וכן כתבו כמה מגדולי האחרונים לדינא, ומהם כתבו שכן דעת מרן, ובהם: א. המנחת כהן כאשר יתבאר. [ואמנם ראה להלן שהגר"א ועוד אחרונים לא פירשו כן בדעת מרן].
ב. וכ"כ המג"א בדעת מרן בלשון אפשר.
ספר מגן אברהם על או"ח סימן שיח: (כז) ומצטמק ויפה לו. ז"ל רי"ו והוא מ"ש רמ"א בהג"ה ס"ד
וצ"ע מאחר שהרב"י סתם בס"ד דלא כוותיה משמע דס"ל דאפי' מצטמק ורע לו יש בו בישול אם נצטנן וא"כ אסור להניחו ע"ג מיחם ולמה כתב כאן מצטמק ויפה לו וצ"ע.
ואפשר דסמך על מ"ש כאן:
אין הכי נמי העלה צד כזה. דמצטמק ורע לו שרי.
ג. וכן משמע גם מדברי הט"ז, דמה שהחמיר שם להניחו רק בסמוך למדורה, הוא רק משום מיחזי כמבשל, אבל לעיקר הדבר במצטמק ורע לו מסכים למרן.
לענין הלכה להביא ראיה מהט''ז הוא דבר קשה שכתב: ספר טורי זהב על או"ח - סימן שיח "ובכל צרכו מותר אפי' ) לכתחלה והיינו סמוך למדורה,
אבל אצל האש ממש פשיטא דאסור בכל ענין אפי' במצטמק ורע לו ועססי' זה סט"ו".
גם מה שהביא בריש דבריו בהודעה הקודמת כאילו הב''ח מתיר, ראה כאן בדברי הט''ז ס''ק ד' "וי"א דוקא כו'. אבל במצטמק ורע לו מותר כ"כ הב"י בשם הרי"ו וכתב דבנצטנן ומצטמק ויפה לו אין לו להניחו כ"כ סמוך למדורה במקום שהי"ס בו אפי' בישול כ"צ ממילא במצטמק ורע לו בכה"ג דוקא מותר וכ"כ עוד בשם רבינו יונה א"כ קיצר רמ"א כאן במידי שצריך לבאר דמדכתב סתם משמע דבמצטמק ורע לו (") מותר אפי' סמוך למדורה
ומו"ח ז"ל דחה דיעה זו מהלכה דהקשה לו דע"כ לא מחלקים בין יפה לו או רע לו אלא לענין חשש שמא יחתה אבל לענין חיוב חטאת דמבשל אין חילוק ביה,
הרי שדעת הב''ח להחמיר, ולא כמוש''כ בריש ההודעה הקודמת, שהב''ח חולק על המג''א ומיקל.
ואמנם הט''ז עצמו כותב "ולמאי דכתבתי בסמוך [] דלהטור אין חיוב מ"ה אחר מב"ד אלא מדרבנן אסור שפיר יש חילוק בזה, ותו נ"ל דיש חילוק זה אפי' במן התורה דקי"ל במלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו
במאי דניחא ליה וזה
בא לחמם להפיג צינתו לא שיצטמק עוד דהא רע לו דאי היה טוב לו היה אסור דחיישינן שמא מתכוין להצטמק משא"כ בזה כנ"ל". ונראה דהט''ז מחלק בין כוונתו לחמם לבין כוונתו לבשל, דבכוונתו לחמם הוי קיל טפי. וצ''ע דבמים כל ענינם הוא חימום ותו לא וזהו בישולם. וניחא ליה בהא.
וכנראה הט''ז מיירי בנוזל הצריך בישול. שו''ר שבס''ק ו' הביא דבריו בתוספת ביאור "וכבר ביארנו טעמו בסמוך דבמצטמק ויפה לו יש בו משום בישול
כיון דנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש משא"כ במצטמק ורע לו", אולם המעיין היטב בדברי הט''ז שם יראה דסבירא דזהו יסוד הטעם דמ''ד יש בישול אחר אפייה וצלייה, דכיון שזהו "טעם" חדש חייב, דהגדרת החיוב בבישול הוא מצד
השינוי שמשנה הבישול את טעם האוכל, ולכן חילק בין זה לזה. אולם למ''ד שאין בישול וכו' הולכים בתר
מעשה הבישול ולא בעינן טעם חדש. ולפ''ז למי שמיקל וסובר כמ''ד שאין בישול אחר אחר אפייה, אין העיקר הטעם אלא המעשה בישול, וממילא אין מקום לחילוק בזה בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו.
ד. וכן משמע ממ"ש בשו"ת כנסת הגדולה (סי' יז), ושם דן גבי בישול הקהו"י עם מים, שמבשלים אותו בערב שבת כל צרכו, ולמחר ביום שבת כשרוצה לשתותו, לוקחת השפחה ועושה מדורת אש ומחממתו כדי שיהא ראוי לשתות, אי שפיר דמי למעבד הכי, ולאחר שדן בזה העלה, דלתת הקאהו"י ע"ג האש ממש לחממו, אסור, ואם אינו משים אותה ע"ג האש ממש, אלא כנגד המדורה, אפילו לעשותו הישראל עצמו שרי וכו', אפי' מניחין אותו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו. ע"כ. וממה שהתיר כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו, משמע שדעתו להקל במצטמק ורע לו.
אבל עדיין מפורש בדבריו שלשים אותו על מקור האש והחימום אסור, ורק כנגד. דאין זה דרך בישול כלל. וכאן התיר ע''ג הפלאטה באופן דרך בנ''א לחמם בהא ודאי שהיה הכנסת הגדולה אוסר.
[וע"ש שכתב, דבדין שבת עצמו מצינו להר"ן ז"ל בפר' כירה, שכתב בשם הרשב"א, שמותר לתת על פי קדרת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו, כגון פאנאדי'ש וכיוצא בו, לחממן, ואף על פי שהיד סולדת בו. ואף על פי שהקדירה נתונה על האש. ע"כ. הרי דאף שהקדירה נתונה ע"ג האש מותר ליתן עליה תבשיל, כיון שהתבשיל אינו נוגע באש ממש, וכ"ש הכא שהוא כלי ע"ג כלי. אך לפי הטעם שנתן הר"ן ז"ל, לפי שאין דרך בישול בכך וכו'. ע"כ.
הראיה מדעת הרשב''א והר''ן אינה מובנת כי הם סוברים שאין בישול אחר בישול בלח וכידוע.