דעת רבי בן ציון אבא שאול (בלבד!) בענין הפאה נכרית!

[מתוק מדבש]

רבים נבוכים הם בארץ בקשר להבין דעת הגאון הנזכר אם מתיר או אוסר פאה.
נא להביא עדיות, תלמידים, כתבים,
רק דברים מוסמכים
ורק!!!
דעת הרב בן ציון בלי להיגרר לעוד רבנים!!
תודה

 

[עת שערי רצון]

עיין שו''ת אור לציון ח''א תשובה י"א, מפורש להדיא להיתר כדעת השלטי גיבורים
כך נהגו אשתו וכלתו הלכה למעשה לכתחילה (זה מתועד)

 

[עת שערי רצון]

אנחנו מחכים לרב @משיב כהלכה שיחכימנו בזה, יש לו תורות שלמות בנושא

 

[בקצרה ממש]

יש מכתב של הרב ברוך שרגא שליט"א בו הוא מביא בשם רבו הגרב"צ חמש מעלות בעניין כיסוי הראש לאשה,
מי שיש לו אותו נשמח שיעלה
[כמדומני הרב שליט"א כתב זאת גם בהסכמה לאיזה ספר]

 

[משיב כהלכה]

אנחנו מחכים לרב @משיב כהלכה שיחכימנו בזה, יש לו תורות שלמות בנושא

אין לי תורות כלשהן, אני יכול רק להעתיק מהספר חן וכבוד פרק ז':

שו"ת אור לציון חלק א' סי' י"א​

"ישוב דברי הרמ"א בדין פאה נכרית. מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה (או"ח סי' ש"ג אות ו') וזה לשונו, "מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים, מותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה. ואין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושים עשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדא לקישוט שתהא נראית בעלת שיער". ע"כ.

ומקורו מדברי שלטי הגבורים שסביב הרי"ף במסכת שבת פרק במה אשה (דף כט. מדפי הרי"ף), דבמתניתין תנן יוצאת אשה בחוטי שיער וכו', בכבול ובפאה נכרית וכו', וכתב ע"ז בשלטי הגבורים שם בזה הלשון, "יראה מזה להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן" וכו', ע"ש בדבריו.

ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכן כתב הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל, והא קא משמע לן הרמ"א שאע"פ שברשות הרבים אית ביה דת יהודית במקום שדרכן לכסות, מכל מקום ערוה לא הוי, ומותר לקרות ק"ש כנגדה.

והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה וכו', דמה ששנו ההיתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמ', מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת הסבכה ועל ראשה רדיד וכו', ע"ש שהאריך מאוד [ומה שהקשה על הש"ג, יהיה קשה גם על רמ"א שהעתיק דבריו].

ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א, דהנה במתניתין דכתובות (דף עב.) תנן, "ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית" וכו', ובגמ' איתא, "ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה", ומשני "דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור". ופרש"י במתניתין, "דת יהודית. שנהגו בנות ישראל, ואע"ג דלא כתיבא". ע"כ.

[אמר המעתיק: וכן כתב בשיטה מקובצת (כתובות עב.) וזה לשונו, "דת יהודית. דברים שאינם אסורין מן התורה, אלא מנהג בנות ישראל הם, לצניעותא בעלמא. והיא עוברת על דת המנהג". וכן כתב בפסקי רי"ד שם, "דת יהודית... פירוש, דבר שאין בו איסור אלא שהנשים נהגו דרך צניעות". וכן כתב רבינו יהונתן על הרי"ף מסכת כתובות, והר"ן שם. וכן כתב המאירי שם, "ודת יהודית הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באומה מצד צניעות להיות בנות ישראל יתירות במדת צניעות על כל שאר נשים". וכן כתב מהר"ם חאגיז בספרו אלה המצוות (סי' רס"ב): "בנות ישראל החמירו על עצמן דוקא במכסה קבוע, ברדיד ולא במטפחת שהוא עראי וכגלוי דמי"].

אמנם כד נעיין בדברי הרמב"ם נראה דלכאורה סותר עצמו, דבפרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה י"ב) כתב, "ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת" וכו', ובפרק י"ג (הלכה י"א) כתב, "מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית, נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות שבכל הרדידין" וכו'. ומשמע דבמקום שאין דרכן לצאת ברדיד אין צריך ליתן לה רדיד בכלל הכסות, וקשה, דהא אית בה משום דת יהודית. ולפ"ז נראה, דהרמב"ם מפרש דת יהודית, היינו דת שנוהגות הנשים, כלומר מנהגי הצניעות שהנשים נוהגות להיות צנועות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו.

ונראה שהרמב"ם למד כן מן המשנה בכתובות (דף סד:) דקתני המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים וכו', וכלים וכו'. ע"כ. ונתקשה הרמב"ם, כיון דמדת יהודית אסורה בקלתה, הוא הדין דאסורה נמי בכיפה, עד שתיתן על ראשה רדיד, וא"כ אמאי לא קתני במתניתין דנותן לה רדיד.

והן אמנם שרש"י הרגיש בקושיה זו, ולכן פירש דכיפה היינו צעיף (מטפחת), היינו לטעמיה דסבירא ליה דבכיסוי אחד סגי אפי' מדת יהודית, אבל הרמב"ם הרי סבירא ליה (בפרק כ"ב הלכה י"ב הנ"ל) דמדת יהודית בעינן שני כיסויים, וא"כ אף אם יפרש דכיפה היינו רדיד, עדיין תקשי ליה מתניתין מדוע לא נותן לה עוד כיסוי, ולכן פירש הרמב"ם דחיובא דדת יהודית (דהיינו רדיד) תלוי במנהג המקומות, וכיון שהמשנה מיירי בעניה שבישראל, לכן נקטה ג"כ החיוב הפחות ביותר, והיינו במקום שאין נוהגות הנשים לילך עם רדיד, שלכל הפחות מחוייב ליתן לה כיפה.

וגם בדעת מרן השו"ע צריך לומר כן, דבסי' קט"ו סעיף ד' באבן העזר, העתיק לשון הרמב"ם בפרק כ"ד שם, דרדיד היינו דת יהודית, ואילו בסי' ע"ג סעיף א', בדיני כסות שחייב אדם לאשתו, שוב הביא דברי הרמב"ם בפרק י"ג שם, וכתב שאם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהא עליה רדיד, נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידים. ע"כ תורף דבריו, ומשמע שיש מקומות שדרכן לילך בלי רדיד, ולית בה משום דת יהודית. ועל כרחך לפרש בדעת מרן כמו שביארנו בדעת הרמב"ם, שדת יהודית פירושו מנהג הצניעות שהנשים נוהגות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו, וגם הרמ"א ז"ל, מדלא השיג על דברי מרן כלום, בשני המקומות הנ"ל, משמע דסבירא ליה כוותיה וצריך לומר כנ"ל.

ומעתה מיושבים דברי הרמ"א כמין חומר, דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית. ובזה יתיישב שפיר לשון הרמ"א באו"ח שם, במה שכתב "אפי' דרכה לכסות", והיינו דרצונו לומר אע"פ שהוא במקום שדרכן לכסות הפאה ברשות הרבים, ואית בה משום דת יהודית, מכל מקום לא חשיב ערוה ומותר לקרות קריאת שמע כנגדה.

אמר המעתיק: נראה שדעת רוב הפוסקים היא שדין "דת יהודית" משתנה לפי מנהג הזמן והמקום, שהרי בארצות המזרח לבשו כל הנשים סדינים ארוכים כמנהג חלק מהערביות והנוצריות בדורנו, וזה מפורש במשנה (שבת פרק ו' משנה ו') "ערביות יוצאות רעולות", ופירש ר' עובדיה מברטנורא: "בנות ישראל שבערביא, מעוטפות בראשן ופניהן מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות". ובוודאי היה בזה דת יהודית בזמנם ובמקומם, אבל בדורות האחרונים השתנה המנהג וגילו פניהן, וכן בכל העולם השתנתה האופנה והחלו ללבוש חצאיות וחולצות ונעלי עקב וכו', שסגנון זה הוא פריצות גמורה ביחס לדורות הקודמים, ואע"פ כן לא מצינו לשום פוסק שהורה להלכה לחזור למנהג הישן המחייב להתלבש ב"ג'לביות" או ברעלות משום דת יהודית.

וכן מובא בגמ' שבת (דף פ') שהצנועות כוחלות עין אחת, ופירש רש"י שבנות הכפרים היו מגלות פניהן מפני שאינן צריכות צניעות כל כך, אבל בנות הערים שמצויים שם הרבה אנשים, שחוק וקלות ראש, כיסו פניהן מפני הצניעות וגילו רק עין אחת. ומוכח משם ש"דת יהודית" תלוי במנהג המקום, ואם בת עיר תלך לכפר תוכל לגלות שם פניה, וכן להיפך, וכיום לא מצינו אף פוסק שיחייב לכסות הפנים בגלל אותו מנהג קדום.

וכן כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) לגבי השיער שחוץ לצמתן, "דאפילו אותן הנשים שבאו מגורשות מארצות הערלים שהיו נוהגות לכסותו כשהיו שם, אין להזהירן שלא לגלותו, כיון שקבעו דירתן בכאן".

וכן כתב מגן אברהם (סי' ע"ה ס"ק ד') בשמו, "אותן נשים הבאים מארצות שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן מותרים לגלותן אם אין דעתן לחזור". וכן כתב הפרי חדש (או"ח סי' תצ"ו סעיף ט"ז) בשמו, "הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... אף על פי שבמקומותם שהיו מקודם היו מכסין אותן, כיון שהנשים שבמקום הזה מגלות אותן, ראוי להניחם כך מגולות".

וכן כתב בספר מגן גיבורים (אלף המגן סימן עה ס"ק ז) בשמו, "ואותן נשים הבאות למקום שדרכן לגלות ממקום שאין דרכן לגלות מותרין לגלות אם אין דעתן לחזור". וכן כתב בספר ערוך השולחן (סי' ע"ה סעיף ו') בשמו, "הנשים הבאות ממקומות שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן ואין דעתן לחזור מותרות לגלותן".

וכן כתב הגאון חפץ חיים בספרו ביאור הלכה (סי' ע"ה סעיף ב') בשמו, "ואותן נשים הבאות מארצות שאין דרכן לגלותן מחוץ לצמתן למקום שדרכן לגלותן מותרין לגלותן אם אין דעתן לחזור... ואם באו ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות לא יגלו אפילו אם דעתן לחזור".

ונמצא א"כ שמנהג מובהק של דת יהודית, שנהגו הנשים לא להוציא השיער חוץ לכיסוי, תלוי לשיטת כל הגאונים הנ"ל במנהג המקום, ואותן הנשים שהחמירו בזה, יכולות להקל בזה כאשר הלכו למקום שנוהגים להקל.

וכן כתב ה"פרישה" (אה"ע סי' קט"ו): "רדיד ככל הנשים. רצונו לומר שדרכן בכך באותו מקום". ומוכח מדבריו שבמקום שלא נוהגים בו, אין צורך ברדיד, אע"פ שהוא דת יהודית.

וכן כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') לגבי כיסוי ראש הנשים הנשואות במטפחת, אע"פ שהרמב"ם והשו"ע פסקו להצריך רדיד עליה: וזה לשונו שם: "כתב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה י"א-י"ב) שהעוברת על דת משה היא היוצאה בשוק ושערה גלוי, והעוברת על דת יהודית היא שיוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. ע"ש. וכ"כ מרן השו"ע (סי' קט"ו סעיף ד'). והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא... כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג".

וכן כתב שם לגבי גילוי שיער הרווקות: "מדברי הרמב"ם והשו"ע נראה שאף במטפחת שמכסה את ראשה היטב יש משום דת יהודית. וכמ"ש ג"כ בשו"ת באר שבע (סי' י"ח). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' ל"ו). ע"ש. ואעפ"כ בזה"ז נהגו היתר בדבר, ועל כרחך דהיינו טעמא משום דאתי מנהג ומבטל מנהג, וא"כ אף שנהגו אז הבתולות שלא לילך פרועי ראש בשערות סתורות, לדעת המג"א, כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא, אתי מנהג ומבטל מנהג. ולא עדיף ממה שנאמר בגמ' בהדיא בדת יהודית". עכ"ל.

והוסיף הגר"ע יוסף שכן משמע מדברי הגאון ר' אליהו קלאצקין אב"ד לובלין בספרו "דברים אחדים" (עמ' ל"ב).

וכן מרן הגר"ש משאש (שו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קל"ח) העתיק דברי הגר"ע יוסף וחיזק דבריו באריכות, להוכיח שדת יהודית משתנה לפי המנהג.

וכן כתב הגרי"ש אלישיב בספרו הערות למסכת שבת (דף ס"ד): "ובאמת בתוך דבריו שהזכיר את דברי הרמב"ם שמנהג יהודית היה בכיסוי ראשה ועל זה רדיד שהוא 'שאל', ובלא זה נחשב לאינו דת יהודית, וחזינן שכהיום רק יחידים נוהגים ב'שאל', ועל כרחך שבכל דור ומקום נמדד כמנהגם בדבר שהוא מנהג ואינו עיקר הדין שהוא ערוה".

וכן כתב הגר"מ שטרנבוך (ספר דת והלכה סימן א): "לאחר עיון בפוסקים שאסרו נראה עוד בדרך אפשר שכמה מהם מודו שבזמנינו שאני... שגם אינהו רובם פירשו דאסור משום דת יהודית, אבל מעיקר דת משה דילפינן מדכתיב בקרא "ופרע את ראש האשה", דמשמע דבעלמא אין לאשה נשואה לפרוע שערותיה, אם שערותיה אינן פרועות רק מכוסות אפי' בשיער אחר, מדין תורה סגי דלא צריך עוד כיסוי, ויסוד הפוסקים שאסרו בפאה נכרית, היינו דלא אלים מקלתה, ועל כן אסור נמי בפאה נכרית משום דת יהודית, וכן מבואר ב[מוסף ה]ערוך, באר שבע, הגאון יעב"ץ וכו', דשורש האיסור בפאה נכרית שאינו דת יהודית כלל, וא"כ שפיר יש לנו לקיים כעין דברינו לעיל, ונימא שדת יהודית דוקא תלוי בזמן".

וכן כתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל בשו"ת משנה הלכות (חלק י' סי' רנ"ד), "ועל דבר שאלתו על מה סמכו בתולות ישראל שבדורינו שאינן לובשות רדיד בשעה שהן יוצאות לשוק... שוב ראיתי דכוונתו על בנות ישראל נשואות שראשה מכוסה במטפחת אלא שאין עליה רדיד ככל הנשים, אמנם על זה הרי יפה ציין לעצמו דברי הפרישה אות י' שדבר זה תלוי במנהג המקום במה מכסות ראשן ובסי' ע"ג כתב הטור להדיא וז"ל במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד שהיא חופה את כל גופה כמו טלית נותן לה רדיד וכו', ומבואר דבמקום שאין נוהגין לצאת ברדיד אין צריך ליתן אלא כיפה".

וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א' סי ס"ט): "יש איסור אחר בנשים, מדין דת יהודית, שלא להתנהג בפריצות (בכתובות דף ע"ב). אבל מצד זה הוא רק כשהיא עצמה עושה כך, אבל כשדרך כל הנשים בעירה כן, אין שייך להחשיב זה לפריצות, ואין חלוק מה שנעשה דרך הנשים שבעיר היה משום פריצות, דעכ"פ כיון שכן הוא דרך לבישתן והלוכן, אין להחשיב זה למעשה פריצות ולאסור עליהן, אלא מדרך חסידות לצניעות יתירא".

וכן כתב הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת "משפטי עוזיאל" (חלק ז' אה"ע סי' צ"ד): "כיון דפלטנו מאיסור תורה, וכיון שכיסוי הראש זה נעשה מנהג הכל, שוב אין בו משום עוברת על דת יהודית".

וכן כתב בספר אוסרי לגפן (חלק ט' דף קע"ה ואילך): "לא גרעה פאה מבתולה... נתבאר ע"פ הירושלמי והזוה"ק דהעיקר שיש בנשואה ענין סגולי, וזה לא שייך בפאה. ואפי' לדרישה וסיעתו (הרמב"ם והב"י) ולפי מה שפירשנו בדעתם שיש סברא בנשואה, יש לומר דהני מילי כשהשיער מגולה באופן משונה, מה שאין כן כשכך המנהג ואין משהו היוצא מהרגילות, גם הם מודים. ואף שלשיער עצמו לא תועיל סברא זו, דהא דת משה לא תלוי במנהג, מכל מקום הפאה לכ"ע הוי רק בגדר דת יהודית, דכן מועיל המנהג".

וכן השיב הגרש"ז אויערבאך לנכדו, ומובא בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז, חלק ג' עמ' ע'): "אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים. יש ענין של מנהג נשים כשרות, דהיינו אם כך נוהגות נשים כשרות, יש להחמיר כמותן, ויש גם מקום להקל כמותן. לדוגמא, במקום שנשים כשרות, נשות בני תורה וכדומה, נוהגות ללכת עם שרוולים עד המרפק ממש, זה בסדר, ומותר לנהוג כמותן. כתוב שנשים כשרות נהגו ללכת עם סרט נוסף על כיסוי הראש, ואז זה היה חובה ללכת כך. לעומת זה יש במשנה "אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים" - לפעמים יש מציאות כזאת שהראשונים שפורצים את הגדר לא נהגו כשורה, אבל סוף סוף השתנה המנהג ונוהגים אחרת, ואי אפשר לחייב את כולם לשוב למנהג הראשון".

וכן מוכח מדברי הפוסקים שהקלו בגילוי הזרוע התחתון במקום שנהגו, וכן הביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (חלק א' סי' י"ג) מה"דברי חמודות", והביא הגרי"ש סייעתא לדבריו מדברי הר"ן במסכת שבת (דף ס.): "נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות", והאחרונים פסקו להקל בזה, וכן המנהג, אע"פ שגילוי הזרוע אסור משום דת יהודית, כדאיתא במשנה כתובות (דף ע"ב) שהטווה בשוק עוברת על דת יהודית, וביארו בגמ' ש"מראה זרועותיה". ובפשטות מדובר בזרוע התחתון ולא העליון, שכאשר טווה ומגביהה ידיה, יורדים השרוולים מעט עד מרפקה. וכן ביאר רבינו יהונתן מלוניל שם: "שבתי זרועותיה רחבים, וכשמגבהת זרועותיה נופלין ונראין זרועותיה" וזה אסור מדת יהודית. והזרוע העליון אינו אסור מדת יהודית אלא מדת משה, וכן מוכח מדברי מהר"ם מלמד בשו"ת משפט צדק (חלק ג' סי' ג'), וכן הוכיח הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ס"ז).

וכן הגאון רבי יאיר חיים בכרך בעל החוות יאיר הביא בספרו "מקור חיים" (או"ח סי' ע"ה) את דברי הלחם חמודות שהזרועות אף בחלקן התחתון הן ערוה כמו השוק, והביא ראיה מהגמ' בכתובות שהטווה בשוק ומראה זרועותיה עוברת על דת יהודית, וסיים שזה תלוי במנהג המקום. ולאחר מכן רמז שכן מוכח מהשו"ע, שבאה"ע סי' פ"ג פסק "החובל באשת איש... אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה" ומשמע שמותרת לגלות זרועותיה, ובסי' קט"ו פסק "איזו היא דת יהודית... שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם", ולכאורה סותרים הדברים, אבל לפי דברי הלחם חמודות שהכל תלוי במנהג המקום, מיושב.

וכן כתב הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'), לגבי שוק באשה ערוה, שמסתמא הוא אסור מדין דת יהודית במקום שנהגו לכסותו, ואע"פ כן לדינא התירוהו הראשונים בגילוי היכן שפשט המנהג, וזה לשונו: "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני. אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום. וכן נראה לפי הלחם חמודות".

וכן דעת הפרי מגדים (או"ח סי' ע"ה) והמשנ"ב (שם), ש"שוק באשה ערוה" הוא מעל הברך, ולכן החלק ברגל שהוא מתחת הברך תלוי במנהג המקום אם נהגו לכסותו או לא. והחזו"א הסתפק בזה וכתב שקשה להכריע, אבל ציין שלפי הפמ"ג הוא תלוי במנהג. והנה בוודאי שבמקום שנהגו לכסותו אסור הדבר מדין "דת יהודית", ואע"פ כן משתנה לפי המנהג.

וכן הגאון רידב"ז כתב במכתב לנכדתו שכאשר תבוא מחו"ל לצפת תצטרך לכסות ראשה במטפחת כמנהג המקום, ומוכח מזה שסובר שדת יהודית תלויה במנהג המקום, ואם נוהגים בפאה מותרת בפאה, ואם נוהגים במטפחת תלבש מטפחת.

 

[משיב כהלכה]

עוד מדבריו בשו"ת אור לציון חלק ב' (פרק מ"ה הלכה ט"ז - קונטרס אחרון, פסקי הלכות בקצרה)

הלכה: מותר לקרוא דברים שבקדושה כנגד אשה הלבושה פאה נכרית.

ביאור: ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע.

אמר המעתיק: קטע זה הוא מקונטרס אחרון, וע"ז כתב הגר"א אבא שאול זצ"ל בהקדמה לשו"ת אור לציון ח"ב: "הוספנו בסוף הספר קונטרס אחרון, ובו פסקי הלכות בקצרה ממרן המחבר שליט"א, אשר בהם נאספו בעיקר עניינים השנויים במחלוקת בין האחרונים, או שאינם מבוארים בדבריהם, ולבקשתם של רבים לידע את הכרעת מרן בהלכות אלו, ובהם כמאתיים פסקי הלכות. וזאת למודעי שמרן המחבר שליט"א עבר על כל פסקי ההלכות בחיבור זה, וכן על המקורות והביאורים, והגיה ותיקן והשמיט כפי ראות עיניו". עכ"ל.

וכן כתב הרה"ג רבי שמואל משה תורג'מן שליט"א בספר "נשמת ישראל" על הלכות נדה: "אמר המחבר, מאחר ובספר הנוכחי הובאו הלכות חשובות מהספר היקר והחשוב עד מאוד של מו"ר ועט"ר ה"ה הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל זיע"א, ראיתי לנכון לכתוב כאן הבהרה קטנה אודות הספר הקדוש "אור לציון" חלק ב', למען ידעו דורותינו כי כל הספר הוא מאת המחבר, הלא הוא הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל זיע"א.

מעשה שהיה בשבוע הראשון שיצא לאור הספר הקדוש "אור לציון" חלק ב', וידוע לכל שאז מו"ר זצ"ל היה עדיין בשכלו הזך ובכושר דיבורו, וכהרגלנו נתאספנו יחד שכנים מקרוב באו בערב שבת קודש לתפילת מנחה וערבית, ובעוד אנחנו יושבים ומסתופפים בצילא דמהימנותא דמו"ר זצ"ל וממתינים למנין, ברכנו את הרב לרגל הוצאת ספרו החדש "אור לציון" חלק ב', ושאל השואל בזה הלשון: "שמענו שהספר הזה אינו מהרב, ורק תלמידים כתבו אותו, ואין לסמוך על זה הלכה למעשה".

ושאלה קנטרנית זו הכעיסה גם הרגיזה וקוממה עד למאוד למו"ר זצ"ל, וסביביו נסערה מאוד, עד שמרוב ריתחא קם מכסא הגלגלים עליו ישב, והשיב בזה הלשון: "מי אומר דברים כאלה? הספר הזה אני כתבתי אותו! כל הספר הזה הוא שלי!" והנה מרוב ריתחא דמו"ר זצ"ל נרתע השואל, וכביכול חזר לשאול בלשון אחר, ד"השמועה הנ"ל היתה רק כלפי המקורות הכתובים למטה". וגם על זה השיב מו"ר בזה הלשון: "כל הספר שלי הוא, וכל מה שכתוב שם אני אמרתי".

וחזרנו לשאול למו"ר זצ"ל אם אכן אפשר לסמוך הלכה למעשה על כל מה שכתוב בספר, והשיב מו"ר הרב זצ"ל: "כן. בשביל זה נכתב הספר, לסמוך על זה הלכה למעשה" (שלא יאמר כל אחד, אני שמעתי ממו"ר אחרת, או כך וכך אמר לי מו"ר וכל כיוצא בזה). עכ"ל.

וכן כתב הרה"ג רבי ציון עמר שליט"א, עורך ספרי "אור לציון", בספר תפארת ציון (עמ' שצ"ג): "דרך עבודתנו היתה לאסוף את פסקי ההלכות של רבנו... ולהגישן לפני הרב, והיה מעביר שבט ביקורתו מה לקרב ומה לרחק... פעמים שפסק דין אחד... שונה ממה שפסק מקודם, והייתי מקריא לו את שתי הוראותיו, ומה שראה לנכון שתהיה משנה אחרונה, כן פסק, ואמר שכך יכתב בספר. ופעמים שהיה אומר לי, לא הבינו אותי טוב, ולא לכך נתכוונתי. פעם אמר לי בשיעור בשבת, מחצית מהשומעים יאמרו שאמרתי מותר ומחצית יאמרו שאמרתי אסור...

ופעמים שהייתי מגיע אליו והיה אומר לי: 'אני רוצה שתכתוב בענין פלוני כך וכך, שאף שבשיעור פסקתי כן, שוב ראיתי שראוי יותר לפסוק כך'... כמה שמח רבנו כשיצא ספר או לציון חלק ב' לאור עולם, ואמר: 'הנה יש אומרים בשמי כך ויש אומרים כך, עכשיו יש ספר, וכבר יודעים בדיוק את דעתי המוחלטת!' ופעם טען תלמיד בפני רבנו: 'אבל אני שמעתי להדיא בשיעור שכבודו אמר אחרת ממה שכתוב בספר?' ורבנו ענה בחיוך: 'כשהייתי מוסר שיעור הייתי זוכה להגדיל תורה, כפי מספר השומעים, זה אומר חכם בן ציון אמר כך וזה אומר כך, אבל בספר אמנם מיעטתי תורה, שכן אמרתי רק תורה אחת, אבל היא לפחות תורה שלי!'...

דבר הנוגע לכמה תשובות בספר, שוותיקי התלמידים זוכרים ששמעו מפיו הוראות הפוכות. הן עוד בחיי רבינו אירע לא אחת שהיה חוזר בו מהוראות שהורה בשנים עברו, וזאת מכמה סיבות; מפני שינוי הנעשה במציאות, או מפני שמצא ראיה לסתור, ועוד טעמים נוספים. וכשבאו לפניו בסידור ההוראות שאלו העורך: 'בשנה פלונית אמר הרב כך, ושנה פלונית אמר הרב כך, מה ההכרעה הסופית? והיה רבנו משמיע את משנתו האחרונה". עכ"ל.

ועוד הביא הנ"ל בשם מקורבו, על תשובה שהושמטה מהספר "אור לציון", ואמר על זה הגרב"צ: "אין לי כח למלחמות, את דעתי רמזתי בספר, מי שהבין הבין, ולא הרבה הבינו". עכ"ל. ועוד העיד הגאון רבי שלמה זעפרני שליט"א בהקדמת ספרו "עטרת שלמה": "היתה לנו קביעות באותן שנים לשבת לפני רבנו, ואני הייתי קורא לפניו את הפסקים, ואחר כך היינו דנים בהם. לבסוף היה ידיד נפשי הגר"מ פטרובר שליט"א כותב מפיו את התיקונים וההשלמות... ופעמים חידש כנשר נעוריו וראה לדרוך בדרך חדשה". עכ"ל.

ולמרות שדעתו של הרב זצ"ל ידועה, ודבריו ברורים להתיר, יש המערערים על כך, ועל כן ראיתי להעתיק מה שכתב בקונטרס "כיסוי ראש לאשה" (נדפס בשנת תשס"ח) להרב דוד קורן שליט"א, וזה לשונו: "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפה, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות. אבל ודאי אם יש אשה שמכסה כראוי במטפחת, זה עדיף". עכ"ל.

ואכן בשיחתי עם מר בריה דרבינא, הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת "אור לציון" ורבה של שכונת מטרסדורף בירושלים, אמר לי כי כך הם הדברים, ממש כמו שכתב בקונטרס הנ"ל. וגם אישר באוזני את השמועה ששמעתי מאחד מגדולי הדיינים, כי יש עמו מכתב ארוך מאביו הגאון זצ"ל בענין זה, ובו הוא כותב בפירוש כי יש עדיפות לפאה על מטפחת מפני שמצוי בה גילוי שערות, ואין הוא סובר כדעת המתירים גילוי אצבע אחת או שתי אצבעות וכו'. אך לא רצה למסור את המכתב ולהדפיסו בספר זה, כי מיאן להיכנס למחלוקת זו (ושנים רבות לאחר שיחה זו, פורסם הספר "תפארת אבות" ובו תמליל הקלטה שבה אומר הגרב"צ את הדברים במפורש, ראה להלן).

ורמז למכתב זה ניתן לראות בספר "תפארת ציון" הנ"ל, ושם כתב בזה הלשון: "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית... היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים".

וכן סיפר לי אחד מגדולי תלמידיו, שפעם אחת ענה לו שמותר, ופעם אחרת ענה לו שאסור. וכן הביא באחד הספרים בשם ת"ח אחד, שנכנסה קבוצת תלמידים לפניו ושאלוהו על דבר לבישת פאה, וביקש שיכנסו אחד אחד, ולכל אחד ענה תשובה אחרת. וכן כתב הראשון לציון הרב יצחק יוסף בהסכמה לאחד הספרים, בשם אביו הגר"ע יוסף, ששאל את הגרב"צ אבא שאול כיצד יתכן שדעתו להתיר פאה, וענה לו הגרב"צ שבאמת דעתו להחמיר, אך כיון שנשים רבות יוצאות עם פאה, ראה ללמד עליהן זכות. ע"כ. והדברים מתאימים לכל הנ"ל, שניסה להסתיר דעתו ולא רצה לחלוק בריש גלי על ידידו ורעו הגר"ע יוסף זצ"ל, ולעיתים הראה עצמו כמחמיר בתשובות שענה בע"פ, אך העיקר הוא מה שגילה דעתו בכתב.

וכמו כן הובאה עדות בירחון "אור תורה" קובץ כ"א, על דעתו של הגרב"צ אבא שאול בענין פאה נכרית, וכך כתב שם הר"ר מרדכי כליפא מבת ים: "בדידי הוה עובדא, שנפגשתי עם הגאון שליט"א [זצ"ל] בחתונה, ביום ג' אלול תשמ"ז, ואמר לי בזה הלשון: "אני מתיר פאה נכרית". עכ"ל. וזכורני שהרבנית הלכה בפאה נכרית ללא כיסוי אחר". עכ"ל.

והרב ברוך שרגא שליט"א, מתלמידי הגאון רבי בן ציון אבא שאול, כתב בהסכמה לאחד הספרים ששמע מפי הגרב"צ שיש לדעתו כמה דרגות בכיסוי הראש: א. כיסוי ועליו מטפחת ועליה שאל, דהיינו שלושה כיסויים. ב. כיסוי ועליו מטפחת, באופן שלא יוצאת מכיסוי הראש אפי' שערה אחת, דהיינו שני כיסויים. ג. פאה עם כובע. ד. פאה גלויה. ה. מטפחת, שיוצאות ממנה כמה שערות החוצה, וזהו הכיסוי הגרוע שבכולם. עכ"ל.

ודבריו מתאימים עם דברי בנו הגאון רבי אליהו לעיל, כי המטפחת הנפוצה כיום היא מהסוג החמישי הגרוע ביותר, ופוק חזי, ועל זה כיוון הגרב"צ אבא שאול זצ"ל באמרו שהפאה עדיפה ממנה מאחר שמכסה את הראש לגמרי, למרות שמלכתחילה ודאי היה עדיף שתכסה את הראש כראוי במטפחת. ולכן הורה למעשה ללכת דוקא עם פאה. ובענין הכובע על הפאה יש עוררין, ועכ"פ לפי המציאות היום בודאי עדיפה הפאה ממטפחת לשיטת הגרב"צ זצ"ל.

וכן כתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, בשו"ת שמש ומגן: "והיום ראיתי שגם הגאון רבי בן ציון אבא שאול שליט"א בספרו אור לציון (חלק או"ח סי' י"א) מתיר לכל הנשים לצאת בפאה נכרית לרה"ר. והליץ בעד ש"ג ורמ"א. ודבריו ברורים שם להתיר, ולא כמו שפירשו בהם איזה תלמידים שלא הבינו דבריו".

 

[משיב כהלכה]

עוד מדבריו שהובאו בספר "תפארת אבות" (חלק שישי - פניני האור לציון, עמ' ל')

רבינו רמז לדעתו בנושא כיסוי הראש בספרו הראשון "אור לציון" חלק א' (או"ח סי' י"א), ועיין עוד בחלק ב' (פרק מ"ה בביאורים לתשובה ט"ז).

ונצטט מדבריו בשיעור שמסר בישיבה (העתקה מהקלטה מלה במלה): "אם שערות האשה יוצאות בחוץ, לפי הזוהר זה לא טוב. ופאה עדיף, שהיא מכסה את כל הראש. ולא נקראת הולכת וראשה פרוע, כך משמע מהרמ"א. ואפילו שיש חולקים, אנחנו פוסקים כמו השו"ע והרמ"א. אבל הבעיה היום שהפאה היא יפה, שהיא כמו בתולה ויותר יפה, זה נקרא בעיה בצניעות. ומה שיש בעיה בפאה מצד צניעות, יש גם בשמלות של היום שהרבה הולכות בלי צניעות, זה מהודק לגוף. ולפי האמת היה צריך לשנות את כל השמלות, רק איני יודע אם אשה היתה יכולה לעמוד בזה, אבל בכל אופן כך צריך. וגם אשה שהולכת עם בגדים רחבים וכיסוי ראש במטפחת, מי שלמד כתובות יודע שלפי דת יהודית צריכה שני כיסויים, אבל הציבור חלש...

הדין הוא: מי שמכסה במטפחת, יותר טוב. אבל זה רק אם מכסה הכל. ומכל מקום גם פאה מותר, שהרי אם ראובן יגרש את אשתו על שאינה הולכת עם מטפחת, נפסוק שחייב ליתן כתובה, כי אינה נקראת פרועת ראש" [עד כאן דבריו מתוך ההקלטה].

תורף דעתו: שמבחינת 'דת יהודית' הרי שפאה היא כיסוי ראש גמור, לפי שהדבר תלוי ב'מנהג שנהגו בנות ישראל' (רמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ב), והיה אומר שכן דעת מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. אך מפני שהשאלה קשורה להלכות צניעות, היו תשובותיו של רבינו בצורה לא גורפת: היו כאלה שהורה להם היתר לכתחילה, היו כאלה שהתיר רק משום שלום בית, והיו כאלה שהורה להם רק מטפחת, וכדרכו הייחודית בהוראה למעשה, לענות לשואל ולא רק לשאלה.

אברך תלמיד חכם פנה לרבינו בשאלה למעשה, ונענה: "לכתחילה צריך ב' כיסויים כדת יהודית (כמבואר בשו"ע אה"ע סי' קטו סעיף ד), אלא שכבר נהגו בזה דלא כמרן, ומצד הלכות צניעות, הלא כל צורת הביגוד של הנשים כיום אינו צנוע ביחס לדורות הקודמים, וכי לא נתחתן בגלל זה? והרי הנישואין מצות עשה, ואין לבטל שידוך בשביל חומרא".

כשפירסם דעתו בשו"ת אור לציון חלק א' ושמע שיצאו עוררין, התבטא: "את התשובה הזאת כתבתי אחר שיקול דעת גדול. כי דבר שמצד ההלכה הוא מותר ורק יש מקום להחמיר, אני לוקח בחשבון גם שיקולים נוספים כמו שלום בית". ולדוגמה: אשת אברך גדלה בסביבה שהנשים לובשות שם פאה נכרית ובעלה ביקשה שתשנה למטפחת, ואמרה שמוכנה לעשות ככל אשר יורה לה רבינו. האברך ושאל, ורבינו ענה: "אמה עם פאה, מורותיה עם פאה, איך אפשר לומר לה שתלבש מטפחת?"

לתלמיד שתמה על דבריו מצד שפאה מושכת עין, הסביר רבינו שחובת כיסוי ראש לאשה אינו משום "לפני עיוור" שיש לאנשים יצר הרע ומביאה אותם ח"ו לידי הרהור, שכן לפי זה גם בתולות יהיו חייבות לכסות ראשן, אלא דין מיוחד הוא באשה שנישאת. ולכן אף שיש לשמור על הצניעות הראויה לבנות ישראל, אבל הקובע מה נחשב פרועת ראש אינו מה צנוע או מביא להרהור, אלא אם זה שער ראשה או לא.

(הספר יצא לאור ע"י ישיבת "אור לציון" בראשות הגר"א אבא שאול זצ"ל, בנו יחידו של הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, ולרגל שמחת חתונת נכדו, הרב ישראל מאיר שליט"א).

 

[עת שערי רצון]

אין לי תורות כלשהן, אני יכול רק להעתיק מהספר חן וכבוד פרק ז':

אתה חיברת את החוברת הנ''ל?

 

[משיב כהלכה]

זה לא חוברת, זה ספר עב כרס (כמעט 700 עמ'), ואני לא המחבר.

 

[משיב כהלכה]

יש מכתב של הרב ברוך שרגא שליט"א בו הוא מביא בשם רבו הגרב"צ חמש מעלות בעניין כיסוי הראש לאשה,
מי שיש לו אותו נשמח שיעלה
[כמדומני הרב שליט"א כתב גם בהסכמה לאיזה ספר]

והרב ברוך שרגא שליט"א, מתלמידי הגאון רבי בן ציון אבא שאול, כתב בהסכמה לאחד הספרים ששמע מפי הגרב"צ שיש לדעתו כמה דרגות בכיסוי הראש: א. כיסוי ועליו מטפחת ועליה שאל, דהיינו שלושה כיסויים. ב. כיסוי ועליו מטפחת, באופן שלא יוצאת מכיסוי הראש אפי' שערה אחת, דהיינו שני כיסויים. ג. פאה עם כובע. ד. פאה גלויה. ה. מטפחת, שיוצאות ממנה כמה שערות החוצה, וזהו הכיסוי הגרוע שבכולם. עכ"ל.

מדובר בספר "דבר ה' על פאה נכרית" (כבר משמו של הספר אפשר להבין במאי עסקינן) ושם כתב הרב ברוך שרגא שדעת הגרב"צ לאסור פאה, וסתר עצמו מיניה וביה כאשר העיד (כנ"ל) שהפאה עדיפה על המטפחות הנפוצות בימינו, דהיינו שלהלכה למעשה לא רק מותר אלא עדיף פאה.

אבל בלאו הכי, המעיין במכלול הדברים יראה שאין שום משקל לעדותו, כאשר הגרב"צ הטעה בכוונה תחילה את התלמידים, לזה אסר ולזה התיר (והיה אחד שאסר לו פעם אחת והתיר לו פעם אחת...) כדי לא לחלוק על הגר"ע יוסף בריש גלי.

אבל דעתו מתבארת להדיא, גם בספריו וגם בדרשתו המוקלטת, שמותר פאה ועדיף פאה.

 

[עת שערי רצון]

זה לא חוברת, זה ספר עב כרס (כמעט 700 עמ'), ואני לא המחבר.

באוצר החכמה לא רואים הבדל בין 100 ל1000 דף

 

[מתוק מדבש]

יוצא שדעתו ברורה להיתר
יש מי שהבין בדעתו אחרת?

 

[החש בראשו]

נא להביא עדיות, תלמידים, כתבים,
רק דברים מוסמכים
ורק!!!

שמעתי מהגר״ד כהן שליט״א במו פיו ששמע מהגרב״ץ שמתיר פאות.
וכן שמעתי מקרוב משפחתו הגר״י שרבאני שליט״א ר״מ במאור התורה.
אין טעם להכחיש את דעתו, הנדון אם כן האם דעתו שאין טעם להחמיר ואולי אדרבה זה עדיף, או שאף שזה מותר, בכל זאת יש עניין להחמיר
וכאן נראה לי יהיה קשה לדעת. אבל עצם זה שאשתו הייתה עם פאה אומרת הרבה.

 

[עת שערי רצון]

לי אמר הרב בן ציון בעצמו שמותר לפני 28 שנה בערך (לפני שהתחתני) אבל אמר לי שלא צריך לפרסם את זה יותר מדאי...

 

[עשרה זהב]

לי אמר הרב בן ציון בעצמו שמותר לפני 28 שנה בערך (לפני שהתחתני) אבל אמר לי שלא צריך לפרסם את זה יותר מדאי...

זו ההודעה הראשונה שלך שהיתה צריכה להיות כאן....

 

[אבני הכותל]

אבל עצם זה שאשתו הייתה עם פאה אומרת הרבה.

לא רק אשתו, אלא אף כלתו, וכן כל נכדותיו
ובשונה מאחרים כמדומני שהיו מקפידים לשמוע לדעתו גם אם קשה לקיימה

 

[משיב כהלכה]

יוצא שדעתו ברורה להיתר
יש מי שהבין בדעתו אחרת?

לגבי "עדויות", מן הסתם המעידים אינם שקרנים, אלא באמת הטעה אותם ואמר להם שאסור, וכנראה ידע לומר לכל תלמיד מה שמתאים לו.

אבל "בדעתו" אין שום אפשרות "להבין אחרת" (לא מבעיא דרשה מוקלטת שלגביה אין מה לדבר כלל, אלא תשובותיו בספריו), אלא אם כן תסלף ותעקם את דעתו, כאשר עשה הרב מוצפי:

"אין גבול לשקר, אין גבול להטעיה, אין גבול להחטאת הרבים, אין גבול לטפשות. האור לציון מדבר שם בנשים ששערן היה מקריח, והדביקו שיער שלא תתגנה בפני בעלה, ועליו כיסו ברדיד. ומה שהליץ על אותן שגילו שיער זר הוא דוקא בגרושה ובאלמנה לפירוש החתם סופר, וכמו שכתב בפירוש באור לציון בתחילת דבריו ושנה כן בסיומן. שיש לגרושה ואלמנה דין פנויה שלדעתו אינה חייבת לכסות ברדיד את פיאתה המצומקת שלא תתגנה מחוסר שיער. מעולם לא כתב הרב שמותר לאשה נשואה לילך בפיאה ברשות הרבים".

והרואה יראה שכתב דברים חסרי פשר, ואמנם הגרב"צ אבא שאול עטף את דבריו בדין גרושה ואלמנה, וכן כתב בכותרת, והכל בכוונה תחילה כדי לא להבליט את התשובה, אבל התשובה ברורה לחלוטין ועוסקת בדין יציאה לרשות הרבים בפאה, והאם יש לאסור משום דת יהודית.

ולא מובן כלל מאיפה הביא הרב מוצפי "נשים ששערן היה מקריח והדביקו שיער שלא תתגנה על בעלה" וכהאי גוונא דברים שהם בגדר חוכא ואיטלולא ממש.

(גם לגבי עדות הרב מוצפי הבאתי כאן בפורום דברים שהעיד בשם הגר"ש משאש שלא יתכן שאמרם, אבל בענין זה מצינו עוד עדים, ולכן אינני מחזיקם ככאלה שאינם דוברי אמת).

 

[עת שערי רצון]

זו ההודעה הראשונה שלך שהיתה צריכה להיות כאן....

אני מעדיף לפתוח עם המקורות ההלכתיים, הרי אתה והם לא יודעים מי אני, מה יעזור להם עדות אנונימית??

 

[החש בראשו]

ולא מובן כלל מאיפה הביא הרב מוצפי "נשים ששערן היה מקריח והדביקו שיער שלא תתגנה על בעלה" וכהאי גוונא דברים שהם בגדר חוכא ואיטלולא ממש.

הוא באמת אמר כך?

 

[משיב כהלכה]

שמעתי מהגר״ד כהן שליט״א במו פיו ששמע מהגרב״ץ שמתיר פאות.
וכן שמעתי מקרוב משפחתו הגר״י שרבאני שליט״א ר״מ במאור התורה.

מח"ס חן וכבוד סיפר לי שפעם ביקר עם אשתו אצל פאנית בסנהדריה מורחבת בירושלים ששמה פנינה מועלם, וכששמעה שהוא מחבר ספר בענין, סיפרה להם שהיא אחיינית של הגרב"צ, ואמרה להם שאשתו הזמינה אצלה פאת קאסטם מהודרת, על מנת להחליף את הפאה שלה שהתחילה להיראות "קש", ואז הלכה לגרב"צ והראתה לו את הפאה החדשה והישנה, ושאלה מה עדיף, וענה "ברור שהחדשה עדיפה"... ואמרה שיש לה תמונות מהאירוע הזה שהרבנית הלכה עם הפאה החדשה, רק לא רצתה להראות (וכמובן שלא לפרסם) משום צנעת הפרט.