עצם התורה

ההתפעלות אינה מהסתירות, אלא מהיישובים ומהמהלכים ליישב, וודאי שזהו לא הגלות, כי הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא.
ורבי יוחנן שהיה ריש לקיש מקשה לו על דבריו 40 קושיות היה שמח בזה, ולא עצוב מזה.
הקושיות שם לא היו סתירה בדעת חכם פלוני שלא פירש כל צרכו. על זה אין לשמוח אלא להתעצב שאנו צריכים לבזבז זמן כ"כ יקר רק בגלל שחכם מסויים קיצר בדבריו. לשמחה מה זו עושה? זה גורם לנו ביטול תורה בשאר חלקי התורה. גוזל המון זמן יקר וחשוב.
אם מפלפלים 'בתורה עצמה', מה כיון קודשא בריך הוא בפסוק זה, ולמה כתוב אות זו וכן הלאה - בזה הקב"ה שמח.
 
כונתי היא כפשוטו, שלמה שהוא קורה מתיקות התורה - אנו רואים בזה גלות התורה.
מתיקות התורה [בבקיאות] אפשר לראות בספרי דרך אמונה בביאור ההלכה איך שמגלגל ראיות מירושלמי וספרי ובבלי ומשתעשע בעצם התורה ממש.
בזכותך אני לומד הרבה בספרו ואני רואה הרבה ירושלמי בבלי וספרי.
שכוייח.
 
לשם דוגמא בעלמא.
בכל סוגיא אנחנו אכן צריכים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולהגיע למסקנא גם למעשה. אבל ישנם ב' שלבים, הלימוד והעיון וכו' ואח"כ סיכום מה שהצטבר לנו וההכרעה.

כגון, אפשר וצריך ללמוד בעיון ובעומק ובהירות ההבנה סוגיות כמו פסיק רישיה ובדרבנן ולא ניחא ליה וכו', בסיום הסוגיא, מגיע גם השלב של הדיונים איך לפסוק, ע"פ רוב הראשונים? האם יש אחרונים שלא ראו את דברי הראשונים כי לא היה בימיהם? האם זה ספיקא דאורייתא או דרבנן, והאם ספיקא דאורייתא, מדאורייתא לחומרא או מדרבנן? כללי ס"ס, קבלת הוראות מרן, ועוד מכללים אלו, שאינם עצם הסוגיא הנ"ל בעצמותה.

יש כאלו שבכל סוגיא עיקר הבירור שלהם הוא בחלק השני, יש כאלו שרק החלק הראשון קיים אצלם. והדיון הוא על האיזון הנכון.
 
ראשי תחתית