך, ומי ששמח יכול לברך גם על חולצה, ועל כל שמועות טובות יכול לברך.
אבל בספרי מרן רבנו זיע"א לא כתב שיברך.

כן פסק המשנ"ב שיברך על הראיה, וזה מדין הרואה את חברו הטוב [ודלא כזכר שמברך על השמיעה].
וכ"פ ההלכה ברורה, ולאחר לידת בתי אמרתי לרב דוד שברכתי שהחיינו על הראיה, ואמר לי שטוב עשיתי.

 

[כהן]

דוגמא ל'הערות' של הרב אורן נזרית

באות ד) בד"ה "בליעה באמצעות גוש וכו' מ"מ בפסח לכולי עלמא' נלע"ד כוונת מו"ר מרן הראש"ל שליט"א דלמה כתב בהליכות מועד בלשון לכולי עלמא מחמירים, אחר שנחלקו גדולי הפוסקים בדין גוש, ובדעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל להקל, מנין לומר שכולי עלמא מחמירים בגוש, הלא סתימת החזו"ע אינה ראיה מוכרחת דדעתו לאסור גוש בפסח, וכיון שנוקט להקל בשבת, אין הכרח לומר דבגלל שאין ס"ס יחמיר בגוש בפסח.

נו באמת. משיגים על הרב אופיר ש'אין הכרח' שהרב עובדיה יאסור, כי 'אולי' הוא מתיר ולכן שלא יכתוב 'לכו"ע' אסור... אני מניח שלא צריך להסביר את החוכא ואיטלולא 'מיישוב' או 'השגה' זו.

באות ה) בד"ה בד"ה ומה שאסרנו וכו' 'משום שקשה להבחין מה נבלע ומה לא' כבר באר מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בכמה דוכתי דאין אנו גוזרים גזירות מדעתינו, לכן י"ל דגם בזמננו שכל שכוונתו להבליע ואינו משום רפואה יוכל להבדיל בין משחה נבלעת ללא נבלעת, ולהשתמש במשחה שנבלעת.

מישהו מבין מה הוא רוצה?? הרב אופיר טוען שבמציאות קשה להבדיל, והוא 'עונה' לו, שכיון שלא גוזרים גזירות מדעתנו - לכן הוא יוכל להבדיל...

אני חושב שזה בושה להביא כאלו 'תשובות'.


הרב ללוש:

ולגבי בנות אשכנז, לא ידעתי מהו שסיים "ואף שכת"ר הרבה להקשות על המ"א מ"מ אחר שכך פסק המ"ב ודאי שכך צריכות לנהוג" וכו', אטו בנות אשכנז קבלו עליהם הוראות המ"ב אפילו ירבו עליו הקושיות או החולקים?!

אענה בשאלה: אטו תלמידי הרב עובדיה קיבלו עליהם הוראות הרב עובדיה אפילו ירבו עליו הקושיות או החולקים?? [הרב ללוש אוחז שכן כידוע באמרותיו, ועליו השאלה].

עוד שם

[ומה שכתב להוכיח מלשון הבא"ח והליכות עולם שכתבו רק שהמקלים יש להם ע"מ שיסמוכו, ולמד מזה שהוא רק להסתמך בדוחק, והביא ראיה לבאר לשון זו ממרן זיע"א שהוא רק בדוחק ממש כמו אדם שעומד ליפול ונותנים לו חפץ שיסמוך עליו, ע"כ. אולם לא שת לבו לחלק בין לשון י"ל ע"מ שיסמוכו הנאמר על מנהג ישראל, שהוא שונה לחלוטין, כמבואר להדיא בב"י יו"ד סי' קצו ובחזון עובדיה שבת ח"ד (עמ' שיד), דאף בעל נפש אין צריך להחמיר בזה, ע"ש. ללשון י"ל ע"מ שיסמוך הנאמרת לגבי הוראת יחיד, כאשר עיקר ההכרעה כדעת המחמירים ורק המיקל י"ל ע"מ שיסמוך. שבזה קאמר מרן זיע"א שהוא דוקא בשעת הדחק.

כמה הנייר סובל שקרים כאלו. ועוד כתב בלשון מזלזלת 'לא שת לבו'.
פתח את החזו"ע הנ"ל וז"ל: וממה שסיים על זה: והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם מוכח שאפילו בעל נפש א"צ להחמיר בזה, כיון שיש על מה לסמוך להקל וכמ"ש מרן הב"י ביו"ד סי' קצ"ו וכו' עי"ש.

הרי שלא כתב שהלשון "י"ל על מה שיסמכו" ברבים או ביחיד וכו' - חילוקים ובילוקים שלא שמעתם אוזן מעולם. שמענה ואתה דע לך.

זה רק מה שראיתי מקופיא ועל קצה המזלג. ומתוך טעימה זו תבין להיכן הרוח נושבת.

 

[נוריאל עזרא]

דוגמא ל'הערות' של הרב אורן נזרית

נו באמת. משיגים על הרב אופיר ש'אין הכרח' שהרב עובדיה יאסור, כי 'אולי' הוא מתיר ולכן שלא יכתוב 'לכו"ע' אסור... אני מניח שלא צריך להסביר את החוכא ואיטלולא 'מיישוב' או 'השגה' זו.


מישהו מבין מה הוא רוצה?? הרב אופיר טוען שבמציאות קשה להבדיל, והוא 'עונה' לו, שכיון שלא גוזרים גזירות מדעתנו - לכן הוא יוכל להבדיל...

אני חושב שזה בושה להביא כאלו 'תשובות'.


הרב ללוש:


אענה בשאלה: אטו תלמידי הרב עובדיה קיבלו עליהם הוראות הרב עובדיה אפילו ירבו עליו הקושיות או החולקים?? [הרב ללוש אוחז שכן כידוע באמרותיו, ועליו השאלה].

עוד שם

כמה הנייר סובל שקרים כאלו. ועוד כתב בלשון מזלזלת 'לא שת לבו'.
פתח את החזו"ע הנ"ל וז"ל: וממה שסיים על זה: והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם מוכח שאפילו בעל נפש א"צ להחמיר בזה, כיון שיש על מה לסמוך להקל וכמ"ש מרן הב"י ביו"ד סי' קצ"ו וכו' עי"ש.

הרי שלא כתב שהלשון "י"ל על מה שיסמכו" ברבים או ביחיד וכו' - חילוקים ובילוקים שלא שמעתם אוזן מעולם. שמענה ואתה דע לך.

זה רק מה שראיתי מקופיא ועל קצה המזלג. ומתוך טעימה זו תבין להיכן הרוח נושבת.

ייש"כ רק לא ידעתי שלשון לא שת ליבו הוא לשון מזלזלת.

 

[מתוק מדבש]

פעם כתב כן מרן הגרע"י על הבא"ח, והבבלים נפגעו, והחזיר תשובה שיש בזה הרבה מקורות תורניים על גדול"י, והביא כמדומה שהבא"ח כ' כן על הגרח"פ
כמדומה נד' בהקדמת יבי"א יא, וכיוצא
נודה למי שיעלה

 

[נוריאל עזרא]

פעם כתב כן מרן הגרע"י על הבא"ח, והבבלים נפגעו, והחזיר תשובה שיש בזה הרבה מקורות תורניים על גדול"י, והביא כמדומה שהבא"ח כ' כן על הגרח"פ
כמדומה נד' בהקדמת יבי"א יא, וכיוצא
נודה למי שיעלה

ייש"כ יש את התשובה בחלק יא יורה דעה סימן כג חיפשתי שם ומדבר על לשונות אחרים (לפום ריהטא אולי בתוך כל המלל יש גם את זה) עכ"פ לא שת ליבו הרבה יותר עדין מהם כמו שותא דמר לא גמרינא וכן לא נגע ולא פגע שעליה כתב שכתב הגרי"ח גופא על הרח"פ.

 

[כהן]

ייש"כ רק לא ידעתי שלשון לא שת ליבו הוא לשון מזלזלת.

פעם כתב כן מרן הגרע"י על הבא"ח, והבבלים נפגעו, והחזיר תשובה שיש בזה הרבה מקורות תורניים על גדול"י, והביא כמדומה שהבא"ח כ' כן על הגרח"פ
כמדומה נד' בהקדמת יבי"א יא, וכיוצא

גם אם לפי הכללים אינו נחשב לשון זלזול ממש - מ"מ ודאי שזו כונת הכותב, ודוק היטב.

 

[כהן]

לא נגע ולא פגע

האם באמת נראה לך שלשון זו היא לשון 'מכובדת'?
גם אם הבא"ח כתב כן על אחרים, זה אומר שהבין שמותר לכתוב לשון לא מכובדת במקרה זה. זה לא הופך את זה ללשון מכובדת.

תשאל כל אחד ששומע את זה. לא צריך להפוך את המחשבה ואת השכל להבין להיפך מהמשמעות הפשוטה.

 

[כהנא דמסייע]

מצורפת תשובת הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א בענין:

יישר כח.
עברתי, והערתי ביני וביני. ויבואו המעיינים שבינינו, וידונו בדברים כדרכה ש''ת.

בדין בישול אחר בישול במים​

בענין מים שהוחמו בערב שבת, ונצטננו, אם מותר להניחן על הפלאטה, מדין מצטמק ורע לו.

הנה מרן הב"י (סימן שיח דף פב סע"א והלאה) ... וכ"כ עוד רבינו ירוחם בשם רבינו יונה, ... והנה בגמ' (שבת לז:) אמר רב נחמן, מצטמק ויפה לו אסור, מצטמק ורע לו מותר. כללא דמילתא כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו, לבר מתבשיל דליפתא, דאע"ג דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בישרא וכו'. ופי' רש"י, מצטמק, מתמעט וכויץ, רטיי"ט לשון שדים צומקין, כמו שאתה אומר בלשון ציווי, נצטוה, ובלשון צדק נצטדק וכו'. וכ"ה בהלכות גדולות (פרק כירה) מצטמק ורע לו, לישנא דיובשא, כגון צימוקין. וכן כתבו עוד ראשונים. ועוד אמרו בגמ' שם (לח.) רבי יהודה אומר, חמין שהוחמו כל צורכן, מותרין מפני שמצטמק ורע לו, ותבשיל שנתבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו. והנה מלשון הגמ' מבואר, דאזלינן בתר דעתו של האדם, שאם הוא רוצה הרבה מרק, ומחמת הצימוק המרק מתאדה ומתמעט, והדבר רע לו, אף אם התבשיל מתבשל טוב יותר, הוי בגדר מצטמק ורע לו. דעיקר רצונו בבישול שני שיהיה פושר.

וכ"כ בשלחן שלמה (ח"א עמוד ס) והביא מהמג"א דכל דבר שאדם עצב כשייבש ונתכווץ מחמת רוב הבישול, הוי מצטמק ורע לו. וביאר בשעה"צ (רנג, סק"ט) דבא לאשמועינן דאפי' התבשיל בעצם יפה לו, רק האדם עצוב מזה שמצטמק מחמת שצריך [כמות] בשביל האורחים, שרי, כדאיתא בגמ' שבת לז: ומוכח בגמ' דאזלי' בתר דעתו, ואם הוא אוהב הרבה מרק, ומחמת הצימוק רע לו, אע"ג דמתבשל יותר טוב, ולכל העולם שפיר טפי, אפ"ה נקרא מצטמק ורע לו. ואם התבשיל מצד עצמו הוא מצטמק ורע לו, אלא שלאיש ההוא ניחא ליה בזה, והוא אוהב עכשיו את התבשיל יותר מאשר היה במצב הקודם, הרי זה חשיב מצטמק ויפה לו, אם לא במקום שיש לו משפחה והוא מתחשב בדעתם שעבורם ההצטמקות הזו חשיב רע. ע"כ.

על זה כבר דברנו לעיל בהודעות קודמות דאכן כן. אולם כשאדם רוצה "בבישול" וחפץ בבישול זה לא הוי מצטמק ורע לו. גם אם הוי מצטמק בכמות. מ''מ חפץ בבישול המים וחימומם.
ואולי הדבר היה נכון אם המים כבר חמים ורותחים, ורוצה רק לשמרם, ואז מה שמתחיל הוא רק תהליך אידוי. זהה יחשב כמצטמק ורע לו. אבל לא בחימום מים שנצטננו שחפץ בחימומם. שבזה לא שייך כלל "רע לו" כי ההגדרה היא מצד האדם האם שמח בזה או לא.​

והפמ"ג (מש"ז סימן רנג ס"ק יג) הגדיר מצטמק ורע לו שאם יש רוטב ובשר יחד, לרוטב מצטמק ויפה לו, ולבשר מצטמק ורע לו. ע"ש

והנה אף שבב"י מרן הביא דברי רבינו ירוחם, בשלחן ערוך מצינו בזה לכאורה כעין סתירה, כי הנה ז"ל מרן בש"ע (סי' שיח ס"ח): "להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו ע"ג מיחם שעל האש, יש אומרים שדינו כמניחו נגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיס"ב, כגון שהוא יבש, מותר להניחו על המיחם שעל האש, ויש אומרים דהוי כמניח על גבי כירה לכתחלה ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו, ואפילו אם מצטמק ורע לו, ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו. וראשון נראה עיקר. ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, אסור לדברי הכל. ע"כ. ומבואר שדעת מרן שבמצטמק ורע לו גם כשיש בו רוטב מותר, וכמ"ש בב"י. (והוא כדעת הרמ"א בס"ד, וכדלהלן)

ואמנם בסימן שיח ס"ד כתב מרן: "תבשיל שיש בו מרק ונתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן", הגה, וי"א דדוקא אם מצטמק ויפה לו. ע"כ. ולכאורה ממה שמרן לא חילק בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו, משמע דכל גוונא איכא משום בישול. והמג"א שם (ס"ק כז) כתב, דמאחר שהב"י סתם בסעי' ד, דלא כוותיה, משמע דס"ל דאפי' מצטמק ורע לו יש בו בישול אם נצטנן, וא"כ אסור להניחו ע"ג מיחם, ואמאי כתב כאן מצטמק ויפה לו. וצ"ע, ואפשר דסמך על מ"ש כאן (בס"ח). ע"כ. ועיין בט"ז שם שמצדד להורות כסברת היש אומרים. אך בב"ח שם פסק כסברא ראשונה שאין חילוק בזה, וז"ל: ואפי' במצטמק ורע לו אסור, שהרי לרש"י והרמב"ם נמי חייב חטאת אפילו ברע לו, הילכך לכתחלה אסור אפי' ברע לו, וכן פסק מרן בש"ע (סעיף ד') דלא כמו שכתב בהגהת השלחן ערוך להקל במצטמק ורע לו. דליתא, דהך סברא דחויה היא. ע"כ. וכן משמע בתוספת שבת, ומשנ"ב.

וכן משמע לכאורה גם בב"י (סימן רנג) שהביא את טעמו של רבינו יונה שאין לערות רותחים לתבשיל שמצטמק, משום דבעת ששופך מהמים החמים לתוך קדרת התבשיל, המים החמים מתקררים באויר, ויורדים לדרגת עירוי, ואיכא למ"ד בירושלמי דעירוי ככלי שני, וכשחוזר ונותנם לתוך התבשיל שעל האש, חוזרים להיות כלי ראשון, ויש בישול אחר בישול בלח. וכ"פ מרן בש"ע בסי' רנג ס"ד. ולכאורה מה בכך שהמים מתקררים באויר, הרי במצטמק ורע לו [שהמים מתאדים] ס"ל לרבינו ירוחם שאין בו משום בישול. וא"כ אמאי אסר מרן מטעם זה. ולכאורה משמע דמרן לא ס"ל כדעת רבינו ירוחם דבמצטמק ורע לו אין בו משום בישול.

שוב גם אם נניח דדעת מרן דלא כמו שפי' בו המג''א ובנצטמק ורע לו שרי. בגוונא שחפץ בבישולם וחימומם לא הוי מצטמק ורע לו. כי האדם חפץ בבישולו וחימומו.
האפשרות של מצטמק ורע לו דווקא אם למשל חפץ שהרוטב ישאר בבשר כמו שהוא, אלא שרוצה לחמם הבשר, והרוטב רק מתאדה מכח זה, וכיו''ב, ואין נפקא מינה ותועלת בחימומו, אז זה יהיה מצטמק ורע לא. ויהיה תלוי בהבנת מרן האם כהבנת המג''א או כהבנת הרב יצחק ע''פ הב''ח.
אבל יש כאן נקודה יסודית ובסיסית, זה לא נקרא מצטמק ורע לו.

ועוד קשה לדעת האחרונים [מנחת כהן, פמ"ג, זרע אמת, מאמ"ר, שם חדש, וארץ חיים, ועוד] דס"ל בדעת מרן דאזלינן בתר הרוב (וכמו שביארנו באורך בילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשע"א, סימן רנג), הרי הכא הרוב הוא תבשיל יבש, ויש בו מיעוט רוטב, שהרי התבשיל מצטמק, וע"כ דהיינו שהרוטב מתאדה והתבשיל מצטמק, ואם אנו הולכים אחר הרוב, לכאורה אמאי אסור לשפוך רותחים לתוך התבשיל הא אכתי הוי רוב יבש.

נושא זה בעצמו כרוך במחלוקת גדולה. ואכמ''ל.

ואפשר לפרש דעת מרן עפ"ד האגלי טל (האופה אות ח' ס"ק יא), שכתב להוכיח שדעת הרמב"ם להחמיר במים שיש בהם בישול אחר בישול, כי הנה כתב הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות שבת הלכה ו'): המתיך אחד ממיני מתכות הרי זה תולדת מבשל. והמקור לזה ממה שאמרו (שבת קו. ויבמות ו:) מה לי מבשל פתילה מה לי מבשל סממנים. וביבמות (שם) בעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, מדאצטריך קרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם שאין מיתת בית דין דוחה שבת, ויציקת עופרת לפיה של בת כהן שדינה בשריפה, יש בה משום בישול, דמה לי בישול פתילה וכו'. ולכאורה קשה מכאן לדעת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול אפי' בלח, שהרי אפשר להתיך העופרת מערב שבת, ולחזור ולהתיכה בשבת, אלא ודאי שדוקא בשאר בישול, אף על פי שנצטנן, בישולו ניכר עליו, משא"כ מתכת לאחר שהותכה וחזרה ונעשית קשה בטל בישולה הקודם, וכשחוזר ומתיכה חייב. והוא הדין מים שנתבשלו, כל שפסקה רתיחתם בטל בישולם, וחייב על בישולם שנית. וזוהי דעת רבינו יונה שאסר לערות מים רותחים לחמין שנצטמק, משום שמבשלם, והרי כתב רבינו ירוחם בשם רבינו יונה, והובא בב"י (סי' שיח), שדוקא במצטמק ויפה לו חייב בלח שמבשלו, ומים הוו ליה מצטמק ורע לו, אלא ודאי שאני מים שיש בהם משום בישול כשפסק כח רתיחתם. ע"כ.

ולכאורה הקושיא הנ"ל מהגמ' יבמות (ו:) יש להקשות לכל הדיעות, שהרי גם לאחר שחזרה ונעשית קשה, מותר לחזור ולהתיכה, מטעם שאין בישול אחר בישול ביבש, וכמו שפסק מרן הש"ע (סימן שיח סעיף ט"ז) שמותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, אף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח, שאין בישול אחר בישול. ובמנחת חינוך (מצוה ל"ב, במוסך השבת מלאכת האופה) העיר בזה. וע"ש.

לא הבנתי הוא סובר שמתכת לאחר התכתה מותרת להתיכה שוב על האש מדין אין בישול אחר בישול?
הרי זה פשוט שלא כן וכמו שכתב האגלי טל שהביא לפני כן "משא"כ מתכת לאחר שהותכה וחזרה ונעשית קשה בטל בישולה הקודם, וכשחוזר ומתיכה חייב".
והיינו שהדבר לא דומה ללחם שהיה בצק ונעשה לחם. ורושם הבישול נשאר בו, ואינו בצק כשהיה. אולם ברזל היה ברזל וחזר להיות ברזל כבתחילה, ולא נשאר כל רושם מבישולו. ולכן חייב על זה

ובספר חמדת ישראל (דף נ"ב ע"ג) כתב להוכיח מהגמ' יבמות (ו:) כדברי האגלי טל, שבמתכת יש בישול אחר בישול, ושה"ה למים. ועיין עוד בשביתת השבת (דף נב: ודף נד:).

ובאמת שהאגלי טל (בהשמטות דף קלח:), חזר בו מסברתו במה שחילק בין מים לרוטב. ע"ש. ומ"מ סברא זו לא נפלאת ולא רחוקה היא בדעת הרמב"ם ורבינו יונה.

בדעת הרמב''ם ורבינו יונה וגם הר''ן ועוד כבר ביאר הגרי''ש אלישיב ע''פ דברי הר''ן בדרשותיו שכותב טבע המים שאחר שמתחממים פעם אחת. שוב מתחממים חיש קל במהרה. דהינו שנעשה בהם שינוי כימי מסויים. אך מ''מ לא נפקא מינה לדידן שדעת השו''ע להחמיר כדעת רוב הראשונים החולקים.

אולם מהגמ' (יבמות ו:) נראה שאין שום ראיה, שגם לדבריו תקשה, שהרי היה אפשר להתיך עופרת מער"ש ותשאר רותחת על האש עד עצם יום השבת, וא"כ אין כאן מלאכת בישול פתילה כלל. וכבר עמדו בזה התוס' פסחים (עה.), וכתבו, דאצטריך קרא היכא שלא הרתיחו פתילה מער"ש. וא"כ ה"נ נימא לדעת הפוסקים שאין בישול אחר בישול, דאיצטריך קרא היכא שלא היתה להם פתילה שהורתחה כלל. ועיין בתוספות שבת (קו. בד"ה מה לי). ודו"ק.

ועכ"פ אי נימא דבמים לכ"ע יש בישול אחר בישול, דהבישול הראשון חלף הלך לו, לפ"ז שפיר אסר מרן לערות רותחין לתבשיל שמצטמק.

אני מבין שכאן הוא מסביר מדוע אסור לערות חמין רותחין, לתבשיל שמצטמק.

ועוד י"ל, דהכא איירי בסוג תבשיל המצטמק ונשרף, והמים שמערים לתוכו הוי בגדר מצטמק ויפה לו, שהרי רוצה בקיומם של המים שמערה לתוך התבשיל, וניחא ליה במיעוט מים שנותן לתוך התבשיל, ולא שייך לומר דהוי מצטמק ורע לו, שהרי מגלה דעתו שהמים שנותן לתוך התבשיל הוי מצטמק ויפה לו. ומה איכפת לו שאח"כ המים יתאדו קימעא קימעא, סוף סוף עתה מציל התבשיל מכך שישרף.

מאותו סיבה עצמה במים שנצטננו נאמר מה איכפת ליה שהמים יתאדו קמעא, סוף סוף כעת מבשל המים וניחא ליה בהא. ובלאו הכי לא היה שותה המרק הקר. וכיוצא בזה. וכיון דהאדם חפץ בזה הוי "יפה לו".

ויש להוסיף, דהא תכלית המים לבשל עמהם דברים אחרים, ואף שבמים לבד הוי מצטמק ורע לו, הא כשמערב המים בתבשיל איכא משום בישול. והיינו דאף שהמים מתאדים, הרי כשמערין מים לתבשיל שאצל האש התבשיל עצמו [יבש] הוי מצטמק ויפה לו ע"י הרוטב, והרוטב הוא זה שגורם לתבשיל להיות מצטמק ויפה לו. והיוצא מזה דגם גבי מים, אף שנתחממו מערב שבת והגיעו ליד סולדת בו, אפילו הכי אסור לערותן לתבשיל בשבת, דלאו בכל דוכתא הוי מצטמק ורע לו.

אי נמי דחיישינן לטעם השני שהביא רבינו יונה באגרת התשובה שלו, דגזרי' אטו מים שאינם חמים בחום שהיס"ב ויגרום לבישולן. [ואף שאין זה הטעם העיקרי, חזי לאיצטרופי לחוש בדבר].

דבר תימה הוא לחוש לטעם השני בזמן שלדעתו הטעם הראשון שרי. וצ''ע. רוה''פ (משנ''ב אג''ט מנח''י הרב משאש ועוד) חששו רק לראשון. ולא לשני. ושמענו שדעת הגרע''י לחוש גם לשני. אבל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וצ''ע.

ומה שמרן בסימן שיח סעיף ד', לא חילק בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו, הנה סמך על מה שיבאר להלן סמוך ונראה בסעיף ח' לחלק בזה בין מצטמק ורע לו למצטמק ויפה לו. ולפי זה גם מרן מודה להרמ"א בהגה הנ"ל, וכמו שכתב בעצמו בבית יוסף בשם רבינו ירוחם ורבינו יונה, ודייק כן מדבריהם.

והרה"ג רבי שמעון ללוש נר"ו הראני שכדברים הנ"ל כן מדוייק להדיא מדברי רבנו ירוחם עצמו (שממנו דייק מרן הב"י להתיר בישול אחר בישול במצטמק ורע לו), ושם ביאר אמאי בכל זאת אסור לערות מים שנצטננו לתבשיל שהקדיח, וז"ל (נתיב יב חלק ג דף סט ע"ב): נשים שטומנות מים חמין ונותנות לתוך הקדירה בשבת ונהגו מה שאין כן לעשות והוא טעות גמור וכו', ואפילו הוחמו כל צרכן מערב שבת, "לכשנותן מהמים בקדירה צריך התבשיל להצטמק וזה יפה לו, ונמצא הוא מבשל". עכ"ל.

רבינו ירוחם הוצרך לזה לשיטתו דאפי' אם המים חמים, והם כמו שהם אינם צריכים בישול נוסף מ''מ אסור. וזה רק מצד דהתבשיל מצטמק ויפה לו.
דאיה''נ אם המרק חם וראוי לגמעו ולהגישו לפני אורחין כן (אפי' אין היד סולדת בו), ורק רוצה לשמור על חומו, אפי' אם יוסיף חום על חומו, הוי מצטמק ורע לו כשמניחו על הפלאטה וכיו''ב. וזה יהיה תלוי במח' בהבנת השו''ע הנ''ל.

ואף מרן הב"י ציין אליו בסי' רנג (ס"ד, בדין עירוי המים לקדרה). וזה נעלם מהפוסקים שדנו בקושיא זו ופלפלו בה, ובפרט בדורנו שהיא לכאורה קושיא על מרן זיע"א דס"ל בדעת מרן הב"י כד' רי"ו דאין בישול אחר בישול במצטמק ורע לו, ומאידך אסר לערות מים מנתבשלו לקדרה, וגם ביחו"ד עמד ע"ז בסו"ד, והביא דברי האג"ט ועוד ליישב בזה. ושבגליון ליבי"א הנד"מ ח"ד (סי' לו אות ו) לכאורה הכריע לחומרא ע"פ ראיה זו מהש"ע סי' רנג, ע"ש. ובאמת שכבר הדברים מבוארים בטעמם אצל רבנו ירוחם בעל השמועה בעצמו, ואף מרן בב"י שם סי' רנג ציין אליו, ולפ"ז קושיא מעיקרא ליתא, והעיקר בדעת מרן הב"י דמצטמק ורע לו שרי. (וכמשנה אחרונה בסי' שיח, שהיא גם סוגיא בדוכתא. ומה גם דהתם מרן נחית לגוף החילוק וכתבו מדנפשיה בפשיטות וללא פקפוק).

כנ''ל בהערה קודמת אף אי יהבינן ליה כל חיליה, דמצטמק ורע לו שרי, לא קרב זה אל זה וכמבואר בהודעה קודמת.

 

[נוריאל עזרא]

האם באמת נראה לך שלשון זו היא לשון 'מכובדת'?
גם אם הבא"ח כתב כן על אחרים, זה אומר שהבין שמותר לכתוב לשון לא מכובדת במקרה זה. זה לא הופך את זה ללשון מכובדת.

תשאל כל אחד ששומע את זה. לא צריך להפוך את המחשבה ואת השכל להבין להיפך מהמשמעות הפשוטה.

לא כתבתי בדברי אם היא מכובדת אם לאו רק ציינתי הבאתי דברי הגר"ע זצ"ל וציינתי שלא שת ליבו יותר "עדין". בכל אופן דעת הגר"ע זצ"ל עצמו שאין בזה זלזול כמו שהאריך שם והוא ודאי לא נתכוון לזלזל.

 

[כהנא דמסייע]

ייש"כ יש את התשובה בחלק יא יורה דעה סימן כג חיפשתי שם ומדבר על לשונות אחרים (לפום ריהטא אולי בתוך כל המלל יש גם את זה) עכ"פ לא שת ליבו הרבה יותר עדין מהם כמו שותא דמר לא גמרינא וכן לא נגע ולא פגע שעליה כתב שכתב הגרי"ח גופא על הרח"פ.

ע' בהקדמה להליכו''ע

 

[כהן]

והוא ודאי לא נתכוון לזלזל.

האמת ניתנה להאמר שכבוד ודאי שאין כאן, וגם זלזול נראה שיש כאן, אבל!! הזלזול הוא 'בנאמר' ולא 'באומר'. ואפרש דבריי.

הרב שלמה פישר זצ"ל היה ידוע בתקיפותו, והיה אומר על גדולי האחרונים כמו הקובץ שיעורים ודומיהם במקומות מסויימים שדבריהם 'דברי הבל'. וכשהתלמידים נחרדו לשמוע כאלו מילים על גדולי עולם פירש שיחתו ואמר 'שהדברים שאמרו כאן' הם דברי הבל, ולא הרבנים עצמם שהם קדושי עליון.

ה"ה וודאי שהרב עובדיה התכוין שמה שכתב הבא"ח הוא לא נגע ולא פגע כפשוטו שהדברים 'משוללי הבנה' ואין קשר בין הדברים וכל מילה שיכולה לתאר את גודל האבסורד היה כותב, אלא שכלפי הציבור זה נראה כאילו הוא פוגע 'בכבודו של הבא"ח עצמו', וע"ז הוצרך 'להכניס עצמו במשעול הכרמים' ולהדחק שאינו לשון של זלזול. וכונתו היא כנ"ל שזו לשון זלזול בנאמר, שאכן הוא טעות לדעתו, ולא באומר, דוק ותשכח.

 

[נוריאל עזרא]

האמת ניתנה להאמר שכבוד ודאי שאין כאן, וגם זלזול נראה שיש כאן, אבל!! הזלזול הוא 'בנאמר' ולא 'באומר'. ואפרש דבריי.

הרב שלמה פישר זצ"ל היה ידוע בתקיפותו, והיה אומר על גדולי האחרונים כמו הקובץ שיעורים ודומיהם במקומות מסויימים שדבריהם 'דברי הבל'. וכשהתלמידים נחרדו לשמוע כאלו מילים על גדולי עולם פירש שיחתו ואמר 'שהדברים שאמרו כאן' הם דברי הבל, ולא הרבנים עצמם שהם קדושי עליון.

ה"ה וודאי שהרב עובדיה התכוין שמה שכתב הבא"ח הוא לא נגע ולא פגע כפשוטו שהדברים 'משוללי הבנה' ואין קשר בין הדברים וכל מילה שיכולה לתאר את גודל האבסורד היה כותב, אלא שכלפי הציבור זה נראה כאילו הוא פוגע 'בכבודו של הבא"ח עצמו', וע"ז הוצרך 'להכניס עצמו במשעול הכרמים' ולהדחק שאינו לשון של זלזול. וכונתו היא כנ"ל שזו לשון זלזול בנאמר, שאכן הוא טעות לדעתו, ולא באומר, דוק ותשכח.

ייתכן אך אני חושב שהוא לא הבין כך אלא לדעתו באמת אין בזה זלזול.

 

[כהנא דמסייע]

וכן כתבו כמה מגדולי האחרונים לדינא, ומהם כתבו שכן דעת מרן, ובהם: א. המנחת כהן כאשר יתבאר. [ואמנם ראה להלן שהגר"א ועוד אחרונים לא פירשו כן בדעת מרן].

ב. וכ"כ המג"א בדעת מרן בלשון אפשר.

ספר מגן אברהם על או"ח סימן שיח: (כז) ומצטמק ויפה לו. ז"ל רי"ו והוא מ"ש רמ"א בהג"ה ס"ד וצ"ע מאחר שהרב"י סתם בס"ד דלא כוותיה משמע דס"ל דאפי' מצטמק ורע לו יש בו בישול אם נצטנן וא"כ אסור להניחו ע"ג מיחם ולמה כתב כאן מצטמק ויפה לו וצ"ע. ואפשר דסמך על מ"ש כאן:
אין הכי נמי העלה צד כזה. דמצטמק ורע לו שרי.

ג. וכן משמע גם מדברי הט"ז, דמה שהחמיר שם להניחו רק בסמוך למדורה, הוא רק משום מיחזי כמבשל, אבל לעיקר הדבר במצטמק ורע לו מסכים למרן.

לענין הלכה להביא ראיה מהט''ז הוא דבר קשה שכתב: ספר טורי זהב על או"ח - סימן שיח "ובכל צרכו מותר אפי' ) לכתחלה והיינו סמוך למדורה, אבל אצל האש ממש פשיטא דאסור בכל ענין אפי' במצטמק ורע לו ועססי' זה סט"ו".
גם מה שהביא בריש דבריו בהודעה הקודמת כאילו הב''ח מתיר, ראה כאן בדברי הט''ז ס''ק ד' "וי"א דוקא כו'. אבל במצטמק ורע לו מותר כ"כ הב"י בשם הרי"ו וכתב דבנצטנן ומצטמק ויפה לו אין לו להניחו כ"כ סמוך למדורה במקום שהי"ס בו אפי' בישול כ"צ ממילא במצטמק ורע לו בכה"ג דוקא מותר וכ"כ עוד בשם רבינו יונה א"כ קיצר רמ"א כאן במידי שצריך לבאר דמדכתב סתם משמע דבמצטמק ורע לו (") מותר אפי' סמוך למדורה ומו"ח ז"ל דחה דיעה זו מהלכה דהקשה לו דע"כ לא מחלקים בין יפה לו או רע לו אלא לענין חשש שמא יחתה אבל לענין חיוב חטאת דמבשל אין חילוק ביה,
הרי שדעת הב''ח להחמיר, ולא כמוש''כ בריש ההודעה הקודמת, שהב''ח חולק על המג''א ומיקל.
ואמנם הט''ז עצמו כותב "ולמאי דכתבתי בסמוך [] דלהטור אין חיוב מ"ה אחר מב"ד אלא מדרבנן אסור שפיר יש חילוק בזה, ותו נ"ל דיש חילוק זה אפי' במן התורה דקי"ל במלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו במאי דניחא ליה וזה בא לחמם להפיג צינתו לא שיצטמק עוד דהא רע לו דאי היה טוב לו היה אסור דחיישינן שמא מתכוין להצטמק משא"כ בזה כנ"ל". ונראה דהט''ז מחלק בין כוונתו לחמם לבין כוונתו לבשל, דבכוונתו לחמם הוי קיל טפי. וצ''ע דבמים כל ענינם הוא חימום ותו לא וזהו בישולם. וניחא ליה בהא.
וכנראה הט''ז מיירי בנוזל הצריך בישול. שו''ר שבס''ק ו' הביא דבריו בתוספת ביאור "וכבר ביארנו טעמו בסמוך דבמצטמק ויפה לו יש בו משום בישול כיון דנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש משא"כ במצטמק ורע לו", אולם המעיין היטב בדברי הט''ז שם יראה דסבירא דזהו יסוד הטעם דמ''ד יש בישול אחר אפייה וצלייה, דכיון שזהו "טעם" חדש חייב, דהגדרת החיוב בבישול הוא מצד השינוי שמשנה הבישול את טעם האוכל, ולכן חילק בין זה לזה. אולם למ''ד שאין בישול וכו' הולכים בתר מעשה הבישול ולא בעינן טעם חדש. ולפ''ז למי שמיקל וסובר כמ''ד שאין בישול אחר אחר אפייה, אין העיקר הטעם אלא המעשה בישול, וממילא אין מקום לחילוק בזה בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו.

ד. וכן משמע ממ"ש בשו"ת כנסת הגדולה (סי' יז), ושם דן גבי בישול הקהו"י עם מים, שמבשלים אותו בערב שבת כל צרכו, ולמחר ביום שבת כשרוצה לשתותו, לוקחת השפחה ועושה מדורת אש ומחממתו כדי שיהא ראוי לשתות, אי שפיר דמי למעבד הכי, ולאחר שדן בזה העלה, דלתת הקאהו"י ע"ג האש ממש לחממו, אסור, ואם אינו משים אותה ע"ג האש ממש, אלא כנגד המדורה, אפילו לעשותו הישראל עצמו שרי וכו', אפי' מניחין אותו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו. ע"כ. וממה שהתיר כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו, משמע שדעתו להקל במצטמק ורע לו.

אבל עדיין מפורש בדבריו שלשים אותו על מקור האש והחימום אסור, ורק כנגד. דאין זה דרך בישול כלל. וכאן התיר ע''ג הפלאטה באופן דרך בנ''א לחמם בהא ודאי שהיה הכנסת הגדולה אוסר.​

[וע"ש שכתב, דבדין שבת עצמו מצינו להר"ן ז"ל בפר' כירה, שכתב בשם הרשב"א, שמותר לתת על פי קדרת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו, כגון פאנאדי'ש וכיוצא בו, לחממן, ואף על פי שהיד סולדת בו. ואף על פי שהקדירה נתונה על האש. ע"כ. הרי דאף שהקדירה נתונה ע"ג האש מותר ליתן עליה תבשיל, כיון שהתבשיל אינו נוגע באש ממש, וכ"ש הכא שהוא כלי ע"ג כלי. אך לפי הטעם שנתן הר"ן ז"ל, לפי שאין דרך בישול בכך וכו'. ע"כ.

הראיה מדעת הרשב''א והר''ן אינה מובנת כי הם סוברים שאין בישול אחר בישול בלח וכידוע.

המשך התשובה בהודעה הבאה

 

[חבר]

והנה ביביע אומר ד' לו' לגבי רדיאטור נראה דמצדד להחמיר בבישול מים.

שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן לו
(ו) אלא דאכתי לא איפרק מחולשא, שרוב מכונות ההסקה פועלות ע"י משאבה, ולפ"ז יש מקום לחוש שמיד עם פתיחת הברז שעל הרדיאטור, נמשכים הצוננים שבו ע"י המשאבה אל תוך המיכל, והו"ל מעשה בידים ולא גרמא. ואפי' אין המים שבשיפולי המיכל חמין כ"כ שהיס"ב, הרי כיון שהמיכל דולק להרתיח המים שבו הו"ל בישול המים ממש ע"י אש. ואע"פ שהמים שברדיאטורים כבר התבשלו וי"ל אין בישול אחר בישול, הנה מלבד דקי"ל יש בישול אחר בישול בלח, עוד בה דבמים מסתבר מאד דלכ"ע שייך בהו בישול אחר בישול, שלאחר שהצטננו אין כח הבישול הקודם ניכר בהם. ודלא כמ"ש בשו"ת מי יהודה (סי' לו) לצדד להקל בזה מטעם אין בישול אחר בישול. ע"ש. וכן ראיתי בפמ"ג (סי' רנב א"א סק"א) ששייך בישול מה"ת במים רותחים שהצטננו. ע"ש. וכ"כ בחמדת ישראל ח"א (דנ"ב ע"ג). ע"ש.

 

[כהנא דמסייע]

המשך תשובת הראש"ל שליט"א:
ומחבר אחד העיר, דאיך לא זכר שר שהרבה ראשונים מחלקים בין דבר לח לדבר יבש לענין זה, ואף שי"ל דקפה מבושל כיון שחימומו הנוסף רע לו מותר לכולי עלמא, מכל מקום המעיין בדברי הכנה"ג שם ישר יחזו פנימו שלא ירד להתיר מסברא זו. ע"ש. [מנוחת אהבה ח"א פ"י סעיף כז הערה 89]

יש כאן טעות בציון המראי מקום כי במקום זה מדבר על נושא אחר לגמרי. שוב ראיתי שהכונה לחלק ב'. והוחלף בין ח''א לח''ב.
ואלו דבריו שם בח''ב.


ולעמוד על האמת בענין, נביא הדברים ממקורם, והיינו דנחלקו הראשונים בבישול אחר בישול בלח,
הסוברים דיש בישול אחר בישול בלח הם: רש"י שבת לד וכמ"ש בפסקי הרא"ש פרק כירה סימן יא וכ"כ הסמ"ק סימן רפב וכן דעת רבנו יונה בספרו עליות דרבנו יונה ב"ב יט וכן הובא בנמוק"י שם ובר"ן ר"ה במה טומנים וכ"כ רי"ו נתיב יב חלק ג בשם רבנו יונה וכ"ד המאירי שבת לז ד"ה זו היא שכתב שדברי רבנו יונה נכונים הם ע"ש וכ"נ דעת הנמוק"י ב"ב י"ט שמסכים לדברי רבנו יונה וכ"ד הרא"ש ורי"ו הנ"ל וכ"פ הטוש"ע סימן שיח סעיף ד.

ומאידך דעת הרשב"א והר"ן שבת מ וכ"כ עוד הר"ן ר"פ במה טומנים ותמה ע"ד רבנו יונה שמחלק בין לח ליבש לענין זה ע"ש וכ"ד ריב"א הובא באור זרוע ח"ב סס"י סב וכ"נ דעת האור זרוע עצמו וכ"כ בחידושי הר"ן שבת מ בשם הרא"ה וכ"כ באורחות חיים הל' שבת אות גג וכן מוכח מסתימת לשון הרמב"ם פכ"ב מהל' שבת הל' ח וכמ"ש מרן בב"י סימן שיח וכיו"ב יש להוכיח מהיראים סימן רעד.
והנה הכנסת הגדולה בשו''ת "בעי חיי" סימן יז כתב לגבי שאלה של חימום קפה, שנשתבשל קודם שבת ע''י השפחה בשבת.


ולאחר מכן האריך בדיני אמירה לגוי ומעשה גוי.
וסיים:

ולפי הבנתו מה שהביא דברי הר"ן היינו שיש להתיר בקפה משום דאין בישול אחר בישול גם בדבר לח, ולכן העיר דהא דעת מרן לחלק בין לח ליבש. אולם המעיין היטב בדברי הכנה"ג יראה שעיקר כוונתו להסתייע מהר"ן לענין מיחזי כמבשל, ולא לעיקר דין בישול. וממילא אין כאן כל הערה.]

האמת לא זכיתי מנין לו דהמעיין היטב יראה כן. דהמעיין היטב ראה יראה דלא נכנס כלל למחלוקת הראשונים של בישול בלח. וכל שכן לחילוק בין נצטמק ורע לו או נצטמק ויפה לו. אלא הביא רק דברי הר''ן ופסק בדיוק את מה שפסק בלי תוספת ובלי מגרעת לחלק בין ליד האש לבין מול האש. ובזה תמיהת המנוח''א חלה. וכמו שציין המנוחת אהבה כבר תמהו על זה גדולי הפוסקים.
והביא ספר בית מנוחה

ומהר''א ישראל אב''ד אלכסדנריא הביא דברי הכנסת הגדולה והוכיח שהם נגד דברי הבית יוסף וכתב שדבריו תמוהים.

ועל כן הערתו על הגר''מ לוי לא מובנת, וכ"ש הלשון "ומחבר אחד העיר" בזמן שכבר העירו בזה גדולי הקדמונים שדבריו תמוהים. ויישובו, אינו מובן כלל ועיקר לענ''ד. ולפסוק כן עוד יותר תמוה ע''פ יישוב זה. וצ''ע

 

[כאחד העם]

יש כאן חומר לחודש הקרוב...

ולי יש חומר באוצר החכמה ל- 30 שנה

זה לא עובד ככה, להעלות ולהעתיק אנשים שחלקו על הר' מלכה, ולהגיד לחברים הנה הערות על הר' מלכה
מבטיח לך שגם אתה לא עברת על דבריהם, אלא רק העלת לכאן, לאמור הנה אני את שלי עשיתי,
אבל האמת שלא עשית כלום
אם יש טענה תביא נקודתית ועניינית [כמו שאני עשיתי באשכולות אחרים יעו"ש, דוגמאות ישירות וענייניות, ולא להעתיק את כל המחשבים של כל מיני אנשים כאן באשכול]

 

[כהן]

להעלות ולהעתיק אנשים שחלקו על הר' מלכה

רוב הדברים אינם אפילו 'מחלוקת' אלא פטומי מילי בעלמא לנסות למצוא מתחת ומעל האדמה איזה דברים כנגדו

 

[כהנא דמסייע]

רוב הדברים אינם אפילו 'מחלוקת' אלא פטומי מילי בעלמא לנסות למצוא מתחת ומעל האדמה איזה דברים כנגדו

יש כאן טעות בציון המראי מקום כי במקום זה מדבר על נושא אחר לגמרי. שוב ראיתי שהכונה לחלק ב'. והוחלף בין ח''א לח''ב.

עבור על הודעה זו שהפניתי לגבי תשובת הראש''ל ר' יצחק שליט''א.
אשמח שתביע דעתך אם להסכים אם לאו.